×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה כ״ז.גמרא
;?!
אָ
בְּרוֹפֵא מוּמְחֶה דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אִם הָיָה מוּמְחֶה לְרַבִּים מוּתָּר. וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה כּוּתִי שַׁפִּיר דָּמֵי וְהָתַנְיָא יִשְׂרָאֵל מָל אֶת הַכּוּתִי וְכוּתִי לֹא יָמוּל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁמָּל לְשֵׁם הַר גְּרִזִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ מִילָה מִן הַתּוֹרָה לְשָׁמָּה אֶלָּא מָל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ. אֶלָּא לְעוֹלָם אֵיפוֹךְ כִּדְאָפְכִינַן מֵעִיקָּרָא וּדְקָא קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אדר׳אַדְּרַבִּי יְהוּדָה הָהִיא דְּרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הִיא. דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר מִנַּיִן לְמִילָה בְּגוֹי1 שֶׁהִיא פְּסוּלָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמוֹר. אָמַר רַב חִסְדָּא מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה דִּכְתִיב לַה׳ הִמּוֹל וְרַבִּי יוֹסֵי הִמּוֹל יִמּוֹל. וְאִידָּךְ הָכְתִיב לַה׳ הִמּוֹל הָהוּא בְּפֶסַח כְּתִיב וְאִידַּךְ נָמֵי הָכְתִיב הִמּוֹל יִמּוֹל דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. אִיתְּמַר מִנַּיִן לְמִילָה בְּגוֹי2 שֶׁהִיא פְּסוּלָה דָּרוּ בַּר פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמוֹר וְרַבִּי יוֹחָנָן הִמּוֹל יִמּוֹל. מַאי בֵּינַיְיהוּ עַרְבִי מָהוּל וְגַבְנוּנִי מָהוּל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מַאן דְּאָמַר הִמּוֹל יִמּוֹל אִיכָּא ומ״דוּמַאן דְּאָמַר אֶת בְּרִיתִי תִּשְׁמוֹר אלֵיכָּא. וּלְמַאן דְּאָמַר הִמּוֹל יִמּוֹל אִיכָּא וְהָתְנַן בקוּנָּם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה מִן הָעֲרֵלִים מוּתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמוּלֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם3 אַלְמָא אַף עַל גַּב דִּמְהִילִי כְּמַאן דְּלָא מְהִילִי דָּמוּ. אֶלָּא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָה וְלֹא מָלוּהוּ למ״דלְמַאן דְּאָמַר וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמוֹר גאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר הִמּוֹל יִמּוֹל לֵיכָּא. ולמ״דוּלְמַאן דְּאָמַר הִמּוֹל יִמּוֹל לֵיכָּא וְהָתְנַן דקוּנָּם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה מִמּוּלִים אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וּמוּתָּר בְּמוּלֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם4 אַלְמָא אע״גאַף עַל גַּב דְּלָא מְהִילִי כְּמַאן דִּמְהִילִי דָּמוּ. אֶלָּא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אִשָּׁה למ״דלְמַאן דְּאָמַר וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמוֹר לֵיכָּא דְּאִשָּׁה לָאו בַּת מִילָה הִיא ולמ״דוּלְמַאן דְּאָמַר הִמּוֹל יִמּוֹל האִיכָּא דְּאִשָּׁה כְּמַאן דִּמְהִילָא דָּמְיָא. וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר אִשָּׁה לָא וְהָכְתִיב {שמות ד׳:כ״ה} וַתִּקַּח צִפּוֹרָה צֹר קְרִי בֵּיהּ וַתַּקַּח וְהָכְתִיב וַתִּכְרוֹת קְרִי בֵּיהּ וַתַּכְרֵת דְּאָמְרָה לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא וַעֲבַד וְאִיבָּעֵית אֵימָא אתיא אִיהִי וְאַתְחִלָה וַאֲתָא מֹשֶׁה וְאַגְמְרַהּ.: מתני׳מַתְנִיתִין: ומִתְרַפְּאִין מֵהֶן רִיפּוּי מָמוֹן אֲבָל לֹא רִיפּוּי נְפָשׁוֹת וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן בְּכׇל מָקוֹם דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים מוּתָּר אֲבָל לֹא בֵּינוֹ לְבֵינוֹ.: גמ׳גְּמָרָא: מַאי רִיפּוּי מָמוֹן וּמַאי רִיפּוּי נְפָשׁוֹת אִילֵּימָא רִיפּוּי מָמוֹן בְּשָׂכָר רִיפּוּי נְפָשׁוֹת בְּחִנָּם לִיתְנֵי מִתְרַפְּאִין מֵהֶן בְּשָׂכָר אֲבָל לֹא בְּחִנָּם. חאֶלָּא רִיפּוּי מָמוֹן דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה רִיפּוּי נְפָשׁוֹת דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אֲפִילּוּ רִיבְדָּא דְּכוּסִילְתָּא לָא מִתַּסֵּינַן מִינַּיְיהוּ. אֶלָּא רִיפּוּי מָמוֹן בְּהֶמְתּוֹ רִיפּוּי נְפָשׁוֹת גּוּפֵיהּ וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אֲפִילּוּ רִיבְדָּא דְּכוּסִילְתָּא לָא מִתַּסֵּינַן מִינַּיְיהוּ. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא טאֲבָל אִם אָמַר לוֹ סַם פְּלוֹנִי יָפֶה לוֹ סַם פְּלוֹנִי רַע לוֹ מוּתָּרמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״בעובד כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״בעובד כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״אוּמּוֹת הָעוֹלָם״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״אוּמּוֹת הָעוֹלָם״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
ציון ב.ד.
עיין בירור הלכה לנדרים לא, ב ציון ו.ז.



