×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה כ״ח:גמרא
;?!
אָ
בְּפִיקְעָא אוֹרִי לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי אַסִּי אוֹרִי לֵיהּ לַיְתֵי שַׁב בִּינֵי אַהֲלָא תּוֹלָנָא וְצָיַיר לֵיהּ בַּחֲלָלָא דְבֵי צַוְּארָא וְלִיכְרִיךְ עִילָּוֵיהּ נִירָא בַּרְקָא וְטָמֵישׁ לֵיהּ בְּנִטְפָא חִיוָּרָא וְלִיקְלְיֵהּ וּבָדַר לֵיהּ עִילָּוֵיהּ אַדְּהָכִי וְהָכִי לַיְתֵי קַשְׁיָתָא דַּאֲסַנָּא לַינַּח פִּיקְעָא לַהֲדֵי פִּיקְעָא. וה״מוְהָנֵי מִילֵּי פִּיקְעָא עִילָּאָה פִּיקְעָא תַּתָּאָה מַאי לַיְיתֵי תַּרְבָּא דִּצְפִירְתָּא דְּלָא אִפְּתַח וְלִיפַשַּׁר וְלִישְׁדֵּי בֵּיהּ. וְאִי לָא לַיְיתֵי תְּלָת טַרְפֵא קָרָא דִּמְיַיבְּשִׁי בְּטוּלָּא וְלִיקְלֵי וְלִיבַדַּר עִילָּוֵיהּ וְאִי לָא לַיְיתֵי מְשַׁקְּדֵי חֶלְזוֹנֵי וְאִי לָא מַיְיתֵי מְשַׁח קִירָא וְלִינְקוֹט בְּשַׁחְקֵי דְכִיתָּנָא בְּקַיְיטָא וְדַעֲמַר גּוּפְנָא בְּסִיתְוָוא. רַבִּי אֲבָהוּ חַשׁ בְּאוּדְנֵיהּ אוֹרִי לֵיהּ ר׳רַבִּי יוֹחָנָן וְאָמְרִי לַיהּ בֵּי מִדְרְשָׁא מַאי אוֹרִי לֵיהּ כִּי הָא דְּאָמַר אַבָּיֵי אֲמַרָה לִי אֵם לָא אִיבְּרַי כּוּלְיְיתָא אֶלָּא לְאוּדְנָא וְאָמַר רָבָא אֲמַר לִי מִנְיוֹמֵי אָסְיָא כּוּלְּהוּ שַׁקְיָינוּ קָשׁוּ לְאוּדְנָא לְבַר מִמַּיָּא דְּכוּלְיְיתָא לַיְיתֵי כּוּלְיְיתָא דְּבַרְחָא קַרְחָא וְלִיקְרְעַיהּ שְׁתִי וָעֵרֶב וְלַינַּח אַמִּלְּלָא דְּנוּרָא וְהָנְהוּ מַיָּא דְּנָפְקִי מִינֵּיהּ לִישְׁדִּינְהוּ בְּאוּדְנֵיהּ לָא קָרִירֵי וְלָא חַמִּימֵי אֶלָּא פָּשׁוֹרֵי. וְאִי לָא לַיְיתֵי תַּרְבָּא דְּחִיפּוּשְׁתָּא גַּמְלָנִיתָא וְלִיפַשַּׁר וְלִישְׁדֵּי בֵּיהּ וְאִי לָא לְמַלְּיֵיהּ לְאוּדְנֵיהּ מִישְׁחָא וְלֶיעְבֵּד שַׁב פְּתִילָתָא דְּאַסְפַּסְתָּא וְלַיְתֵי שׁוּפְתָּא דְּתוּמָא וְלֹיתֵוב בַּרְקָא בְּחַד רֵישָׁא וְלִיתְלֵי בְּהוּ נוּרָא וְאִידַּךְ רֵישָׁא מוֹתֵבא בְּאוּדְנָא וְלֹיתֵוב אוּדְנֵיהּ לְהָדָא נוּרָא וְיִזְדְּהַר מִזִּיקָא וְנִישְׁקוֹל חֲדָא וְנַנַּח חֲדָא. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא וְאִי לָא לַיְיתֵי שַׁב פְּתִילָתָא בִּיקְרָא וְשָׁיֵיף לֵיהּ מִישְׁחָא דְּאַסְפַּסְתָּא וְנַיְיתֵי חַד רֵישָׁא בְּנוּרָא וְחַד רֵישָׁא בְּאוּדְנֵיהּ וְנִשְׁקוֹל חֲדָא וְנַנַּח חֲדָא וְיִזְדְּהַר מִזִּיקָא. וְאִי לָא לַיְיתֵי אוּדְרָא דְּנָדָא דְּלָא מְשַׁקֵּיף וְנַנַּח בַּהּ וְלִתְלְיַּיהּ לְאוּדְנֵיהּ לַהֲדֵי נוּרָא