×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בְּהֵמָה טְמֵאָה בִּכְלַל חַיָּה טְמֵאָה בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּכְלַל חַיָּה טְהוֹרָה וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לִי חֲבָל עַל בֶּן עַזַּאי שֶׁלֹּא שִׁימֵּשׁ אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
And likewise, a non-kosher behema is included in the category of a non-kosher ḥayya, and a kosher behema is included in the category of a kosher ḥayya. Accordingly, although the verse here is referring to a behema, it is understood to be referring collectively to both a behema and a ḥayya, and teaches that the carcasses of both types impart impurity. And upon hearing this, ben Azzai said to me in these words: Woe [ḥaval] unto ben Azzai, who did not serve Rabbi Yishmael.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לסימנין – כלומר בחיה נאמר סימנין דכתיב זאת החיה אשר תאכלו כל מפרסת פרסה וגו׳ ובהמה בכלל חיה:
1חבל על בן עזאי – הפסד וחבלה היא בעולם תלמיד ותיק כמותי אני בן עזאי שלא שמשתי את ר׳ ישמעאל. כל חבלה שבש״ס לשון חבלה והפסד הוא כמו (סנהדרין דף נט:) חבל על שמש גדול שאבד מן העולם גבי נחש.
1. חמשה ד״ה אלו מופיעים בדפוס וילנא בסוף דף ע׳:
בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפה. כך היא גרסת רוב הספרים, ואף על גב דכמה קאי כתיבי טריפה סתם ובהמה במשמע, ועוד דחיה דכתיב בהאי קרא דזאת חיה אם אתה דורשו לענין טריפה כלומר שזאת שהיא חיה ובריאה אכול, אם כן אינה מלשון חיית השדה אלא מלשון חיה וקיימת, ואם כן אי אתה מוצא טריפה מפורשת בחיה יותר מבהמה, אפילו הכי קרא מפשטיה לא נפיק וחיה כתיב ואינו אלא כמונה והולך מקומות שיש בזו מה שיש בזו, ואף על פי שזו אינה למדה ממשמעה של זו ובכל אחת מהם רצה ליחד ענין שהאחת הוא עמו בכללו ומשמעו, והיינו דאמרינן נמי חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה, ואף על גב דמגזירה שוה נפקא לן חיה ואפילו עוף דיליף בהמתך בהמתך משבת כדתנן התם בב״ק (ב״ק נד:) וכן חיה ועוף כיוצא בהם, מכל מקום חיה בכלל בהמה היא, ומונה והולך הוא. וכן נמי הא דאמרינן בהמה טמאה בכלל חיה טמאה ליצירה, הוא הדין דהוה מצי למימר איפכא, אי נמי בהמה טהורה בכלל חיה טהורה אי נמי איפכא דהא כולהו תננהו בהדיא במתני׳, וטעמא מפרשינן התם בנדה (נדה כג.) מפני שעיניה הולכות לפניהם כשל אדם. ולמאן דאמר התם (נדה כב:) משום דכתיבה בהו יצירה, ודנין יצירה יצירה, ודאי חיה עיקר, דבדידה כתיבא יצירה יצירה דכתיב (בראשית ב, יט) וייצר ה׳ אלקים את חיית השדה וגו׳, וכדכתב כאן רש״י ז״ל. מכל מקום אכתי הוה אפשר למימר בהמה טהורה בכלל חיה טהורה, אלא דהכי עדיפא ליה לאשמועיה כל חדא וחדא באפי נפשה. ורש״י ז״ל גריס להאי בהמה טמאה בכלל חיה טהורה לטרפה, ובשאר מקומות השמועה ג״כ גורס בענין אחר כמו שמפורש בפירושיו.
בהמה טמאה בכלל חיה טמאה, בהמה טהורה בכלל חיה טהורה. והוסיף ר׳ יונתן, ובלשון הזה אמר לי בן עזאי, לאחר שאמרתי לו דברים אלו בשם ר׳ ישמעאל: חבל על בן עזאי שלא שימש את ר׳ ישמעאל!
And likewise, a non-kosher behema is included in the category of a non-kosher ḥayya, and a kosher behema is included in the category of a kosher ḥayya. Accordingly, although the verse here is referring to a behema, it is understood to be referring collectively to both a behema and a ḥayya, and teaches that the carcasses of both types impart impurity. And upon hearing this, ben Azzai said to me in these words: Woe [ḥaval] unto ben Azzai, who did not serve Rabbi Yishmael.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) חַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה מְנָלַן דִּכְתִיב {דברים י״ד:ד׳} זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְגוֹ׳ אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְגוֹ׳ הָא כֵּיצַד חַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה.

The Gemara analyzes Rabbi Yishmael’s statement: From where do we derive that according to the Torah, a ḥayya is included in the category of a behema? As it is written: “These are the behema that you may eat: An ox, a sheep, and a goat, a deer, and a gazelle, and a fallow deer, and a wild goat, and an oryx, and an aurochs, and a wild sheep” (Deuteronomy 14:4–5). Despite employing the term “behema,” the verse also lists the deer and the gazelle, which are undomesticated animals. How is this possible? From here it is evident that a ḥayya is included by the Torah in the category of a behema.
הערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך חיה
חיהא(חולין עא.) חיה בכלל בהמה מנין דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור בהמה בכלל חיה מנין דכתי׳ זאת התי׳ אשר תאכלו וכל בהמ׳ מפרסת פרסה:
א. [טהירע.]
זאת הבהמה אשר תאכלו – ומפרש בתריה איל וצבי אלמא חיה בכלל בהמה.
לגופו של הענין מבררים, מה ששנינו: חיה בכלל בהמה מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר]: ״זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו׳ איל וצבי ויחמור״ וגו׳ (דברים יד, ד), הא כיצד מונה הכתוב איל וצבי שהן חיות, בתוך ״זאת הבהמה״? אלא מכאן למדנו שחיה בכלל בהמה.
The Gemara analyzes Rabbi Yishmael’s statement: From where do we derive that according to the Torah, a ḥayya is included in the category of a behema? As it is written: “These are the behema that you may eat: An ox, a sheep, and a goat, a deer, and a gazelle, and a fallow deer, and a wild goat, and an oryx, and an aurochs, and a wild sheep” (Deuteronomy 14:4–5). Despite employing the term “behema,” the verse also lists the deer and the gazelle, which are undomesticated animals. How is this possible? From here it is evident that a ḥayya is included by the Torah in the category of a behema.
הערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) בְּהֵמָה בִּכְלַל חַיָּה מְנָלַן דִּכְתִיב {ויקרא י״א:ב׳} זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה הָא כֵּיצַד בְּהֵמָה בִּכְלַל חַיָּה.

From where do we derive that according to the Torah, a behema is included in the category of a ḥayya? As it is written: “These are the ḥayya that you may eat, among all the behema that are on the earth. Whatever parts the hoof” (Leviticus 11:2–3). How is this possible, that the verse mentions a ḥayya and then refers to a behema? This indicates that a domesticated animal is included in the category of a ḥayya by the Torah.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה – והכי משמע מכל הבהמה אכול את המפרסת ומעיקרא מתחיל לאישתעויי בחיה זאת החיה אשר תאכלו ומפרש סימני בהמה דקאמר מכל הבהמה כל מפרסת אלמא בהמה בכלל חיה ומעתה תלמוד לכל הצריך לך.
בהמה בכלל חיה מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר]: ״זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה״ (ויקרא יא, ב), הא כיצד אתה מיישב את הכתוב, שמתחילה הוא פותח ב״זאת החיה״, וממשיך ב״מכל הבהמה כל מפרסת פרסה״? אלא מכאן למדנו שבהמה בכלל חיה.
From where do we derive that according to the Torah, a behema is included in the category of a ḥayya? As it is written: “These are the ḥayya that you may eat, among all the behema that are on the earth. Whatever parts the hoof” (Leviticus 11:2–3). How is this possible, that the verse mentions a ḥayya and then refers to a behema? This indicates that a domesticated animal is included in the category of a ḥayya by the Torah.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) חַיָּה טְהוֹרָה בִּכְלַל בְּהֵמָה טְהוֹרָה אלְסִימָנִים.

