×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כַּאֲהִינָא סוּמָּקָא כְּשֵׁרָה אִינְּקִיב תַּתָּאָה וְלָא אִינְּקִיב עִילָּאָה מַגֵּין אוֹ לָא מַגֵּין.
so that it looks like a red date, is kosher; all the more so is that the case if it was only perforated. But if the inner membrane was perforated but the outer membrane was not perforated, does the outer membrane protect the lung? Or does it not protect it, in which case the animal is a tereifa?
רש״יראב״ןתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כאהינא סומקא – שנשארת בקרום התחתון והיא כתמרה אדומה.
סימן רלה
הריאה יש לה שני קרומין זה על זה ניקבו זה בלא זה כשירה. ניקבו שניהם זה כנגד זהא טריפה.
א. כד׳ הרשב״א שהובא בטור רס״י לו. ועי״ש בב״י שיש חולקים.
אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מאי – לעיל (דף מה.) גבי קרום של מוח לא בעי הכי דפשיטא דעילאה מגין שהוא עב וחזק.
כאהינא סומקא. שנשאר לה קרום התחתון והיא דומה כתמרה אדומה. ריאה דאוושא. כשנופחין אותה משמעת קול כלומ׳ רוח יוצא ממנה. גדפא או גילא. מושיבין על אותו מקום גדפא, שהוא כנף, פלומא בלע״ז. גילא, קש. או רוק הפה. אי מבצבצא. ההיא רוקא מחמת הנקב, בידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא ממנה, וטרפה, משום ריאה שנקבה. ואי לא ידעינן מהיכא אושא. כלומר פעמים שאין אדם יכול להבחין לשמיעת האוזן מהיכן קול זה נשמע. מייתינן משכילתא. קוניא. מליא מיא דפשורי, ומותבינן לכולה ריאה לתוכה, ואחר שעה מנפחינן לה, ובודאי כל מקום שיהא בו נקב יבצבצו המים. משום דכווצן ליה. והנקב נסתם ואין זו בדיקה יפה, שאע״פ שלא יבצבץ, נקובה היתה, אלא שנסתם הנקב מחמת חום המים. דמטרשי לה. מקשין אותה כאבן, ואם אין שם נקב בקרום העליון ויש נקב בתחתון מתקרע העליון מחמת שהוא קלוש ומים הקרים מותחין אותו כשמתקשה ונקרע, ותכלה ממונם של ישראל בלא דינא. אי מבקבקא, טרפה. דשתי העורות ניקבו. ואם לא, כשרה. דהא עילאה לא אינקיב, והאי דאושא משום דתתאה אנקיב והרוח נכנס ונקלט בין שתי העורות, והעליון מגין.
ריאה שהיו מעלין אותה בנפיחה אם מצד שהיו מסופקים בה או לאיזו סיבה או במקרה ומצאו בנפיחתה הרוח מתרעש בתוכה ומשמיע קול כדרך רוח המחזר לצאת במקום שהוא צר לו והיא הנקראת בלשון תלמוד ריאה דאוושא והדברים מוכיחין שיש כאן איזה נקב דק שאינו כדאי לצאת בו הרוח להדיא אם נודע המקום העלול מניח על אותו מקום קש או נוצה או רוק או כיוצא באלו מדברים הקלים ונופחין אותה ואם אותו דבר מבצבץ טרפה ואם לאו כשרה לא נודע המקום העלול מושיבין אותה בכלי שיש בו מים פושרין ונופחין אותה אם המים מבצבצין טרפה ואם לאו כשרה ויזהר שלא להושיבה במים קרים מפני שהיא מתקשית בסיבתם ואם ניקב התחתון ולא העליון כשיצא הרוח בתחתון יהא הקרום העליון נוח ליקרע לסבת הרוח מתוך שהוא מתקשה וכן לא יושיבנה במים חמין מפני שהם מכווצים וסותמין נקב דק ואין כאן בדיקה אלא יושיבנה במים פושרין ואם אינם מבצבצים ידע שסבת הרעש זו היא שהקרום התחתון ניקב ולא ניקב העליון וכשהרוח יוצא בתחתון ואינו יכול לצאת מפני העליון הוא מתרעש לשם וכשרה ושיעור פושרין אלו פרשו הגאונים שהמים שנשאבו בימי הקיץ ועמדו בבית וכחום היום אדם מוצא אותן פושרין מעט שזה נקרא פושר וכשמגיע לשיעור זה בימי הקור גם כן נקרא פושר ומקצת חכמי האחרונים כתבו שאין אנו בקיאים עכשיו בבדיקת פושרין ואוסרין אותה:
רש״י בד״ה ר׳ יוסי כו׳ אין זו יבישה אלא שתיבש כ׳כ כו׳ כצ״ל ונ״ב נ״ל:
ונראית כאהינא סומקא [כתמרה אדומה] — הרי זו כשרה, וכל שכן אם רק ניקב הקרום העליון. אולם אם אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה [ניקב הקרום התחתון ולא ניקב העליון], האם הקרום העליון מגין, ואינה טריפה, או לא מגין?
