אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא – כדאמרי׳ דאכל סמוך לשקיעת החמה אעפ״כ לא מטמא הגוף אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו אע״ג שנטמא לאחר שבלע טבעת טהורה שאינה טמאה בתוך הגוף:
(1) 
אָדָם שֶׁמַּצִּיל עַל טוּמְאָה שֶׁבְּתוֹכוֹ מִלְּטַמֵּא אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּצִּיל עַל טׇהֳרָה שֶׁבְּתוֹכוֹ מִלִּיטַּמֵּא.
אָדָם שֶׁמַּצִּיל עַל טוּמְאָה שֶׁבְּתוֹכוֹ מִלְּטַמֵּא אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּצִּיל עַל טׇהֳרָה שֶׁבְּתוֹכוֹ מִלִּיטַּמֵּא.Then with regard to a person, who does shield the impurity of a piece of a corpse contained within him from imparting impurity to other items in the same tent, as the Gemara derived above, is it not logical that he shields a pure item contained within him from being rendered impure?
דינין הללו שביארנו בטומאה בלועה כשם שהם אמורים באדם כך בבהמה כגון כלב שבלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת או שבלע כזית מן המת ונכנס לבית וכן הדין בחיה ובעופות ודגים כל זמן שהם חיים והתבאר במקום אחר שהבלוע בגוף הכלים כגון לבינה שהיתה טבעת בלועה בתוכה ונכנסה באהל המת אין הלבינה נדונת כצמיד פתיל והרי הטבעת טמא וכן כל כיוצא בזה וכן בעלי חיים שבשר המת בתוך מעיו שמת אינו מציל עוד מלטמא כל מה שבאהל וכן אינו מציל על כלים הטהורים הבלועים בתוכו ודברים אלו מתבארים במקום אחר:
גמ׳ שם מיסב ואוכל בליפתן. נ״ב מבואר ברש״י בריש עירובין:
רש״י בד״ה מתוכו קאמרי׳ כו׳ של אדם שכן כו׳ הד״א:
אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא, כפי שלמדנו לעיל מן האוכל נבילה, שהוא טהור לאחר שטבל, למרות שהטומאה בגופו — אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מליטמא?
Then with regard to a person, who does shield the impurity of a piece of a corpse contained within him from imparting impurity to other items in the same tent, as the Gemara derived above, is it not logical that he shields a pure item contained within him from being rendered impure?
הכל
(2) מָה לִכְלִי חֶרֶס שֶׁכֵּן אֵין מִטַּמֵּא מִגַּבּוֹ תֹּאמַר בָּאָדָם שֶׁמִּטַּמֵּא מִגַּבּוֹ.
The Gemara challenges the inference: What is notable about an earthenware vessel? It is notable in that it cannot become impure through a source of impurity coming in contact with its exterior. Can you say, then, that it is comparable to a person, who can become impure through a source of impurity coming in contact with his exterior? Since here the halakhot concerning impurity of a person are more stringent than those concerning an earthenware vessel, one cannot apply to a person a leniency with regard to an earthenware vessel.
ודוחים: מה לכלי חרס, דין הוא שיציל על טהרה שבתוכו מלהיטמא, שכן אין כלי חרס מטמא מגבו, שאם נגעה טומאה מצידו החיצוני אינו נטמא, אלא רק מתוכו, תאמר באדם שמטמא מגבו, כשנגעה בו טומאה, ושמא לא יציל על טהרה שבלועה בתוכו מלהיטמא!
The Gemara challenges the inference: What is notable about an earthenware vessel? It is notable in that it cannot become impure through a source of impurity coming in contact with its exterior. Can you say, then, that it is comparable to a person, who can become impure through a source of impurity coming in contact with his exterior? Since here the halakhot concerning impurity of a person are more stringent than those concerning an earthenware vessel, one cannot apply to a person a leniency with regard to an earthenware vessel.
הכל
(3) אַטּוּ אֲנַן מִגַּבּוֹ קָאָמְרִינַן מִתּוֹכוֹ קָאָמְרִינַן.
The Gemara responds: Is that to say we are speaking of rendering an item impure through a source of impurity coming in contact with its exterior? We are in fact speaking of where the impurity comes in contact with its interior. For such cases, it is reasonable to compare the case of a person with an earthenware vessel.
אנן מתוכו קאמרינן – כלומר ומתוכו אינו קל כלי חרש מאדם כשם שאדם מטמא מתוכו כך כלי חרש מטמא מתוכו ואעפ״כ מציל על הטהרות שבתוכו וק״ו כדקאי קאי:
אטו אנן מגבו קאמרינן – מי ילפינן גב אדם מגב כלי חרס דתיפרוך הכי.
מתוכו קאמרינן – תוך דאדם גמרינן מתוך כלי חרס וכ״ש דקל וחומר אלימא הוא דאדרבה תוך כלי חרס חמור מתוכו של אדם.
אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן – תימה מה נפשך מ״מ פריך שפיר דאיך תעבור הטומאה כיון דגבו טהור ויש לומר דאדם נמי תוכו טהור מציל ואיכא למיעבד ק״ו הכי ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאין גבו מציל לחוץ בפני הטומאה שבתוכו מלטמא מציל (תוכו) על טהרה שבתוכו מליטמא תוכו של אדם שמציל וחוצץ בפני הטומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שיציל תוכו על טהרה שבתוכו מליטמא וא״ת כיון דהא דהאדם מציל על טהרה שבתוכו היינו מקל וחומר דכלי חרס א״כ נימא דיו ולא יציל על טהרה שבתוכו מליטמא בהיסט הזב כמו כלי חרס המוקף צמיד פתיל דמיטמא בהיסט הזב כדאמרינן בסוף הנזקין (גיטין סא:) וליחוש שמא הסיטה אשתו נדה ואילו בתוספת׳ דאהלו׳ (פט״ו) תני בהדיא דאדם מציל על טהרה שבתוכו מליטמא בהיסט הזב דאמרו להם בית הלל אי אתם מודים בבליעת טבעת ונכנס לאהל המת כו׳ אמרו להם בית שמאי לא אם אמרת בטבעת שהיא טהורה בהיסט וי״ל דעבדי ק״ו מפכים קטנים המוקף צמיד פתיל דאפילו בלא היקף טהורים במשא הזב לפי שאין באים לכלל מגע לפי שאין סופן להפתח ואת שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא כדאמר בהעור והרוטב (לקמן דף קכד:).
אטוא אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן. ואי קשיא, לימא מה לכלי חרס שכן אינו נעשה אב הטומאהב תאמר באדם שהוא נעשה אב הטומאה. איכא למימר אטו אנן לעשותו אב הטומאה בלחוד קאמרינן, לענין הצלת טומאה קאמרינן, וכיון שבכל מקום מצינו אדם מציל בטומאה יותר מכלי חרס, אין אבות הטומאה ראיה לדין. ויש אומרים אף זו טהרה לאדם, שכל שאינו מטמא אדם וכלים אינו נעשה אב הטומאהג. ואין זה מחוור.
א. לעיין נחלת שי של ר״ש יפה על כלים סי׳ כו.
ב. עירובין קד, ב.
ג. נראה כוונת רבינו, לומר, שאף קולא זו בכלי חרס שאינן נעשין אב הטומאה, יסודה בקולא של טומאת האדם, שאין כלי חרס מטמא אותו. וצ״ע. ובהוצ׳ זכר״י כתבו: אולי צ״ל שכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה.
