הא דאמר רבא הני תרתי אוני דסמיכןא להדדי לית להו בדיקותא. איכא מאן דדאיק מדלא קאמר טרפה וכשרה, ש״מ דה״ק כי סמיכן שלא כסדרן לית להו בדיקותא, הא כסדרן אית להו בדיקותא, אבל בלא בדיקה אסורה, וכן נמצאב במקצת תשובות לראשוניםג. ואין הדקדוק הזה יפה, שלפי שרבא אוסר אותה משום חשש נקב ולא מחמת שהסרכא עצמה מטרפת, והיה ראוי לבודקה, ולא סמכו חכמים בבדיקתהד, לפיכך אמר כלשון הזה, ולישנא דוקא הואה. ובודאי לפי מראית הסוגיות כולן אין בדיקה אלא באותן שהזכירו בגמ׳ בפירוש, כגון דרב יוסףו ודרב נחמיהז שבהן פרשו. ועוד שלא פשט מנהג זה, אבל סמכו רבותינו ואבותינו לאכול בלא בדיקה בסמוכות כסדרןח.
וענין איסור הסירכות וטעמן פירשתיו באורך בסוף המסכתא הזאתט.
בפרק אלו טרפות. הא דאתמר בגמרא בסירכי הני תרי אוני דסמיכן להדדי לית להו בדיקותא. הרבה מדקדקים בה בתוספות בטעמאי, שרש״יכ והראשונים ז״ל אמרו דאין סרכא בלא נקב ומתוך נקב עלתה סרכא זו ונסתבכה במקום אחר, ואע״פ שהסרכא סותמת הנקב ואין מוציאה רוח הרי אמרו קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום, וכשהסרכא שלא כסדרן טרפה, שזו הולכת לכאן וזו לכאןל וסוף הקרום הזה להתפרק, וכסדרן כשרה שזו מגינה על זו ואינן מתפרקות והקרום הולך וחזק. אלו דברי רש״י ז״ל. וכן כתבמ אינו קרום שסופו ליסתר וכל סירכי דריאה קרום שעלה מחמת מכה בריאה נינהו, הלכך אע״ג דלא מפקא זיקא טרפהנ.
ויש לתמוה אם כן אפילו כסדרן שאין זו הולכת לכאן וזו לכאן ואין הקרום הזה מתפרק בכח פירודן של אונות, אעפ״כ היאך יסתום, והרי קרום שעלה בגופה של ריאה שלא נסתבך במקום אחר אינו סותם, ואע״פ שאין לו מי שיפרקנו. ועוד הא דאמרינן בגמראס הא דרב נחמיה אדרבהע מתנינן לה וכו׳, היאך עלה זה על הדעת לבדוק ריאה סרוכה בפשורי, והלא סרכא סותמת היא את הנקב ואין סרכא אלא מחמת נקב. וכן בריאה הסמוכה לדופן עצמה, מה הועילה לו לרב נחמיה בדיקה זו, שהרי הנקב סתום הוא בסרכא זו שיצאתה ממנו ועלתה עליו, וכיון שאתה חושש לו שמא בריאה הוא הנקב, אין הבדיקה מועלת כלום, שהרי סתום הוא אלא שסופו להתפרק, וכל זה הקשו בתוספות.