רפואה על ידי גוים

ציון ו.ח.ט (כז, א), ציון א.ב (כז, ב), ציון ו (כח, א).
משנה. מתרפאין מהן ריפוי ממון, אבל לא ריפוי נפשות.
גמרא. מאי ריפוי ממון ומאי ריפוי נפשות? אילימא ריפוי ממון בשכר, ריפוי נפשות בחנם - ליתני מתרפאין מהן בשכר אבל לא בחנם! אלא ריפוי ממון - דבר שאין בו סכנה, ריפוי נפשות - דבר שיש בו סכנה. והאמר רב יהודה: אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו! אלא ריפוי ממון - בהמתו, ריפוי נפשות - גופיה. והיינו דאמר רב יהודה: אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: אבל אם אמר לו ׳סם פלוני יפה לו, סם פלוני רע לו׳ - מותר, סבר שיולי משאיל לו כי היכי דמשאיל לו משאיל לאיניש אחרינא, ואתא ההוא גברא לאורועי נפשיה. אמר רבה אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: ספק חי ספק מת - אין מתרפאין מהן; ודאי מת - מתרפאין מהן... אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מכה שמחללין עליה את השבת - אין מתרפאין מהן, ואיכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מכה של חלל - אין מתרפאין מהן. מאי בינייהו? איכא בינייהו גב היד וגב הרגל... תא שמע: רבי יוחנן חש בצפדינא, אזל לגבה דההיא מטרוניתא, עבדה חמשא ומעלי שבתא, אמר לה: למחר מאי? אמרה ליה: לא צריכת... אלמא כמכה של חלל דמיא!... ורבי יוחנן היכי עביד הכי, והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן! אדם חשוב שאני. והא רבי אבהו דאדם חשוב הוה, ורמא ליה יעקב מינאה סמא אשקיה, ואי לא רבי אמי ורבי אסי דלחכוהו לשקיה פסקיה לשקיה! דרבי יוחנן רופא מומחה הוה. דרבי אבהו נמי רופא מומחה הוה! שאני רבי אבהו דמוקמי ביה מיני בנפשייהו ״תמֹת נפשי עם פלשתים״.
אסור ליקח רפואה מן הגוי אלא אם כן נתיאשו ממנו שיחיה, ואסור להתרפאות מן המין ואף על פי שנתייאשו ממנו, שמא ימשכו אחריו, ומותר ליקח רפואה מן הגוים לבהמה או למכה שבגוף מבחוץ, כגון מלוגמא ורטייה, ואם היתה מכה של סכנה - אסור ליקח ממנו, וכל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהם.
ומותר לשאול לרופא גוי ויאמר לו ׳סם פלוני יפה לך וכך וכך תעשה׳, אבל לא יקח ממנו.(רמב״ם הל׳ רוצח יב, ט-י)
כל מכה וחולי שיש בהם סכנה שמחללים עליהם שבת - אין מתרפאים מגוי שאינו מומחה לרבים (וכל המקיזים דם הוי מומחים לענין הקזה), דחיישינן לשפיכת דמים, ואפילו הוא ספק חי ספק מת - אין מתרפאים ממנו, אבל אם הוא ודאי מת - מתרפאים ממנו... ואם אמר ׳סם פלוני יפה או רע׳ - יכול לסמוך עליו, והוא שלא יקח ממנו אותו סם (ויש אומרים דכל זה אינו אסור אלא כשהגוי עושה בחנם, אבל אם עושה בשכר - בכל ענין מותר, דחייש לפסידא דאגריה, וכן נהגו להקל). אבל אם בא לרפאותו בלחש - מותר, והוא שלא ידע שמזכיר שם עבודה זרה, אבל אם יודע שמזכיר שם עבודה זרה - אסור, אפילו אם יודע שודאי ימות, ואם הוא אפיקורוס - אפילו סתם לחש אסור, שודאי מזכיר שם עבודה זרה.(שו״ע יורה דעה קנה, א)
א. ריפוי ממון וריפוי נפשות.

המשנה מחלקת בין ריפוי ממון שניתן להתרפא בו מגוי, לבין ריפוי נפשות, שאסור. הגמרא מבארת שכיון שרב יהודה אוסר להתרפא מגוי אפילו ריבדא דכוסילתא, שהוא דבר שאין בו סכנה, אי אפשר לפרש שריפוי ממון הוא ריפוי דבר שאין בו סכנה, אלא יש לפרש שריפוי ממון היינו ריפוי בהמתו וריפוי נפשות היינו ריפוי גופו. בהמשך הסוגיה מובאת דעת רבי יוחנן שכל מכה שמחללים עליה את השבת, דהיינו מכה שיש בה חשש סכנה, אין מתרפאים בה מגוי. רש״י (ד״ה כל מכה) מבאר שלדעתו במכה שאין בה סכנה מתרפאים מהם, ורבי יוחנן חלוק על רב יהודה. הריטב״א כותב שלפי רש״י רבי יוחנן מתיר להתרפא רק במכה שאין בה סכנה עכשיו וגם לא תגיע בעתיד לידי סכנה, אבל מכה שאין בה סכנה עכשיו אך בעתיד יכולה לבוא לידי סכנה, אף שאין מחללים עליה את השבת אסור להתרפא בה על ידי גוי.
אולם מדברי הרמב״ן (בחידושיו) עולה שהוא מבין בדעת רש״י שרבי יוחנן מתיר גם בדבר שאין בו סכנה עכשיו ויכול לבוא לידי סכנה בעתיד.
גם בעל המאור (ח, א בדפי הרי״ף) כותב שרבי יוחנן חולק על רב יהודה, ולדעתו יש לפסוק כרבי יוחנן מפני שיש להקל בחשש מדרבנן, ועוד שהלכה כרבי יוחנן במחלוקתו עם רב, ולפי גרסתו רב יהודה אמר את הדברים בשם רב.