The Gemara further clarifies: The principle that a kosher ḥayya is included by the Torah in the category of a kosher behema is relevant with regard to the distinguishing characteristics of kosher animals. The Torah states with regard to a domesticated animal that only a species that chews its cud and has cloven hooves is kosher. Nevertheless, this requirement is understood as a reference to both domesticated and undomesticated animals.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבעל המאורפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חיה טהורה בכלל בהמה טהורה להרבעה – כלומר בהרבעה כתיב בהמה ולא כתיב חיה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים וחיה בכלל בהמה:
חיה טהורה בכלל בהמה טהורה כו׳ – והשתא מפרש לארבעה בבי דמתניתא למאי ניבעי להו.
חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנין – שלא מצינו סימנין מפורשים אלא בבהמה דכתיב בויקרא כל בהמה מפרסת פרסה ובמשנה תורה (יד) מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה סימנין אבהמה קיימי ובחיה לא ידעינן אלא משום דאשכחן חיה בכלל בהמה כדלעיל זאת הבהמה ומפרש איל וצבי ויחמור והוא הדין נמי דאצטריך לן חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לטומאת נבלות כדבעינן לעיל נבלת חיה טהורה לא למדנו ונפקא לן מבהמה טהורה ולהרבעה נמי אצטריך דהא הרבעת כלאים בבהמה כתיב ולא בחיה אלא חדא מינייהו נקט.
{שמעתא דלמאי הלכתא חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה}
לפי שנמצא שבוש ברוב הספרים במקום הזה כתבתי הנוסחא שתפשתי מיסודו של ר״ח ז״ל.
חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים – פי׳, וה״ה דמצי אמר לנבלה, דעלה אתינן, וחדא מתרתי נקט.
בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפה, דכתיב (ויקרא יא, ב): זאת החיה אשר תאכלו. חיה אכול, שאינה חיה לא תיכול – פי׳, דאע״ג דההוא חיה לאו חיה ממש היא, אלא לאפוקי טרפה שאינה חיה, מ״מ, יש בהמה בכלל חיה שהוציאה הכתוב לטרפה מכללה. ואף על פי שכתב (שמות כב, ל), ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, ל״ש בהמה ול״ש חיה ול״ש עוף, מ״מ, הרי בהמה בכלל חיה זו שהזכיר הכתוב בענין טרפה. ואינו אלא כמונה והולך המקומות שכתב בהן חיה, בכל ענין שהיא אמורה עליו, ובהמה בכללן.
חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה, דכתיב (ויקרא יט, יט): בהמתך לא תרביע כלאים. ואף על גב דמגזרה שוה נפקא לן חיה ואפי׳ עוף, דיליף בהמתך בהמתך משבת, כדתנן התם (בבא קמא נד:), וכן חיה ועוף כיוצא בהן (עיין שם בגמרא), מ״מ, חיה בכלל בהמה, ומונה והולך הוא.
בהמה טמאה בכלל חיה טמאה ליצירה, דתנן (נדה כא.): המפלת וכו׳. וכל מאי דמפקינן לטמאה1 ה״ה לטהורה, אלא הכי עדיפא ליה לאשמועי׳, כל חדא וחדא באנפי נפשה. הניחא לר׳ מאיר, דאית ליה האי סברא, אלא לרבנן, דאמרי, כל שאינו מצורת אדם אינו ולד, בהמה טמאה בכלל חיה טמאה למאי הלכתא איצטריכא ליה לר׳ יונתן לאשמועי׳. ואסיקנא לכדרבי, דתניא: רבי אומר: אקרא אני חיה וכו׳.
וה״ר שלמה ז״ל גורס הלכות הללו בענין אחר. ואינו גורס, הניחא לר״מ, אלא הכי גריס: ולרבנן האי קרא למה לי. כולה לכדרבי הוא דאתא, ואמתני׳ דהכא קיימינן. כלומר, לרבנן דפליגי עליה דר׳ יוסי הגלילי האי קרא דרב נחמן בר יצחק מאי עביד ליה. מפקא ליה לכדרבי.
1. כך בכתי״ו וכן נראה. בכתי״ס ובדפ״ר: לטומאה
ומעתה מבארים את המשך הברייתא: מה ששנינו חיה טהורה בכלל בהמה טהורהלענין סימנים נאמר, שהחיה נחשבת טהורה אם יש לה אותם סימנים שנמנו אצל הבהמה הטהורה, שהיא מעלה גרה ומפריסה פרסה, ופרסתה שסועה. ומה ששנינו:
The Gemara further clarifies: The principle that a kosher ḥayya is included by the Torah in the category of a kosher behema is relevant with regard to the distinguishing characteristics of kosher animals. The Torah states with regard to a domesticated animal that only a species that chews its cud and has cloven hooves is kosher. Nevertheless, this requirement is understood as a reference to both domesticated and undomesticated animals.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבעל המאורפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) חַיָּה טְמֵאָה בִּכְלַל בְּהֵמָה טְמֵאָה בלְהַרְבָּעָה.

The principle that a non-kosher ḥayya is included by the Torah in the category of a non-kosher behema is relevant with regard to the prohibition against mating one species with another. The Torah states the prohibition with regard to a behema: “You shall not let your animal [behema] mate with a diverse kind” (Leviticus 19:19). Nevertheless, this is understood as referring to both a behema and a ḥayya.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״ג: חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה וכדפרשי׳ דהרבעה בבהמה כתיבא ומשמע בין טמאה ובין טהורה וחיה מבהמה נפקא והוא הדין נמי דחיה טהורה להרבעה בכלל בהמה טהורה אלא בכל כללי דברייתא מפרש חדא מילתא לאשמועינן דמכולהו איכא למילף.
חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה – דכל חד משמע חידוש כלומר דמחמת דחיה בכלל בהמה שמענו שפיר איסור הרבעה ומיהו בלאו הכי ידעינן דאפי׳ בעופות גמרי׳ הרבעה בהמתך בהמתך משבת כדאמרי׳ בשור שנגח את הפר׳ (ב״ק נד:).
חיה טמאה בכלל בהמה טמאה — נוגע לענין איסור הרבעה של מינים שונים, וכפי שבבהמה אין חילוק בין הטהורה לטמאה לענין זה, שנאמר: ״בהמתך לא תרביע כלאים״ (ויקרא יט, יט), כך גם בחיה אין חילוק בין טהורה לבין טמאה.
The principle that a non-kosher ḥayya is included by the Torah in the category of a non-kosher behema is relevant with regard to the prohibition against mating one species with another. The Torah states the prohibition with regard to a behema: “You shall not let your animal [behema] mate with a diverse kind” (Leviticus 19:19). Nevertheless, this is understood as referring to both a behema and a ḥayya.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בְּהֵמָה טְמֵאָה בִּכְלַל חַיָּה טְמֵאָה לְכִדְרַבִּי דְּתַנְיָא.

The principle that a non-kosher behema is included by the Torah in the category of a non-kosher ḥayya is relevant with regard to that which Rabbi Yehuda HaNasi taught, as it is taught in a baraita: The verse delineates a case in which one is obligated to bring a sliding-scale offering as an atonement: “A person who touched anything impure, or the carcass of a non-kosher undomesticated animal [ḥayya], or the carcass of a non-kosher domesticated animal [behema], or the carcass of an impure creeping animal, and is guilty, it having being hidden from him that he is impure” (Leviticus 5:2). But the nature of the transgression for which the person requires atonement is not apparent from the verse.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דתניא רבי אומר אקרא אני חיה – כלומר ולא צריך למיכתב או בנבלת בהמה טמאה ליכתוב בנבלת חיה טמאה ואני יודע דבהמה בכלל חיה:
בהמה טמאה בכלל חיה טמאה לכדרבי גרסינן.
ומה שנאמר: בהמה טמאה בכלל חיה טמאהלענין מה שאמר רבי נאמר. דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר בפרשת קרבן ״עולה ויורד״, שמביא מי שנטמא ונעלם הדבר ממנו ואכל קודש או נכנס למקדש: ״נפש אשר תגע וכו׳ או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ונעלם ממנו והוא טמא ואשם״ (ויקרא ה, ב), ועל כך
The principle that a non-kosher behema is included by the Torah in the category of a non-kosher ḥayya is relevant with regard to that which Rabbi Yehuda HaNasi taught, as it is taught in a baraita: The verse delineates a case in which one is obligated to bring a sliding-scale offering as an atonement: “A person who touched anything impure, or the carcass of a non-kosher undomesticated animal [ḥayya], or the carcass of a non-kosher domesticated animal [behema], or the carcass of an impure creeping animal, and is guilty, it having being hidden from him that he is impure” (Leviticus 5:2). But the nature of the transgression for which the person requires atonement is not apparent from the verse.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) רַבִּי אוֹמֵר אֶקְרָא אֲנִי חַיָּה בְּהֵמָה לָמָּה נֶאֶמְרָה.

Rabbi Yehuda HaNasi says: Since a domesticated animal is also referred to as a ḥayya, it would be sufficient if I would read, i.e., the verse would write, only the clause about a ḥayya, and I would have known that one who touches a carcass of any non-kosher animal is impure. Why, then, is an explicit clause about a behema stated? It serves as the basis for a verbal analogy.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בהמה למה נאמרה נאמר כאן בהמה טמאה בויקרא ונאמר להלן בהמה טמאה בצו את אהרן או בבהמה טמאה ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה׳ מה להלן בטומאת הקדש הכתוב מדבר אף כאן בטומאת הקדש הכתוב מדבר דאי נגע בין בנבלת בהמה טמאה בין בנבלת חיה טמאה ונגע בקדשים חייב קרבן:
אקרא אני חיה – לגבי קרבן עולה ויורד או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה (ויקרא ה) ודי היה לי בקריאת חיה ויודע אני שהבהמה בכלל חיה בהמה למה נאמרה.
רבי אומר: אקרא אני (כלומר, די שיהיה כתוב כאן) רק חיה טמאה, בהמה למה נאמרה? והרי בהמה בכלל חיה!
Rabbi Yehuda HaNasi says: Since a domesticated animal is also referred to as a ḥayya, it would be sufficient if I would read, i.e., the verse would write, only the clause about a ḥayya, and I would have known that one who touches a carcass of any non-kosher animal is impure. Why, then, is an explicit clause about a behema stated? It serves as the basis for a verbal analogy.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) נֶאֶמְרָה כָּאן בְּהֵמָה טְמֵאָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בְּהֵמָה טְמֵאָה מָה לְהַלָּן טוּמְאַת קֹדֶשׁ אַף כָּאן טוּמְאַת קֹדֶשׁ.

It is stated here, with regard to one who is unaware that he touched an impure item: “Non-kosher behema,” and it is likewise stated below, with regard to one who was aware that he touched an impure item: “Non-kosher behema,” in the following verse: “And when any one shall touch any impure thing, whether it is the impurity of man, or a non-kosher behema, and then eats of the flesh of a peace offering to the Lord, that soul shall be cut off from its people” (Leviticus 7:21). Just as below, the verse is referring to the defiling of sacrificial foods, so too here, the reference is to the defiling of sacrificial foods, and therefore one must bring a sliding-scale offering as an atonement.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר – בטמא שאכל את הקדש בפרשת (אמור אל הכהנים) ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה.
מה להלן בטומאת קדש – כלומר בטמא שאכל את הקדש.
אף – קרבן עולה ויורד דכתיב או נפש אשר תגע וגו׳ ומשמע דבנגיעת טומאה מחייב ליה קרבן עולה ויורד דילפינן בהא גזירה שוה דלא מיחייב עד דאכיל קדש או יכנס למקדש ולהא מילתא איצטריך לן בהמה טמאה בכלל חיה דאי לאו דקים לן מזאת החיה דבהמה בכלל חיה לא הוה מייתר לן האי בהמה טמאה לג״ש דלא הוי מצי למימר אקרא אני חיה.
בפרש״י בד״ה נאמר כאן בהמה כו׳ בפ׳ צו נפש כי תגע כו׳ עכ״ל כצ״ל:
אלא כדי ללמדנו גזירה שווה: נאמרה כאן ״בהמה טמאה״, ונאמר להלן, בטמא האוכל את הקודש (במזיד) גם כן ״בהמה טמאה״ (״ונפש כי תגע וכו׳ או בבהמה טמאה וכו׳ ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה׳ ונכרתה הנפש ההיא מעמיה״ (שם ז, כא), מה להלן מדובר בטומאת קדשאף כאן, שצריך להביא קרבן על השגגה, מדובר בטומאת קדש, שאינו מביא קרבן זה אלא אם אכל קודש (או נכנס למקדש) בשגגה כשהוא טמא. והרי דרשה זו מסתמכת על כך שבהמה טמאה בכלל חיה טמאה.
It is stated here, with regard to one who is unaware that he touched an impure item: “Non-kosher behema,” and it is likewise stated below, with regard to one who was aware that he touched an impure item: “Non-kosher behema,” in the following verse: “And when any one shall touch any impure thing, whether it is the impurity of man, or a non-kosher behema, and then eats of the flesh of a peace offering to the Lord, that soul shall be cut off from its people” (Leviticus 7:21). Just as below, the verse is referring to the defiling of sacrificial foods, so too here, the reference is to the defiling of sacrificial foods, and therefore one must bring a sliding-scale offering as an atonement.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּכְלַל חַיָּה טְהוֹרָה לִיצִירָה דִּתְנַן הַמַּפֶּלֶת מִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִין גאִם זָכָר תֵּשֵׁב לְזָכָר.