וּמִיזְדְּהַר מִזִּיקָא וְאִי לָא לַיְיתֵי גּוּבְתָּא דְּקַנְיָא עַתִּיקָא בַּר מְאָה שְׁנִין וְלִימְלְחֵיהּ מִילְחָא גְּלָלְנִיתָא וְלִקְלֵי וְלִידַבֵּק וְסִימָנָךְ רַטִּיבָא לְיַבִּשְׁתָּא וְיַבִּשְׁתָּא לְרַטִּיבָא. אָמַר רַבָּה בַּר זוּטְרָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אמַעֲלִין אׇזְנַיִם בְּשַׁבָּת תָּנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה בַּיָּד באֲבָל לֹא בְּסַם אִיכָּא דְּאָמְרִי בְּסַם אֲבָל לֹא בַּיָּד מ״טמַאי טַעְמָא מִזְרָיף זָרֵיף. אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב עַיִן שֶׁמָּרְדָה מוּתָּר לְכוֹחְלָהּ בְּשַׁבָּת סְבוּר מִינֵּיהּ הָנֵי מִילֵּי הוּא דִּשְׁחִקִי סַמָּנִין מֵאֶתְמוֹל אֲבָל מִשְׁחָק בְּשַׁבָּת וְאֵתוֹיֵי דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים לָא א״לאֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא מיני׳מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה אֲפִילּוּ מִישְׁחָק בְּשַׁבָּת וְאֵתוֹיֵי דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים מוּתָּר. רַב יְהוּדָה שְׁרָא לְמִיכְחַל עֵינָא בְּשַׁבָּת אֲמַר לְהוּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה מַאן צָיֵית לִיהוּדָה מַחֵיל שַׁבֵּי לְסוֹף חַשׁ בְּעֵינֵיהּ שְׁלַח לֵיהּ שְׁרֵי אוֹ אֲסִיר שְׁלַח לֵיהּ לכ״עלְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי לְדִידָךְ אֲסִיר. וְכִי מִדִּידִי הוּא דְּמָר שְׁמוּאֵל הִיא הָהִיא אַמְתָּא דַּהֲוַאי בֵּי מָר שְׁמוּאֵל דִּקְדַחָא לַהּ עֵינָא בְּשַׁבְּתָא צְוַוחָא וְלֵיכָּא דְּאַשְׁגַּח בַּהּ פְּקַעָא עֵינַאּ לִמְחַר נְפַק מָר שְׁמוּאֵל וּדְרַשׁ עַיִן שֶׁמָּרְדָה גמוּתָּר לְכוֹחְלָהּ בְּשַׁבָּת מַאי טַעְמָא דְּשׁוּרְיָינֵי דְּעֵינָא בְּאוֹבַנְתָּא דְּלִיבָּא תְּלוּ. כְּגוֹן מַאי אָמַר רַב יְהוּדָה כְּגוֹן רִירָא דִּיצָא דְּמָא דִּימְעֲתָא וְקִידְחָא וּתְחִלַּת אוּכְלָא לְאַפּוֹקֵי סוֹף אוּכְלָא וּפַצּוֹחֵי עֵינָא דְּלָא. אָמַר רַב יְהוּדָה זִיבּוּרָא וּדְחַרְזֵיהּ סִילְוָא וְסִמְטָא וּדְכָאֵיב לֵיהּ עֵינָא וְאָתֵי עִילָּוֵיהּ אִישָּׁתָא כּוּלְּהוּ בֵּי בָנֵי סַכַּנְתָּא חַמָּה לְחַמָּה וְסִילְקָא לְצִינָּא וְחִילּוּפָא סַכַּנְתָּא חַמִּימֵי לְעַקְרַבָּא וְקָרִירֵי לְזִיבּוּרָא וְחִילּוּפָא סַכַּנְתָּא חַמִּימֵי לְסִילְוָא וְקָרִירֵימהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
רפואת אזניים בשבת

ציון א.ב.