לפי זה הוא כותב שכיון שהלכה כרבי יוחנן ניתן לחזור ולפרש כפי שהבינה הגמרא בתחילה שריפוי ממון היינו חולי שאין בו סכנה וריפוי נפשות היינו חולי שיש בו סכנה, וכן כותבים המאירי והר״ן (ח, ב בדפי הרי״ף ובחידושיו).
התוספות (ד״ה כל), הרא״ש (סי׳ ח) והרמב״ן (בחי׳, במלחמות ובתורת האדם עמ׳ לח) מקשים על פירושו של רש״י שאם רבי יוחנן חולק על רב יהודה לא היתה הגמרא דוחה את הפירוש שריפוי ממון היינו ריפוי דבר שאין בו סכנה וריפוי נפשות היינו ריפוי דבר שיש בו סכנה, אלא היתה מביאה ראיה לפירוש זה מדברי רבי יוחנן ומקשה על רב יהודה.
הרמב״ן עצמו מפרש שרבי יוחנן אינו חולק על רב יהודה ושניהם סוברים שבדבר אין בו סכנה ואינו יכול להגיע לידי סכנה מתרפאים מהגוי, ובדבר שאין בו סכנה אך בעתיד יכול לבוא לידי סכנה אין מתרפאים ממנו. בדרך זו הוא מסביר שרבי יוחנן שמדבר על מכה שמחללים עליה את השבת מתכוון לכל מכה שהיא במקום סכנה, שיכולה לבוא לידי מכה שמחללים עליה את השבת, ורב יהודה אוסר ריבדא דכוסילתא מפני שיכול לבוא מחמתה לידי סכנה, שהרי הכתף היא מקום מסוכן להקזת דם ויש לחשוש שיבוא לידי סכנה.
הרמב״ן מקשה על פירושו מדוע אין הגמרא מפרשת שריפוי ממון היינו במקום שאין בו סכנה וריפוי נפשות היינו במקום סכנה, ומתרץ שאילו היתה מפרשת כך היה משמע שריפוי נפשות היינו שעכשיו יש בו סכנה, לכן הגמרא מפרשת שממון היינו בהמתו ונפשות היינו גופו, והמשמעות היא בכל מצב של סכנה, בין סכנה מיידית ובין סכנה שיכולה לבוא בעתיד.
נמצא שלפי הסבר הריטב״א בדעת רש״י אין הבדל להלכה בינו לבין הרמב״ן, והכל מסכימים שלהלכה ריפוי במקום שאין בו סכנה מותר ובמקום שיש בו סכנה או שעלול להגיע לידי סכנה אסור, וההבדל ביניהם הוא רק בפירוש הגמרא.
גם רבנו תם (מובא בתוס׳ שם) סובר שאין מחלוקת בין רב יהודה לרבי יוחנן, אלא שהוא מבאר את הסוגיה באופן שונה, שרב יהודה האוסר ריבדא דכוסילתא מתייחס לאדם בריא, שכיון שזו רפואה קלה וכולם בקיאים בה אין הגוי חושש שיפסיד את אומנותו אם יגרום למות היהודי, מפני שיאמרו שהסיבה למותו אינה משום שאין הוא רופא טוב אלא משום שהוא שונאו או שהגיע זמנו למות. לעומת זאת רבי יוחנן עוסק בחולה ומחלק בין חולה שיש בו סכנה שאסור לו להתרפא מגוי כיון שאם היהודי ימות יאמרו שמחמת המחלה מת ולא בגלל הרופא, לבין חולה שאין בו סכנה שמותר לו להתרפא מגוי כיון שאין לחשוש שמא יזיקו, שהרי הוא חושש שיאמרו שהחולה מת משום שהרופא אינו טוב והוא יפסיד בכך את אומנתו.
התוספות מקשים מדוע אם כן הגמרא אינה מעמידה את המשנה בחולה ונשארת בפירוש שריפוי ממון הוא בדבר שאין בו סכנה ואין קושיה מרב יהודה שאסר דווקא בבריא. הם מתרצים שבפשטות נראה שהמשנה עוסקת בין בבריא ובין בחולה, ועוד שהגמרא מעדיפה לפרש שריפוי ממון היינו בבהמתו כיון שבדרך זו מתפרשת המשנה בנדרים (לח, ב) האומרת שהמודר הנאה מחברו אסור לרפאותו ריפוי ממון.
לפי שיטת רבנו תם יוצא שבדבר שאין בו סכנה מותר להתרפא מגוי גם אם בעתיד יכול לבוא לידי סכנה, ונמצא שלפי הסבר הריטב״א בדעת רש״י רבנו תם חולק על רש״י לא רק בבריא אלא גם בחולי שיכול לבוא לידי סכנה, שלרש״י אסור ולרבנו תם מותר.
המאירי דוחה את פירוש רבנו תם בטענה שאף בהקזת דם בבריא הגוי חושש לאומנתו, שכן יגרום למקיז דם למות יאמרו שאינו בקי בהקזה או שאינו יודע להשקיט את הכאב.
הראב״ד (בספר כתוב שם, מובא בחידושי הרמב״ן) מבאר שאין מחלוקת בין רב יהודה לבין רבי יוחנן, אלא רב יהודה אוסר לקחת מגוי תרופות לתת על מכתו שמא יתן לו סם המות, ורבי יוחנן מדבר על מי שרוצה שהגוי ירפאהו, ואין חשש שיתן לו סם המות כיון שמדובר בכגון שנותן לו סם שידוע כמועיל, אלא החשש הוא שמא יתעצל בטיפולו ויניחנו למות, לכן אם זהו חולי שיש בו סכנה אסור ואם אין בו סכנה מותר.