והם סברו לפרש שהסרכא עולה בריאה שלא מחמת מכה ונקב, אלא שכיון שעתידה להתפרק בשלא כסדרן סופה לינקב וכנקובה דמיא ואסורה, וכסדרן אין סופה להתפרק וכשרה. ולא הועילו לנו בסברא זו אלא לתרץ מעט מה שחלקו בין כסדרן לשלא כסדרן. וכל שכן שקשה מה שבדקו בפשורי בין בריאה הסמוכה לדופן בין בתרי אוני דסמיכן להדדי שלא כסדרן. וקשה מזו הא דאמרינןפ אינקיב האי טרפה אנקיב האי טרפה דאלמא כבר אנקיב ממשצ. וכל זה כתבו שם בתוספות. ועוד הוקשה לי בסברא זו דאמרינן בריאה הסמוכה לדופן תלינן בדופן וכשרה, אמאי, ואפילו תאמר שעלתה הסרכא מחמת הדופן מכל מקום כבר נאחזה ונסתבכה בריאה וכשתתפרק תתפרק בריאה ותנקב קרום שלה דהא שלא במקום רביתא הוא. ולא העלו בתוספות בשמועה זו כלום, שהם תרצו לדעת הראשונים אע״פ שאין סרכא בלא נקב היה רב נחמיה בודק בפשורי משום שמא הנקב רחב יותר ואין הסרכא סותמת את כולו וכשעולה בנפיחה תולה בדופן, ואינו נכון כלל. אבל אם נאמר שאין סרכא בלא נקב צריכין אנו לומר שהנפיחה מבצבצת היא במקום הנקב ומנדנדת הסרכא שעליה בשעת הנפיחה, אבל כסדרן במקום רביתייהו האונות עצמן סותמות, זו סותמת נקבה של זו כענין ריאה שנקבה ודופן סותמתה בדסביך בבשרא, ולפיכך היה רב נחמיה בודק בפשורי, וכשהיא מבצבצת במקום הסרכא מן הריאה עלתה, וכשאינה מבצבצת מן הדופן יצאה ונסתבכה בקרום העליון שבריאה ולא נקבה הריאה. ומיהו בתרי אוני שלא כסדרן כיון שאין סרכא בלא נקב, אע״ג דלא מפקא זיקא אמרינן קרום קשה הוא שעלה באותו מקום או שנעשה שם אוטם ואינה מבצבצת, וכן נאמר בקרום שעלה מחמת מכה בריאה, וזה מתוקן בדברי הראשונים ז״ל. אלא שאין דברי רש״י ז״ל מתחוורין בכך יפה. ועוד לפי הסדר הזה סרכא תלויהק אסורה היאר, והעולם נהגו בה היתרש.
ודעתי נוטה לסברא שנזכרה בתוספות שאין פסלותה של סרכא אלא מפני שסוף ריאה זו לינקב בה. והשמועה נוחה להתפרש דאמר רבאת בשלא כסדרן לית לה בדיקותא, דשמא נתפרקה קצת ונקבה הריאה בקצת מקום חיבורה של סרכא ואם לא נקבה סופה לינקב בפרוקן, ורב נחמיה בדק בריאה הסמוכה לדופן בפשורי, וכיון שעולה בנפיחה אמר ודאי לא נתפרקה כלל, ואם תתפרק שמא בדופן תתפרק ואין בנו כח לאוסרה מעתה. ומר זוטרא דמתני לה לדרב נחמיה אתרי אוני דסמיכן להדדי, היה סבור דכיון שלא נתפרקה הריאה ובודאי שלמה היא כשרה, ואתקיף עלה רב אשי בשלמא התם בעי בדיקה דתלינן בדופן ואמרינן לא ניקבה ואם סופה להתפרק בדופן תתפרק, אלא הכא אנקיב האי טרפה אינקיב האי טרפה ואי אפשר שלא תנקב, והלכך מעתה יש לה טרפות ואסורה, וכך מדות חכמים בטרפות כל שיש לה ענין שסופה ליטרף בו בודאי אסורה. ואיפשר שראוי לגרוס אינקיבא האי טרפה כלומר אי מנקיב מכאן ואילך, וכן כתוב בקצת הנוסחאותב. וזו שחלקו בין יש מכה בדופן בין אין מכה בדופן, מפני שהסרכא ממקום החולי יוצאה ומשם היא מתפרקת ונוקבת, אבל במקום שנסתבכה שם אינה נוקבת שאינה אלא אחיזה בעלמא שנאחזה קצת בקרום עליון שבמקום הזה. וזה הענין מתוקן והדעת מסכמת עליו, שכבר ראינו סרכא דקה שמשכו בה והביאה חתיכה גדולה מן הריאה עמה.
וראיתי לרב אברהם ב״ר דוד ז״לג עוד סברא אחרת, שהוא אומר דסרכא שלא במקום רביתא ודאי משום נקב הוא, ואע״פ שעולה בנפיחה אומרים קרום עלה על אותו נקב, אבל כשהסרכא במקום רביתא תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסרכא ולא משום נקב. ולפי השטה הזו הוא אומר דאונא לדופן בסרכא אפילו לגרמא כשרה, שלא אמרוד והוא דסביך בבשרא אלא בריאה שנקבה ודאי דבעיא סתימה חזקה דהיינו סביך בבשרא אבל זו לא ניקבה. וזה ההיתר אפשר שהוא אמת אפילו לפי השיטה שלנו שהיא מוטעמת יותר מן הכלה.