so that it looks like a red date, is kosher; all the more so is that the case if it was only perforated. But if the inner membrane was perforated but the outer membrane was not perforated, does the outer membrane protect the lung? Or does it not protect it, in which case the animal is a tereifa?
רש״יראב״ןתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא חַד אָמַר לָא מַגֵּין וְחַד אָמַר מַגֵּין אוְהִלְכְתָא מַגֵּין כִּדְרַב יוֹסֵף דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בהַאי רֵיאָה דְּאָוְושָׁא אִי יָדְעִינַן הֵיכָא אָוְושָׁא מוֹתְבִינַן עֲלַהּ גַּדְפָּא אוֹ רוּקָּא אוֹ גִילָא אִי מְבַצְבְּצָא טְרֵפָה וְאִי לָא כְּשֵׁרָה וְאִי לָא יָדְעִינַן הֵיכָא אָוְושָׁא מַיְיתִינַן מתיכלתא דְּמַיָּא פָּשׁוֹרֵי וּמוֹתְבִינַן לַהּ בְּגַוַּהּ.

Rav Aḥa and Ravina disagree with regard to this question. One says: It does not protect the lung; and one says: It protects the lung. And the halakha is that it protects the lung, in accordance with the statement of Rav Yosef. As Rav Yosef says: With regard to this lung that emits a sound when inflated, if we know from where it emits a sound, we set a feather, or saliva, or straw on that point. If the saliva bubbles when the lung is inflated, the animal is a tereifa, since this proves that the lung is perforated through both membranes. And if not, the animal is kosher. And if we do not know from where it emits a sound, we bring a basin of tepid water and set the lung inside it.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גלא – קש. אי מבצבצא טרפה כלומר דאינקיב ואי לא מבצבצא כשרה. תתאה אינקיב עלאה לא אינקיב והאי דקא אוושא זיקא דביני וביני קא אוושא:
ערך אווש
אוושאאוושי כולי עלמא (ברכות נא) בגמ׳ דאמר ר׳ עקיבא. אווש ביני קני בהגדה (בבא מציעא סט) פי׳ קול הברה של רבים. ובעניינו אוושי קרא בסוף (ראש השנה לה.). ריאה דאוושא (חולין מו:) אלו טריפות בגמ׳ דהריאה פי׳ בעת שנופח הטבח זו הריאה כגון נשיבת הרוח מנשבת ויוצא ממנה:
א. [רושן. לארם מאכן.]
דאוושא – כשנופחין אותה משמעת קול כאילו רוח יוצא ממנה.
ה״ג: אי ידעינן מהיכא אוושא מותבינן עלה גדפא או גילא או רוקא – מושיבין על אותו מקום כנף פלומ״ה בלעז.
גילא – קש.
אי מבצבצא – ההיא רוקא מחמת הנפיחה בידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא משם.
טרפה – משום ריאה שנקבה.