הרמב״ן כותב על פירוש זה שאינו נכון כלל, ועיין עוד להלן בעניין לקיחת תרופות מגוי.
הרמב״ן (שם) מביא הסבר נוסף ולפיו רב יהודה מדבר על גוי שמרפא בחינם, ולכן אוסר אפילו ריבדא דכוסילתא כיון שאינו חושש להרע את שמו, ורבי יוחנן מדבר על גוי שנוטל שכר, ולכן אוסר רק בחולי שיש בו סכנה, אבל בחולי שאין בו סכנה מותר להתרפא מגוי כיון שנחשב כרופא מומחה ולא יפסיד את אומנותו.
יש להעיר שהאור זרוע (סי׳ קמז, מובא בהגהות אשרי סי׳ ח) כותב שכל הדיון בסוגייתנו הוא כשמתרפא בחינם, אבל בשכר מותר בכל אופן כיון שהגוי חושש להפסד שכרו, ומשמע שמתיר אפילו בחולה שיש בו סכנה.
הש״ך (סק״ו) והגר״א (סק״ז) מביאים ראיה לדברי האור זרוע מהגמרא שמנסה תחילה לבאר שריפוי ממון הוא בשכר וריפוי נפשות הוא בחינם, ודוחה זאת רק מהטעם שלא משמע כן מלשון המשנה, ומשמע שהחילוק עצמו נכון להלכה.
בעל ספר האשכול (ח״ג סי׳ מז) חולק על האור זרוע ואוסר אף בשכר. הוא מסביר שהגמרא בתחילה מחלקת בין חינם לשכר כיון שלא מצאה פירוש אחר למשנה, אבל למסקנה שנמצא הסבר אחר נדחה החילוק הזה. מלבד זה הוא מקשה שאם בשכר מותר לא מובנת קושיית הגמרא על רבי יוחנן כיצד התרפא מאותה מטרוניתא, שהרי יתכן שזה היה בשכר. גם הרש״ל (בביאורו לסמ״ג, לאוין מה) דוחה את דברי האור זרוע וכותב שגדולה השנאה של הגוי ולא יחשוש להפסד שכרו.
הב״ח מוכיח כשיטה זו מלשון הרא״ש בשם רבנו תם שבחולה שאין בו סכנה מתרפאים מגוי כיון שאם ימות יתלו את הדבר בחסרון ידיעתו ויקפח את פרנסתו, משמע שמדובר על ריפוי בשכר ובכל זאת לא התירו בבריא ובחולה שיש בו סכנה. אולם הש״ך (שם) דוחה את הראיה ומקבל את דעת האור זרוע.
הרי״ף (ח, א בדפיו) מפרש שריפוי ממון היינו בהמתו וריפוי נפשות היינו גופו, ומאידך גיסא אין הוא מביא את דברי רב יהודה האוסר ריבדא דכוסילתא ומביא את דברי רבי יוחנן שאין מתרפאים מגוים ממכה שמחללים עליה את השבת או ממכה של חלל, ומזה משמע שבמכה שאין בה סכנה מתרפאים מגוים.
בעל המאור מקשה על הרי״ף שכיון שפוסק כרבי יוחנן היה עליו לפרש את המשנה שריפוי ממון היינו דבר שאין בו סכנה וריפוי נפשות היינו כשיש בו סכנה.
הראב״ד (בכתוב שם) והרמב״ן (שם) מפרשים שהרי״ף מבאר את הגמרא כשיטתם שאין רבי יוחנן חולק על רב יהודה. הרמב״ן מוסיף שלפי שיטתו ניתן לומר שהרי״ף לא הביא את דברי רב יהודה כיון שהוא סבור שריבדא דכוסילתא נחשבת מקום סכנה, ודין זה כלול כבר בדברי רבי יוחנן. לעומת זאת לפי הסבר הראב״ד לא מובן מדוע הרי״ף אינו מביא את דברי רב יהודה.
לעומתם מבינים בעל האשכול (שם) והר״ן שהרי״ף סבור שרבי יוחנן חולק על רב יהודה ופוסק כרבי יוחנן שריבדא דכוסילתא מותרת. בעל האשכול מבאר שההסבר של הגמרא שריפוי ממון הוא בבהמתו מיושב יותר גם לרבי יוחנן, וההסבר שריפוי ממון הוא בחולי שאין בו סכנה דחוק בלשון, והגמרא הציעה אותו רק בשלב שעדיין לא מצאה הסבר אחר.
הר״ן ובעל ההשלמה (סי׳ ב) מסבירים בדרך שונה שהרי״ף מפרש שריפוי ממון היינו בהמתו אף שאינו פוסק כרב יהודה, כדי ללמדנו שלא רק ריפוי גופו במקום שאין סכנה מותר להתרפא מגוי אלא גם ריפוי בהמתו, אף שבעליה אינו משגיח עליה והגוי יכול להפסידו בקלות.
הרא״ש מביא תחילה את דעת רש״י והרי״ף על פי הבנתו שרבי יוחנן חולק על רב יהודה, ולבסוף את דעת רבנו תם שאין ביניהם מחלוקת. הטור מבין שהרא״ש פוסק כרבנו תם, והש״ך (סק״א) מבין שזו גם מסקנת הר״ן, רבנו ירוחם והאגודה המביאים תחילה את דברי רש״י ולבסוף אות דעת רבנו תם.
יש להעיר שבעל התרומה (סי׳ קנג) מסתפק בדעת רש״י שמא הלכה כרב יהודה כיון שהגמרא מפרשת את המשנה על פי שיטתו.