בד״ה אטו אנן מגבו כו׳ וי״ל דאדם נמי תוכו טהור מציל ואיכא למיעבד ק״ו כו׳ שאין גבו מציל כו׳ מציל תוכו על טהרה כו׳ עכ״ל פי׳ דגם כלי חרס טהור שאין מקבל טומאה מגבו וכן האדם אין מקבל מתוכו ונראה בכוונת דבריהם דודאי בכלי חרס בטהרה שבתוכו בין הגב ובין התוך הוא טהור וכמו שיש לתלות שהגב מציל כך יש לתלות שהתוך מציל והשתא ודאי אי הוה עבדינן ק״ו מגב כלי חרס הכי ומה כלי חרס אין גבו מציל בפני טומאה שבתוכו מציל על טהרה שבתוכו תוכו של אדם שמציל בפני טומאה שבתוכו אינו דין שיציל תוכו על טהרה שבתוכו איכא למפרך אדינא דמה לגב כלי חרס שהוא טהור ולכך הוא מציל על הטהרה אבל האדם שאין גבו טהור לא יציל תוכו על טהרה שבתוכו אע״ג דאדם נמי תוכו טהור ליכא לדמויי תוך של אדם לגב כלי חרס דכן הוא דרך הפירכות דמי יימר לן דשקולים הם ולהכי קאמר אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן דאית לן למיעבד ק״ו מתוך כלי חרס דתלינן ביה שהוא מציל על טהרה שבתוכו דהשתא ליכא למפרך דמה לתוך כלי חרס שהגב שהוא טהור אינו מניח לעבור הטומאה בתוכו ה״נ תוך של אדם איהו גופיה אינו מניח הטומאה לעבור בתוכו שהוא טהור ולא עדיף תוך כלי חרס שמציל ע״י הגב שהוא טהור מתוך האדם דאיהו גופיה טהור ובתחלת הק״ו הוצרכו למימר שאין גבו מציל ולא קאמרי שאין תוכו מציל משום דאי הוה מצינו בשום מקום שהגב מציל ודאי דהוה לן לתלות הצלת טהרה שבתוכו בגבו שהוא טהור אבל כיון שאין גבו מציל בפני טומאה שבתוכו בטהרה שבתוכו יש לתלות בהצלת התוך כמו שיש לתלות בגב ושפיר איכא למיעבד ק״ו מתוך ודו״ק:
בא״ד ואת שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא כו׳ עכ״ל פי׳ אינו בא לכלל מגע כהך דפכים קטנים וכהך קולית דפ׳ העור והרוטב שאינן באין כלל לידי מגע אבל דבר שבא לידי מגע אלא שאינו בא לטומאת מגע שפיר בא לכלל משא כמו בית הסתרים וק״ל:
ומשיבים: אטו אנן [וכי אנו] מגבו של כלי חרס קאמרינן [אמרנו, רצינו להוכיח]? והלא מתוכו קאמרינן [אמרנו], מתוכו של חרס רצינו להוכיח לתוכו של אדם, שכשם שתוכו של כלי חרס מציל על טהרה שבו מלהיטמא — כך תוכו של אדם יציל על טהרה שבו מלהיטמא.
The Gemara responds: Is that to say we are speaking of rendering an item impure through a source of impurity coming in contact with its exterior? We are in fact speaking of where the impurity comes in contact with its interior. For such cases, it is reasonable to compare the case of a person with an earthenware vessel.
הכל
(4) אַדְּרַבָּה כְּלִי חֶרֶס חָמוּר שֶׁכֵּן מְטַמֵּא מֵאֲוִירוֹ.
The Gemara adds: On the contrary, the contraction of impurity by an earthenware vessel is more stringent than that of a person, as it becomes impure through the presence of a source of impurity in its airspace, even if the source does not touch the vessel itself. By contrast, a person is rendered impure from a source of impurity in his airspace, e.g., in his mouth, only if it actually touches him, and the a fortiori inference remains valid.
שכן מטמא מאוירו – בלא נגיעה מה שאין כן באדם הלכך קל וחומר מה אויר כלי חרס שאינו מבליע טומאה שבו מלטמא מבליע טהרה שבו מליטמא אדם שמבליע טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שיציל על טהרה שבו מליטמא הואיל וקל הוא שאין מקבל אויר האדם טומאה לעולם.
ומצד זה, אדרבה [גדולה מזו, להיפך], כלי חרס חמור יותר מאדם, שכן הוא מטמא מאוירו, כשהטומאה מצויה בחללו, גם בלא שתיגע בו הטומאה. ואילו אדם אינו נטמא מטומאה שנמצאת בחלל גופו (כגון בחלל פיו), אלא רק אם נגעה בו. ונמצא שהקל וחומר עומד בעינו.
The Gemara adds: On the contrary, the contraction of impurity by an earthenware vessel is more stringent than that of a person, as it becomes impure through the presence of a source of impurity in its airspace, even if the source does not touch the vessel itself. By contrast, a person is rendered impure from a source of impurity in his airspace, e.g., in his mouth, only if it actually touches him, and the a fortiori inference remains valid.
הכל
(5) אַשְׁכְּחַן בָּלוּעַ דִּלְמַעְלָה בָּלוּעַ דִּלְמַטָּה מְנָלַן קַל וָחוֹמֶר וּמָה לְמַעְלָה שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עִיכּוּל מַצִּיל לְמַטָּה שֶׁעוֹשֶׂה עִיכּוּל אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּצִּיל.
The Gemara asks: We found a source for the halakha that an impure item encapsulated in a body that entered it from above, i.e., through the mouth, does not impart impurity. From where do we derive that an impure item encapsulated in a body that entered it from below, i.e., through the rectum, also does not impart impurity? The Gemara answers: It is derived through an a fortiori inference: And if, when the impure item enters from above, through the mouth, which is a place that does not digest the food, the body nevertheless shields the impure item from imparting impurity, then with regard to a case where the impure item enters from below, which is a place that does digest food, is it not logical that the body should shield it from imparting impurity?
בלוע דלמטה מנא לן – כלו׳ אשכחן שבלעו דרך פיו הטומאה כדאמרינן לעיל (האוכל) [אבל] בלוע דלמטה שבלען דרך שתן מנלן דטומאה בלועה אינה מטמאה:
ומה למעלה שאינו כו׳ – כלומר מציל מלטמא אחרים שנבלע למטה שעושה עיכול כלומר וחשוב כאין אינו דין שמציל שלא יטמא:
דלמעלה – דרך פיו כדכתיב (ויקרא יא) והאוכל מנבלתה.
דלמטה – תחב לו דרך בית הריעי עד שנבלע וכגון שהיה תחוב בשפופרת ולא טימאו בכניסתו במגע.
מנין – שלאחר מכאן לא יטמאנו במשא הואיל ובלוע.
דלמטה מנא לן – דבלוע דלמטה נמי טהור כדמוכח מתניתין דעובר וחיה נמי דטמאה היינו מדרבנן כדלקמן ועוד דהשתא ס״ד דרבה מודה בשתי טבעות וחיה היא כשתי טבעות.
ושואלים: אשכחן [מצאנו] מקור לבלוע של למעלה, שאדם מציל על טומאה שבלע דרך פיו מלטמא — ממה שאמרה התורה, שהאוכל נבילה טובל ונטהר למרות שחתיכת הנבילה מצויה בגופו. אבל בלוע של למטה, דבר שהוכנס לגופו דרך פי הטבעת, מנלן [מנין לנו] שאינו מטמא? ומשיבים, קל וחומר הוא: ומה למעלה, שאינו עושה עיכול — בכל זאת מציל מה שבלוע בו; למטה, שהוא מקום שעושה עיכול, שכבר נתעכלה שם הטומאה — אינו דין שהוא מציל?
The Gemara asks: We found a source for the halakha that an impure item encapsulated in a body that entered it from above, i.e., through the mouth, does not impart impurity. From where do we derive that an impure item encapsulated in a body that entered it from below, i.e., through the rectum, also does not impart impurity? The Gemara answers: It is derived through an a fortiori inference: And if, when the impure item enters from above, through the mouth, which is a place that does not digest the food, the body nevertheless shields the impure item from imparting impurity, then with regard to a case where the impure item enters from below, which is a place that does digest food, is it not logical that the body should shield it from imparting impurity?
הכל
(6) כְּלוּם עוֹשֶׂה עִיכּוּל לְמַטָּה אֶלָּא עַל יְדֵי מַעְלָה אפי׳ אֲפִילּוּ הָכִי עִיכּוּל דִּלְמַטָּה רַב.
The Gemara challenges the basis of the inference: Isn’t digestion performed below only by means of the chewing and digestive functions of the body above? The Gemara explains: Even so, the digestion performed below is greater than that performed above.
אלא ע״י מעלה – אם לא יכנס דרך הפה לא יתעכל במעיים לעולם.
עיכול דלמטה רב – בפה אינו מתעכל כל כך עד שיורד למטה.
ודוחים: ומה קל וחומר יש כאן? כלום, כלומר, הרי אינו עושה עיכול (אינו מעוכל) למטה אלא על ידי הלעיסה והעיכול שמל מעלה! ומשיבים: אפילו הכי [כך], עיכול של למטה רב [גדול יותר] משל מעלה.
The Gemara challenges the basis of the inference: Isn’t digestion performed below only by means of the chewing and digestive functions of the body above? The Gemara explains: Even so, the digestion performed below is greater than that performed above.
הכל
(7) אַשְׁכְּחַן בָּלוּעַ דְּאָדָם בָּלוּעַ דִּבְהֵמָה מְנָלַן קַל וָחוֹמֶר וּמָה אָדָם שֶׁמִּטַּמֵּא מֵחַיִּים מַצִּיל בְּבָלוּעַ בְּהֵמָה שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה מֵחַיִּים אֵינוֹ דִּין שֶׁתַּצִּיל בְּבָלוּעַ.