ופר״ח ז״לו כך בידינו קבלה רב מפי רב אפי׳ סריכי תרי אוני באמצע ועיקרן מיפרקי מהדדי טרפה, וכל שכן אם דבוקות זו על גב זו או הראשונה עם השלישית ודאי טרפה. ורבותינו הגאונים ז״לז כתבו כיון דחדא עלח חברתה היינו רביעתה ורביצתהט, ולא איכפת לן בהאי סירכא דהיינו רביעתייהו וכדאיתה לבהמה בחייה אפי׳ בדלא סריכן דחקי אהדדי וכשרה, אלו דברי ר״ח ז״ל. גם כן נהגו ראשונים לסמוך על דברי הגאונים, וכן הורה רבינו יצחק ז״ל בתשובהי הלכה למעשה שמותרת בין שהן נפרדין בעיקר ונחברין בסוף, ובין שהן נחברין באמצע ונפרדין מכאן ומכאן או נחברין מכאן ומכאןכ, ובלבד שיהו עומדות בשורה, וסמך לו על דברי רבינו האיי גאון ז״ל. ויש בכלל זה אפילו מחוברין בשיפולא דאוני דכסדרן הוא וכשרהל. אבל מגבה של זו לגבה של זו כסדרןמ מצאתי לרב יהודה נשיאה הברגלוני ז״ל שכתב שהיא טרפה, וכן כתבו רבים וכן מנהג. ומסתברא נמי שאפילו במקום חבורן אם סירכא עולה מראשה של אונא זו לסופה של אחרת אפילו סמוכה לה טרפה ולאו היינו רביתייהו ומתפרקות הן ולא אמרו כסדרן אלא במקום חתוכן ויהיה סרכתן שוה אבל באלכסון מסוף לראש ומראש לסוף אין זה סדרן וטרפה, וצ״ע בדברי הגאונים ז״ל. וכיון שנהגו בה היתר אין בי כח לאסור בלא ראיה שכל כיוצא בזה מנהגן של ישראל תורה היאנ. ורש״י ז״לס פירש שלא כסדרן מראשונה לשלישית, ואם דוקא הוא כן אין טרפות בסרכא של אונות להדדי אלא בימינאע אבל לא בשמאלאפ.
ואונא לאומא רש״י ז״לצ התירה בשם רבו ואמר לא מצינו אומא בתלמוד. ור״ת ז״לק השיב עליו דאומא בתלמוד לא מיקריא אונא אלא ריאה שמה, כדאמרינןר חמשה אוני אית לה לריאה, ואם היתה האומא נקראת אונא שבעה הוו. וזה אמת הוא, אבל מ״מ לא שמענו בגמרא טרפות בריאה הסרוכה לאונא שלה. והא דנקט רבא באוני, לאשמועינן שלא כסדרן טרפה דהיא עיקר מימרא דידיה כמו שפרש״י ז״לש, והיאך נאסור סירכא במקום רביתא ממש. והרב הנשיאת כתב שהגאונים התירוהא אפי׳ בזמן אפקרותא, דאפילו משום מיגדר מלתא לית בה ושריוה בכנופיא דדראב. וכתב עליהג רבינו האיי גאון ז״ל דאפי׳ בדיקותא לא צריכא. ומעתה אתה דן ק״ו לאוני אהדדי בכסדרן כמנהג אבותינוד.
והאה דפסלינן בריאה דשיעא כאופתא ולית לה חתוכא דאוני, כפשטה הכי משמע דאי אית לה חתוכא ודביקא בסירכא כשרה בין באוני בין באומא, דריאה היינו אומא כדפרישיתו.
א. לפנינו: דסריכן. וכגירסת רבינו כן הוא בהלכות גדולות הל׳ טריפות עמ׳ תרכב וברי״ף (י, ב) ואו״ז הל׳ טריפות סי׳ תיא, ובחידושי הרשב״א, וראה דק״ס אות ז. וכבר ביאר רבינו להלן מח, א ד״ה ריאה: ׳יש מחמירין בה ומפרשים דוקא שסמוכה כולה אבל סרוכה לא, ואין בדקדוק הלשון כן שיש במשמעות סמוכה סירכא כדאמרינן בתרתי אוני דסמיכי להדדי׳. וראה עוד שם. וראה ר״ן (י, ב): ׳ואיכא מ״ד דכי אמר רבא דשלא כסדרן לית להו בדיקותא דוקא שאינן סרוכות אלא בסירכא אבל סמוכות לגמרי אפילו שלא כסדרן כשרה דתו לא מיפרקי, ויש מי שכתב בהפך שלא הכשירו כסדרן אלא בסמוכות לגמרי אבל בסרוכות אפילו כסדרן מפרקי וטריפה. ולא כדברי זה ולא כדברי זה אלא בין סרוכה מעט בין סמוכה כולה כסדרן כשרה שלא כסדרן טרפה׳. וראה חידושי הרא״ה ובמובא בשמו בשטמ״ק ובבד״ה (לד, ב) ומאירי בארוכה. ובדברי רבינו להלן שם.