The Gemara clarifies the final statement: The principle that a kosher behema is included by the Torah in the category of a kosher ḥayya is relevant with regard to the formation of children. As we learned in a mishna (Nidda 21a): With regard to a woman who miscarries a fetus that appears to be in the form of a type of behema, ḥayya, or bird, whether it had the form of a non-kosher species or a kosher species, if the fetus is a male, then she observes the periods of impurity and purity required for giving birth to a male.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בהמה טמאה בכלל חיה טמאה ליצירה כלומר1 בריה הוא דכתיב והיא מפלת בין מין בהמה בין מין חיה אם זכר תשב לזכר וכו׳:
1. נראה דצ״ל כלומר דיצירה בחיה הוא דכתיב ואמרינן דגם בהמה בכלל וכדתנן דהמפלת בין מין בהמה וכו׳.
בהמה טהורה בכלל חיה טהורה ליצירה – דגבי חיה כתיבא (בראשית ב) יצירה ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו׳ ונפקא מינה למפלת מין בהמה חיה ועוף דקאמר ר״מ תורת ולד עליהן ואמן יושבת עליהן ימי טומאה וימי טהרה ואמרינן בהמפלת (נדה כב:) מ״ט דר״מ הואיל ונאמר בהן יצירה כאדם. והוא הדין דבהמה טמאה בכלל חיה טמאה נמי להאי מילתא איצטריכא אלא כבר פריש בה מלתא אחריתי לכדרבי וחדא מינייהו נקט ובכל כללי דברייתא פריש חדא מילתא.
תשב לזכר – שבעת ימי טומאה ול״ג ימי טוהר שכל דמים שהיא רואה בהן טהורין.
לא גרסינן בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפהא, שלא מצינו טרפה מפורשת בחיה יותר מבהמה, ואע״פ שכתובב זאת החיה אשר תאכלו, ודרשינןג חיה אכול שאינה חיה לא תיכול והיינו טרפה, כיון שאתה דורשה כן, אין חיה אלא לשון חיות וקימה ולא לשון חית השדה. ועוד שכמה קראי כתיבי טרפה סתם ובהמה במשמע. ויש אומריםד דמכל מקום קרא מפשטיה לא נפיק, וחיה כתיבה, ומונה והולך הוא למקומות שזו במשמע זו אע״פ שלא הוצרכה ללמוד ממנה. ונכון הוא לקיים גירסת הספריםו.
א. וכן ליתא לפנינו בגמ׳ ובכי״מ וכי״י וטיקן 121-123 וילקו״ש רמז תקלו. וכן רש״י לא גרס לה, עי׳ חידושי הרשב״א והערה 56 שם.
ב. ויקרא יא, ב.
ג. לעיל מב א.
ד. בעל המאור (כד, ב).
ה. וכן הובאו דברי רבינו בב״י יו״ד סי׳ לט אות בשם מהר״י בן חביב.
ו. ראה חידושי הרשב״א שכן גירסת רוב הספרים. וכן גרס בעל המאור מ״יסודו של ר״ח ז״ל״, והראב״ד בפירושו לתו״כ פרשה ב ה״ה. וראה מאירי.
ומה ששנינו: בהמה טהורה בכלל חיה טהורה נוגע לענין יצירה. דתנן [ששנינו במשנה]: אשה המפלת נפלים שצורתם כמין בהמה חיה ועוף, בין שהיו כמין בהמה חיה ועוף טמאין, בין טהורין, אם הפילה זכרתשב ימי טומאה וימי טהרה שנתנה התורה ליולדת זכר;
The Gemara clarifies the final statement: The principle that a kosher behema is included by the Torah in the category of a kosher ḥayya is relevant with regard to the formation of children. As we learned in a mishna (Nidda 21a): With regard to a woman who miscarries a fetus that appears to be in the form of a type of behema, ḥayya, or bird, whether it had the form of a non-kosher species or a kosher species, if the fetus is a male, then she observes the periods of impurity and purity required for giving birth to a male.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִם נְקֵבָה תֵּשֵׁב לִנְקֵבָה.

The mishna continues: And if the fetus is a female, then she observes the periods required for giving birth to a female. After giving birth to a male, a woman is impure for seven days, during which it is prohibited for her to engage in intercourse. During the next thirty-three days she may immerse in a ritual bath at any time, after which she is permitted to engage in intercourse even should she then experience a discharge of uterine blood. Nevertheless, during the entire forty-day period she may not enter the Temple or be in contact with consecrated foods. After giving birth to a girl, the length of each of these periods is doubled to fourteen days and sixty-six days, respectively (see Leviticus 12:2–5).
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותשב לנקבה – שבועים טמאים וס״ו טוהר.
אם נקבהתשב ימי טומאה וימי טהרה שנתנה התורה ליולדת נקבה; אם
The mishna continues: And if the fetus is a female, then she observes the periods required for giving birth to a female. After giving birth to a male, a woman is impure for seven days, during which it is prohibited for her to engage in intercourse. During the next thirty-three days she may immerse in a ritual bath at any time, after which she is permitted to engage in intercourse even should she then experience a discharge of uterine blood. Nevertheless, during the entire forty-day period she may not enter the Temple or be in contact with consecrated foods. After giving birth to a girl, the length of each of these periods is doubled to fourteen days and sixty-six days, respectively (see Leviticus 12:2–5).
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֵינוֹ יָדוּעַ תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה.

If the sex of the fetus is unknown, she observes the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. Accordingly, it is prohibited for her to engage in intercourse for the fourteen days after birth, after which she immerses in a ritual bath. After that she is permitted to engage in intercourse despite any discharge of uterine blood until the fortieth day after birth, i.e., for thirty-three days following the seven days she would have been prohibited from engaging in intercourse if the fetus was male. The prohibition against entering the Temple, however, continues until eighty days have passed from the birth.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אינו ידוע – אם זכר אם נקבה הטל עליה חומר שניהם ותשב לזכר ולנקבה שבועים טומאת לידת נקבה ואפילו אינה רואה בהן שמא נקבה ילדה ובלא ראייה איכא שבועים טומאת לידה וימי טוהר אין לה אלא עד ארבעים יום מתחלת לידתן כדין זכר שמא זכר הוא.
אינו ידוע מה מינו של העובר — תשב ימי טומאה וימי טהרה גם לזכר וגם לנקבה,
If the sex of the fetus is unknown, she observes the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. Accordingly, it is prohibited for her to engage in intercourse for the fourteen days after birth, after which she immerses in a ritual bath. After that she is permitted to engage in intercourse despite any discharge of uterine blood until the fortieth day after birth, i.e., for thirty-three days following the seven days she would have been prohibited from engaging in intercourse if the fetus was male. The prohibition against entering the Temple, however, continues until eighty days have passed from the birth.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

This is the statement of Rabbi Meir. The Gemara elsewhere (Nidda 22b) explains that Rabbi Meir derives his opinion from the fact that the term “formation” is used to describe both the formation of man: “Then the Lord God formed man” (Genesis 2:7), and the formation of animals and birds: “The Lord God formed every animal [ḥayya] of the field, and every bird of the air” (Genesis 2:19). Furthermore, he holds that the term “ḥayya” is referring to both domesticated and undomesticated animals, and concludes that a woman observes these periods of purity and impurity if the fetus has the form of any of these types of animals.
מיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הניחא לר׳ מאיר – דאמר המפלת מין בהמה חיה ועוף טמאה מיבעי ליה להאי קרא בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ליצירה:
אלו דברי ר׳ מאיר.
This is the statement of Rabbi Meir. The Gemara elsewhere (Nidda 22b) explains that Rabbi Meir derives his opinion from the fact that the term “formation” is used to describe both the formation of man: “Then the Lord God formed man” (Genesis 2:7), and the formation of animals and birds: “The Lord God formed every animal [ḥayya] of the field, and every bird of the air” (Genesis 2:19). Furthermore, he holds that the term “ḥayya” is referring to both domesticated and undomesticated animals, and concludes that a woman observes these periods of purity and impurity if the fetus has the form of any of these types of animals.
מיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וַחֲכָמִים אוֹמְרִים דכֹּל שֶׁאֵינוֹ מִצּוּרַת אָדָם אֵינוֹ וָלָד.