The Gemara asks: We found a source for the halakha that an impure item encapsulated in the body of a person does not impart impurity; from where do we derive that an impure item encapsulated in the body of an animal does not impart impurity? The Gemara answers: It is derived through an a fortiori inference: If the body of a person, who can impart impurity even while he is still alive, e.g., if he is a leper or a zav, nevertheless shields the impure item encapsulated inside him from imparting impurity, then with regard to an animal, which does not impart impurity while it is alive, is it not logical that it should shield an impure item encapsulated inside it from imparting impurity?
אשכחן בליעה דאדם שאינה מטמאה דבהמה מנלן – כגון עובר שמת בתוך מעיה דאמרינן במתניתין הושיט הרועה את ידו בתוך מעיה בין בהמה טמאה בין בהמה טהורה טהור:
ושואלים: אשכחן [מצאנו, איפוא] בלוע שבאדם שאינו מטמא, בלוע בבהמה מנלן [מנין לנו]? ומשיבים, קל וחומר: ומה אדם שהוא מטמא מחיים, שגם בחייו הוא מטמא, כגון זב ומצורע — מציל בבלוע, בהמה שאינה מטמאה מחיים, אלא רק כשהיא נבילה — אינו דין שתציל בבלוע?
The Gemara asks: We found a source for the halakha that an impure item encapsulated in the body of a person does not impart impurity; from where do we derive that an impure item encapsulated in the body of an animal does not impart impurity? The Gemara answers: It is derived through an a fortiori inference: If the body of a person, who can impart impurity even while he is still alive, e.g., if he is a leper or a zav, nevertheless shields the impure item encapsulated inside him from imparting impurity, then with regard to an animal, which does not impart impurity while it is alive, is it not logical that it should shield an impure item encapsulated inside it from imparting impurity?
הכל
(8) מָה לְאָדָם שֶׁכֵּן צָרִיךְ שְׁהִיָּיה בְּבַיִת הַמְנוּגָּע תֹּאמַר בִּבְהֵמָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שְׁהִיָּיה בְּבַיִת הַמְנוּגָּע.
The Gemara challenges the inference: What is notable about the impurity of a person? It is notable in that if he entered a leprous house, in order for his garment to be rendered impure he needs to remain in the leprous house for a minimal period of time (see Leviticus 14:33–53). Can you say, then, that it is comparable to an animal, which does not need to remain in a leprous house for a minimal period of time? Rather, any utensils placed upon it are rendered impure immediately upon its entry. Since here the halakhot concerning impurity of an animal are more stringent than those concerning a person, one cannot necessarily apply to an animal a leniency with regard to a person.
מה לאדם – שצריך שהייה בבית המנוגע דהוא קל לענין טומאה דאין טמאין כלים שעליו עד שישהה בכדי אכילת פרס לכלים שעל גביו אבל היו בידיו הוא והן טמאין מיד כיון דנקיט להו בידיה חשובין כהוא בעצמו:
צריך שהייה – לטמא בגדים שהוא לבוש דכתיב (שם יד) והבא אל הבית יטמא ולא כתיב כבוס בגדים והאוכל בבית יכבס את בגדיו (שם) ומוקמינן לה בתורת כהנים לשוהה שיעור אכילה.
תאמר בבהמה שאינה צריכה שהייה – שאם נכנסת טעונה כלים הרי הן טמאים מיד דוהבא אל הבית קרינא בהו.
ופורכים את הקל וחומר: מה לאדם, שיש בו צד קל, שכן צריך שהייה בבית המנוגע בצרעת כדי שייטמאו מלבושיו, ואינם נטמאים מיד כשנכנס לבית, תאמר בבהמה, שאינה צריכה שהייה בבית המנוגע כדי לטמא כלים שעליה?
The Gemara challenges the inference: What is notable about the impurity of a person? It is notable in that if he entered a leprous house, in order for his garment to be rendered impure he needs to remain in the leprous house for a minimal period of time (see Leviticus 14:33–53). Can you say, then, that it is comparable to an animal, which does not need to remain in a leprous house for a minimal period of time? Rather, any utensils placed upon it are rendered impure immediately upon its entry. Since here the halakhot concerning impurity of an animal are more stringent than those concerning a person, one cannot necessarily apply to an animal a leniency with regard to a person.
הכל
(9) בְּהֵמָה דְּאֵינָהּ צְרִיכָה שְׁהִיָּיה בְּבַיִת הַמְנוּגָּע לְמַאי הִלְכְתָא לְכֵלִים שֶׁעַל גַּבָּהּ אָדָם נָמֵי לָא בָּעֵי.
The Gemara responds: When it is stated about an animal that it does not need to remain in a leprous house for a minimal period of time, with regard to what halakha was that said? A living animal itself cannot be impure. Perforce, the statement is referring to utensils that are placed upon its back, and they are rendered impure immediately upon entry. But in this regard there is no difference between animals and people: A person as well does not need to remain in the leprous house for a minimal period of time in order to render impure any utensils placed on his back. Rather, they are rendered impure immediately upon entry.
ומשנינן למאי הלכתא – אמרת אין צריכה שהייה על כרחך לכלים שעליה דהא לאו בת מילבש בגדים היא אלא דרך משוי ודרך משוי אדם גופיה לא בעי שהייה שאם לא היה לבוש בגדיו אלא נטלם על כתפו ונכנס טמאין מיד.
למאי הלכתא לכלים שעל גבה אדם נמי לא בעי – וא״ת דלמא אפי׳ בכלים שהיא לבושה דשייך בהו מלבוש כדאשכחן גבי הוצאת שבת בפרק במה בהמה יוצאה (שבת נג.) בדברים שחשובים לה למלבוש ועוד הקשה רבינו אפרים דבתורת כהנים ממעט בהמה וכותי דלא בעו שהייה בכלים שהן לבושים מוכבס בגדיו המטמא בגדים מציל בבית המנוגע כותי ובהמה שאינם מטמאים בגדים אינם מצילים בבית המנוגע משמע דבת מלבוש היא אלא דמעטיה קרא דומיא דכותי דשייך ביה מלבוש וי״ל דבהמה אפילו כלים שהיא לבושה חשיבי כעל גבה כיון דאין מטמא מכחה דלאו בת טומאה היא וגבי אדם נמי כה״ג כשאין מטמאין מכחו כגון בגדים שעל גביו לא בעי שהייה אבל בגדים שהוא לבוש בטלים אגביה ומכחו בא להם הטומאה וגזרת הכתוב היא שאין לו כח לטמאם עד שישהה ולפירוש זה דטומאת בגדים שהוא לבוש מחמת האדם הם באים אם כולו בפנים וידו מבחוץ וטבעת באצבע טמאה הטבעת ואם הוא מבחוץ וידו בפנים וטבעת באצבע הטבעת טהורה דבטלה אגביה והוא טהור דרובו לחוץ וקשה דבתורת כהנים ובמסכת נגעים פרק שלשה עשר דתנא היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידו ושהה כדי אכילת פרס טמאות היה עומד בחוץ ופשט ידו בפנים וטבעותיו בידו רבי יהודה מטמא מיד וחכ״א בכדי אכילת פרס ושמא התם מדרבנן הוא ולא מדאורייתא ומחמיר רבי יהודה לטמא מיד משום דאין הטומאה באה להם מכח האדם.
בד״ה למאי הלכתא כו׳ ולפי זה דטומאת בגדים שהוא לבוש מחמת האדם כו׳ וקשה דבת״כ כו׳ היה עומד בפנים ופשט כו׳ היה עומד בחוץ ופשט כו׳ עכ״ל ובלאו פירושם לא הוה קשיא להו בהך מתני׳ גופה מרישא לסיפא דודאי להחמיר אית לן למימר דהבגדים שהוא לבוש דבתר גברא גרירי אבל להקל למימר דבטלי אגביה לא אמרי׳ וק״ל:
ודוחים: בהמה שאינה צריכה שהייה בבית המנוגע, למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר הדבר? לענין כלים שמונחים על גבה. ואולם לענין כלים שעל גביו, אדם נמי לא בעי [גם כן אינו צריך] שהייה כדי שייטמאו!
The Gemara responds: When it is stated about an animal that it does not need to remain in a leprous house for a minimal period of time, with regard to what halakha was that said? A living animal itself cannot be impure. Perforce, the statement is referring to utensils that are placed upon its back, and they are rendered impure immediately upon entry. But in this regard there is no difference between animals and people: A person as well does not need to remain in the leprous house for a minimal period of time in order to render impure any utensils placed on his back. Rather, they are rendered impure immediately upon entry.
