בשני סימנין טהור ובלבד שיכיר עורב. פי׳ שני סימנין מכל הארבע השנויין במשנתינו, כגון שיש לו אצבע יתרה וזפק והשלישי שבו לטומאה הוא, ואין לחוש שמא דורס הוא וטמא שאם כן יהיו לו שני סימנין של טומאה ושנים של טהרה, ואין כן אלא בעורב והוא מכיר שאינו ממין עורב. אלא ודאי אינו דורס ואינו ממין עשרים עופות שהרי דורסין הן, לפיכך הוי טהור. ומכאן שעשריםא עופות דורסין הן.
הלכתא עוף הבא בסימן אחד טהור. פי׳ ושני סימנין לטומאה טהור, והוא דלא חזינן ליה דדריס, שאי אפשר לחוש לו אלא שהוא פרס,והוא דורס ולא שכיח בישוב. ואין חוששין שמא אינו דורס ויש לו שניםב של טומאה, שעורב וכל מין עורב דורסין הן. ומכאן שעורב נמי דורס הוא. וכן אם לא היה לו סימן טהרה כלל אלא שאינו דורס מותר, שאין לחוש אלא לעזניהג ואינו מצוי. אלא להתיר בכל סימן אחד בא אמימר, ואלו היה דורס חוששין לפרס, דאמרינן מעקר עקר ובאד לישוב שמסורת הוא כל עוף הדורס טמא. וזה הפירוש נכון ומתחוור בפשטיה השמועות, דמשמע בכל מקום שהדריסה הוא סימן מובהק לטומאהו ושאינו דורס סימן גדול לטהרהז. וכן התנאים נותנין סימן לדריסה בקולט מן האוירח וחולק את רגליוט.
אבל אניי תמה אם כן יכול הכתוב ללמד בקצרה כל עוף הדורס טמא וכל שאינו דורס טהור חוץ מפרס או עזניה כמו שפרט בחזיר. ואינה קושיא שהכתוב מונה והולך הוא במועטין, שהרי בבהמה נמי מנה בטהוריןכ, וכאן מנה בטמאין שהן מועטין. ולפי שענין הדריסה אינו סימן בגופן, ואין אדם יכול לעמוד על העוף שלא יהא דורס אלא בבקיאות גדולה בו ובכל מיניו, וכבר תפס לו שמותיהן ואין בטמאין אלא הן, שוב לא הוצרך הכתוב לפרש בדריסה כלום. וכן מצינו שלא פירש דין כנפי העוקץ בבהמה וגמרא גמירי לה בתורה שבעל פהל. וכן יש לנו לומר לפי השטה הזאת, שכל העופות הטמאין דורסין הן, ופרס ועזניה עמהן ואין לך בטהורין דורס. ותעלה לך השמועה גם בזה על דרך שפירשתי. אלא שהלשון הזה ידחקמ קצת במה שאמרו לפנינו ואידך סימנא או בפרס איתיה או בעזניה איתיה. ועוד שאם כן למה שלשה סימנין נמנין בסימני טהרה, יש לך שכולן בו וטמא כגון שדורס, ושאינן בו וטהור כגון שאינו דורס.
ושמענו שהגאונים ז״ל אמרונ שמסורת בידיהם שלא התיר אמימר אלא בשקורקבנו נקלף. וכן כתב רבנו חננאל ז״לס בקבלה מרבותיו. ומסתייעים מפשטה של שמועה במה שאמרו טמאין אין קורקבנן נקלף. וגרסת רב אחא משבחאע כולהו קורקבני דעופות טהוריןפ נקלף, ועופות טמאין אינו נקלף. ולפי זה נמי כל הדורס טמא, ועשרים עופות דאית להוצ תלתא תלתא היינו אצבע יתרה וזפק ושאינן דורסין, ובעורב אצבע יתרה ואינו דורס. וכן נראה ממה שאמרו לו לר׳ אליעזר והלא אנשי כפר תמרתא ואנשי גליל העליון אוכלין אותן מפני שיש להן זפק או קורקבן נקלף, שמע מינה שאין כן בעורב.