גמרא. אמר רבה בר זוטרא אמר רבי חנינא: מעלין אזנים בשבת. תני רב שמואל בר יהודה: ביד, אבל לא בסם. איכא דאמרי: בסם, אבל לא ביד. מאי טעמא? מזריף זריף.
חולה שאין בו סכנה - עושין לו כל צרכיו על ידי גוי... ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה - עושין אותן אפילו ישראל. לפיכך, מעלין אזנים בשבת, וכו׳.(רמב״ם שבת ב, י)
...וכן מותר... להעלות אזנים בין ביד בין בכלי... שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותו בסמנין כדי שניחוש לשחיקה, ויש לו צער מהן.(רמב״ם שם כא, לא)
מותר... ולהעלות אזנים, בין ביד בין בכלי... שכל אחד מאלו אין עושים בסמנים כדי שנחוש לשחיקה, ויש לו צער מהם.(שו״ע אורח חיים שכח, מג)

רש״י (ד״ה מעלין) מפרש שפעמים שגידי האזניים יורדים למטה ומתפרקים הלחיים וצריך להעלותם, ואם לא יעשו זאת יש בכך סכנה, וכן כותבים הרי״ד בפסקיו, הריא״ז (בפסקיו לשבת פי״ד הלכה ב, ח) והאור זרוע (סי׳ קנ). ערוך השלחן (סעיף נג) מוכיח מהירושלמי (שבת יד, ד) שיש סכנה בדבר, שכן הוא מביא דין זה בכלל דברים שהותרו בשבת משום פיקוח נפש.
לפי זה במקום שניתן לרפאות את האזניים רק על ידי סם או רק ביד מובן שיעשה במה שאפשר, והספק שבגמרא כיצד לרפאות את האזניים מתייחס למצב שניתן לרפאות בשתי הדרכים והשאלה מה עדיף. אכן, רש״י (ד״ה אבל וד״ה מיזרף) מבאר שלפי הלשון הראשונה לא ירפא בסם הואיל ואפשר ביד, ואילו לפי הלשון השניה ריפוי בסם עדיף, כיון שבריפוי ביד יש איסור תורה של עשיית חבורה, ואילו בקשירת סם יש רק איסור דרבנן.
המאירי פוסק שמעלים אזניים בשבת בסם, וכל שכן ביד, ואין חוששים לעשיית חבורה מאחר שיש בכך סכנה, וגם בעל ארחות חיים (הל׳ שבת, סי׳ שלב) כותב שמעלים אזניים בין ביד ובין בסם, כנראה מפני שספק נפשות להקל.
לעומתם הריא״ז (שם) ורבנו ירוחם (ני״ב ח״ט) פוסקים כלשון השניה, שמעלים בסם ולא ביד מפני שהוא עושה חבורה וזהו איסור תורה.