הכל
(10) דִּתְנַן אהַנִּכְנָס לְבַיִת הַמְנוּגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵפָיו וְסַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו הוּא וְהֵן טְמֵאִין מִיָּד ב הָיָה לָבוּשׁ כֵּלָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּאֶצְבָּעוֹ הוּא טָמֵא מִיָּד וְהֵן טְהוֹרִין עַד שֶׁיִּשְׁהֶא בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס פַּת חִטִּים וְלֹא פַּת שְׂעוֹרִים מֵיסֵב וְאוֹכֵל בְּלִיפְתָּן.
This is as we learned in a mishna (Nega’im 13:9): With regard to one who enters a leprous house with his clothes resting on his shoulders but who is not wearing them in the normal manner, and his sandals and his rings are in his hands, both he and they, the clothes, sandals, and rings, are rendered ritually impure immediately. If he was dressed in his clothes, and his sandals were on his feet and his rings were on his fingers, he is rendered impure immediately upon entering the house, but they, the clothes, sandals, and rings, remain pure until he remains in the house for the time it takes to eat a half-loaf of bread. This calculation is made with wheat bread and not with barley bread, which takes more time to eat than wheat bread. In addition, the calculation is made with regard to one who is reclining, and eating the bread together with a relish usually consumed with bread, which hastens the eating.
ואם היה לבוש כליו [צריך שישהה] בכדי אכילת פרס אלו ארבעה ביצים כדמפרשינן במס׳ עירובין פת חטין כו׳ דמפקינן מארץ חטה שכל הפסוק כולו לשיעורין נאמר:
ערך לפתן
לפתן – א(סוכה ו) דתנן (חולין עא: נגעים פי״ג) מיסב ואוכלה בלפתן לפתן כבר פי׳ בערך בשש. שמענו אלו השיעורין לחומרא נאמרו פת חטין יותר נאכל בזריזות מפת שעורין ואם הוא מיסב כהוגן יותר אוכל בזריזות ממי שאינו מיסב וכן מי שיש לו לפתן ממי שאין לו לפתן (א״ב פי׳ אלפתון בלשון יוני מעשה קדרה נעשה עם קמח עב מעורב ביין או בדבש או במין אחר וחז״ל אמרו כן לכל מעשה קדרה).
ערך גלל
גלל – ב(עירובין טו.) מטמא משום גולל ר׳ מאיר מטהר. (נזיר לד) במשנ׳ הגולל והדופק ורביעית דם. (סוכה כג. בפרק הישן) בגמרא בראש האילן שהיה רבי מאיר אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו וכו׳ עד ולא גולל לקבר. (חולין קכו) קולית המתגולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא (חולין עא) ר׳ עקיבא אומר לרבות גולל ודופק הלכתא גמירי לה: (כתובות ד) אמר רבי יהושע עד שיסתום הגולל פי׳ גולל כסוי הקבר. דופק אבנים מכאן ומכאן כמו כתלים והמת נתון באמנע והגולל עליהם (אהלות פרק שני) הגולל והדופק מטמאים במגע ובאהל ואין מטמאין במשא רבי אליעזר אומר מטמאין במשא רבי יהושע אומר אם יש ביניהן עפר הקברות מטמאין במשא ואם לאו אין מטמאין במשא איזהו דופק את שהגולל נשען עליו אבל דופק דופקין טהור פי׳ דופק דופקין הסמך שמסמיך הדופק (א״ב: במקצת נוסחאות תרגום בפסוק אך בשרו עליו יכאב (איוב י״ד:כ״ב) ברם בסריה עד דלא יסתתם גוללא עלוהי כאב).
א. [צושפייז.]
ב. [דעק.]
וטבעותיו בידיו – בקומצו שלא כדרך מלבוש.
טמאין מיד – דקרינא נמי בכלים והבא אל הבית.
היה לבוש כליו כו׳ – הוו להו בגדים דידיה וכתיב והאוכל בבית יכבס את בגדיו עד שישהא שיעור אכילה.
פרס – חצי ככר של עירוב שהוא מזון שתי סעודות והוא שמונה ביצים כדאמרינן בעירובין (דף פב:).
הנכנס לבית המנוגע טמא מיד ואם היה נושא כלים כגון שהיה נושא כליו על ראשו וסנדליו וטבעותיו בידו אף הכלים טמאים מיד היה נושא כליו לבושים וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו ונכנס לבית המנוגע הוא טמא מיד וכליו אינן טמאים עד שישהא לשם בכדי שיסב ויאכל שיעור אכילת פרס פת חטים בלפתן:
בהמה שנכנסה לבית המנוגע וכלים על גבה נטמאו הכלים מיד אבל בהמה אינה טמאה שאין לך בעל חיים מקבל טומאה בעוד שהוא חי אלא אדם בלבד:
דתנן [ששנינו במשנה]: אדם הנכנס לבית המנוגע וכליו (בגדיו) מונחים על כתפיו, שאינו לבוש בהם, וסנדליו וטבעותיו מונחים בידיו — הוא והן טמאין מיד. אבל אם היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעו — הוא טמא מיד, והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס (חצי ככר לחם). ומדובר באכילת פרס מפת חטים ולא מפת שעורים, שהוא זמן ארוך יותר, וכן בשיעור הזמן שנצרך לאוכלה כשהוא מיסב (שוכב על צידו), ואוכל אותה בליפתן, יחד עם דברים שרגילים לאכול עם הפת.
This is as we learned in a mishna (Nega’im 13:9): With regard to one who enters a leprous house with his clothes resting on his shoulders but who is not wearing them in the normal manner, and his sandals and his rings are in his hands, both he and they, the clothes, sandals, and rings, are rendered ritually impure immediately. If he was dressed in his clothes, and his sandals were on his feet and his rings were on his fingers, he is rendered impure immediately upon entering the house, but they, the clothes, sandals, and rings, remain pure until he remains in the house for the time it takes to eat a half-loaf of bread. This calculation is made with wheat bread and not with barley bread, which takes more time to eat than wheat bread. In addition, the calculation is made with regard to one who is reclining, and eating the bread together with a relish usually consumed with bread, which hastens the eating.
הכל
(11) אָמַר רָבָא תַּרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי טוּמְאָה בְּלוּעָה תְּנֵינָא טׇהֳרָה בְּלוּעָה תְּנֵינָא.
§ Rabba stated above that an encapsulated impure item cannot impart impurity and that an item that is ritually pure that is encapsulated within another body cannot be rendered impure. Rava said: Why is this statement necessary? We learn both halakhot in a mishna: We learn about an encapsulated impure item, and we learn about an encapsulated pure item.
אמר רבא תרוייהו תננהי – לאו מטומאה בלועה פריך דרבה נמי כשם קאמר משמע שגם לרבה היה פשוט מתוך המשנה אלא מטהרה בלועה פריך דטהרה נמי תנן כמו טומאה ולמה פשוט לו זה יותר מזה.
טומאה בלועה תנינא טהרה בלועה תנינא. קשיא לי, טומאה בלועה מתני׳ היא דתנןא האשה טהורה עד שיצא הולדב. איכא למימר אין הכי נמי, וניחא ליה לאתויי הך מתני׳ משום דתרוייהו איתנהו בהג.
א. לעיל ע״א.
ב. הר״ן בחידושיו הביא קושית רבינו, ותירץ דבהו״א מן השנוי במשנה שחיה מטמאה כל שבעה משמע שטומאה בלועה נמי מטמאה, ורק במסקנה מפרשת הגמ׳ שהוא משום גזרה, עיי״ש. ועי׳ לב אריה. וראה עוד תוד״ה אמר רבא.
ג. כ״כ בעל המאור (כד, ב). וכן הובא בחידושי הרשב״א.
אמר רבא תרוייהו תננהו טומאת בלועה דתנא בלע טבעת וכו׳. ואם תאמר טומאה בלועה מתניתין דהכא היא, דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד, יש לומר דאין הכי נמי, אלא דניחא ליה לאתויי הך מתניתין, משום דתרוייהו איתנהו בה.
א ובעיקר דברי רבה, שכשם שטומאה בלועה אינה מטמאה, כך טהרה בלועה אינה נטמאת, אמר רבא: מדוע הוצרך רבה לומר דבר זה? והרי תרוייהו תננהי [את שני הדברים הללו כבר שנינו במשנה], טומאה בלועה תנינא [שנינו], וגם טהרה בלועה תנינא [שנינו]!
§ Rabba stated above that an encapsulated impure item cannot impart impurity and that an item that is ritually pure that is encapsulated within another body cannot be rendered impure. Rava said: Why is this statement necessary? We learn both halakhot in a mishna: We learn about an encapsulated impure item, and we learn about an encapsulated pure item.
הכל
(12) טוּמְאָה בְּלוּעָה דִּתְנַן גבָּלַע טַבַּעַת טְמֵאָה טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמָתוֹ הֱקִיאָהּ טְמֵאָה וְטִמְּאַתּוּ.
