גמרא
פירוש
אֵין בָּהֶן אֶלָּא מִצְוַת פְּרוֹשׁ בִּלְבָד.
יָתֵיב רַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא וְיָתֵיב וְקָאָמַר אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אֲכָלוֹ לָזֶה לוֹקֶה אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ הָכִי אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב אֲכָלוֹ לָזֶה אֵינוֹ לוֹקֶה.
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא אֲנַן אַמַּאן נִסְמוֹךְ אַהְדְּרִינְהוּ רַב יוֹסֵף לְאַפֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ מַאי קוּשְׁיָא אכִּי אֲמַרִי אֲנָא בְּמִיתָה דְּעוֹשָׂה נִיפּוּל כִּי אֲמַר אִיהוּ בִּשְׁחִיטָה דְּאֵינָהּ עוֹשָׂה נִיפּוּל.
אָמַר רָבָא מְנָא הָא מִלְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל שְׁחִיטָה אֵינָהּ עוֹשָׂה נִיפּוּל דִּכְתִיב {ויקרא י״א:ל״ב} וְכֹל אֲשֶׁר יִפּוֹל עָלָיו מֵהֶם בְּמוֹתָם יִטְמָא לְמַעוֹטֵי מַאי אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי בְּחַיֵּיהֶם מִנִּבְלָתָם נָפְקָא אֶלָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ז. השוחט את הבהמה ומצא בה וכו׳.
בן שמונה חי או מת. דשניהם שווים, שאין להם סימנין כלל בפני עצמן, לפיכך ניתר הוא בשחיטת האם. או בן תשעה. אע״פ שהוא בן קיימא, כיון שהוא מת, ניתר הוא בשחיטת אמו. וכיצד יעשה. קורעו ומוציא את דמו. שאע״פ שחלבו מותר לדברי הכל כיון דלא בר קיימא הוא וגם לא יצא בחיי הבהמה לאויר העולם, וכתי׳ כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה׳, וחלב שליל אין מקריבין ממנו חלבו לה׳, דילפי׳ מחלב ושתי הכליות האמורים באשם. והכי תני בתורת כהנים, את החלב אשר על הקרב, ולא את חלב השליל, יכול לא יהא בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב, כשהוא אומר חלב ושתי כליות באשם שאין תלמוד לומר, ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה הרי הן טעונין חלב ושתי כליות, אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיטעננו חלב ושתי כליות, אלא מה תלמוד לומר, ללמוד שלמים מאשם, מה חלב ושתי כליות האמורין באשם, מוצא מכלל שליל, שהרי אין אשם נקבה, אף כל, אפי׳ בקרבנות הבאין נקבה, חלב האמור בם מוצא מכלל שליל. וקמ״ל השתא שאע״פ שחלב שליל וגידו מותר לדברי הכל כיון שמת במעי אמו, אבל דמו אסור, ולפיכך צריך לקרעו ולהוציאו ממנו ולמולחו יפה יפה.
מצא בה בן תשעה חי. כלו׳ אחר שנשחטה הבהמה וקרעה יצא ממנה הולד חי והוא בן תשעה. דאע״ג דקיימא לן דוולד מיית ברישא בבבא בתרא, הני מילי באשה שיש לה פרוזדור וחדרים, אבל בהמה שאין לה פרוזדור, יכול לחיות אחריה. וקא פליג ר׳ מאיר השתא ואמ׳ מאחר שבן קיימא הוא. טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו. כלומ׳ שאסור לשוחטו באותו יום עצמו שהוציאוהו ממעי אמו. אבל למחרתו ישחטנו ממה נפשך, דאי בן תשעה ודאי הוא הרי יש לו סימנין, דלאו נפל הוא, ואי לאו בר תשעה הוא, הרי כבר ניתר בשחיטת אמו. וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. לאכילה וכמי שנשחט חשיב, ואם ישחטנו נמי לא מקרי אותו ואת בנו. אבל אם הפריס על גבי קרקע אפילו רבנן מודו דטעון שחיטה מדרבנן, משום דאתי לאיחלופי ולאכול בהמה בלא שחיטה. ור׳ שמעון שזורי לא גזר משום מראית העין. ולית הלכתא כותיה, וצריך שחיטה אם הפריס על גבי הקרקע.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
בן שמונה חי או מת. דשניהם שווים, שאין להם סימנין כלל בפני עצמן, לפיכך ניתר הוא בשחיטת האם. או בן תשעה. אע״פ שהוא בן קיימא, כיון שהוא מת, ניתר הוא בשחיטת אמו. וכיצד יעשה. קורעו ומוציא את דמו. שאע״פ שחלבו מותר לדברי הכל כיון דלא בר קיימא הוא וגם לא יצא בחיי הבהמה לאויר העולם, וכתי׳ כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה׳, וחלב שליל אין מקריבין ממנו חלבו לה׳, דילפי׳ מחלב ושתי הכליות האמורים באשם. והכי תני בתורת כהנים, את החלב אשר על הקרב, ולא את חלב השליל, יכול לא יהא בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב, כשהוא אומר חלב ושתי כליות באשם שאין תלמוד לומר, ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה הרי הן טעונין חלב ושתי כליות, אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיטעננו חלב ושתי כליות, אלא מה תלמוד לומר, ללמוד שלמים מאשם, מה חלב ושתי כליות האמורין באשם, מוצא מכלל שליל, שהרי אין אשם נקבה, אף כל, אפי׳ בקרבנות הבאין נקבה, חלב האמור בם מוצא מכלל שליל. וקמ״ל השתא שאע״פ שחלב שליל וגידו מותר לדברי הכל כיון שמת במעי אמו, אבל דמו אסור, ולפיכך צריך לקרעו ולהוציאו ממנו ולמולחו יפה יפה.
מצא בה בן תשעה חי. כלו׳ אחר שנשחטה הבהמה וקרעה יצא ממנה הולד חי והוא בן תשעה. דאע״ג דקיימא לן דוולד מיית ברישא בבבא בתרא, הני מילי באשה שיש לה פרוזדור וחדרים, אבל בהמה שאין לה פרוזדור, יכול לחיות אחריה. וקא פליג ר׳ מאיר השתא ואמ׳ מאחר שבן קיימא הוא. טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו. כלומ׳ שאסור לשוחטו באותו יום עצמו שהוציאוהו ממעי אמו. אבל למחרתו ישחטנו ממה נפשך, דאי בן תשעה ודאי הוא הרי יש לו סימנין, דלאו נפל הוא, ואי לאו בר תשעה הוא, הרי כבר ניתר בשחיטת אמו. וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. לאכילה וכמי שנשחט חשיב, ואם ישחטנו נמי לא מקרי אותו ואת בנו. אבל אם הפריס על גבי קרקע אפילו רבנן מודו דטעון שחיטה מדרבנן, משום דאתי לאיחלופי ולאכול בהמה בלא שחיטה. ור׳ שמעון שזורי לא גזר משום מראית העין. ולית הלכתא כותיה, וצריך שחיטה אם הפריס על גבי הקרקע.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
הערות
הערות
Gemara
Peirush