הארחות חיים (שם) כותב שרבנו פרץ חולק על פירוש רש״י וסובר שמדובר בחולי שאין בו סכנה, ומותר לרפאות אותו רק בדברים שאין בהם מלאכה. דעה זו מובאת גם במאירי, והוא מוסיף שלדעתם אסור להעלות את האזניים בסם משום שחיקת סממנים, ורק ביד מותר מפני שאין זו מלאכה.
הרמב״ם (ב, י) כותב דין זה בהלכה העוסקת בחולי שאין בו סכנה, ומתיר להעלות את האזניים אף על ידי ישראל משום שאין בכך מלאכה. במקום אחר (כא, לא) הוא מוסיף שמותר להעלות את האזניים בין ביד ובין בכלי, ומנמק שאין עושים אותם בסממנים כדי שנחשוש לשחיקה.
הר״ן (על הרי״ף בשבת, דף מ, א) והמאירי מבארים שהרמב״ם פוסק כלשון הראשונה, שמעלים ביד אבל לא בסם, וכן כותב המגיד משנה (ב, י) בשם הרשב״א, ונראה שלמדו כך ממה שכותב שאין לחשוש לשחיקת סממנים.
אולם הכסף משנה (כא, לא) מקשה מדוע הרמב״ם כותב שאין זו הדרך המקובלת להעלות את האזניים על ידי סם, והרי בדברי הגמרא מבואר שזו היא דרך העולם, ועוד קשה מדוע אינו כותב במפורש שאין לרפאות על ידי סם. על כן הוא מפרש שגרסת הרמב״ם בגמרא היתה שונה, ובלשון הראשונה נאמר שמעלים בין ביד ובין בכלי, ובשניה נאמר שמעלים ביד אבל לא בכלי, והרמב״ם מקל כלשון הראשונה מפני שזהו איסור דרבנן. בדרך זו מובנים דברי הרמב״ם שאין דרך להעלות על ידי סם, ולכן אין חוששים לשחיקת סממנים.
גם הגר״א (סקס״ח) סובר שהרמב״ם גורס ״בכלי״ במקום ״בסם״, אלא שלדעתו הוא פוסק כלשון השניה שנאמר בה ״בכלי אבל לא ביד״, ומפרש שאין מעלים ביד משום סכנה ש״מזריף זריף״ ולא בגלל חילול שבת, לכן מצד הדין מותר להעלות בשבת בין ביד ובין בכלי.
בין כך ובין כך יוצא שלפי הרמב״ם אין מעלים בסם. אולם בעל ערוך השלחן (סעיף נד) סובר שאין הבדל למעשה בין רש״י לרמב״ם, ונחלקו רק בפירוש הביטוי ״מעלין אזנים״. רש״י מפרש שגידי האזניים יורדים ויש בכך סכנה ולכן מותר להעלותם אף שיש בזה איסור תורה, ואילו הרמב״ם מפרש שהאזניים עצמם נתרפו מעט ועל כך הוא אומר שאין זה סכנת נפשות, ובכל אופן מותר לחזקם משום שאין בזה מלאכה ולא משתמשים בסממנים.
הטור והשלחן ערוך כותבים כלשון הרמב״ם.
הרמב״ם והשלחן ערוך מתנים את ההיתר להעלות אזניים בכך שיש לו צער, והמגן אברהם (סקמ״ח) מסביר שאם לא כן הדבר אסור משום עובדין דחול.


רפואת עיניים בשבת

ציון ג.
גמרא. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה - מותר לכוחלה בשבת. סבור מיניה, הני מילי הוא דשחקי סמנין מאתמול, אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים - לא; אמר ליה ההוא מרבנן, ורבי יעקב שמיה, לדידי מיפרשא מיניה דרב יהודה: אפילו מישחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים - מותר... ההיא אמתא דהואי בי מר שמואל דקדחא לה עינא בשבתא, צווחא וליכא דאשגח בה, פקעא עינא. למחר נפק מר שמואל ודרש: עין שמרדה - מותר לכוחלה בשבת. מאי טעמא? דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו. כגון מאי? אמר רב יהודה: כגון רירא, דיצא, דמא, דימעתא, וקידחא ותחלת אוכלא, לאפוקי סוף אוכלא ופצוחי עינא דלא.