Rava elaborates: With regard to an encapsulated impure item, the halakha is as we learned (Mikvaot 10:8): If someone swallowed a ring that was impure due to having been in contact with a corpse, he is thereby rendered impure. To render himself pure he immerses and then he may partake of his teruma, despite the fact that the impure ring is still inside him. The reason this is permitted is that since the ring in encapsulated inside the person’s body it cannot impart impurity. If he vomited out this ring it remains impure, as it was not purified by his immersion, and therefore it renders him impure upon its exit from his body.
טמאה – טומאת מת וכלי מתכות המיטמאין במת הרי הן כמת דאמר מר (לעיל דף ג.) חרב הרי הוא כחלל.
טובל – לפי שנטמא בנגיעתה קודם שבלעה.
טובל ואוכל בתרומה – דמשנבלעה אינה מטמאה.
[הקיאה טמאה] – דלא אהני ליה טבילת האדם.
וטמאתו – שנגעה בו ביציאתה.
בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה – בטמא טומאת מת איירי דחרב הרי הוא כחלל ואי לאו דטומאה בלועה לא מטמאה לא היה מועיל לו טבילה דנהי דמגע בית הסתרים לא מטמא במגע במשא מטמא וא״ת ודלמא בטבעת שנטמא בשרץ איירי וי״ל דבתר דההיא דטבעת טהורה מיתניא במסכת מקואות (פ״י מ״ח) ועוד אי בטומאת שרץ אם כן לא הויא אלא ראשון והיכי קתני דמטמא את האדם והא אין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה.
ומפרטים: טומאה בלועה — דתנן [ששנינו במשנה]: אדם שבלע טבעת טמאה בטומאת מת, ונטמא בשעה שבלע אותה — הרי זה טובל לטומאתו, ומיד אחר כך אוכל בתרומתו, למרות שהטבעת הטמאה במעיו, מפני שהיא בלועה. אם הקיאה את הטבעת הזו — הרי הטבעת עדיין טמאה, שלא נטהרה בטבילתו, ולכן חזרה וטמאתו כשיצאה מגופו.
Rava elaborates: With regard to an encapsulated impure item, the halakha is as we learned (Mikvaot 10:8): If someone swallowed a ring that was impure due to having been in contact with a corpse, he is thereby rendered impure. To render himself pure he immerses and then he may partake of his teruma, despite the fact that the impure ring is still inside him. The reason this is permitted is that since the ring in encapsulated inside the person’s body it cannot impart impurity. If he vomited out this ring it remains impure, as it was not purified by his immersion, and therefore it renders him impure upon its exit from his body.
הכל
(13) טׇהֳרָה בְּלוּעָה תְּנֵינָא דִּתְנַן בָּלַע טַבַּעַת טְהוֹרָה וְנִכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת וְהִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל וֶהֱקִיאָהּ הֲרֵי הִיא כְּמָה שֶׁהָיְתָה.
Likewise, we learn the halakha that an encapsulated pure item cannot be rendered impure, as we learn in the same mishna (Mikvaot 10:8): If one swallowed a ritually pure ring and then entered a tent containing a corpse, thereby contracting impurity, and then in order to render him pure someone sprinkled upon him the water that is mixed with the ashes of the red heifer, once on the third day and again on the seventh day as required, and then he immersed, thereby completing the purification process; and then he vomited out the ring, the ring is pure as it always was, i.e., it was not rendered impure from the corpse.
והזה – בשלישי.
ושנה – בשביעי.
הרי היא כמה שהיתה – טהורה לפי שלא קבלה טומאה מן האדם משבלעה דאי טמאה היכי מצי למימר הרי היא כמה שהיתה הא לא טבלה וטבילת האדם לא מהניא לה. ולהכי נקט הזה ושנה וטבל ואחר כך הקיאה דאם הקיאה קודם טבילה נטמאה ביציאתה במגעו.
בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת והזה שלישי ושביעי וטבל והקיאה הרי היא טהורה כשהיתה הקיאה בעודו בטומאתו נטמאת ממנו:
וכן טהרה בלועה תנינא [שנינו] שאינה נטמאת, דתנן [ששנינו באותה משנה]: בלע טבעת טהורה, ונכנס לאהל המת ונטמא שבעת ימים, והזה (היזו עליו) ממי פרה אדומה ביום השלישי לטהרתו, ושנה, שחזרו והיזו עליו ביום השביעי, וטבל והקיאה — הרי היא טהורה כמה שהיתה, שלא נטמאה באוהל המת!
Likewise, we learn the halakha that an encapsulated pure item cannot be rendered impure, as we learn in the same mishna (Mikvaot 10:8): If one swallowed a ritually pure ring and then entered a tent containing a corpse, thereby contracting impurity, and then in order to render him pure someone sprinkled upon him the water that is mixed with the ashes of the red heifer, once on the third day and again on the seventh day as required, and then he immersed, thereby completing the purification process; and then he vomited out the ring, the ring is pure as it always was, i.e., it was not rendered impure from the corpse.
הכל
(14) כִּי קָאָמַר רַבָּה כְּגוֹן שֶׁבָּלַע שְׁתֵּי טַבָּעוֹת אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה דְּלָא מְטַמְּיָא לַהּ מטמאה לִטְהוֹרָה
The Gemara answers: The cases in the mishna concern the possibility of imparting impurity from the ring to the body within which it is contained and vice versa. But when Rabba was speaking he was referring to imparting impurity from one item to another where both are contained together inside a body, such as where a person swallowed two rings, one impure and one pure, and they came in direct contact with one another. Rabba taught that even in this case the impure ring does not render the pure ring impure.
כי קאמר רבה כו׳ – דאי ממתניתין דקתני בלע טבעת טמאה טובל ואוכל דמשמע לא מטמיא לאדם הוה אמינא טעמא לאו משום בליעה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע הוא לענין טומאה כדאמרינן במסכת נדה (דף מג.) מוידיו לא שטף במים וגבי טבעת ליכא למימר תטמא את האדם במשא שאין משא אלא למי שהטומאה יוצאה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל טמא מת אע״פ שהוא אב הטומאה אין לו משא וטבעת טהורה נמי דתנן דלא מטמיא מחמת אדם נמי טעמא משום דמגע בית הסתרים דאדם לא מטמא אבל טבעת בטבעת לאו בית הסתרים שייך למימר בהו אע״פ שנטמנו באדם הרי הן כמונחין בתיבה וניטמו אשמועינן רבה דטעמא דמתניתין משום בלוע היא ואפילו חברתה לא מטמא.
כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות – פירש בקונטרס דאי ממתניתין ה״א הא דטבעת לא מטמאה האדם לא משום בליעה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע הוא לענין טומאה כדאמר בנדה (דף מב:) וליכא למימר דנטמא במשא שאין משא אלא במי שהטומאה באה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל טמא מת אע״פ שהוא אב הטומאה אין לו טומאת משא וטבעת טהורה נמי לא מטמאה מחמת אדם טעמא נמי משום דבית הסתרים דאדם לא מטמא אבל בב׳ טבעות דלא שייך בהו בית הסתרים הוה אמינא במסותרים בתוכו ליטמו קמ״ל דטעמא דמתני׳ משום בלוע הוא וחבירו נמי לא מטמא וקשה לפירושו דבטבעת שנגעה במת הרי הוא כחלל וטומאתה בוקעת ועולה ואפי׳ רצוצה תחת אבנים שלא מטמא את האדם מכח בית הסתרים ומה שפי׳ דטבעת טהורה לא מטמאה מחמת אדם משום דבית הסתרים דאדם לא מטמא אטו אם נכנס אדם לאהל המת וכלים או אוכלין בקומטו ה״נ דטהורים דאע״ג דבית הסתרים לאו בת מקבלי טומאה נינהו מ״מ לא הוי כצמיד פתיל דמציל באהל המת הרי טיט דלאו בני קבולי טומאה נינהו ואוכלין שגיבלן בטיט והכניסם לאהל המת טמאים ומה שפירש נמי דאין טומאת משא אלא למי שטומאה באה ממנו הרי מדרס הזב דמטמא במשא וה״נ טבעת שנגעה במת כיון דהויא כחלל לטמא במשא דלטמא במשא לא מהני בית הסתרים כדפי׳ בקונט׳ ובפ׳ יוצא דופן (נדה דף מב:) נמי אמרי׳ נבלה בקומטו טמא נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא לכך נראה דטעמא דמתני׳ משום דבלוע הוא ומ״מ אשמעינן רבה בשני טבעות דממתני׳ לא אשמעינן ליה דהא דאע״ג דטומאה בלועה לא מטמאה היינו טהרה בעלמא אבל טהרה הבלועה מיטמאה וכן הא דטהרה הבלועה לא מיטמאה היינו מטומאה דעלמא ולא מטומאה הבלועה עמה ואין לתמוה כיון דבא לאשמועינן כאן בשתי טבעות מאי כשם דהכי פירושו כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה את האדם הבולעה אע״פ שנגעה בו כך אינה מטמאה טהרה שאצלה וא״ת מנא לה לרבה הא דטהרה בלועה לא מיטמאה מטומאה שאצלה הא לא אתי מק״ו דצמיד פתיל וי״ל דכולה מלתא דריש רבה מן האוכל את נבלתה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפי׳ לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה שבמעיה ואסור לטמאה וא״ת שתי טבעות נמי תנינא בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה ויש לומר דהתם צריך הזיה שלישי ושביעי וכשבא לאכול תרומה כבר יש שבעה ימים שנבלעה והרי היא מסתמא כבר סמוך לנקב וכשבולע תרומה אינה נוגעת בטבעת עד שתבא אצלה סמוך לנקב ואז היא כבר מעוכלת.