והא דאמר רב נחמן עוף הבא בסימן אחד טמא, פי׳ בכל סימן אחד שבעולם, ואפילו בשבא וקורקבנו נקלף, מפני שיש לחוש לפרסק או לעזניה. ודוקא בבא בסימן אחד בלבד כלומר שאין בו אלא זה והשאר לטומאה אבל הבאר בשני סימנין בלבד והשאר לטומאה טהור בכל שני סימנין, כגון שיש לו זפק ואינו דורס או אצבע יתרה ואינו דורס, וכל שכן בקורקבנוש נקלף, אלא שאינו מותר בשאר שני סימנין אלא בלבד שיכיר עורב, אבל אם בא בשני סימנין ואין אנו יודעין אם יש לות יותר, ודאי טמא אע״פ שמכיר עורב, שיש לחוש שמא יש לו סימן שלישי והוא מעשרים עופות טמאין.
ודברי אמימר כך פירושן. עוף הבא בסימן אחד והוא שקורקבנו נקלף טהור, שאין סימן זה אלא בפרס ולא שכיח בישוב והוא דלא חזינן דדריס, אבל בסימן אחר אסור, שאםא דורס טמא, ואם אינו דורס יש לו שני סימנין של טהרה והוא ממין עורב. ותמה אני אם בא בזפק נמי יהא מותר, שהרי עורב אין לו זפק.
ויש תמה אחר היאך נחלקו אבות העולםב בזרזיר ובסנונית אם הם מין עורב אם לא, והרי העורב מצוי ויכולין לבדוק מה שני סימנין יש לו. ונראה לי שר׳ אליעזר סובר ששני מיני עורב הן, והעורב הידוע שהוא השחור יש לו אצבע יתרה ואינו דורס, והמין האחר שנתרבה מלמינו שוכן עמו ודומה לו בסימנין שיש לו שני סימנין שלג טהרה ואחד מהן הוא הסימן שיש בעורב עצמו והוא שאינו דורס, ויש לו סימן אחר של טהרה שאינו בעורב והוא זפק. וזה הוא מחלוקתן של ר׳ אליעזר וחכמים אליבא דת״ק. ורבי סבר לא בזה נחלקו אלא בסנונית לבנה נחלקו, שיש לה אצבע יתרה כעורב ושוכן עמו וקרקבנו נקלף בסכין בשמש, דר׳ אליעזר סבר אין זה קורקבנו נקלף ומין עורב הוא ואינו דורס ויש לו שני סימנין כעורב, וחכמים אומרים קורקבנו נקלף הואד, וכל שקורקבנו נקלף אין לחוש לו אלא בשאין לו אלא סימן אחדה שיש לחוש לפרס או לעזניהו. ומאחר שנחלקו ר׳ אליעזר וחכמים בקורקבן נקלף בסכין ולא נפסקה הלכה כאחד מהם, מעתה כל שקורקבנו נקלף בסכין ספק הוא, בין בשאין לו סימן אלא זה בין כשיש לו סימנין אחריםז והיינו שמנה ספקותח. כך נראה לי לתרץ מסורת רבותינו הגאונים ז״ל.