החושש בעיניו, והוא שיהיה בשתיהם או באחת מהם ציר, או שהיו דמעות שותתות מהן מרוב הכאב, או שהיה דם שותת מהן, או שהיה בהן קדחת וכיוצא בחלאים אלו - הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה ומחללין עליו את השבת, ועושין לו כל צרכי רפואה.(רמב״ם שבת ב, ד)
החושש בעיניו או בעינו ויש בו ציר, או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיה שותת דם, או היה בו רירא ותחלת אוכלא - מחללין עליו את השבת.(שו״ע אורח חיים שכח, ט)
א. ביאור הסוגיה.

בתחילת הסוגיה מובאת דעה ולפיה מותר לכחול עין בשבת רק כשיש בזה איסור דרבנן, אולם בהמשך מובאים דברי רב יהודה ושמואל הסוברים שמותר לכחול אף שהדבר כרוך באיסורי תורה.
רש״י מסביר שבתחילה סברו שבחולי העין יש רק סכנת עוורון ולא סכנת נפשות, אך לבסוף התירו איסורי תורה מפני ש״שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו״, ונראה שסובר שיש בזה סכנת נפשות. כך כותבים הרמב״ן, הרשב״א והר״ן (על הרי״ף בשבת, דף לט, ב ד״ה עין), ואכן הרי״ף במסכת שבת (דף לט, א) גורס במעשה של שפחתו של שמואל שלא כחלו את עינה בשבת ״פקע עינא ומתה״, ואם כן לגרסתו מפורש בגמרא שיש סכנת נפשות בעין שמרדה.
הרמב״ן מסיק מכך שאין מחללים את השבת על סכנת איבר שאינה סכנת נפשות. אולם המאירי סובר שאם יש סכנת עוורון מחללים את השבת אף שאין סכנה לכל הגוף, והוא מפרש שהנימוק המובא בגמרא ״שורייני דעינא וכו׳״ בא לומר שהסכנה לעין קרובה לבוא, בניגוד למה שכנראה סברו בתחילת הגמרא שלא מצוי שהעין תתעוור מחולי זה. לדבריו, הוא הדין בכל סכנת איבר שמחללים עליה את השבת, ועיין על כך עוד בבירור הלכה למסכת ביצה דף כב, א ציון ט.י.
ב. חולי בעין אחת.

מלשון הגמרא ״עין שמרדה״, וכן מהמעשה בשפחה של שמואל ש״פקעא עינא״ נראה שמחללים את השבת אף על עין אחת. אכן, הארחות חיים (הל׳ שבת, סי׳ שכג) ובעל ספר הבתים (שערי המלאכות האסורות ביום השבת, ש״ג) כותבים שהסימנים הנזכרים בסוגייתנו לחולי שיש בו סכנה נאמרו בין כשהם בשתי עיניו ובין כשהם בעין אחת.
עם זאת, בעל זר זהב (על איסור והיתר הארוך, סי׳ נט סק״י) מדייק מגרסת רש״י ותוספות (ד״ה שורייני) ״שורייני דעינא״, שהיא גם גרסת הגמרא שלפנינו, שסכנת הנפשות היא מצד מאור העין, בניגוד לגרסת הרא״ש (סי׳ י) ״שורייקי דעינא״ ממנה עולה שהסכנה היא מחמת שגידי העין תלויים בלב ולא מצד כוח הראיה. לאור זאת, יש מקום לדון לפי שיטת רש״י ותוספות אם גם פגיעה ביכולת הראייה של עין אחת נחשבת כסכנת נפשות, או שנאמר שיכול עדיין לראות בעין השניה.