ב. כי״ל: תמצא.
ג. הלכות טריפות לרבינו גרשום ותשובות הגאונים, הובאו בתוד״ה היינו [ראה גם שו״ת רבינו גרשום מאור הגולה סי׳ יט], ספר התרומה הקדמה להלכות טריפות, או״ז הלכות טריפות סי׳ תיא, בדיקת הריאה לרבינו יונה הדין השלישי. וכ״ה ברוקח סי׳ שפב ושבלי הלקט סי׳ ח בשם רבינו יוסף טוב עלם. וכן פסק הרמ״א סי׳ לט ס״ד.
ד. ׳אם יש בה נקב אם לאו, כלומר אם מבצבצא אם לא, דאפילו לא מפקא זיקא טריפה, דודאי או האי אינקיב או האי אינקיב ואין האחת מגינה על חבירתה, דאינן רובצות זע״ז׳ (חידושי הרשב״א, ומעי״ז ברא״ש שם).
ה. דברי רבינו הובאו בחידושי הרשב״א בשמו, ובתוה״ב שם (לה, א), ברא״ש (סי׳ יד) בשמו, ובר״ן (י, ב).
ו. להלן מז, ב.
ז. להלן מח, א.
ח. וראה דברי רבינו להלן סוד״ה ופר״ח. וכ״כ הראשונים הנ״ל בשם רב האי גאון, סמ״ג (עשין סג קמא ע״ג) בשם ר״ת. וראה סמ״ג שם דפלוגתא זו תליא באי יש סירכא בלא נקב, דלדברי האומרים אין סירכא בלא נקב בעי בדיקה ולדברי האומרים יש סירכא בלא נקב לא בעי בדיקה. וראה ב״י יו״ד סי׳ לט שמשמע מדבריו דאפילו לדברי האומרים דלא בעי בדיקה אם יש שם נקב בפועל טרפה. [ויסוד הדברים בתוד״ה היינו]. וראה שו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תכא.
ט. לתועלת הלומדים, צירפנו כאן פירוש זה של רבינו, כאשר נהגו בשאר המהדורות. [אע״פ שנוטה לומר שבמכוון הניח רבינו פירוש זה לסוף המסכת. וראה חידושי הרשב״א ד״ה והנכון: ׳אחר כך מצאתי בסוף פי׳ הרמב״ן...׳. והדברים צ״ע].
י. וכן האריכו לדון בזה הראשונים, ראה ספר התרומה הקדמה להלכות טריפות, סמ״ג עשין סג, שטמ״ק בשם תוספות חיצוניות, או״ז סי׳ תיא, הגהות מיימוניות הל׳ שחיטה פי״א ה״ו אות ג, הרשב״א בחידושיו כאן ובתוה״ב לה, א ואילך, ובתשובותיו ח״א סי׳ שג, סי׳ שעח, שו״ת תשב״ץ ח״ד טור ג סי׳ כה ועוד. וראה חידושי הרא״ה והמובא בשמו בשטמ״ק.
כ. ד״ה לית להו ולהלן מט, ב ד״ה טרפשא דליבא. וראה ספר האורה ח״א סי׳ קג.
ל. כי״ל: הולכת לכאן.
מ. להלן מז, ב ד״ה אינו קרום.
נ. עי׳ שו״ת רשב״ש סי׳ קסד.
ס. להלן מח, א.
ע. לפנינו שם: אדרבא. וכן נראה שצ״ל, שכ״ה בדברי רבינו לעיל ד״ה הא דאמר רבא ולהלן קטע המתחיל ודעתי. אכן גם בחידושי הרשב״א (ד״ה ואומא): ׳והא דאמר רבה׳ וכו׳, ותוקן שם: רבא.
פ. להלן שם.
צ. ׳דאינקיב לשעבר משמע׳ (חידושי הרשב״א). וראה סמ״ג שם ושטמ״ק בשם יש ספרים.
ק. ראה רמב״ם הל׳ שחיטה פי״א הט״ז: ׳יש מקומות שאם נמצאו סרכות מדולדלות מן הריאה אע״פ שאינן דבוקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותה, ודבר זה הפסד גדול הוא ואיבוד ממון לישראל, ומעולם לא נהגו זה לא בצרפת ולא בספרד ולא נשמע זה במערב, ואין ראוי לנהוג במנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד אם נמצאת שלימה מן הנקב הרי זו מותרת׳. ועי׳ שו״ת רשב״ש שם.