הרמב״ם בפירוש המשניות מפרש שריפוי ממון היינו בהמתו. גם בהלכה שלפנינו הוא מזכיר את ריפוי בהמתו, וכותב כרבי יוחנן שאין מתרפאים מגוי במכה שמחללים עליה את השבת, דהיינו מכה שיש בה סכנה. הר״ן והבית יוסף מבארים את דברי הרמב״ם כפי שמבארים את שיטת הרי״ף שיש מחלוקת בין האמוראים והלכה כרבי יוחנן. אולם בעל מעשה רקח כותב שהרמב״ם פוסק כרב יהודה ומסביר בדרך זו מדוע הרמב״ם משמיט את ההיתר של מומחה וכן של אדם חשוב, שכיון שרב יהודה אוסר הקזת דם אף שבדרך כלל נעשית על ידי מומחה – משמע שאין היתר אפילו במומחה, ועיין עוד להלן פרק ד בעניין מומחה ואדם חשוב.
ב. כשאין רופא ישראל.

הרי״ד (בפסקיו ובתוספותיו) כותב שהאיסור להתרפא מגוי הוא רק כשיש שם רופא ישראל, אבל כשאין שם רופא ישראל מותר להתרפא אף מגוי, וכן מביא בשמו הריא״ז (הלכה א, יד, מובא בשלטי הגבורים). הרי״ד מוסיף על פי דרכו שרבי יוחנן האוסר להתרפא בספק חי ספק מת מדבר בכגון שיש שם רופא ישראל, וההיתר בחולי שבוודאי ימות ממנו הוא אפילו כשיש שם רופא ישראל.
לעומת זאת רש״י כותב שבחולי שבוודאי ימות ממנו מתיר רבי יוחנן להתרפא מגוי רק כשאין שם רופא ישראל, וממילא יוצא שבחולי שיש ספק אם יחיה או ימות אוסר רבי יוחנן להתרפא מגוי אף כשאין שם רופא ישראל.
רש״י (ד״ה ספק חי) מסביר את שיטתו שהגוי בוודאי יהרגהו ולכן במצב של ספק יש להימנע מלהתרפא מגוי אף כשאין שם רופא ישראל, מפני שיש סיכוי שיחיה גם בלי הריפוי, ורק אם ימות בוודאי רשאי להתרפא מגוי כיון שאולי בכל זאת הגוי ירפאנו.
אולם הרי״ד סבור שיש רק חשש שהגוי יהרגנו ואין זה ודאי, לכן כשיש ספק אם יחיה או ימות ואין שם רופא ישראל רשאי להתרפא מגוי, שהרי יש סיכוי גדול שירפאנו.
ג. הקזת דם על ידי גוי.

רש״י מפרש שריבדא דכוסילתא היינו ריפוי מהכאב שנגרם עקב הקזת דם, ועליו נחלקו רב יהודה ורבי יוחנן אם אסור על ידי גוי אף שאין בכך סכנה. רש״י כותב שההקזה עצמה נעשתה על ידי ישראל, ומדבריו מבינים האור זרוע (סי׳ קמו), הבית יוסף והב״ח שהקזת דם מגוי אסורה לפי כולם, מפני שיכולה להביא לידי סכנה.
אולם המאירי מפרש שריבדא דכוסילתא היינו ההקזה עצמה, ומסביר שרבי יוחנן מתיר הקזה על ידי גוי כיון שאין בה סכנה, ואילו רב יהודה אוסר כיון שההקזה היא בגדר רפואה אף שאין בה סכנה.
גם מדברי רבנו תם עולה שהוא מבאר שריבדא דכוסילתא היינו ההקזה עצמה, ולפירושו לא נחלקו רב יהודה ורבי יוחנן שהיא אסורה משום שבאדם בריא שבא להקיז דם אין הגוי חושש להמיתו כיון שיאמרו שהרגו משום ששונאו ולא יפסיד את אומנותו. התוספות מוסיפים שאנו נוהגים להקיז דם מידי גוי כיון שלגבי הקזה כל המקיזים נחשבים מומחים, ועיין להלן פרק ד בעניין גוי מומחה.
מדברי הרמ״א בדרכי משה (סק״א) משמע שאף רש״י מסכים שגוי מומחה יכול להקיז דם, והסיבה לכך שרש״י כתב שישראל הקיז דם ולא כתב שגוי מומחה הקיז היא שהקזה על ידי מומחה מן הסתם אינה צריכה ריפוי לכאבו.
הרמב״ן סבור שריבדא דכוסילתא היינו ההקזה עצמה ואף לשיטתו לא נחלקו רבי יוחנן ורב יהודה שהיא אסורה, משום שהיא עלולה להביא לידי סכנה.
ד. גוי מומחה ואדם חשוב.

בגמרא מובא שרבי יוחנן חלה בחולי של שיניים והלך למטרוניתא להתרפא. הגמרא שואלת כיצד התרפא מגוי בחולי שמחללים עליו את השבת, ומתרצת תחילה שרבי יוחנן היה אדם חשוב ולכן לא חשש שמא יזיקנו הגוי שכן הוא ירא מהמלכות. הגמרא מקשה על תירוץ זה שגם רבי אבהו היה אדם חשוב ומצינו שהלך להתרפא מגוי והגוי הזיקו, ומתרצת שהמטרוניתא של רבי יוחנן היתה רופאה מומחית ולכן אין חשש שמא תזיק מפני שלא תרצה להפסיד את אומנותה. גם על כך הגמרא מקשה שגם הגוי שריפא את רבי אבהו היה מומחה ובכל זאת הזיקו, ומתרצת שהשנאה לרבי אבהו היתה גדולה במיוחד.