בפסקי הרמב״ם והשלחן ערוך מבואר שמחללים את השבת גם על חולי בעין אחת. אולם יש להעיר שהטור מביא גרסה מעט שונה בדברי הרמב״ם: ״החושש בשתי עיניו, או שהיה באחת מהן ציר, או שהיה שותת דם...״, ובעל הפרישה (סק״ב) כותב שלפי גרסתו יוצא שאם יש לו רק מיחוש מקלים רק כשהוא בשתי עיניו, וכשיש ציר מקלים אף בעין אחת, אך הוא נוקט שלשון הרמב״ם בהלכה מדוייקת יותר, ולפיה אין הבדל בין עין אחת לשתי עיניים.
ג. הסימנים לחולי העין.

בגמרא מובאות מספר דוגמאות לתופעות שהופעתן בעין מהווה סימן לסכנה, כגון רירא, דיצא וכדומה. בעל שו״ת שבט הלוי (ח״ח סי׳ עג סע׳ יא) כותב שמפירוש רבנו חננאל משמע שכל הסימנים דרושים על מנת להתיר את חילול השבת, אך מדברי הארחות חיים (שם) עולה שדי באחד מהסימנים להעיד על חולי העין.
סימנים אלו נאמרו לגבי עין שמרדה, דהיינו שרוצה לצאת ממקומה, אולם בעל שו״ת שבט הלוי מדייק מדברי רש״י שהסימנים מועילים בכל מחלת עיניים ולאו דווקא בעין שמרדה, שכן הוא מפרש ששאלת הגמרא ״כגון מאי?״ היא על איזה חולי העין מחללים שבת, וכן מפרש האור זרוע (סי׳ קנ).
גם הארחות חיים (שם) מביא הלכה זו על החושש בעיניו, ואינו מגביל זאת לעין שמרדה. יתר על כן ניתן להסיק מדבריו שהסימנים הנזכרים בגמרא אינם דווקא, והוא הדין למחלות אחרות שיש בהן סכנה לעין.
לעומת זאת, בעל שבט הלוי מדייק מלשון רבנו חננאל להפך, שהסימנים נאמרו דווקא על עין שמרדה.
הארחות חיים מזכיר שיש כאב רק לגבי הסימן של הדמעות, שדמעות שותתות מהעין מחמת כאב, ונראה שכוונתו לומר שרק כשיש דמעות מחמת כאב זה סימן לסכנה, ולא בכל מצב שהעין דומעת.
בפסקי הרמב״ם והשלחן ערוך מבואר שדי בסימן אחד כדי להתיר חילול שבת עבור העין. כמו כן הם כותבים את ההלכה על החושש בעיניו ואינם מזכירים שמדובר דווקא בעין שמרדה, והרמב״ם מוסיף לאחר שמפרט את הסימנים שהוזכרו בגמרא ״וכיוצא בחולאים אלו״.
בעל שו״ת חתן סופר (סי׳ לד ד״ה והנה בעמדי) ובעל חכמת שלמה (על השו״ע, סע׳ מו) נוקטים כדבר פשוט שמחללים שבת רק על מחלת עין לפי הסימנים הנזכרים בגמרא. יחד עם זאת הם דנים באפשרות להתיר חילול שבת גם בלא הסימנים הנזכרים, בכגון שיש סכנה לשתי העיניים, שכן לפי הדעה שסומא פטור מכל המצוות שייכת כאן הסברה ״חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה״, והחכמת שלמה מוסיף שגם יתבטל מלימוד תורה השקולה כנגד כל המצוות.