נמצא עכשו שאין להתיר עוף הבא בסימן אחד למי שאינוט בקי בהן ובשמותיהן, אלא שאותו סימן הוא שקורקבנו נקלף ביד, ולפי מה שפירשנו אפילו רגליו חתוכות ואין לבדקו בשאר הסימנין, או שבא בשני סימנין ואחד מהן קורקבן נקלף אע״פ שאינו מכיר עורב, או בשלשה טהור לעולם. ולא אמר רב נחמן ובלבד שיכיר עורב אלא משום שבא להתיר בכל שני סימנין, אבל בא בקורקבן נקלף לעולם מותר ואין לחוש. ואין דבר שמתקשה עלי לפי סברא זו, אלא מה שאמרו סתם בסימן אחד ולא פירשו. ויש להשיב שכלפי שאמר רב נחמן עוף הבא בסימן אחד טמא והוא כלל לכל כמו שפירשנוי, בא אמימר ואמר שיש סימן אחד שמותר והוא ידועכ שאינו בטמאין. ועוד מצינו בתלמוד במקצת מקומות שהזכירו אחד סתם והוא מיוחד וידוע, בבבא בתראל היתה מדה של אחד מהם ופי׳ של לוקחמ, ביבמותנ ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה כיצד חלץ לבעלת וכו׳.
ור״ת ז״לס חלק על פירוש משנתינו שפירש רש״י ז״ל ואמר דהכי קתני, כל עוף הדורס לעולם טמא, וישע לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף בידוע שאינו דורס וטהור. ולפי זה פירשפ שעשרים העופות שיש להם שלשה סימנין, האחד מהם הוא שאינו דורס, שאלמלא כן היו טהורין, שכל שיש בהם שלשה השנויין במשנתינו, בידוע שהרביעי בהן וטהור הוא. ועורב לדעת הרב ז״ל אינו דורס. והשמועה מוכרחת על כרחנוצ כמו שאפרש. גם מה שפירש הרב ז״ל בענין הדריסהק יוכיח. והיינו דקאמרינן עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס, כלומר שאותו סימן הוא שאינו דורס, ורואין ומכירין בו שאין לור אלא סימן זה של טהרה בלבד, והשלשה הנזכרין של טומאה הן, אבל בסימן אחרש אין מתירין אותו, חוששין שמא אינו דורס ומין עורב הוא, ואם דורס על כל פנים טמא, ופרס ועזניה הוא דאתי להו לישוב. ובשני סימנין שאחד מהם נמי אינו דורס טהור, ובלבד שיכיר עורב ומיניו. אבל בשני סימנין אחרים אין להתיר, שאם ראינוהו שדרס ודאי טמא, ואם אינו דורס יש לחוש לעשרים עופות. זה הוא תורף פירושו של הרב האמור ז״ל. ואל ישבש עליך דעתך מה שכתוב בספר הישר שלות אסטור ופלקון מין עורב הן והם דורסין כמו שנשתבשו בו אחרים, שהרב סובר שמיני עורב חלוקין בסימניהם כמו שפירשנו למעלהא ועל כן אמר שהן מין עורב כמו סנונית לבנה לר׳ אליעזר. לפיכך עוף הבא בסימן אחד והשני אינו דורס אסור הוא לפי דעת הרב ז״ל. וקשה שבדבריוב שעשרים עופות אינן דורסין ושנינוג דרוסת הנץ ודרוסת הגס. ומה שדחהד יש להן ארס וזיהרא אבל אינן דורסין ואוכלין, אינו, אלא כל שצדין וממיתין דורסין הןה, וכן מה שאמרו בנזיקיןו ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור, היינו נמי שדרס בצפרניו ומיד שניצודה לו אכל, בין שמתה בין שהיא חיה דורס מקרי, טרף היינו שהמיתה תחלה והוציא דריסתו ממנה ואחר כך אכל, דלאו היינו אורחיה, שכל הצדין מיד שנצודו להן אוכלין בדריסתן הןז. ועוד קשה שמשמעות הגמרא עוף הבא בסימן אחד ועוף הבא בשני סימנין דרב נחמן, בכל שהןח משמע ולאו דוקא באינו דורס. אבל יש לומר בזה לפי שסימן אחד צריך שלא יהא דורס, שאםט היה דורס יאסר, א״כ כשהזכיר רב נחמן סימן אחד על כרחין פי׳ שאינו דורס, שאם נפרש סימן אחדי משני סימנין, יהו שני סימנין, שהרי צריך שלא יהא דורס, וכיון שאתה אומר אינו דורס, לאו בסימן אחד אתה מתירו וכן בשנים הוא הטעם.