And the Rabbis say: Any fetus that is not of human form is not regarded as an offspring with regard to observance of these periods of purity and impurity, and she is permitted to engage in intercourse provided she does not experience a discharge of uterine blood.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא לרבנן דאמרי כל שאינו מצורת אדם אינו ולד ואינה טמאה1 האי קרא דמקיש נבלת חיה טמאה לנבלת בהמה טמאה למה לי:
1. לכאורה אינו מובן דלפי גירסת רבינו והיא גירסת התוס׳ דגרסי אלא לרבנן מאי איכא למימר לא קאי הקושיא אלא על הכלל וכמש״כ התוס׳ וצ״ע.
הרבה דברים נתפרשו בבהמה שלא נתפרשו בחיה והרבה נתפרשו בחיה שלא נתפרשו בבהמה אלא שכלן שוות הן ליתן את האמור של זה בזה כיצד הרי שסימני טהרה ר״ל מפריסי פרסה ומעלי גרה לא נתפרשו אלא בבהמה והרי הם אף בחיה:
וחכמים אומרים: כל שאינו מצורת אדם אינו נחשב ולד, לשבת עליו ימי טומאה וטהרה. ובמקום אחר נתבאר כי לשיטת ר׳ מאיר נלמד הדבר ממה שהזכיר הכתוב לשון יצירה בחיה ובעוף (״ויצר ה׳ אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים״. בראשית ב, יט), כפי שהזכיר באדם (״ויצר ה׳ אלקים את האדם״. שם ז). ולענין זה נאמר בברייתא שבהמה בכלל חיה, שהיולדת כמין בהמה — יושבת ימי טומאה וטהרה, כמו היולדת כמין חיה, שהרי בהמה בכלל חיה. ושבים למה שנאמר (לעיל ע,ב) בשם רב נחמן בר יצחק, כי ר׳ יוסי הגלילי, שאמר במשנתנו שעובר מת שבמעי בהמה טמאה — טמא, למד דין זה ממה שנאמר בקרבן עולה ויורד: ״ונפש כי תגע וכו׳ בנבלת בהמה טמאה״ (ויקרא ז, כא), שיש לשאול: וכי נבלת בהמה טהורה לא מטמאה? אלא למדנו מכאן לעובר מת שנמצא במעי בהמה, שבבהמה טמאה הוא טמא, ובבהמה טהורה הוא טהור.
And the Rabbis say: Any fetus that is not of human form is not regarded as an offspring with regard to observance of these periods of purity and impurity, and she is permitted to engage in intercourse provided she does not experience a discharge of uterine blood.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּלְרַבָּנַן הַאי קְרָא לְמָה לִי.

§ The Gemara returns to explaining the opinion of the Rabbis, cited in the mishna, who hold that a dead fetus found inside its mother’s womb does not impart impurity, irrespective of whether it is of a kosher or a non-kosher animal. Rabbi Yosei HaGelili disagrees and holds that a dead fetus inside a non-kosher animal imparts impurity. He derives this from the verse: “A person who touched anything impure, or the carcass of a non-kosher ḥayya, or the carcass of a non-kosher behema, or the carcass of an impure creeping animal, and is guilty” (Leviticus 5:2), which is referring only to non-kosher animals. The Gemara asks: And according to the Rabbis, why do I need this verse?
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״ג: לרבנן האי קרא למה לי כוליה לכדרבי אתא – ואמתניתין קאי. ולרבנן דפליגי אדרבי יוסי הגלילי הא קרא דר״נ דילפינן מיניה ואיזה זה עובר שבטמאה טמא למה לי.
ולרבנן האי קרא למה לי כוליה לכדרבי אתא – כן גירסת הקונטרס ופירש דאדרבנן דרבי יוסי הגלילי בעי האי קרא דרב נחמן למה לי וקשה לפירושו למה המתין עד כאן ועוד ה״ל למבעי נמי לרבנן קרא דרבי יצחק למה להו לכן נראה כגירסת הספרים דגרסי הניחא לר״מ אלא לרבנן מא״ל כלומר אמאי איצטריך כללא דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה דלדידהו ליכא למימר ליצירה.
תוס׳ בד״ה ולרבנן האי קרא ל״ל כוליה לכדרבי כו׳ דגרסי׳ הניחא לר״מ אלא לרבנן כו׳ עכ״ל מדברי בעל המאור לפי גירסא זו מיסוד ר״ח דגרסי׳ לעיל בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפה בהמה טמאה בכלל חיה טמאה ליצירה דתנן כו׳ ופריך הניחא לר״מ ומסיק לכדרבי דתניא כו׳ ע״ש אבל מדברי התוס׳ נראה דבכל זה הוו גרסי כרש״י ואבהמה טהורה בכלל חיה טהורה מסיק ליצירה דתנן כו׳ וגרסי׳ הניחא לר״מ כו׳ ומסיק דכולה לכדרבי הוא דאתא ונראה דה״פ דודאי או בנבלת חיה טמאה כו׳ לפי פשוטה מלת טמאה לא קאי אחיה אלא אנבילה ובכל חיה מדבר הכתוב וכן פי׳ או בנבלת בהמה טמאה כדקאמר וכי טמאה מטמאה וטהורה לא מטמאה אלא דתלמודא מדייק ממלת טמאה דלא הוה צריך למכתביה אלא לדרוש מניה דאחיה קאי ולטמא עובר טמאה אתא ולמ״ד נמי דעובר טמאה טהור כוליה לכדרבי אתא וחיה לגופיה ואיידי דכתב טמאה בבהמה משום ג״ש כתב נמי בחיה והשתא כ״ע חיה דבקרא לגופיה אתא ומשמע בין טמאה ובין טהורה אלא דבהמה טהורה לא הוזכרה בהך פרשה דבהמה דכתיב בהאי קרא לג״ש אתא ואהא קאמר דכולהו כללי כדר׳ קאתא דכמו דאצטריך כללא דבהמה טמאה בכלל חיה טמאה ללמוד מיניה יתורא דבהמה טמאה לג״ש ללמוד אקרבן עולה ויורד דבהך פרשה דבטומאת קודש משתעי ה״נ אצטריך האי כללא דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה דכתיב בהאי פרשתא דאינו חייב בה קרבן עולה ויורד אלא בטומאת קידש ודו״ק:
ושואלים: ולרבנן לדעת חכמים] של משנתנו, שגם עובר מת שנמצא בבהמה טמאה — טהור, האי קרא [אותו מקרא] למה לי?
§ The Gemara returns to explaining the opinion of the Rabbis, cited in the mishna, who hold that a dead fetus found inside its mother’s womb does not impart impurity, irrespective of whether it is of a kosher or a non-kosher animal. Rabbi Yosei HaGelili disagrees and holds that a dead fetus inside a non-kosher animal imparts impurity. He derives this from the verse: “A person who touched anything impure, or the carcass of a non-kosher ḥayya, or the carcass of a non-kosher behema, or the carcass of an impure creeping animal, and is guilty” (Leviticus 5:2), which is referring only to non-kosher animals. The Gemara asks: And according to the Rabbis, why do I need this verse?
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) כּוּלֵּיהּ לְכִדְרַבִּי הוּא דַּאֲתָא.:

The Gemara answers: The entire verse comes to teach that which Rabbi Yehuda HaNasi taught in the baraita cited earlier, that the verse obligates one to bring a sliding-scale offering only in cases where one partook of consecrated foods or entered the Temple while in a state of impurity of which one was unaware.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כוליה לכדרבי הוא דאתא – כלומר האי קרא בנבלת חיה טמאה לרבנן לא מיבעי להו ליצירה לא איתקש חיה טמאה לבהמה טמאה אלא לכדרבי לצורך קדשים:
לכדרבי הוא דאתא – חיה טמאה לגופיה ובהמה טמאה לג״ש ואיידי דכתב טמאה בבהמה משום ג״ש כתב נמי בחיה דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.
ומשיבים: כוליה לכדרבי הוא דאתא [אותו כתוב כולו לכמו שדרש רבי מכתוב זה הוא שבא], ללמד שקרבן עולה ויורד בא על אכילת קודש בטומאה בשגגה.
The Gemara answers: The entire verse comes to teach that which Rabbi Yehuda HaNasi taught in the baraita cited earlier, that the verse obligates one to bring a sliding-scale offering only in cases where one partook of consecrated foods or entered the Temple while in a state of impurity of which one was unaware.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מַתְנִי׳: ההָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וּפָשְׁטָה חַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בּוֹ הַחַיָּה טְמֵאָה טוּמְאַת שִׁבְעָה וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד.:

MISHNA: With regard to a woman whose fetus died in her womb and the midwife extended her hand into the womb and touched the fetus, the midwife is thereby rendered impure with the seven-day impurity imparted by a corpse, and the woman remains ritually pure until the offspring emerges from the womb.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופשטה החיה את ידה בתוך מעיה – פשטה ידה דרך בית הרחם:
והאשה טהורה עד שיצא – כשלא העגיל הראש כפיקה מיירי דאי העגיל הוי טמא עד שלא יצא הולד משנפתח הקבר דתניא באהלות (פ״ז מ״ד) ומייתי לה בהלוקח בהמה (בכורות כב.) אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו הראש כפיקה א״נ סבר ליה כתנא דתוספתא דאהלות (ספ״ח) דאמר אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם.
ד. האשה שמת ולדה בתוך מעיה וכו׳, החיה טמאה טומאת שבעה. כדין נוגע במת. ואע״ג דבית הסתרים הוא, הא קאמרי׳ לעיל דבמגע מטמא. ועובר במעי אשה דטמא, נפקא לן מקרא דכתי׳ כל הנוגע במת בנפש וגו׳, אי זה הוא מת שבנפש האדם טמא, הוי אומר זהו עובר במעי אשה. ואפי׳ מאן דסבירא ליה דטהור הוא, מדכתי׳ וכל אשר יגע על פני השדה וגו׳, להוציא עובר במעי אשה, שאינו בגלוי כמו פני השדה, אפי׳ הכי מודה דטמאה החיה מדרבנן, גזרה שמא יוציא העובר ראשו חוץ לפרזדור והוי כילוד.
והאשה טהורה. דלא גזרינן, משום דאשה מרגשת בעצמה, וליכא למטעי בהא, אבל מרוב צערה אין לה כח לומר לחיה. ולמאן דסבירא ליה דעובר במעי אשה טמא, אפי׳ הכי האשה טהורה, משום דבית הסתרים לא מיטמא במשא, וכל שכן באהל, דהא טומאה בלועה היא, ונפקא לן מקרא דכתי׳ והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב, מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור, ואע״פ שאין הנבלה מעוכלת בתוך מעיו, וראויה עדיין לכלב, או לגר אם לא היה יודע שבלעה אדם, ש״מ דטומאה בלועה לא מטמאה. ותנן נמי, בלע טבעת טמאה והזה ושנה וטבל והקיאה, טמאה כמות שהיא, וטמאתו בשעה שיצתה מן הגוף, אך בהיותה בגוף לא מטמאה ליה, משום דטומאה בלועה היא.
טרפה לא נאמר בה איסור עשה מוסף על לאו של ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אלא בחיה שנאמר זאת החיה חיה אכול כו׳ והרי אף הבהמה בכלל עשה שבה ועל זה אנו גורסים בקצת ספרים בהמה בכלל חיה לענין טרפה:
איסור הרבעה לא נאמר אלא בבהמה שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים אף חיה בכלל וכן כל כיוצא בזה:
תוס׳ בד״ה והאשה טהורה כו׳ העגיל הראש כו׳. נ״ב כלומר שעב ראשו כמו קיפה של צמר עיין שם פרק הלוקח בהמה:
תוס׳ ד״ה והאשה כו׳ לאויר העולם. עיין בר״ש שם משנה ה׳:
א משנה האשה שמת ולדה בתוך מעיה, ופשטה (והושיטה) חיה (המיילדת) את ידה ונגעה בו בעובר כשהוא במעי אמו — החיה טמאה טומאת שבעה ימים, כמי שנוגע במת, והאשה טהורה מכל טומאה עד שיצא הולד.
MISHNA: With regard to a woman whose fetus died in her womb and the midwife extended her hand into the womb and touched the fetus, the midwife is thereby rendered impure with the seven-day impurity imparted by a corpse, and the woman remains ritually pure until the offspring emerges from the womb.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) גְּמָ׳: אָמַר רַבָּה כְּשֵׁם שֶׁטּוּמְאָה בְּלוּעָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה וכָּךְ טׇהֳרָה בְּלוּעָה אֵינָהּ מִיטַּמְּאָה.