בעל המאור (שם), הראבי״ה (סי׳ אלף נח), הריטב״א, הנמוקי יוסף והטור פוסקים ששני תירוצי הגמרא מתקבלים להלכה, כלומר שלאדם חשוב מותר להתרפא מגוי אף שהגוי אינו מומחה, וכן מותר לכל אדם אף שאינו חשוב להתרפא מגוי מומחה. המאירי מביא לכך ראיה מהגמרא לעיל (כז, א), האומרת לעניין מילה על ידי גוי שאם הוא מומחה לרבים מותר, משמע אפילו באדם שאינו חשוב, מכאן שאין צורך בצירוף של שני התנאים.
אולם בעל שיירי כנסת הגדולה דוחה את הראיה בטענה שדווקא לעניין מילה די בתנאי שיהיה מומחה שכן אין הוא רוצה להפסיד את אומנותו, אבל רופא אינו מפסיד את אומנתו כיון שיאמרו שהחולה מת מחמת חוליו המסוכן, לכן יש צורך בתנאי נוסף על מנת להתיר.
גם מדברי הראב״ן (סי׳ רצה) משמע שדי בתנאי אחד על מנת להתיר, אלא שמדבריו עולה שהמטרוניתא שריפאה את רבי יוחנן לא היתה מומחית ורבי יוחנן לא חשש לאיסור רק משום שהיה אדם חשוב. נמצא שאמנם התירוץ השני של הגמרא נדחה, אך להלכה יש לסמוך על הסוגיה לעיל (כז, א) המתירה מילה על ידי גוי מומחה, והוא הדין לכל ריפוי אחר.
הרמב״ן (בחידושיו ובתורת האדם עמ׳ לט), לעומת זאת, כותב ששני התנאים יחד דרושים כדי להתיר להתרפא, דהיינו שהמתרפא יהיה אדם חשוב וגם שהרופא הגוי יהיה מומחה. נראה שהרמב״ן למד זאת מכך שבתירוץ השני בגמרא לא נאמר ״אלא״, משמע שהוא בא להוסיף על התירוץ הראשון.
הרי״ף משמיט הן את ההיתר של רופא מומחה והן את ההיתר של אדם חשוב. הבית יוסף מסביר שכיון שמצינו שרבי אבהו אף שהיה אדם חשוב בכל זאת רצה הגוי להזיקו מחמת שנאתו – למעשה יש לחשוש בכל אדם חשוב שמא ירצה הגוי להרגו. מדבריו עולה שהחשש שהגוי יהרוג ויקיים בעצמו ״תמֹת נפשי עם פלשתים״ קיים דווקא לגבי אדם חשוב ולא לגבי סתם אדם.
באשר לגוי מומחה כותב בעל שיירי כנסת הגדולה שיתכן שהרי״ף מבין שהתירוץ השני של הגמרא. שהמרפא הוא מומחה נדחה במסקנה, וההיתר בסוגיה לעיל נוגע רק למילה ולא לשאר הרפואות.
בעל ספר האשכול (ח״ג סי׳ מז) כותב שיתכן שהרי״ף השמיט היתר זה כיון שבירושלמי (הלכה ב) מובא שרבי יהודה נשיאה לא סמך על מה שאמרו בשם רבי יוחנן שאם היה מומחה לרבים מותר. בעל נחל אשכול (אות ה) מסביר באופן אחר שכיון שהגמרא עצמה מעלה שתי אפשרויות להסביר כיצד רבי יוחנן לא חשש לאיסור להתרפא מהסגויה אין לסמוך למעשה על שום אפשרות ולכן השמיט זאת הרי״ף.
הרמב״ן (מלחמת ה׳ שם) כותב: ״וכללו של דבר שלא התירו דבר זה בגמרא, אבל כל מקום שאין לחוש בדבר – מותר, ואם אפשר לחוש חוששין בכל מקום, ולפיכך לא האריך רבנו הגדול ז״ל בדברים הללו״. לפי הסברו יוצא שאין הרי״ף אוסר לגמרי אלא סובר שההיתר נוהג רק כשברור שאין שום חשש בהתאם לנסיבות.
בעל ספר התרומה (סי׳ קנב–קנג), האור זרוע (סי׳ קמז), הסמ״ג (לאוין מה), הרא״ש והריא״ז (שם) מביאים את ההיתר של מומחה ואינם מזכירים את ההיתר של אדם חשוב. לפי שיטתם צריך לומר שהגמרא במסקנה דוחה את הנימוק של אדם חשוב מפני שמצינו שרצו להרוג את רבי אבהו מחמת השנאה כלפיו אף שהיה אדם חשוב, אולם לדעתם החשש קיים דווקא באדם חשוב, אבל בסתם אדם אין חשש שהרופא יהרגנו אם הוא מומחה כיון שירא להפסיד אומנתו, וכפי שלמדנו בסוגיה לעיל לגבי מוהל מומחה.
אולם בעל המאור והריטב״א כותבים שלאדם חשוב מותר להתרפא מגוי וכן מותר לכל אדם להתרפא מגוי מומחה, ורק כשהשנאה גדולה במיוחד, כפי שהיה אצל רבי אבהו, אסור להתרפא אפילו אדם חשוב אצל רופא מומחה.
הרמב״ם משמיט את ההיתרים של מומחה ואדם חשוב, וכל מה שהתבאר בדעת הרי״ף נוגע גם לדעת הרמב״ם.
המחבר בשלחן ערוך מביא את ההיתר של מומחה אך לא את ההיתר של אדם חשוב, והדברים מוסברים על פי מה שכותב בבית יוסף שניתן להבין מדוע הרי״ף והרמב״ם השמיטו את ההיתר של אדם חשוב אך צריך עיון מדוע השמיטו את ההיתר של מומחה.
ה. קבלת עצה רפואית מגוי.