והוי יודע שהכל סומכין על דברי אמימר דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב, ולאו דוקא באתריה, אלא מילתא פסיקתא היא בכל מקומות של ישוב. והא דאמר איהו לקמןכ הא באתרא דשכיחי פרס ועזניה, כגוןל שהוחזקו שם ודאי, אי נמי כגון ביושבין במדברות.
ושמעינן השתא, דהיכא דאיכא ד׳ סימני טהרה, שלשה שבגופו ואינו דורס טהור ואינו צריך מסורת, והיכא דאיכא שלשה סימני טומאה ואינו דורס טהור, בין לפירושנו בין לפירוש ר״ת ז״ל. ואין מסורת הגאונים ז״ל נמי חולק בזה, שהרי אין לחוש אלא לפרס ועזניה ולא שכיחי בישוב, ולא באו הם אלא לאסור הבא בסימן אחד שיש לחוש לעורב וכפי מהמ שפירשנו. והיכא דקורקבנו נקלף ושני הסימנין לטומאה ואינו ידוע שדורס טהור. וכן בסימן אחר יחידי, לפי הפירוש הראשוןנ שהוא הנכון והראוי לסמוך עליו כפי מה שנתבאר ויתבאר. אלא שאנו חוששין בסימן אחד חוץ מן הקורקבן נקלף כפי מסורת רבותינוס. ועל פי דברי ר״ת ז״לע גם הוא אסור שיש לחוש בו לעורב. וכן נמי מי שיש לו אצבע יתרה וקורקבן נקלף ואינו דורס או זפק וקורקבן [נקלף]פ ואינו דורס מן המחלוקת הזו, שלפי פירוש הראשון טהור הוא ואין לחוש לו. כללו של דבר, אין לחוש לעוף שידוע שאינו דורס בין שבא בלא סימן אחד בין הבא בסימן אחד בגופו בשניםצ או בשלשה סימנין, ולחוש לדברי הגאונים צריך שיהא קורקבנו נקלף.
ועכשו אני חוזר לסוגיא.
הא דתני ר׳ חייא עוף הבא בסימן אחד טהור. פי׳ באק ללמדנו שלא אסרה תורה אלא אותןר כ״ד עופות, אבל כל שאר עופות שבעולם מותרין. לפיכך עוף שאינו מהן, אפילו אין בו אלא סימן אחד של טהרה מכל ד׳ סימנין הנזכרים במשנתינו טהור הוא. ובדין הוא דאפי׳ בלא סימן כלל נמיש, אלא שאיןת לך שיש לו ד׳ סימני טומאה שאינו מהם, דאפילו דורס לחודיה ליכא אלא מהם. ורב נחמן מפרש על דברי ר׳ חייא הוא דאמר היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור, ודקאמר ר׳ חייא לפי שאינו דומה לנשר, לאו למימרא דאיכא דומה לנשר ואסור, אלא לומר שלא כתבה תורה נשר אלא להתיר כל שאינו דומה לנשר, וללמד על הכלל כולו דכל שאינו דומה לנשר אע״פ שדומה לאחד מכ״ג מותר בסימן אחד, דשאר עופות פרטין הן שפרט בהן הכתוב ואין לך בהן אלא פרטן בלבד, נמצא נשר מלמד על הכלל כולו להתיר ולא לאסור כלום. וליכאא לפרושי דכל עוף הבא בסימן אחד קאמר דטהור לפי שאינו דומה לנשר, הא דומה לנשר אע״פ שאינו מהם אסור, דא״כ הכשרת עוףב שיש לו אצבע יתרה או זפק אע״פ שהוא דורס, ותנןג כל עוף הדורס טמא. והכי נמי אמרינן לקמןד דכ״ד עופות טמאין הן בלבד, אלמא ליכא דומה לנשר בשאר מינין כלל.