GEMARA: Rabba says: Just as a ritually impure item that is encapsulated within a body does not impart impurity to an item that comes in contact with it, so too, a ritually pure item that is encapsulated within a body cannot be rendered impure if it comes in contact with an impure item. For example, if one swallowed a ring that was ritually pure and then entered a tent containing a corpse, the ring would not be rendered impure.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה – כלומר דחזינן הכא לענין חיה שהולד שהוא בלוע במעי אמו אינו מטמא את האשה:
כך טהרה בלועה אינה מטמאה – שאם אדם טהור בלע טבעת טהורה ואח״כ נטמא האדם הטבעת שבמעיו אינו טמא כדבעינן למימר לקמן:
כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה – אחרים דמפרש בה קרא בהדיא כדלקמן.
כך טהרה בלועה אינה מיטמאה – כגון בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת אינה מיטמאה כדיליף בקל וחומר.
אמר רבה כשם שטומאה בלוע׳ אינה מטמאה כך טהרה בלו׳ אינה מטמאה טומאה בלועה מנלן דכתיב האוכל מנבלתם יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וכו׳ טהרה בלועה מנלן ק״ו מכלי חרס אמר רבה תרוייהו תנינא טומאה בלועה תנינא דתנן בלע טבעת טמאה וכו׳ טהרה בלועה דתנן בלע טבעת טהורה ומשני כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות פירש״י ז״ל דאי ממתני׳ דקתני בלע טבעת טמאה טובל ואוכל ה״א טעמא לאו משום בלועה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע הוא לענין טומאה כדאמרינן במסכת נדה מידיו לא שטף במים וגבי טבעות ליכא למימר תטמא את האדם במשא שאין משא אלא למי שהטומאה יוצאה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל טמא מת אף על פי שהוא אב הטומאה אין לו משא וכו׳ והקשו עליו רבותינו בעלי תוס׳ ז״ל דאטו אם נכנס אדם לאוהל המת וכלים או אוכלין בקומטו ה״נ דטהורין דאע״ג דבית הסתרים לאו מקבל טומאה נינהו מ״מ לא הוי כצמיד פתיל דמציל באוהל המת דהרי טיט לאו בני קבולי טומאה נינהו ואוכלין שגיבלן בטיט והכניסה לאוהל המת טמאים ופירשו בתוס׳ דטעמא דמתני׳ משום בלועה הוא ומ״מ אשמועינן רבה בשני טבעות דאי ממתני ה״א דטומאה בלועה דלא מטמאה היינו לא מטמא׳ לטהרות שבחוץ אבל טהר הבלועה עמה מטמאה וכן הא דטהרה הבלוע לא מטמאה היינו מטומאה דעלמא ולא מטומאה הבלועה עמה ואין לתמוה כיון דבא לאשמועינן כאן בשני טבעות מאי כשם יש לומר דהכי פירושו כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה את האדם הבולע אף על פי שנוגע בו כך אינה מטמא׳ טהרה שאצלם וא״ת והא רבה טהרה בלועה דאינ׳ מטמאה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה והא לא דמיא לב׳ טבעות דמונחין זו בצד זו ותירצו דרבה כולה מלתא דרש מן האוכל את נבלתה מי לא עסקי׳ דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפילו לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה שבמעי׳ ואסור לטמאה ואין לך שתי טבעות גדול מזה וקשה קצת דהא רבה מיקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה ולשיטת רבותינו בעלי התוס׳ לא הוי ליה לאתויי כלל ק״ו דצמיד פתיל כיון דכולא מילתא מקרא דהאוכל מנבלתם נפקא ומתרץ רבי׳ הגדול ז״ל דרבה לאו מתורת ק״ו אמר כן אלא סברא דנפשי׳ הוא דקאמר שאין לחלק בין זו לזה ומעיקרא גמרא הוא דפרש׳ כך למאי דס״ד לטהרה וטומאה שחוצה לה.
ב גמרא בקשר לדין משנתנו מביאים מה שאמר רבה: כשם שטומאה שבלועה בתוך הגוף אינה מטמאה מה שנגעה בו — כך טהרה בלועה אינה מיטמאה, אינה מקבלת טומאה, וכגון אדם שבלע טבעת טהורה ונכנס לאוהל שהמת נמצא בו — אין הטבעת נטמאת.
GEMARA: Rabba says: Just as a ritually impure item that is encapsulated within a body does not impart impurity to an item that comes in contact with it, so too, a ritually pure item that is encapsulated within a body cannot be rendered impure if it comes in contact with an impure item. For example, if one swallowed a ring that was ritually pure and then entered a tent containing a corpse, the ring would not be rendered impure.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) טוּמְאָה בְּלוּעָה מְנָלַן דִּכְתִיב {ויקרא י״א:מ׳} וְהָאוֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו מִי לָא עָסְקִינַן דַּאֲכַל סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה וְקָאָמַר רַחֲמָנָא טָהוֹר.

The Gemara asks: From where do we derive that an encapsulated impure item does not impart impurity? As it is written: “And one who eats of its carcass shall wash his clothes, and be impure until the evening” (Leviticus 11:40), i.e., he must immerse his body and garments in a ritual bath, and he then becomes pure at sunset. Are we not dealing even with a case where one ate from the carcass close to sunset and then immersed? And yet the Merciful One states that he is pure once the sun sets, despite the fact that his stomach still contains pieces of the carcass that have not yet been digested. If so, it is apparent that an encapsulated impure item does not impart impurity.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מי לא עסיק׳ דאכל סמוך לשקיעת החמה – כלומר שלא נתעכל הטומאה וקאמר רחמנא דלערב טהור ולא מטמא ליה לאדם דטומאה בלועה היא:
ומנא לן דאי לא חזיא לגר לא מטמאה דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה ראויה לגר חשובה נבלה שאינה ראויה לגר לא חשובה נבלה:
מי לא עסקינן – אפילו באוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה דעדיין היא במעיו ולא נתעכלה וקמטהר ליה קרא בהערב שמש אלמא מכיון שנבלעה הרי היא כמעוכלת לענין לטמא. והא ליכא למימר דטעמיה משום דמגע בית הסתרים לא מטמא ותוכו של אדם בית הסתרים הוא דא״כ תטמאנו במשא דאמרינן ביוצא דופן (נדה דף מב:) נהי דטומאת בית הסתרים במגע לא מטמיא במשא מיהא מטמיא אלא לאו ש״מ בליעה מעכבתה מלטמא.
מי לא עסקינן דאכל סמיך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור – וא״ת אמאי לא מדקדק מדאמעט בברייתא בפרק יוצא דופן (נדה מב:) נבלה דלא מטמאה בגדים אבית הבליעה מדכתיב בנבלת עוף טהור לטמאה בה ולא באחרת ומשם מדקדק אביי דמקום נבלת עוף טהור בלועה הויא וי״ל דודאי אליבא דאביי היה יכול לדקדק משם אבל לרבא דסבר דבית הסתרים הוי היכי מתרץ לברייתא ע״כ כשתחב לו חבירו בבית הבליעה וחזר והוציאו ובית הבליעה היה רחב ולא הסיטה כלל התם ממעט קרא דווקא נבלת בהמה ומיהו היינו יכולין לפרש אע״ג דלא חזר והוציאו דכי קאמר רבא דבית הסתרים הוי היינו תחלת הבליעה אבל לסופו מודה דבלוע הויא אבל לפי זה היה יכול לדקדק משם אף לרבא דטומאה בלועה לא מטמאה ואם תאמר והיכי מדקדק הכא מהאי קרא דהאוכל מנבלתה והא האי קרא בנבלת בהמה כתיב דלא מטמאה בבית הבליעה ובמגע איירי ולא באכילה ולא כתיב אוכל אלא ליתן שיעור אכילה דהיינו כזית לנוגע ונושא כדמפרש התם בנדה ואי איצטריך לדרשא דהכא אם כן היכי מדקדק מינייהו דשיעור נוגע ונושא באוכל ויש לומר דלא מסתבר לאוקומי כוליה לדרשא דהכא לטהר טומאה בלועה דהא משמע דאתא למימר טומאה דכתיב והאוכל יכבס בגדיו ומ״מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דטיהר הכתוב את האוכל כשטבל והעריב שמשו.
בד״ה מי לא עסקינן כו׳ אבל לרבא דסבר בית הסתרים הוי היכי מתרץ לברייתא כו׳ עכ״ל יש בזה דברים אחרים לרא״ש ז״ל ואולי נעלם ממנו דברי התוס׳ בזה הכא ובפ׳ יוצא דופן ושם בחידושינו הארכנו בזה ע״ש:
ושואלים, טומאה בלועה מנלן [מנין לנו] שאינה מטמאת? דכתיב [שנאמר] בדין בהמה שמתה: ״והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב״ (ויקרא יא, מ), שצריך לטבול גופו ובגדיו, וכשמגיע הערב הריהו טהור; מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אפילו במקרה שאכל סמוך לשקיעת החמה? וקאמר רחמנא [ואמרה התורה] שהוא טהור משעה שיגיע הערב, למרות שיש במעיו חתיכת נבילה שלא נתעכלה.
The Gemara asks: From where do we derive that an encapsulated impure item does not impart impurity? As it is written: “And one who eats of its carcass shall wash his clothes, and be impure until the evening” (Leviticus 11:40), i.e., he must immerse his body and garments in a ritual bath, and he then becomes pure at sunset. Are we not dealing even with a case where one ate from the carcass close to sunset and then immersed? And yet the Merciful One states that he is pure once the sun sets, despite the fact that his stomach still contains pieces of the carcass that have not yet been digested. If so, it is apparent that an encapsulated impure item does not impart impurity.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם דְּלָא חַזְיָא לְגֵר.