ר. בשו״ת תשב״ץ שם ביאר: ׳וכן היא הסכמת א״ז הרמב״ן ז״ל... וכפי טעם זה נהגו להתיר סירכא תלויה. אע״פ שלדעת רש״י ז״ל ראוי לאוסרה כיון שאין סירכא בלא נקב. אבל לטעם זה השני שכתבנו מותרת שהרי אינה סרוכה למקום אחר הגורם לה להתפרק מן הריאה וסמכו על טעם זה להתירה בכל גלילות ישראל בלי שום בדיקה. ואע״פ שהרמב״ם ז״ל מצריך בדיקה כל האחרוני׳ ז״ל הסכימו להתירה בלא בדיקה׳. [וראה עוד לענין בדיקה בעיטור הלכות שחיטה, ובחידושי הרשב״א בשמו, ובמ״ש שם הערה 158, ובב״י סי׳ לט]. אכן, הרא״ש סי׳ יד כתב שאפילו לדברי האומרים אין סירכא בלא נקב שריא, לפי שסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עב וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו, אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת לחות הריאה ולא בא ממקום הנקב. ועי׳ ב״י סי׳ לט.
ש. כ״כ הרא״ש סי׳ יד בשם תשובת הגאונים, ארחות חיים הלכות טריפות וכלבו סי׳ קא בשם רב יהודאי גאון, בדיקת הריאה לרבינו יונה הדין השלישי בשם רב נטרונאי. הראב״ד בתמים דעים סי׳ יב (תשובות ופסקים סי׳ צה), וכן הסיקו הרשב״א בחידושיו ובתוה״ב שם, ובשו״ת ח״א סי׳ שעח, והר״ן כאן. וכן פסקו בטוש״ע יו״ד סי׳ לט ס״ט. אבל בעיטור הלכות שחיטה
(מב, ב) כתב שהיא טריפה דקרום הוא שעלה בריאה ואינו קרום, וכן כתב בארחות חיים שם שהרא״ה אסר.
ת. ראה לעיל הערה 259.
א. בהוצ׳ זכר״י הציעו לגרוס: ׳אי נקיב׳.
ב. ר״ל ׳אי מינקיב׳, וכן מפורש בחידושי הרשב״א: ׳מצאתי בסוף פי׳ הרמב״ן דבמקצת נוסחאות נמצא בהן כתוב אי מנקיב האי טריפה ואי מינקיב האי טריפה׳. וראה עוד שטמ״ק ד״ה והאריכו: ׳...ותרצו דאינקיב הוי כמו מינקיב, כלומ׳ עתיד לינקב, וקרי ליה הכי לפי שברור לו שסופו עומד לינקב. ויש ספרים שכתוב בהם אי מהאי טרפה ואי מהאי טרפה, ולפי גירסה זו לא קשה מידי׳.
ג. ראה תמים דעים סי׳ יב – תשובות ופסקים סי׳ צה.
ד. להלן מח, א.
ה. ע״כ ההוספה מסוף המסכת.
ו. הובא בתשובת הרי״ף המובאת להלן, ערוך ע׳ אן, תוס׳ ד״ה אבל, עיטור לח, ב, ראב״ן קה, ב, סמ״ג עשין סו (קמא, א) ואו״ז סי׳ תיא.
ז. ערוך שם. וראה להלן בדברי רבינו.
ח. העיר הגרר״ב: ׳היינו לא על גבי חברתה אלא אינה מחתיכה לחתיכה, וכן תראה ברשב״א היטב. ולפי״ז תו ל״צ למה שהגיה מהרש״א בתוס׳ ״עם חברתה״, רק הגי׳ ״על חברתה״, וכ״ה ברא״ש. ועיי״ש במעיו״ט, וכדבריו נראה בד׳ רבינו׳.
ט. בכי״פ: היינו רביצה ורביעתא. וכן הוא לשון הרשב״א.
י. שו״ת הרי״ף כ״י מוסקבה [הוצ׳ אופק] סי׳ קיט, עיטור ח״ד הל׳ שחיטה
(לח, ב), שו״ת הרא״ש כלל כ סי׳ ל. וכן הובאה התשובה בשיבוש בשו״ת הגאונים שערי תשובה סי׳ לז. ועי׳ או״ז הלכות טריפות סימן תיא.