והא דאקשינן ונגמר מעורב לאסור עוף הבא בשני סימנין, לאו דוקא באותן ב׳ סימנין שבעורב, אלא לאסור אף הבא בשני סימנין אחרים, דכיוןה דעורב בא ללמד על הכלל כולו לא הוצרך אלא ללמד על שאינן דורסין, שכל הדורסין כבר פרטן הכתוב. וכי אקשינן נמי נגמר מפרס ועזניה, לאסור את שאינו דורס בלחוד מקשינן וכדפרישית. וכן נמיו למי שגורס ונילף משאר עופות, ה״ה והוא הטעם בכולה סוגיא, עוף הבא בסימן אחד דגמיר ליה תנא דבי ר׳ חייא מנשר להיתירא, אתינן למגמר מהני לאיסורא, והיינו בשאינו דורס. והא דאמרינן בשלהי שמעתאז גמירי דאיתיה בפרס ליתיה בעזניה וכו׳, הכי קאמר דאיתיה בהאי ליתיה בהאי, וכיון דכתב רחמנא שניהם, כל אחד ללמד על סימנוח בלבד הוא בא, לפיכך הוצרכו שניהם. ועוד דכל היכא דאפשר אינו מלמד אלא על סימן שבו, אבל בעורבט משום דלא אפשר הוא, מפני שהדורסין כולן כבר אסרן הכתוב, והא דאמרינן דאיתיה בפרס איתיה בחד מהנך ודאיתיה בעזניה איתיה בחד מהנךי, סירכא נקט, משום דלא ידע הי מינייהו אינו דורס.
ה״ג וכן כתוב בכל הנוסחאות המדוקדקות וזו היא גירסתם של הגאונים ז״לכ, אם כן שאר עופות טמאין דכתב רחמנא למה לי, ונילף משאר עופות טמאין מה שאר עופות טמאין דאיכא תלתא לאל אף כל היכא דאיכא תלתא לא, אם כן עורב דכתב רחמנא למה לי. ואי קשיא לך היכי אמרינן שאר עופות טמאין למה לי, הא ללאו יצאו, דאי מתורין אין בהן לאומ. לא תקשינ, שכך פירושה, למה לי דכתבינהו רחמנא להני שאין בהן אלא שלשה, יאסור כל שאין בהן ארבעה סימני טהרה כמו שאסר כל שאין לו סנפיר וקשקשת בדגיםס. ואי קשיא הא דאמרינן ונילף משאר עופות וכו׳ הא הוו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. יש אומרין דאנן מתורין גמרינן דעד דאיכא ארבעה לא אכלינן, ועודע טמאין גלויי מילתא בעלמא נינהו שאלו הן סימני טומאה שחלוקין בהן. ואין זה מספיק, דהא אקשינן נמי ונילף מעורב, ולא מפרקינן משום דהוו להו שני כתובים הבאין כאחד, דהא עורב אתי משאר עופות אע״ג דשאר עופות לא אתו מיניה, וכי האי גונא קרינן ליה שני כתובים הבאין כאחד בסמוך, דמקשינן סוףפ סוף דאיתיה בפרס איתיה בחד מהנך.
ולי נראה דודאי לאו שני כתובים הבאין כאחד נינהו, דתרוייהו צריכי, עורב ללמד על הכלל כולו דאית ליה תרי לא תיכול ובתלתא שרי, ושאר עופות לגופייהו אתו דבתלתא נמי לא אכלינן להו כדינא דנשר ושאר עופות, וכן בסימנא דפרס ועזניה דאיתיה בחד. וכי אמרינן דשני כתובין הבאין כאחד נינהו, ומקשי דאיתיה בפרס איתיה בחד מהנך, קס״ד דמקשה דבעשרים עופות נמי אית בהו בני חד חדצ ולא הוה סבר דליכא טמא בר חד אלא פרס ועזניה בלחוד, ואורחא דגמרא למיפרך ולגלויי פירוקא דמילתא. ובדין הוא דלימא כולהו בני תלתא נינהו ותו לא, דבהכי בלחוד מיתרצא קושייה, אלא כיון שבא לפרש בסימניהן אמר כולה מלתא כדאיתה. ולפום הכי לא הוי עוף הבא בסימן אחד מכולהו סימנין בכלל שני כתובין הבאין כאחד. ויש אומריםק דעדיפא מיניה אמרינן.