The Gemara challenges: But perhaps it is different there, as with regard to the prohibition against eating a carcass the Torah states: “You shall not eat any carcass; you may give it to the gentile resident who is in your cities” (Deuteronomy 14:21). The juxtaposition of the two parts of the verse teaches that the prohibition is limited to a carcass that is fit to be given to a gentile resident, i.e., it is fit for human consumption. Accordingly, perhaps the carcass that the person ate does not impart impurity, as it is no longer fit for a gentile resident, i.e., it is now unsuitable for human consumption.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודילמא שני התם דלא חזיא לגר – כלומר לפיכך אינה מטמאה אדם ולא מטעם טומאה בלועה:
דלא חזיא לגר – וכתיב (דברים יד) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך וגו׳ הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה.
ודוחים: ודלמא שאני התם [ושמא שונה שם], דלא חזיא אותה חתיכה אינה ראויה] לאכילת גר, כלומר, אינה ראויה לאכילת אדם, ובמקרה זה פקע ממנה שם נבילה!
The Gemara challenges: But perhaps it is different there, as with regard to the prohibition against eating a carcass the Torah states: “You shall not eat any carcass; you may give it to the gentile resident who is in your cities” (Deuteronomy 14:21). The juxtaposition of the two parts of the verse teaches that the prohibition is limited to a carcass that is fit to be given to a gentile resident, i.e., it is fit for human consumption. Accordingly, perhaps the carcass that the person ate does not impart impurity, as it is no longer fit for a gentile resident, i.e., it is now unsuitable for human consumption.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) הָנִיחָא לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר זאַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ עַד לְכֶלֶב שַׁפִּיר.

The Gemara comments that the effectiveness of the proof depends on whether a carcass can impart impurity to a person despite its not being fit for human consumption: This proof works out well according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who says: A carcass imparts impurity to both this, a person, and that, food, even if it is unfit for human consumption, until it is no longer fit for consumption by a dog. According to this opinion the proof is understood well, as the carcass in the person’s stomach still has the ability to impart impurity to him because it is still fit for consumption by a dog. Therefore, it is apparent that the only reason it does not impart impurity is that it is encapsulated within his body.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הניחא לר׳ יוחנן דאמר אחת כו׳ – כלומר אחת טומאה חמורה אחת טומאה קלה עד לכלב דאי ראויה לכלב מטמאה אפי׳ אדם וכלים שפיר כלומר מפקינן ודאי טומאה בלועה דלא מטמאה מהכא מהאוכל את נבלתה (דאי) [דודאי] ראויה לכלב ואי לא אמרינן טומאה בלועה לא מטמאה היתה מטמאה לאדם דהא ראויה לכלב:
הניחא – דמצית למילף טעמך מהכא.
לרבי יוחנן דאמר – במסכת בכורות (דף כג.).
אחת זו ואחת זו – בין לטמא אדם ובין לטמא אוכלים היא מטמאה עד שתיפסל מאכילת כלבים וקרא (לאתויי) [למעוטי] היכא דהסריחה מחיים הוא דאתא אבל היכא דנראית לגר בשעת מיתה (והלכה) [וחלה] עלה שם נבלה לא פקע מינה שם נבלה עד לכלב והכא קא מטהר ליה בהערב שמש.
שפיר – מצית למילף דטעמא משום בליעה הוא.
הניחא לר׳ יוחנןא אחת זו ואחת זו עד לכלב שפיר. פירש רש״י ז״לב וקרא דכתיב לגר למעוטי הסריחה מחיים הוא דאתא, אבל נראית לגר בשעת מיתה וחל עליה שם נבלה, לא פקע שם נבלה מינה עד לכלב. והכי איתא ודאיג בגמרא בפ׳ הלוקח בהמהד, ור׳ יוחנן ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא.
ואיכא דקשיא להוה דגרסינן בפרק בתרא דע״זו אמר רב כהנא ש״מ מדר׳ יוחנן נותן טעם לפגם מותר, והוינן בה, ומי איכא למאן דאמר אסור, אין ר״מ, דתניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבחז אסור דברי ר׳ מאיר, ור׳ שמעון אומר נותןח טעם לפגם מותר. מאי טעמא דר׳ שמעון, דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה נבלהט הראויה לגר קרויהי נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה, ור׳ מאיר ההוא למעוטי סרוחה דמעיקרא, ור׳ שמעון סרוחה דמעיקרא לא צריכא קרא עפרא בעלמא הוא. והא ר׳ יוחנן כיון דכדר׳ שמעון סבירא ליהכ, כר׳ שמעון דריש דנבלהל שאינה ראויה לגר אינה נבלה. וי״ל דגמרא הוא דפריש ליה בבכורותמ כדמצטריך ליה לההיא, אבל למאן דאמר משמיה דר׳ יוחנן נותן טעם לפגם מותר, מתרץ לה הכי, דסבר ר׳ יוחנן שלא נתמעטה נבלה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור, דגבי איסור כתיב גר, אבל מטומאת נבלות לא נתמעטה עד שתצא מתורת אוכל לגמרינ.
א. בכי״ל ובנדפס: למ״ד.
ב. ד״ה אחת.
ג. כך בכי״ל.
ד. בכורות כג, ב.
ה. ראה תוספות ע״ז סז, ב ד״ה ואידך.
ו. סז, ב.
ז. בכי״פ: טעם לשבח... טעם לפגם.
ח. כי״ל ליתא תיבה זו.
ט. בכי״ל ובנדפס ליתא תיבת ״תתננה״, ובכי״פ נמחקה התיבה נבילה ונכתב עליה ״תתננה״.
י. כי״פ: שמה.
כ. ראה תוה״ב בית רביעי ש״א (יט, א) שהלכה כר״ש דר׳ אבהו ור׳ יוחנן וריש לקיש הכי אית להו. וראה נוב״י יו״ד סי׳ כו שר׳ יוחנן פוסק כר״מ. וצ״ע. וראה שו״ת מים חיים לגר״ח רפופורט יו״ד סי׳ כה, וחוו״ד סי׳ קג ביאורים סק״א.
ל. בכי״ל: ״דדריש נבלה״, ומעי״ז בנדפס. והגיה הגרא״ז: כיון דס״ל [כר״ש נו״ט לפגם מותר, ע״כ דס״ל] כר״ש דדריש נבלה״ וכו׳. והנוסח שלפנינו ברור ומובן.
מ. ראה כללי הגמרא למהר״י קארו, הליכות עולם, בכללי הגמרא הנוספים סי׳ קטז, וכללי התלמוד לשל״ה כלל ה״א אות קלב.
נ. מעי״ז כתבו בתוס׳ ע״ז שם, ותוס׳ רי״ד וריטב״א שם. וכ״כ הרשב״א בחידושיו כאן. וראה תוה״ב שם דהלכה כר״ש דר׳ אבהו ור׳ יוחנן ור״ל הכי אית להו. והיינו שיש לחלק בין איסור לטומאת נבילה. אכן, ראה ספר הישר לר״ת סי׳ תשכב שדוחה חילוק זה, דק״ו הוא ומה גבי אכילת אסור לא איצטריכא ליה קרא למעוטי אלא מותרת, לגבי טומאה לא כ״ש. וראה ספר יראים סי׳ עט וסי׳ קב, ראבי״ה תשובות וביאורי סוגיות סי׳ אלף עז, כרתי ופלתי סי׳ פז, שפת אמת בכורות שם.
הניחא לר׳ יוחנן דאמר אחת זו ואחת זו עד לכלב שפיר. פירש רש״י ז״ל וקרא דלגר אשר בשעריך דדרשינן מינה (בכורות כג:) הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, מוקי לה רבי יוחנן למעוטי סרוחה מעיקרא, דלא חל שם נבילה עליה מעולם, אבל נבילה שחל עליה שם נבילה לא פקע איסורא מינה עד שתפסל לכלב, והכין איתא נמי בגמרא דבכורות (שם) בפרק הלקוח בהמה ור׳ יוחנן ההיא למעוטי סרוחה מעיקרא. ואיכא דקשיא להו מדגרסינן בע״ז (ע״ז סז.) פרק השוכר את הפועל אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקה עליו זו היא בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין חייבין עליו, ואם ריבה טעם לפגם מותר וכו׳. אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר, מכלל דאיכא למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אין והא תניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי ר׳ מאיר ר׳ שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר, מאי טעמא דר׳ שמעון לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, ור׳ מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ור׳ שמעון סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא עפרא בעלמא הוא, אלמא לר׳ שמעון ולר״י דקאי כותיה סרוחה מעיקא לא צריכה קרא, (ואי) [וכי] איצטריך קרא למעוטי מכי אינה ראויה לגר כשנתנבלה ואחר כך נפגמה, ויש לומר דלר״י לא נתמעטה נבילה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור אכילה, דגבי איסור אכילה כתיב לגר, אבל מטומאת נבלות לא נתמעטו עד לכלב שתצא מתורת אוכל לגמרי, והא דאתמר התם בבכורות, ההיא גמ׳ הוא דפריש הכי לפום מאי דאיצטריך.
בד״ה אחת זו כו׳ וקרא למעוטי היכא כו׳ מיתה וחלה עלה שם כו׳ עכ״ל כצ״ל:
ומוסיפים: הניחא [זה נוח], אמנם יש מכאן הוכחה אם נלך לשיטת רבי יוחנן שאמר בענין זה: אחת זו ואחת זו, בין טומאה חמורה לטמא אדם, ובין טומאה קלה לטמא אוכלים, הנבילה מטמאה עד שתיפסל לאכילת כלב; לשיטתו שפיר [יפה, מובן הדבר], שמוכח מכאן שטומאה בלועה אינה מטמאת, שאם לא כן — היתה מטמאת, שהרי עדיין ראויה היא לאכילת כלב.
The Gemara comments that the effectiveness of the proof depends on whether a carcass can impart impurity to a person despite its not being fit for human consumption: This proof works out well according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who says: A carcass imparts impurity to both this, a person, and that, food, even if it is unfit for human consumption, until it is no longer fit for consumption by a dog. According to this opinion the proof is understood well, as the carcass in the person’s stomach still has the ability to impart impurity to him because it is still fit for consumption by a dog. Therefore, it is apparent that the only reason it does not impart impurity is that it is encapsulated within his body.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) אֶלָּא לְבַר פְּדָא דְּאָמַר טוּמְאָה חֲמוּרָה לְגֵר וְטוּמְאָה קַלָּה עַד לְכֶלֶב מִשּׁוּם דְּלָא חַזְיָא לְגֵר הוּא.