הגמרא מביאה את דברי מר עוקבא שאם הגוי אומר שסם זה יפה או רע לו – מותר לשמוע לו. הרי״ף, הרמב״ן (בחיד׳ ובתורת האדם), הריטב״א, הרא״ש (סי׳ ח) והמאירי פוסקים כדברי מר עוקבא. לעומת זאת הראב״ן (סי׳ רצה), הראבי״ה (שם), בעל ספר התרומה (שם), האור זרוע (שם) ובעל ארחות חיים (הל׳ ע״ז סי׳ ד) אינם מביאים את דברי מר עוקבא.
בעל שיירי כנסת הגדולה (הגהות הטור ז) מבאר שבעל התרומה סובר שדברי מר עוקבא מתייחסים לדברי רב יהודה שאסר ריבדא דכוסילתא, שהוא דבר שאין בו סכנה, אבל בדבר שיש בו סכנה אין היתר לקבל עצה מגוי, וכיון שהלכה כרבי יוחנן החולק על רב יהודה ומתיר להתרפא מגוי בחולי שאין בו סכנה – שוב אין שום משמעות לדברי מר עוקבא. אמנם יש להעיר שדעת בעל התרומה כדעת רבנו תם שאוסר ריבדא דכוסילתא, אך צריך לומר שכיון שכבר נהגו להקיז דם משום שכולם נחשבים מומחים – אין שום משמעות לפסיקה כמר עוקבא.
גם רבנו יונה כותב שמותר להתרפא בסם שהגוי מציע דווקא כשהישראל מכיר את הסם וגם אין בחולי סכנה, אבל אם אינו מכיר את הסם או שיש בחולי סכנה אסור.
מדברי רש״י (ד״ה שיולי) עולה שדווקא אם הישראל אינו לוקח מהרופא הגוי עצמו את הסם מותר, משום שאז הגוי מניח שכיון שהישראל אינו רוצה להתרפא ממנו אין הוא סומך עליו והוא שואלו על הסם רק כדי לנסותו.
גם הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים שמותר בתנאי שלא יקח ממנו את הסם. הבית יוסף מסביר שלא יקח מפני החשש שהגוי משקר כדי למכור או מפני החשש שיערב בסם סם מות.
הגר״א (סק״ו) מביא מקור לדברי הרמב״ם והשלחן ערוך מלשון הירושלמי (הלכה ב) ״אהן אופיון סכנתא הדא, תריאקי רבי סימון אמר אסורה רבי יוחנן אמר מותרת״, ומבאר הרמב״ן (תורת האדם עמ׳ לט) שאופיון הוא סם שעושים מפרגים ואסור לקבלו מגוי כיון שאינו דבר מומחה ויש בו סכנה, אולם תריאקי שדמיה יקרים ונעשית בהמחאה מותר. לפי דברי הרמב״ן יוצא שסם שנעשה על ידי מומחה מותר אף לקחת מגוי ולא רק לשאול עליו.
יש להעיר שהאגודה (סי׳ יח), הריא״ז (שם) והמאירי כותבים את ההיתר בסתם וניתן להבין שהם מתירים אף לקחת מהגוי את הסם כיון שהוא חושש שמא הישראל ישאל גם אחרים על סם זה ומפחד להפסיד את אומנותו.
הריטב״א כותב שכיון שהלכה כמר עוקבא מותר להתרפא מגוי שנותן רפואה בכתב, אך לא מבואר בדבריו מה כוונתו שהגוי נותן רפואה בכתב.
ו. כשאחרים עומדים על גביו.

בעל המאור (שם) כותב שאם יש בקיאים העומדים על גבי הרופא הגוי – מותר להתרפא ממנו, כמו שמצינו בגוי המל את ישראל. הרמב״ן (במלחמת ה׳) דוחה את דבריו בטענה שאין הנדון דומה לראיה, שהרי במילה עצמה אין סכנה אלא יש לחשוש שמא יזיקנו הגוי בשעת המילה בסכין, לכן כאשר עומדים על גביו הגוי חושש ולא יעשה זאת, אבל בריפוי יש לחשוש שיזיקנו אף כשאחרים עומדים על גביו מפני שיוכל לטעון שהסם יפה לו או שיערב בו סם מזיק מבלי שירגישו.
גם המאירי מתיר כאשר עומדים על גביו, ומסביר שכיון שרואים כל מה שהוא עושה הרי הוא חושש להפסיד את אומנותו, כשם שסומכים עליו מטעם זה כשאומר שהסם טוב לו.
ז. בשכר.

לעיל (פרק א) הובאו דברי האור זרוע שבשכר מותר להתרפא כיון שאין לחשוש שמא יזיק שהרי יפסיד את שכרו. כמו כן הובא הדיוק של הב״ח מלשון הרא״ש בדעת רבנו תם שבחולה שאין בו סכנה מתרפאים מגוי כיון שלא ירצה לקפח את פרנסתו, משמע שמדובר כשנוטל שכר ובכל זאת בחולי של סכנה או בריבדא דכוסילתא אין מתרפאים, מכאן שהוא חולק על האור זרוע ואוסר להתרפא מגוי אף במקום שנוטל שכר.
גם הרש״ל (בביאורו לסמ״ג, לאין מה) כותב שמהגמרא משמע שאין מתרפאים מגוי אפילו בשכר, וגם גדולה שנאתם שמוכנים להזיק אף אם בכך יפסידו את שכרם.
הרמב״ם, הטור והשלחן ערוך אינם מחלקים בין ריפוי בשכר לבין ריפוי בחינם, אולם הרמ״א בהגהתו מביא את דברי האור זרוע ומסיים שנהגו להקל, וכן מכריע הש״ך (סק״ו) ודוחה את הראיות של הרש״ל והב״ח.