א. בנדפס: יש כ׳, והגיה הגרא״ז: שכל עשרים.
ב. בנדפס: שני סימנין.
ג. כי״ל: בעזניה.
ד. כי״פ ובנדפס: ואתא.
ה. כי״ל: בכל פשטי.
ו. ראה פירוש רבינו לויקרא יא, יג.
ז. כי״ל: לטהורין.
ח. להלן סה, א.
ט. שם, ולעיל נט, א.
י. כי״פ: ואני.
כ. ראה להלן סג, ב.
ל. לעיל נט, א.
מ. בנדפס: דחוק. בכי״פ ניתן לקרוא: ירחק.
ס. הובא בתוס׳ שם, וברא״ש סי׳ נח.
ע. ליתא בשאילתות לפנינו [וכנראה היא השאילתא בפרשת שמיני שציין לה רבינו לעיל נט, א ד״ה גמל, ואינה לפנינו].
פ. כי״ל: כשרין.
צ. כי״ל ובנדפס: בהו.
ק. כי״פ: או לפרס.
ר. הגרא״ז הגיה: ועוף הבא. בדפוסים הוסיפו מלים אלו (שאינן בנדפס ובכי״פ) בסוגריים מרובעים. ומכאן עד ׳בכל שני סימנין׳ נשמט בכי״ל.
ש. כי״ל: בשקרקבנו.
ת. תיבה זו נשמטה בכי״ל ובנדפס.
א. כי״ל: אם.
ב. ע״פ ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א, ב״ר יב, יד, עיי״ש. וכן בכ״מ נקט רבינו לשון זו, ראה בחידושיו שבת צה, ב, שם קנז, א ועוד.
ג. כי״פ: סימני.
ד. ראה תוס׳ סב, א ד״ה מפני, ועי׳ לב אריה ד״ה בגמ׳ מאי ספיקייהו.
ה. בכי״פ וכי״ל: אלא בשאין לו סימן אחד. וכנראה יש לקרוא: ׳סימן אחר׳. עי׳ הערת הגרשז״ר.
ו. כי״ל: לפרס ועזניה.
ז. כי״ל ובנדפס: סימן אחר.
ח. להלן סב, ב.
ט. כי״פ: אלא למי שהוא בקי.
י. כי״ל: מה שפירשתי.
כ. כי״ל ובנדפס: שידוע.
ל. פה, א.
מ. ראה שם פו, ב וראה חידושי רבינו שם פה, א.
נ. יט, ב.
ס. בספר הישר חידושים סי׳ תנ, תוס׳ סא, א ד״ה כל שיש. וראה בעל המאור כ, ב ובעל העיטור הל׳ שחיטה מד, א.
ע. הגרא״ז הגיה: ואם יש.
פ. כן גם בכי״ל, אבל נוספה שם בין השיטין האות ה׳ לקרוא: ולפי זה הפי׳. ובנדפס: ולפי פירוש זה.
צ. דלא כר״ת.
ק. בספר הישר סי׳ תנ, הובא בדברי רבינו לעיל נט, א ד״ה וסימני, שדורס פירושו שאוכל מחיים, הרי עורב ושאר מיניו אינן כן.
ר. כי״ל: בו.
ש. בהוצ׳ מערבא הגיהו: אחד. וכן ניתן לקרוא בכי״פ.
ת. חידושים סי׳ תנ.
א. בק״ה ויש תמה - ששני מיני עורב הן.
ב. ראה בעל המאור שם.
ג. במשנה לעיל מב, א.