But according to the opinion of bar Padda, who says a carcass has the severe form of ritual impurity, which can impart impurity to people only while it is still fit to be eaten by a gentile resident and it has the light form of ritual impurity even until the point that it is no longer fit for consumption by a dog, this proof is flawed. This is because it is possible the carcass in the person’s stomach does not render him impure simply because it is no longer fit for human consumption. Can one claim that the carcass cannot impart impurity because it is no longer fit for a gentile resident?
רש״ירמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא לבר פדא דאמר טומאה חמורה – לטמא אדם היא קרויה נבלה כל זמן שראויה לגר למאכל אדם אבל מכאן ואילך אין שם נבלה עליה להיות אב הטומאה אלא אוכלין ומשקין הוא דמטמא.
עד לכלב – דלא גריעא ממגע נבלה שהוא ראשון לטומאה ומטמא אוכלין האי דמטהר ליה קרא משום דלא חזיא לגר הוא ולא מטמיא אדם.
טומאה חמורה. פירש״י ז״לא נבלה לטמא אדם, קלה לטמא אוכלין ומשקין, שמשנפסלה מלאכול לאדםב מטמאה אוכלין ומשקין ואינה מטמאה אדם. ולא דייק, משום דגרסינן בבכורות בפ׳ הלוקח בהמהג גבי בהמה שהפילה חררת דם, אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, והוינן בה נהי דבמגע לא מטמאה במשא מיהא ליטמי, ומשני משום דהויא לה טומאה סרוחה, ופריך הניחא לבר פדא וכו׳. ואם כפירש״י ז״ל היכי ניחא ליה, דהא מדקתני אינה מטמאה, משמע דאפי׳ אוכלין ומשקין נמי לא מטמא. ושםד פי׳ רש״י ז״ל, טומאה חמורה משא שהוא מטמא בגדים, טומאה קלה מגע. ומיהו הא נמי לא נהירא, דבריש פרק דם שחיטה בכריתותה משמע דטומאה חמורה אדם וטומאה קלה אוכלים ומשקין, דאמרינן התם אוציאו דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה, וכולה שמעתא דהתם קשיא לשתי לשונות של רש״י ז״ל.
ומשום הכי פירשו אחרים דטומאה חמורה היינו נבלה, שמשנפסלה מלאכול לאדם אינה מטמאה כללז, וטומאה קלה היינו אוכלין שמשנפסלו שוב אינן מקבלין טומאה כלל, אבל אינן נפסלין עד שיפסלו מלאכול הכלב, כדתניא בפסחיםח הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם ועדיין הכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ולא סבירא לן כר׳ נתן דמטהרט. וכן פר״ח ז״ל, וכן עיקר, דמש״ה פליגי בהו בר פדא ואמר נבלה לגר ואוכלין עד לכלב. אבל להני תרי פירושי קמאי לא מחוור טעמיה, מאי שנא מגע ממשא ומאי שנא אדם מאוכלין, אם נתמעטה נבלה זו מלטמא ודאי מכל טומאה שלה נתמעטהכ. כך מצאתי שמועה זו כולהל בתוס׳ רבותינו הצרפתים ז״למ. ויפה כיוונו בפלפולן, חוץ מזו שהקשו מבכורות, שאין קושיא משם ללשון של רש״י ז״ל, לפי שחררת דם כיון דלא מטמאה במגע כלל, דין הוא שלא תטמא במשא כלום, דאדם לא מטמא במשא כיון דלא חזיא לגר, וטומאה קלה לטמא אוכלין איןנ מטמא, לפי שאין משא לאוכלין. וכך מפורש במשנה במס׳ זביםס וכך נמי שנויה בת״כע שאין כליםפ ואוכלין מיטמאין במשא שהןצ נושאין את הנבלה ואין משא אלא לאדם, ולפיכך כתבתי זה להתלמד בה.
א. ד״ה אלא.
ב. כי״פ: אדם.
ג. כג, א.
ד. ד״ה טומאה חמורה.
ה. כ, ב.
ו. כי״ל נשמט מכאן עד ׳אוציא׳ בטה״ד.
ז. ראה תוס׳ להלן עא, ב ד״ה כי קאמר רבה ומהרש״א וצל״ח שם, ולפירוש רבינו מיושבים הדברים, עיי״ש.
ח. מה, ב.
ט. ראה פסחים שם.
י. כי״פ: מפליג.
כ. ראה מרחשת סי׳ לז ה״ד בביאור דברי רש״י.
ל. כי״פ.
מ. ראה תוס׳ בכורות כג, א ד״ה טומאה קלה.
נ. כי״פ: לא.
ס. פ״ה מ״ג.
ע. שמיני פרק ו ה״י.
פ. כ״כ ברש״י שבת פג, ב ד״ה כרעו הן. ועיין תוספות רעק״א כלים פ״א מ״ב שהקשה שמרש״י נדה נד, ב משמע שגם בכלים שייך טומאת משא. ועי׳ תפא״י שם.
צ. בהוצ׳ הגרשז״ר נדפס בט״ס: שאין. [ואין כאן נוסח אחר].
אבל לבר קפרא דאמר טומאה חמורה עד לגר קלה עד לכלב. פירש רש״י ז״ל טומאה חמורה טומאת נבילה לטמא אדם, וטומאה קלה לטמא אוכלים ומשקין, ולא נהירא דלא משמע הכי בבכורות פ׳ הלוקח בהמה (בכורות כג.) גבי בהמה שהפילה חרדת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ועוד דמאי שנא אדם מאוכלין ומשקין אם נתמעטה נבילה זו מלטמא אדם ודאי מכל טומאה נתמעטה ואם לא נמתעטה מלטמא אוכלין אמאי נתמעטה מלטמא אדם, משום הכי יותר נכון כפירוש ר״ח ז״ל דפירש טומאה חמורה היינו נבילה דמשנפסלה מלאכול אדם אינה מטמאה כלל, וטומאה קלה היינו אוכלין שנפסלו דשוב אינן מקבלין טומאה אבל אינן נפסלין עד לכלב. וכדתניא בפסחים (פסחים מה:) הפת שעפשה ונפסלה מלאכול ועדיין הכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ולא סבירא ליה כר׳ נתן דמטהר.
רש״י בד״ה אלא לבר פדא כו׳ ולא מטמא אדם הס״ד:
אלא לדעת בר פדא שאמר: טומאה חמורה מטמאה הנבילה כל זמן שהיא ראויה לאכילה לגר, וטומאה קלה היא מטמאה עד שתיפסל לאכילת כלב — אין מכאן הוכחה, שיש לומר שאינה מטמאה כשהיא במעי האוכל משום דלא חזיא כבר אינה ראויה] לגר הוא, שמשעה שנבלעה אינה ראויה לאכילת אדם!
But according to the opinion of bar Padda, who says a carcass has the severe form of ritual impurity, which can impart impurity to people only while it is still fit to be eaten by a gentile resident and it has the light form of ritual impurity even until the point that it is no longer fit for consumption by a dog, this proof is flawed. This is because it is possible the carcass in the person’s stomach does not render him impure simply because it is no longer fit for human consumption. Can one claim that the carcass cannot impart impurity because it is no longer fit for a gentile resident?
רש״ירמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) נְהִי דְּלָא חַזְיָא בְּפָנָיו שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מִיחַזְיָא חַזְיָא לֵיהּ.

Granted that the carcass is not fit to be eaten by someone when it was eaten in his presence, as he is aware that it was swallowed and considers it disgusting to eat a swallowed item, but it is still sometimes fit for a person to eat when it was eaten not in his presence and he is unaware that it had been previously swallowed. This is possible where one consumed a small piece of food and did not chew it prior to swallowing. The Gemara concedes this point and therefore accepts the proof.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נהי דלא חזיא בפניו כו׳:
כלומר בפניו של גר דאי הגר רואה שהוא בלעה והקיאה לא הוה אכיל ליה אבל אי הקיאה שלא בפניו והוא לא ידע שאדם בלעו הוה אכיל ליה:
שלא בפניו מיחזא חזיא ליה – אם בלע חתיכה קטנה ולא לעסה חזיא למי שלא ידע שבלעה.
והא דאמרינן שלא בפניו מחזא חזיא, פירש״י ז״לא בחתיכה קטנה שאינו ניכר בה. ודאמרינן במסכת כתובותב לא צריכא דאפשר לאהדורי ע״י הדחק דקים ליה בדרבה מיניה, משום דאי נמי אהדריה מימאיסה ולא חזיא לבעלים וכדפירש״י ז״לג, התם בחתיכה גדולה שנמאסת אפי׳ שלא בפניו, דהא תלמוד שאינו יכול להחזירה אלא ע״י הדחק. ולי נראה התם לפוטרו בכדי שיעור פחת דמיה, אבל לגמרי אי אפשר, שהרי היתה ראויה לכלב. וי״ל בשאין בה שוה פרוטה לכלבד.
א. ד״ה שלא בפניו.
ב. ל, ב.
ג. שם ד״ה ע״י הדחק.
ד. ראה תוס׳ כתובות שם ד״ה לא צריכא. וע״ע תוס׳ ב״ק כ, ב ד״ה הא איתהנית.
ומשיבים: חתיכת נבילה שזה עתה נבלעה, נהי דלא חזיא [גם אם אמנם אינה ראויה] לאדם בפניו, כשהוא יודע שנבלעה, מכל מקום שלא בפניו, אם לא היה יודע על כך — מיחזיא חזיא ליה [ראויה היא לו], וכגון שהיתה זו חתיכה קטנה שלא נלעסה, ודין נבילה גמורה יש לה.
Granted that the carcass is not fit to be eaten by someone when it was eaten in his presence, as he is aware that it was swallowed and considers it disgusting to eat a swallowed item, but it is still sometimes fit for a person to eat when it was eaten not in his presence and he is unaware that it had been previously swallowed. This is possible where one consumed a small piece of food and did not chew it prior to swallowing. The Gemara concedes this point and therefore accepts the proof.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) אַשְׁכְּחַן טוּמְאָה בְּלוּעָה טׇהֳרָה בְּלוּעָה מְנָלַן.