כ. באו״ז הל׳ טריפות סי׳ תיא נסתפק בדעת הגאונים: ׳ומש״כ בשם הגאונים לא נתברר לו אם הם חלוקים עליו ולהתיר אפי׳ מפרקי מעיקרן, או שמא לא באו [אלא] לומר שבאותו ענין שמותרות זו בצד זו היינו כי לא מפרקי מעיקרן מותרות כמו כן בסרוכות... מיהו מסתבר שלגמרי חולקין על קבלתו׳. ולפנינו מפורש שבכל אופן חלוקין עליו.
ל. רבינו ירוחם (נט״ו ח״ה אות ו קכד, א) הביא דברי רבינו, וכתב עליהם: ׳אבל הרשב״א (תוה״ב לד, א) מחמיר בה שהשפולין מתפרקין זה מזה בשעה שהריאה נופחת׳.
מ. כי״ל: בכסדרן.
נ. ראה רבינו ירוחם שם: ׳אבל דבוקה זו על גב זו אפילו כסדרן נהגו להחמיר כדברי ר״ח וכן עקר׳. וראה ב״י שם.
ס. ד״ה היינו.
ע. ׳דאיכא תלתא, אבל בשמאלא דליכא אלא תרתי אוני בכל ענין כשרה׳ (ר״ן על הרי״ף יא, א בשם רבינו).
פ. נראה מדברי רבינו שנסתפק בדעת רש״י, וכן בר״ן על הרי״ף שם, וברא״ש בפסקיו סי׳ יד ובתשובותיו כלל כ סי׳ ל, ראה ב״י סי׳ לט [ועיי״ש שתמה על הטור שכתב בפשיטות בשם רש״י שכשרה, והיה לו לכתוב ש
משמע כן בדברי רש״י]. ומלשון הרשב״א ד״ה הני נראה שנקט כן בפשטות. [ובדעת הרמב״ם
(הל׳ שחיטה פ״ח ה״ה) פירש רבינו ירוחם
(שם) שהיא כדעת רש״י, וכ״נ בהגהות מיימוניות (אות ג), ראה ב״י שם. אכן בכל בו סי׳ קא ובמרדכי סי׳ תרטז פירשו בדעת הרמב״ם שאף מאונא לאונא שאצלה טריפה כל שאינה מחיתוך לחיתוך. וראה ב״י שם שיש להסתפק בדעת הרמב״ם כבדעת רש״י].
צ. ד״ה היינו. ובספרי דבי רש״י: מחזור ויטרי סי׳ תקלח, ספר האורה ח״א סי׳ קג, ח״ב סי׳ ע, ספר הפרדס עמ׳ קמא, איסור והיתר סי׳ פט. וראה ראב״ן חולין סי׳ רמב, ספר המנהיג הל׳ טריפות עמ׳ תשמד.
ק. ספר הישר חידושים סי׳ תמט, מחז״ו שם, תוספות חיצוניות (בשטמ״ק) בשם ספר הישר, תוס׳ ד״ה היינו, מחזור ויטרי סי׳ תקלח, או״ז סי׳ תיא.
ר. להלן מז, א.
ש. רש״י שם. וראה חידושי הרשב״א ביתר ביאור.
ת. ׳הרב אלברצלוני ז״ל׳ (חידושי הרשב״א). וראה אשכול ח״ג עמ׳ 110.
א. ראה הלכות קצובות הלכות טריפות אות ה, עיי״ש.
ב. כן פסק הרמב״ם הל׳ שחיטה פי״א ה״ז, עיי״ש. וכן הובאו הדברים בחידושי הרשב״א, בר״ן וברא״ש סי׳ יד. וראה בארוכה בעיטור שחיטה לט, א, ומרדכי סי׳ תרטז.
ג. כי״פ: עליו.
ד. שאינן צריכות בדיקה, ראה דברי רבינו לעיל ד״ה הא דאמר רבא.
ה. הגרר״ב הגיה: ומהא. וכוונת הדברים נראה שרבינו בא להוכיח שאם גם דבוקה אונא לאונא ולאומא כולה פסולה, א״כ למה הוצרכו לפסול משום שאין בה חיתוך אונות, אפילו יש בה, אם מחוברים באופן כזה טריפה. ומוכח שאין החיבור עצמו פוסל כלל, אפילו מחובר מקצה לקצה.
ו. ראה ראבי״ה תשובות וביאורי סוגיות סי׳ אלף פט.