ד. ר״ת בספר הישר שם.
ה. ר״ל דזה אינו, כיון דצדין וממית אז מקרי דורס, דרבינו לשיטתו לעיל ד״ה וסימני, חולק על פירוש ר״ת בפי׳ מהי דריסה דכאן, והבן (הגרר״ב).
ו. ב״ק טז, ב.
ז. כי״פ ליתא תיבה זו.
ח. בנדפס: בכל לשון. [והגרר״ב הגיה: בכל ענין].
ט. מכאן עד ׳שלא יהא דורס׳ ליתא בכי״ל ובנדפס, ונוסף בכי״פ עה״ג, וכנראה שהיא השמטה קדומה בטה״ד.
י. בהוצ׳ זכר״י: אחר, וכן מסתבר. אבל בכ״י נראה לקרוא אחד.
כ. סג, א.
ל. בכי״פ נכתב כראוי ׳כגון׳ ונמחק ונכתב עליו ׳כיון׳ בט״ס (הגרשז״ר).
מ. כי״ל: וכמו.
נ. לעיל ד״ה הלכתא.
ס. הגאונים, שדוקא בקרקבן נקלף מתירין בסימן אחד.
ע. שסובר שעורב וי״ט עופות אינן דורסין, א״כ לא מהני סימן אחד אולי אינו דורס ג״כ והוי עורב (הגרר״ב).
פ. הגרא״ז.
צ. בכי״ל ובנדפס ליתא תיבה זו.
ק. כי״פ: שבא.
ר. כי״ל ליתא תיבה זו.
ש. ביאר הגרא״ז: אם מכיר הכ״ד עופות טמאים.
ת. כי״ל ובנדפס: אין.
א. ר״ל דליכא למימר דיש מלבד הכ״ד עופות עוד עופות שטמאין, ובזה דומין לנשר שהם ג״כ טמאין, רק שנתן כלל סימן אחד מכשיר הכל שאין לו ד׳ סימני טומאה, דלפי״ז ימצא דבכגון אצבע יתירה יפעול גם אם דורס, וזה א״א, אע״כ דלא משכחת ליה כלל דאם דורס אז רק מכ״ד עופות משכח״ל (הגרר״ב).
ב. כי״ל ליתא תיבה זו.
ג. במשנה לעיל נט, א.
ד. סג, ב.
ה. כי״פ: וכיון.
ו. תיבה זו ליתא בכי״פ.
ז. סא, ב.
ח. בנדפס: סימן אחד.
ט. שמלמד על ב׳ סימנין וכנ״ל.
י. כן היא גירסת בעל המאור בגמ׳ סא, ב מכדי עשרים וארבעה וכו׳. וכ״ה בראבי״ה תשובות וביאורי סוגיות סי׳ אלף קלב, וראה דק״ס אות ב.
כ. ראה חידושי הרשב״א ד״ה גרסת.
ל. תיבה זו נשמטה בכי״ל ובנדפס.
מ. בחידושי הר״ן: דאי מתורין הוה ליה לאו הבא מכלל עשה.
נ. בנדפס: תקשי לך.
ס. בחידושי הר״ן: ׳דא״כ היה לו לומר בהן לאו בדרך קצרה, כל שאין בו ארבע סימנין לא תאכל, כדרך שכלל בדגים׳ וכו׳.
ע. הגרר״ב העיר: ׳האי ועוד אינו מובן, דהרי אין זה תירוץ בפני עצמו. ולוד״מ להגי׳ הוי אמינא שצ״ל ׳ועופות טמאין גלוי׳ וכו׳ וא״ש׳.
פ. כ״ג בעל המאור וראבי״ה ועוד – ראה לעיל הערה 211.
צ. כי״ל: בר חד.
ק. תוס׳ סא, א ד״ה מה התם. וכ״כ בחידושי הרשב״א ד״ה וניליף וחידושי הר״ן ד״ה א״כ עורב. וראה לב אריה ד״ה ונילף.