The Gemara asks: We found a source for the halakha that an encapsulated impure item does not impart impurity. From where do we derive that a pure item that is encapsulated within another body cannot be rendered impure if it comes in contact with an impure item?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
טהרה בלועה – דאינה מקבלת טומאה מנלן.
ושואלים: אשכחן [מצאנו, איפוא] מקור לכך שטומאה בלועה אינה מטמאה את הנוגע בה, טהרה בלועה מנלן [מנין לנו] שאינה נטמאת?
The Gemara asks: We found a source for the halakha that an encapsulated impure item does not impart impurity. From where do we derive that a pure item that is encapsulated within another body cannot be rendered impure if it comes in contact with an impure item?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) קַל וָחוֹמֶר וּמָה כְּלִי חֶרֶס הַמּוּקָּף צָמִיד פָּתִיל שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל עַל טוּמְאָה שֶׁבְּתוֹכוֹ מִלְּטַמֵּא דְּאָמַר מָר חטוּמְאָה רְצוּצָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה עַד לָרָקִיעַ מַצִּיל עַל טׇהֳרָה שֶׁבְּתוֹכוֹ מִלְּטַמֵּא

The Gemara explains: It is derived through an a fortiori inference: If an earthenware vessel that is closed with a tightly sealed cover, which does not shield, i.e., prevent, the impure piece of a corpse contained within it from imparting impurity to other items in the same tent as it; the Gemara interrupts the explication of the inference and clarifies: As the Master said: The impure piece of a corpse that is in a tight space; e.g., it is buried in the ground and there is not a handbreadth of hollow space above it, beneath the dirt, breaks through the earth above it and ascends up to the heavens, imparting impurity in that path. The Gemara resumes the explication of the inference: Although the tightly sealed earthenware vessel does not shield the impure item, it does shield a pure item contained within it from being rendered impure (see Numbers 19:15).
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא – כלומר (האי) [דאי הוה] שרץ בתוך כלי חרש אע״ג שמוקף צמיד פתיל מטמא טהרות שעל גביו דאמרינן טומאה בוקעת ועולה מציל על טהרות שבתוכו מלטמא דאי מוקף צמיד פתיל כל טהרות שבתוכו טהורה אע״ג דהוא באהל המת:
מה כלי חרס [המוקף] צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא – שאם היה כזית המת בתוכו אין בליעת הכלי מעכבתו מלטמא את הכלי ואת כל האהל.
דאמר מר טומאה רצוצה – בקרקע שאין לה אהל טפח.
בוקעת ועולה – ומטמאה כל המאהילים עליה אפילו סמוך לרקיע. אלמא אפילו בליעת קרקע אינה מעכבת וכל שכן בליעת כלי והרי הוא מציל על טהרה שבתוכו ומעכבת מליטמא באהל המת כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף כה.).
אע״פ שנאמרה יצירה בחיה אין דינה לענין יולדת כלידת אדם כיצד אשה שהפילה מין בהמה או חיה ועוף טמאין או טהורים הואיל ואין פניו פני אדם אפי׳ היה הגוף צורת אדם אינו ולד כלל ואין אמו טמאה לידה הא אם היו פניו פני אדם הרי זה ולד ואם זכר תשב [לזכר] ואם נקבה תשב לנקבה ואם אינו ניכר בין זכר לנקבה תשב לזכר ולנקבה ויש בדברים אלו הרבה תנאים כמו שיתבאר במקומו:
מה שנאמר בתורה בפרשת ויקרא שהנוגע בנבלה מביא קרבן עולה ויורד פי׳ הדברים בשנגע בנבלה ואחר כך נכנס למקדש או אכל בשר קדש אבל לא בנגיעת הטומאה לבד כמו שיתבאר במקומו:
כל שבלע דבר טמא דרך פיו והרי הוא בתוך מעיו וקודם שנתאכל טבל למגע אותו דבר והרי עדין הדבר שלם במעיו טהור ודבר זה נקרא טומאה בלועה והיא האמור עליה בלוע מלמעלה וכן אם תחב לו דרך בית הרעי כגון אלו האלחוקנאש עד שהכניסוה למקום העכול והיא האמור עליה בלוע מלמטה ואינו מטמא לא ממגעו של עכשיו ולא ממשאו אבל לא היה הדבר במעיו אלא שתחב לו חברו טומאה זו בכוש לבית הבליעה ולא נגע בלשונו ולא בחכו או שהכניסו במעי האשה מתוך פיה של מטה אין זה טומאה בלועה אלא טומאת בית הסתרים ואינו מטמא במגע זה אלא שהוא מטמא במשא ר״ל אם הלך שנישא עמו בהליכתו קודם שנתאכל:
וכבר ביארנו במסכת נדה פרק דופן שכל שהוא מבית הבליעה ולפנים מלמעלה או מן המקור ולפנים מלמטה או למקום העכול מקום שאין עשוי ליגלות הוא טומאה בלועה אבל כל שהוא בבית הבליעה עצמו או תוך החוטם ושאר הקמטים מקום שעשוי להגלות הוא טומאת בית הסתרים מעתה מי שאכל נבלה סמוך לשקיעת החמה טובל מיד אע״פ שלא נתאכלה ומעריב שמשו וטהור ואע״פ שהלך ונישא עמו בהליכתו ואם בלע כזית מן המת אינו מטמא באהל:
בשר נבלה שהיתה מסרחת מחיים ונמצא שבשעה שחל עליה שם נבלה לא היתה ראויה לגר אין בה טומאת נבלה כלל הואיל ואינה ראויה לגר אע״פ שעדין ראויה לכלב לא לטמא אדם והיא שאמור עליה טומאה חמורה ולא לטמא אוכלין:
לא הסריחה מחיים ובשעה שחל עליה שם נבלה היתה ראויה לגר והסריחה אחר כן עד שאינה ראויה לגר אבל ראויה היא עדין לכלב יש בה עדין טומאת נבלה עד שתבאיש כל כך שתפסל מלאכול לכלב בין לטומאת אדם בין לטומאת אוכלין והיא האמור עליה טומאה קלה:
אוכל נבלה שנמאס ואין מיאוסו ניכר בו עד שאותו אוכל ראוי למי שלא ראה בו אותו המיאוס אבל אינו ראוי למי שראה אותו המיאוס כגון אוכל נבלה שאכלו איזה בעלי חיים והוציאו לאלתר קודם שנתאכל הרי זה מטמא על זו אמרו נהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מיהא חזיא:
כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה אחרים כך טהרה בלועה אינה מקבלת טומאה כיצד בלע טבעת טהורה ונכנס מיד לאהל המת הטבעת טהור ואף זו אין בה חלוק בין בלוע דלמעלה לבלוע דלמטה ומה שאמר כאן למעלה שאינה עושה עכול פרושו שהוא רחוק ממקום העכול וההפך להפך והוא שהקשה כלום עושה עכול למטה אלא על ידי מעלה שכל שאינו נכנס דרך הפה אינו מתאכל במעין והשיבו אפי׳ הכי למטה עדיף שמקום העכול מציל בטומאה:
כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על טהרות שבתוכו מליטמא אבל אינו מונע טומאה שבתוכו מלטמא אחרים כאדם כיצד כלי חרש המוקף צמיד פתיל באהל המת ואוכלין בתוכו ניצלו האוכלין כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכזית מן המת בתוכו והכניסו לבית טומאה בוקעת ועולה ומטמא כל מה שבבית:
כלי חרס כבר ביארנו שאינו מיטמאה אלא מאוירו לא מגבו ושאר הדברים מגבן ולא מאוירן כמו שהתבאר:
בד״ה בוקעת ועולה כו׳ מציל על טהרה כו׳ הד״א:
ומשיבים, קל וחומר הוא: ומה כלי חרס שאין בו חלל טפח המוקף צמיד פתיל, שמכסהו צמוד ומהודק, שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא, שאם כזית מן המת מצוי בתוכו — נטמא הכלי וגם כל מה שבאותו בית; דאמר מר [שאמר החכם]: טומאה רצוצה, דחוסה בקרקע או בכלי, שאין לה חלל טפח בוקעת ועולה עד לרקיע — בכל זאת מציל אותו כלי חרס כשהוא באוהל המת על טהרה שבתוכו מלטמא,
The Gemara explains: It is derived through an a fortiori inference: If an earthenware vessel that is closed with a tightly sealed cover, which does not shield, i.e., prevent, the impure piece of a corpse contained within it from imparting impurity to other items in the same tent as it; the Gemara interrupts the explication of the inference and clarifies: As the Master said: The impure piece of a corpse that is in a tight space; e.g., it is buried in the ground and there is not a handbreadth of hollow space above it, beneath the dirt, breaks through the earth above it and ascends up to the heavens, imparting impurity in that path. The Gemara resumes the explication of the inference: Although the tightly sealed earthenware vessel does not shield the impure item, it does shield a pure item contained within it from being rendered impure (see Numbers 19:15).
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין עא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין עא., עין משפט נר מצוה חולין עא. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין עא., הערוך על סדר הש"ס חולין עא., רש"י חולין עא., תוספות חולין עא., בעל המאור חולין עא. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל חולין עא. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין עא. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין עא. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין עא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין עא., מהרש"ל חכמת שלמה חולין עא., מהרש"א חידושי הלכות חולין עא., גליון הש"ס לרע"א חולין עא., פירוש הרב שטיינזלץ חולין עא.

Chulin 71a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 71a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 71a, Attributed to R. Gershom Chulin 71a, Collected from HeArukh Chulin 71a, Rashi Chulin 71a, Tosafot Chulin 71a, Baal HaMaor Chulin 71a, Ri MiLunel Chulin 71a, Ramban Chulin 71a, Rashba Chulin 71a, Meiri Chulin 71a, Ritva Chulin 71a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 71a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 71a, Gilyon HaShas Chulin 71a, Steinsaltz Commentary Chulin 71a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144