{שמעתא דטומאה וטהרה בלועה}
כי קאמר רבה, כגון שבלע שתי טבעות, אחת טמאה ואחת טהורה, דלא מטמיא טמאה לטהורה – פי׳ ה״ר שלמה ז״ל דאי ממתני׳, דתנן (מקואות י, ח), בלע טבעת כו׳, הוה אמינא: טעמא לאו משום טומאה בלועה, אלא משום מגע בית הסתרים, אבל מגע טבעת בטבעת לאו מגע בית הסתרים הוא אלא כמונחים בקופסא או בתיבה.
וזה הפי׳ אינו מתישב על דעתי. דהא תנן בהדיא (דף עא.), האשה טהורה עד שיצא הולד. וזה ודאי משום טומאה בלועה היא. דאי משום בית הסתרים, נהי דבמגע לא מטמיא, במשא מיהת מטמיא, כדאמרי׳ במס׳ נדה בפ׳ יוצא דופן (נדה מב:), וקי״ל מת מטמא במשא. א״כ, האשה היולדת אמאי טהורה. אלא משום טומאה בלועה. וזה דבר ברור הוא.
ובדין הוא דמצי פשיט לה רבא ממתני׳ דהכא, אלא מתני׳ דטבעת אלימא ליה לאיתויי למיפשט מינה טומאה בלועה וטהרה בלועה, אידי ואידי בהדדי מטבעת. וליכא לדחויה משום מגע בית הסתרים, כדדחי לה ה״ר שלמה ז״ל, דבטבעת טמאה טומאת מת עסיקינן, דקי״ל, חרב הרי הוא כחלל וכיוצא בו כל כלי מתכות, ומטמאין הן במשא כמת עצמו. ואי משום מגע בית הסתרים, נהי דבמגע לא מטמיא, במשא מיהת מטמיא. ואף על גב דקי״ל, חרב הרי הוא כחלל, אין מגעו טעון הזיה שלישי ושביעי, כדתנן (מקואות י, ח), בלע טבעת טמאה טובל ואוכל, משום דדרך בליעתו נגע ליה בפומיה. וא״א לטבעת שתטמא אדם בשאר טומאות חוץ מטומאת מת. וכן זו ששנינו (שם), בלע טבעת טהורה, אף היא מפורש היא בטומאת מת. וכשם שטבעת טהורה נשנית בבולע שנטמא במת, כך טבעת טמאה נשנית בשנטמאת במת.
והאי דאמרי׳ אליבא דרבה, דאיצטריכא ליה לאשמועי׳ בשבלע שתי טבעות, דאי ממתני׳ דבלע טבעת א״נ ממתני׳ דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד, הוה אמינא, כי אמרי׳ טומאה בלועה אינה מטמאה [וכן טהרה בלועה אינה מטמאה]1 ה״מ לגבי בולע, דלגבי דידיה הוה ליה כבלוע, אבל בולע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה, סד״א לגבי הדדי לא הוויין כבלוע אלא כדמנחן בקופסא ותטמא לה טמאה לטהורה[, קמ״ל רבה דאפילו לגבי הדדי כבלוע הויאן ולא מטמיא לה טמאה לטהורה].2
ורבה דאמר כר׳ ישמעאל. ומתני׳ בין לר׳ עקיבא בין לר׳ ישמעאל. וה״ה דפליגי ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא בשתי טבעות. ר״י משוי ליה כבלוע ור״ע לא משוי ליה כבלוע אלא כמאן דמנחי בקופסא. וטעמיה דכל חד וחד כדאשכחן גבי עובר.
1. כך גרסינן בכתי״ס
2. כך גרסינן בכתי״ס
כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות. פירש״י ז״לא, דאי ממתני׳ דקתני בלע טבעת טמאה, הוה אמינא טעמא לאו משום בליעה הוא, אלא משום דמגע דטומאת בית הסתרים לאו מגע הוא, כדאמרינן במסכת נדהב מוידיו לא שטף במים. וגבי טבעת ליכא למימר תטמא במשא, שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו, אבל טמא מת אע״פ שהוא אב הטומאה אינו מטמא במשאג. וטבעת טהורה נמי דתנן דלא מטמאה מחמת אדם, נמי טעמא משום דמגע בית הסתרים דאדם לא מטמא.
ואיד קשיא והא על כרחין משום טהרה בלועה היא, דטבעת טהורה כמו שהיתה, שאע״פ שאין בית הסתרים של אדם מטמא, תטמא מחמת אהל שנכנסה לשם, אלא ש״מ טהרה בלועה לא מטמאה ואדם מציל על מה שבתוכו. וי״ל אין הכי נמי שהוא ככלי מוקף צמיד פתיל, שאינו עומד באהלה, אבל במגע או במשא אימא ליטמא, קמ״ל רבה. ולהאי פירושא הוה לן למימר בגמ׳ אמר לך רבה התם משום דמגע בית הסתרים הוא, אלא כיון דלא משכחת טהרה בלועה אינה מטמאה בלא טעמא דבית הסתרים אלא כגון בשתי טבעות, רהיט גמרא לפרושי לדרבה, וממילא מידחיאן מתני׳ מטעמיה.
וקשיא לןו דהא מתני׳ היא דתנן האשה טהורה, והיינו משום טומאה בלועה, דאי משום בית הסתרים במשא מיהא תיטמאז. וי״ל אי ממתני׳ הוה אמינא לאו משום טומאה בלועה, אלא משום שמיעטו הכתוב לולד במעי אמו משום דכתיבח על פני השדה כדברי ר׳ ישמעאלט. ויש אומרים עובר ירך אמו הואי ולא משא איכא ולא מגע איכא, ואפי׳ לר״עכ עובר לא מטמא לאמו לעולם אלא לחיה בלבד בנגיעה, וזה פי׳ הראב״ד ז״ל.
ותו קשיא לןל מאי דקאמר שאין טבעת טמא מת מטמא במשא, שהרי חרב הרי הוא כחללמ והיינו לכל דבר בין למגע בין למשאנ, ויש אומרים אפי׳ לאהלס. ושמא בחרב שנגע לטמא מת שהוא אב הטומאה עסקינן, ואין טמא מת מטמא במשא, והוא הדין לטבעת. אבל לא נתפרש זו מנין לו לרש״י ז״ל שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו, שהריע מדרס הזב מטמא במשא וכדאיתא בריש כליםפ ובת״כצ ומקרא מלא דבר הכתוב והנושא אותם וגו׳. והר״מ הספרדי ז״לק אומר שאין חרב כחלל למשאר ולא לאהלש, שאפי׳ במת עצמו אין משא מטמא בו אלא מדין ק״ות, ובמסכת בבא בתראא פירשתי. ומ״מ אין פירוש רש״י ז״ל עולה יפה דודאי רבא מעיקרא טומאה בלועה אינה מטמאה דקאמר רבה מידע הוה ידע דבא ללמד שהיא כמעוכלת ואינה מטמאה במשא ועלה קאמר תנינא ולא מייתיב ליה ממגע בית הסתרים תנינא.
ויש מפרשיםג דטומאה בלועה תנינא הכא והתם, וטהרה בלועה תנינא התם דבמשא לא מטמו, אלא הוה אמינא הני מילי לבולעד דלגבי דידיה חשיב עיכול, אבל שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה, כיון ששניהם במקום אחד אימא כמאן דמנחן בקופסא דמו, קמ״ל רבה. והכי דייק לישנא דגמרא.