בעל שו״ת ציץ אליעזר (ח״ח סי׳ טו, י) מסיק שניתן לחלל שבת משום סכנת עוורון, מפני שכיום הרופאים קובעים שסכנה של איבר אחד יכולה להתפשט לכל הגוף, ובצירוף שיטות הראשונים שמותר לחלל שבת משום סכנה איבר. מלבד זאת הוא כותב (חי״ד סי׳ פט, ד) שכוונת הגמרא לומר שכל חשש לאיבוד העין נחשב לסכנת נפשות, וכיון שכך קבעו חז״ל שאין סומכים על רופא שאומר שאין בזה סכנת נפשות.
ד. תחילת אוכלא.

רש״י (ד״ה תחלת אוכלא) מפרש שהיינו תחילת החולי, ומדבריו בהמשך (ד״ה סוף אוכלא) משמע שסייג זה נשנה דווקא לגבי הסימן האחרון שהוא ״קידחא״, דהיינו חמימות העין. הדברים מפורשים יותר בפירושו על הרי״ף במסכת שבת (לט, ב בדפי הרי״ף): ״תחלת אוכלא – היינו קדרות בתחילת החולי, לאפוקי סוף אוכלא – שכבר נרפא ועדיין קודחת מעט״, וכך מפרשים האור זרוע (סי׳ קנ) והנמוקי יוסף (כו, ב ד״ה ורבנו אלפסי).
אולם מדברי רבנו חננאל עולה שההבחנה בין תחילת אוכלא לסוף אוכלא מתייחסת לכל הסימנים שהובאו בגמרא, דהיינו שאם הסימנים באו בתחילת החולי יש בהם סכנה, אך אם הם באו בסוף המחלה אין בהם סכנה, וכך עולה מפסקי הריא״ז (הלכה א, כ).
המשנה ברורה (סקכ״ד, ובשער הציון סקי״ג) ובעל כף החיים (סקמ״ג) מדייקים מדברי המאירי במסכת ביצה (כב, א) שגם באמצע המחלה יש סכנה כמו בתחילתה, ורק בסוף המחלה אין סכנה לעין אף כשמופיעים סימנים אלו, וכן פוסק בעל ערוך השלחן (סעי׳ כז).
הרמב״ם אינו מזכיר בהלכה שלפנינו את החילוק בין תחילת אוכלא לסוף אוכלא, והלחם משנה (הל׳ י) מסביר שהוא כותב זאת בהלכה י ״וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת, אף על פי שאין שם סכנה״, כלומר שכאשר אין סכנה לעין מותר לכחול רק על ידי גוי.
בעל אבן האזל מבאר שהרמב״ם מפרש שהסימנים הנזכרים בגמרא מופיעים רק בתחילת המחלה ולא בסופה, ולכן כל זמן שמופיעים סימנים אלו מחללים את השבת.
השלחן ערוך כותב לאחר שמביא את כל הסימנים ״ותחלת אוכלא״, והפרי מגדים (מש״ז סק״ג) והמשנה ברורה (סקכ״ד) מבארים שהדברים אמורים כלפי כל הסימנים, שמחללים עליהם את השבת אם מופיעים בתחילת החולי ולא בסופו.
ה. פצוחי עינא.

מפירוש רש״י עולה שסוף אוכלא ופצוחי עינא הם שני עניינים שונים: סוף אוכלא היינו סוף החולי, שהעין כבר התרפאה ועדיין קודחת מעט, ואילו פצוחי עינא היא כחילת העין שנעשית כדי לחזק את הראייה, ובשני המצבים אין מחללים את השבת. אולם מדברי הריא״ז (שם) והמאירי (ביצה שם) משמע שמדובר בעניין אחד, שבסוף החולי כוחלים את העין כדי להגביר את אורה, אך אין סכנה בדבר.
הרמב״ם כותב בהלכה י שאם אין סכנה לעין כוחלים רק על ידי גוי, ואילו השלחן ערוך אינו מביא את הדין של פצוחי עינא. מכל מקום למעשה, המשנה ברורה (שם) כותב שאם אסרו לכחול בסוף החולי, כל שכן שאסור לעשות רפואה כדי להגביר את אור עיניו.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144