יש להעיר שמלשון הרמ״א נראה שההיתר בשכר חל גם על לקיחת סם מרופא גוי שאומר שסם זה טוב. אולם לעיל (פרק ה) הובאו דברי הבית יוסף שהטעם לכך שאין לוקחים סם מגוי הוא שיש לחשוש שהגוי ישקר כדי להרויח, ולפי טעם זה דווקא בשכר יש מקום לאסור. אך יתכן שלפי הטעם השני של הבית יוסף שיש לחשוש שמא יערב בו סם מות אין איסור אלא בחינם, ובשכר אין לחשוש לכך מפני שלא ירצה להפסיד את שכרו.
ח. ריפוי ממין.

בגמרא מובאת ברייתא (כז, ב) האוסרת מכל וכל להתרפא ממין, והגמרא מסבירה שאצל מין האיסור חמור במיוחד מפני שמינות מושכת את הלב. הראשונים מקשים כיצד אם כן רבי אבהו הלך להתרפא ממין, כפי שלמדנו בסוף הסוגיה.
בעל המאור כותב: ״ומין המינים אין מתרפאין לעולם משום דמינות משכא כמעשה דבן דמא... ואף על גב דעבד רבי אבהו עובדה בנפשיה ביד יעקב מינאה לא סלקא ליה שפיר ולא גמרינן מיניה״, כלומר שאין ללמוד מרבי אבהו שכמעט ניזוק מאותו מין. אולם הרמב״ן (שם) כותב שחס ושלום לומר שרבי אבהו נהג שלא כדין ופרץ גדרן של חכמים.
הרי״ד (בתוספותיו) כותב שהאיסור הוא רק במין שאינו מומחה, ורבי אבהו נתרפא ממין מומחה. טעם החילוק הוא שבמומחה אין חשש שאם החולה יתרפא הוא יתלה זאת בעבודה זרה, אף שהמין אומר שמרפא בשם עבודה זרה, אלא יתלה זאת במומחיותו, בעוד שבמין שאינו מומחה יש לחשוש שיתלה את ריפויו בעבודה זרה. לפירוש זה צריך לומר שאף שמכל גוי שאינו מומחה אסור להתרפא ולא דווקא ממין, הברייתא מדברת על מין מפני שממנו כל ריפוי אסור אף שאין בו סכנה, מה שאין כן בגוי.
התוספות (ד״ה שאני), לעומת זאת, כותבים שמסתבר שהחשש שהמינות מושכת קיים גם אצל מין מומחה, וכן סוברים הרא״ש (סי׳ ט) ובעל שו״ת בנימין זאב (סי׳ תח).
את הקושיה על רבי אבהו התוספות מיישבים שהאיסור הוא דווקא כשהמין מזכיר בריפויו שעבודה זרה עזרה לרפאותו.
הריטב״א מיישב תחילה שהאיסור שבברייתא הוא רק כשמתרפא על ידי לחש של עבודה זרה, ורבי אבהו נתרפא על ידי סם כפי שנאמר בגמרא במפורש. אולם בפירוש אחר הוא כותב שגם בברייתא מדובר ברפואה שנעשית על ידי סם, אלא שיש בה גם לחש של עבודה זרה, ורבי אבהו נתרפא רק על ידי סם בלא לחש.
הריטב״א מביא פירוש שלישי ולפיו בברייתא מדובר בריפוי על ידי סם בלא לחש, אלא שהסם אינו ידוע ומפורסם ויש חשש שיטעו לחשוב שכח המינות מרפא, ורבי אבהו התרפא בסם שידוע שיש בו משום רפואה, ובו אין חשש שיתלו בעבודה זרה. הריטב״א מסיק שפירוש זה נכון יותר.
בעל ספר התרומה, הר״י אלמנדרי, הרא״ש והר״ן כותבים שבמין יש לחשוש שכל לחש שלהם כלול בו עבודה זרה ואילו בסתם גוי אין איסור אלא כשידוע שהגוי מזכיר באמירת הלחש שם של עבודה זרה.
רבנו יונה מיישב שהאיסור להתרפא ממין הוא דווקא כאשר ודאי ימות, שאז אם יחיה יתלה זאת בעבודה זרה, אבל כשיש ספק אם ימות מותר להתרפא ממנו כיון שלא יתלה את ריפויו בעבודה זרה.
התוספות (ד״ה יכול) והתרומה (סי׳ קנג) כותבים שניתן לתרץ שרבי אבהו סובר כרבי ישמעאל שבצנעה אף בעבודה זרה יעבור ואל יהרג, והברייתא אוסרת דווקא בפרהסיה.
אולם הרמב״ן (במלחמת ה׳ ובחידושיו) דוחה תירוץ זה כיון שהטעם שהמינות מושכת קיים בין בצנעה ובין בפרהסיה. גם התוספות עצמם נוטים שלא לקבל תירוץ זה מפני שההלכה היא כחכמים החולקים על רבי ישמעאל ואוסרים עבודה זרה אף בצנעה.
הרמב״ם כותב בסתם שאסור להתרפא מן המין, שמא ימשכו אחריו. בעל שיירי כנסת הגדולה (הגהות הטור ח) מבין מדבריו שהוא סבור כדעת בעל המאור שאפילו לקיחת סם ממנו אסורה. על כן הוא מקשה מדוע הרמב״ם מביא דין זה בהלכות רוצח ולא בהלכות עבודה זרה, שהרי האיסור אינו מחשש סכנה אלא מחשש שמא ימשך אחרי עבודה זרה.
הטור והשלחן ערוך פוסקים כדעת הרא״ש והר״ן שמותר להתרפא מגוי על ידי לחש כשאין ידוע אם מזכיר שם עבודה זרה, אבל ממין אסור כיון שמן הסתם מזכיר בלחש שם של עבודה זרה, ועל ידי סם דין מין כדין כל גוי.



ציון ז.
עיין בירור הלכה לקמן כט, א ציון ב.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144