וקשיא לן מיהאה, מאיו האי דקאמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מטמאה, דאלמא פשיטא ליה האי טפי מהאי, הריז אפילו כשתמצא לומר טהרה בלועה מטמאה, כיון שטומאה בלועה אינה מטמאה אי אפשר לשתי טבעות שיטמאו, ולזו לא הוצרך רבה לקל וחומר שאמור למעלה. ויש לומר דהכי קאמר, כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה לבולעה כלל ואפילו במשא, כך אם היתה עם טהרה בלועה אינה מטמאה אותה. אבל ק״וח שאמרנו איני יכול לקשרו בעניןט, אלא שהגמרא הוא שפירשה, למאי דקסלקא דעתין מנא לן שטומאה בלועה אינה מטמאה לבולעה, וטהרה בלועה אינה מיטמאה. ורבה מאי דקמ״ל בשתי טבעות, לאו מתורת ק״ו אמרה, אלא סברא דנפשיה הוא שאין לחלוק בין זו לזו.
א. ד״ה כי קאמר.
ב. מג, א.
ג. בנדפס וכי״ל: אין לו משא. והנה טמא מת שאינו מטמא במשא מפורש במשנה כלים פ״א מ״א, ובתוספתא ידים פ״א, וכ״פ ברמב״ם הל׳ טומאת מת פ״ה ה״ט. ומקור הדברים בדרשה שבתו״כ צו פרשתא ט ה״ב. ונראה שדברי רש״י הם טעם הדבר שאינו מטמא במשא. וראה שו״ת רדב״ז ח״ה סי׳ תקפז שדברי רש״י הם כלל, אבל מקור הדבר הוא משום שאף במת עצמו נלמד מק״ו, וכדברי הרמב״ם המובאים להלן.. וראה דברי רבינו להלן. וראה עוד רמב״ם שם הי״ג, ור״ש ורא״ש ורע״ב כלים שם ומי נפתוח פרפר יד אות ד.
ד. ראה תוס׳ ד״ה כי קאמר.
ה. עי׳ תוס׳ ותוס׳ הרא״ש ד״ה כי קאמר.
ו. כן הקשה בעל המאור (כד, ב). וראה תוס׳ עב, א ד״ה והרי.
ז. ראה מפרשים כאן, ועמק הנציב לספרי במדבר יט, טז ד״ה להוציא את העובר.
ח. במדבר יט, טז.
ט. להלן עב, א.
י. ראה מאירי. [ועי׳ אבני מילואים סי׳ פב ס״ק א, הגהות חשק שלמה (נדפס בסוף סדר טהרות עמ׳ 28) ומנ״ח מצוה רסג].
כ. להלן שם.
ל. כן הקשה בעל המאור שם.
מ. פסחים יד, ב.
נ. כי״פ: במגע... במשא. וכ״ד תוס׳ ותוס׳ הרא״ש ובעה״מ הנ״ל, ספר יראים סי׳ שכב, והרשב״א בתשובה ח״א סי׳ תעו. וכ״כ רבינו בפירושו לתורה במדבר יט, טז. אבל בפירושו לב״ב המצוין להלן נסתפק בדבר.
ס. כ״כ תוס׳ כאן ד״ה כי קאמר, שבת יז, א ד״ה ועל, נזיר נג, ב ד״ה חרב, ב״ב כ, א ד״ה בחבית, ספר יראים סי׳ שכב, ר״ש חלה פ״ד מ״ח ואהלות פ״א מ״ג ופי״א מ״ח, ועי״ש פט״ז מ״א שנראה כמסתפק, ספר ההשלמה שבת טז, ב בשם דודו, שכן מפורש בתוספתא שמטמאה באוהל, רשב״א וריטב״א ור״ן ב״ב שם, מהר״ם ר״ב אהלות פי״א מ״ח, והובא בתוי״ט שם, שו״ת הרשב״א שם בשם רבותינו הצרפתים. וראה תורת הראשונים נזיר שם ותוספות הרא״ש פסחים יד, ב ד״ה ובמצויין שם הערות 103 ו104.
ע. כן הקשו על רש״י תוס׳ ד״ה כי קאמר (להלן עב, א). ובחידושי הרשב״א הובאה הקושיא בפירוש בשם התוספות.
פ. פ״א מ״ג.
צ. מצורע פרשת זבים פרק ד ה״א-ג.
ק. הל׳ טומאת מת פ״ה ה״ג.
ר. וכ״ה לדעת רש״י הנ״ל. וראה לעיל הערה 141. ועי׳ חידושי הגרי״ז נזיר (ירושלים תשל״ב ח״ג עמ׳ קעח) בדעת הרמב״ם, וכעי״ז במק״ד טהרות סי׳ מט ס״ק א. וראה חזו״א אהלות סי׳ כ ס״ק טו.
ש. וכן דעת רבים מן הראשונים, ראה רוקח סוף סי׳ שטו בשם ר׳ יהודה ב״ר קלונימוס, רמב״ן עה״ת שם, שו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תעו בשם הראב״ד, מאירי כאן בשם י״א, ספר ההשלמה ברכות יט, ב בשם ר״י בעל התוס׳ ושבת טז, ב בשם ר״י בר׳ אשר. ועי׳ בפירוש רבינו לב״ב שם שדן בזה בהרחבה.
ת. ספרי חקת פסקא קכז, ועי״ש פסקא קל. ואם כן, דיו לבא מן הדין וכו׳ (מאירי). וראה כס״מ הל׳ טומאת מת פ״א ה״ז.
א. כ, ב ד״ה ואיבעית.
ב. כי״ל: מיתני.
ג. תוס׳ שם ותוס׳ הרא״ש ד״ה כי קאמר, עיי״ש, בעל המאור שם. וראה עוד ראבי״ה חולין סי׳ אלף קלד.
ד. בכי״פ נכתב ״לבלוע״, ותוקן ״לבולע״. וכן תיקנו עפי״ז הגרר״ב ובהוצ׳ מערבא. וכן הוא לשון בעל המאור: ״דאי ממתני׳ דבלע טבעת א״נ ממתני׳ דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד ה״א כי אמרי׳ טומאה בלועה אינה מטמאה ה״מ לגבי בולע, דלגבי דידיה ה״ל כבלוע״ וכו׳.
ה. בכי״פ ליתא תיבה זו. [הגרר״ב כתב שהיא ט״ס, ואינו מוכרח].
ו. כן הקשו תוס׳ ותוס׳ הרא״ש שם.
ז. כי״פ: שהרי.
ח. הובא פירוש זה בחידושי הרשב״א בשם רבינו.
ט. בחידושי הרשב״א: ״ועדיין קשה קצת דהא רבה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה וא״כ למה ליה לאתויי כלל ק״ו דצמיד פתיל כיון דכולה מלתא מקרא דהאוכל מנבלתה נפקא ליה״. ועי׳ מהרש״ל שהק״ו הוצרך להציל על טהרה בלועה באהל המת, אבל במהרש״א כתב שבדברי הרשב״א מבואר דהשתא דאיירי קרא בב׳ טבעות א״צ לק״ו.
כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה. ופירש רש״י ז״ל דאי ממתניתין דטבעת הוה אמינא דהיינו טעמא דלא מטמאה ליה משום דמגע בית הסתרים היא ואינה מטמאה כדאמרינן במסכת נדה (נדה מג.) מוידיו לא שטף במים, וגבי טבעת ליכא למימר תטמא במשא, לפי שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו כגון מת ונבילה ומעיינות הזב, אבל טמא מת שטומאתו באה לו ממקום אחר אינו מטמא בבית הסתרים אפילו במשא, והקשו עליו רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל דהא מדרס הזב שאין טומאתו מעצמו אלא ממקום אחר, וקיימא לן דמטמא במשא בבית הסתרים. ועוד דטבעת שנטמאת דמת (אולי במת) הא קיימא לן חרב הרי הוא כחלל ואפילו לטומאת משא נמי, דהא איכא מאן דאמר דאפילו באהל נמי מטמא כמת. ועוד קשיא ליה דאם כן אמאי איצטריכינן לדחוקי (כ)[ב]רבה דשני טבעות קאמר, ומסקינן מימריה בדוחקא, לימא לעולם משום טומאה בלועה, דלא תנן, דאי ממתני׳ הוה אמינא היינו טעמא משום מגע בית הסתרים, אבל טומאה בלועה ודאי מטמאה, קא משמע לן רבה דאפילו טומאה בלועה נמי לא מטמאה, ופירשו בתוס׳ דהכי קאמר דאי ממתניתין הוה אמינא דטומאה בלועה דלא מטמאה היינו דלא מטמאה לטהרה בעלמא שבחוץ, וכן לאדם שבלעה, אף על פי שנוגעת בו בסתריו ולא בגלויו, אבל טהרה שבלועה עמה וסמוכה לה מטמאה קא משמע לן דרבה דאפילו לטהרה שסמוך לה לא מטמאה וכן נמי בטהרה בלועה דלא מיטמאה היינו מטומאה שחוצה לה, אבל מטומאה שבצדה מטמאה, קא משמע לן רבה דאפילו שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה וסמוכות זו לזו אינה מטמאה טהורה מן הטמאה. ואם תאמר אם כן מאי כשם דאמר רבה, דהא דא ודא אחת הן, דאם טומאה בלועה אינה מטמאה טהרה שבצדה הבלועה אינה מיטמאה מטומאה שסמוך לה, יש לומר דהכי קאמר כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה טהרה בלועה, אף על פי שהיא נוגעת בו ואפילו במשא אינה מטמאתו כך טהרה בלועה אינה מטמאה מטומאה שנוגעת בו והיא אצלה. ואם תאמר והא רבה טהרה בלועה דאינה מטמאה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה, והא לא דמי לשתי טבעות דמונחין זו בצד זו. יש לומר דרבה כולה מילתא מן האוכל מנבלתה גמיר ליה, דמי לא עסקינן דאכל נבלה סמוך לשקיעת החמה ואפילו הכי טובל ואוכל בתרומה מיד ואינו חושש, ואף על פי שנוגעת תרומה טהורה בנבלה זו שבמעיו ואין לך שתי טבעות גדול מזה. ואם תאמר אם כן שתי טבעות נמי תנינא בהדיא, דתנן (מקואות (פ״י, מ״ח) בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה. ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא התם הוא דכבר יש לו שבעה ימים שבלעה, דהא בטבעת טמאה בטומאת מת עסקינן, דהיא היא דמטמאה את האדם וטעון הזיה שלישי ושביעי קודם שאכל בתרומתו, ולסוף שבעה ימים כבר ירדה טבעת בתחתיות מעיו, וכשבא לאכול תרומה אינה נוגעת לטבעת במעיו שיורדת היא למטה ונוגעת בו, קא משמע לן דאפילו נוגעת בו מיד בתוך מעיו לית לן בה, דטומאה בלועה אינה מטמאה. ועדיין קשה קצת דהא רבה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה, ואם כן למה ליה לאתויי כלל קל וחומר דצמיד פתיל, כיון דכולה מלתא מקרא דהאוכל מנבלתה נפקא ליה. וראיתי לרב רבינו (מב״ם) [רמב״ן] ז״ל שכתב בתירוץ קושיא זו דאפשר לומר דרבה מאי דקא משמע לן בשתי טבעות לאו מתורת קל וחומר אמר כן, אלא סברא דנפשיה הוא דקאמר שאין לחלקו בין זו לזו, ומעיקרא גמרא הוא דפרשה כך למאי דסלקא דעתך דהכי קאמר מנ״ל דטומאה בלועה אינה מטמאה לבלועה וטהרה בלועה אינה מיטמאה מטומאה שחוצה לה.
מי שבלע טבעת טמאה וטבל וכבר ביארנו שאין הטבעת מטמאתו עוד אע״פ שהוא קיים אם הקיאה הרי היא עדין בטומאתה וטמאתהו הואיל והיא קיימת עדין ואין טבילתו עולה לטבעת שבתוכו ובמקום אחר התבאר בכפיפה שנטמאת ובלעה פיל והקיאה דרך בית הרעי שהיא בטומאתה:
בלע טבעת טמאה במת וטבל ואחר כך בלע טבעת טהורה אין הטמאה מטמאה את הטהורה במקום העכול כלל ועל זו אמרו כי קאמר רבה בבלע שתי טבעות כלומר זה שהוצרך רבה ללמד בטומאה בלועה שאינה מטמאה בדרך זה הוא שמא הייתי סבור הואיל ושתיהן במקום אחד אין זו קרויה בלועה אצל חברתה והרי הדבר כאלו שתיהן מונחות בקופצא קמ״ל ויש מפרשים אותה בדרך אחרת וזו עיקר ומ״מ מה שפירשו בה גדולי הרבנים דאי ממתניתין דבלע טבעת הוה אמינא דטעמא לאו משום טומאה בלועה הוא אלא משום מגע בית הסתרים וטבעת בטבעת לאו מגע בית הסתרים הוא דכמונחים בקופצא דמיין הקשו בו דהא במתני׳ קתני האשה טהורה עד שיצא הולד וזו ודאי משום טומאה בלועה היא דאי משום בית הסתרים אע״ג דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא כדאיתא בפרק יוצא דופן ואם כן היאך האשה טהורה והרי מת מטמא במשא ומתני׳ דטבעת נמי ודאי בטבעת טמאה טומאת מת היא ומשום חרב כחלל דהא כל כלי מתכות בדין חרב כחלל לדברי הכל כמו שביארנו בראש המסכתא ומטמאה גם כן במשא ואם כן אף במגע בית הסתרים במשא מטמאה אלא שהם תירצו שאין טומאת משא אלא בטומאת עצמן כמו שנכתוב בסמוך כן לא נאמר חרב כחלל לענין משא כלל ומפני שאף מת עצמו אין טומאת משא שלו מפורשת בתורה אלא שלמדנוה מקל וחומר של נבלה ואם כן דיו לבא וכו׳ ומה נבלה אין חרב הנוגע בה מטמא במשא אף חרב הנוגע במת אינו מטמא במשא ויש אומרים כן אף באהל ובאשה יש לתרץ שאין זה נקרא משא דארחיה הוא וכמו שאמרו עובר ירך אמו הוא ומ״מ קשיא אם רבה לא אמרה אלא בשתי טבעות היכי מייתי לה מוהאוכל מנבלתם דההיא כטבעת אחת דמי ואפשר דמ״מ מוכח מנה דטומאה בלועה לא מיטמיא דההיא ודאי לאו משום מגע בית הסתרים דאי הכי במשא מיהא מטמיא דנבלה מיהא טומאת עצמה היא ומ״מ יש להקשות אם לא אמרה אלא בשתי טבעות מדאשמעינן דטומאה בלועה לא מטמיא מאי איצטריך לאשמועינן דטהרה בלועה לא מקבלה טומאה וממאן מקבלה לה ופירשוה דאיצטריך כגון שבלע טהורה ובא מיד טמא אחר והכניס ידו בפנים ונגע בה וכן טרחו בתוספות בהרבה קושיות אלא שכלם אתה יכול לתרצם על דרכים אלו אלא שמ״מ קשה לפרש לדעתי אם בבלע טבעת נאמר שמשום טומאת בית הסתרים איזו היא שתהא נידונה כבלועה ומ״מ לדבריהם למדת ממה שכתבנו שטומאת משא האמורה בכל מקום אינה אלא בגופה של טומאה כגון מת ונבלה ושאר המטמאים מצד עצמם אבל מה שבאה לו הטומאה מצד אחר אפי׳ הוא אב הטומאה כגון (טמת) [טמאת] מת אין לו טומאת משא ואע״פ שזו לא הוזכרה כאן אף אני לא כתבתיה אלא מצד קושיות שנמצאו בסוגיא זו בתוספות שהן מתישבות בכך ויש מהם רמז בפירושי גדולי הרבנים אלא שאין עקר בהזכרתם:
בד״ה כי קאמר רבה כו׳ מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה כו׳ אפי׳ לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה כו׳ עכ״ל ולפי זה דמיירי קרא בטומאה קלה ניחא נמי לבר פדא כמו לר״י דבטומאה קלה לכ״ע עד לכלב אלא דלעיל למאי דס״ד דרבה מודה בב׳ טבעות דטמא כמ״ש התוס׳ לעיל ולא איירי קרא בטומאה הוצרך לשנויי לבר פדא שלא בפניו מחזי חזיא ליה וכן הא דעביד ק״ו לעיל בטהרה בלועה דאינה מטמאה היינו נמי דרבה מודה בב׳ טבעות אבל השתא דאיירי קרא בב׳ טבעות אין אנו צריכין לק״ו ומהרש״ל כתב בזה דברים דחוקים ואין צורך ושוב מצאתי כדברינו בחידושי הרשב״א ע״ש וק״ל:
ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רבה שטומאה בלועה אינה מטמאת, וטהרה בלועה אינה נטמאת, אינו במקרה המפורש במשנה זו, אלא כגון שבלע שתי טבעות, אחת מהן טמאה ואחת טהורה, ובא כאן לחדש ולומר דלא מטמיא לה [שאינה מטמאת אותה], הטמאה לטהורה, למרות שנגעו זו בזו.
The Gemara answers: The cases in the mishna concern the possibility of imparting impurity from the ring to the body within which it is contained and vice versa. But when Rabba was speaking he was referring to imparting impurity from one item to another where both are contained together inside a body, such as where a person swallowed two rings, one impure and one pure, and they came in direct contact with one another. Rabba taught that even in this case the impure ring does not render the pure ring impure.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.