ואי לא – ידעינן מהיכא אוושא פעמים שאין יכול להבחין לשמיעת האוזן מהיכן קול זה נשמע.
מייתינן משיכלתא – קוניי״א בלעז.
דמיא פשורי ומותבינן – לכולה ריאה לתוכה שכל מקום שיש בה נקב יבצבצו המים.
וריאה דאוושא אי ידעינן מהיכא אוושא מותבינן על מקום דאוושא גילא או רוקא ונפחינן לה אי מבצבצא טריפה ואי לא כשירה, ואי לא ידעינן מהיכא קאוושא מותבינן לה במיא דפשורי כולה אי מבצבצי מיא טריפה ודאי תרתי קרמי אינקיבו, ואי לא כשירה דחד קרמא לא אינקיב.
ואי איכא נקב ומצי למיתלייה במישמוש ידא דטבחא כשירה. כגון באונות התחתונות שנועץ שם הטבח הסכין להוצאת הדם, וגם משים שם ידו להוציא הגרגרת, שאם נמצא שם נקב חדש איכא למיתלייה בידא דטבחא ולא אמרינן קודם שחיטה הוה, אבל בשאר מקומות בריאה לא תלינן וטריפה.
והלכתא מגין כדרב יוסף כו׳ – בכל דוכתי (לקמן צג:) קי״ל כרבינא לקולא ולא הוצרך לפסוק כאן אלא משום דבעי לאתויי דרב יוסף.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פליגי [נחלקו] בה בשאלה זו רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אמר: לא מגין, וחד [ואחד מהם] אמר: מגין. והלכתא [וההלכה היא]: מגין, וכדברי רב יוסף. שאמר רב יוסף: האי ריאה דאוושא [ריאה זו שמשמיעה קול] כשמנפחים אותה, אי ידעינן היכא אוושא [אם יודעים אנו מהיכן היא משמיעה קול]מותבינן עלה גדפא [מניחים עליה באותו מקום נוצה], או רוקא [רוק], או גילא [קש], אי מבצבצא [אם מעלה הרוק בועות] בזמן הנשיפה — טרפה, שברור שיש שם חור מפולש, והאויר יוצא מן הריאה דרך שני הקרומים, ואי [ואם] לא אין יוצא משם — כשרה. ואי לא ידעינן היכא אוושא [ואם אין אנו יודעים מהיכן היא משמיעה קול]מייתינן מתיכלתא דמיא פשורי [מביאים אנו גיגית של מים פושרים], ומותבינן לה בגוה [ומניחים את הריאה בתוכה].
Rav Aḥa and Ravina disagree with regard to this question. One says: It does not protect the lung; and one says: It protects the lung. And the halakha is that it protects the lung, in accordance with the statement of Rav Yosef. As Rav Yosef says: With regard to this lung that emits a sound when inflated, if we know from where it emits a sound, we set a feather, or saliva, or straw on that point. If the saliva bubbles when the lung is inflated, the animal is a tereifa, since this proves that the lung is perforated through both membranes. And if not, the animal is kosher. And if we do not know from where it emits a sound, we bring a basin of tepid water and set the lung inside it.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) בְּחַמִּימֵי לָא דְּכָוְוצִי בְּקָרִירֵי לָא דִּמְטָרְשִׁי אֶלָּא מוֹתְבִינַן בְּפָשׁוֹרֵי ונפחינא לַהּ אִי מְבַצְבְּצָא טְרֵפָה וְאִי לָא כְּשֵׁרָה תַּתָּאָה אִינְּקִיב עִילָּאָה לָא אִינְּקִיב וְהַאי דְּאָוְושָׁא זִיקָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי הוּא.

One cannot place it in hot water, as it causes the lung to contract, closing the perforation. And one cannot place it in cold water, as it hardens the lung and may cause it to crack. Rather, we set it in tepid water and inflate it. If the water bubbles, the animal is a tereifa. And if not, the animal is kosher, since it is apparent that only the inner membrane is perforated and the outer membrane is not perforated, and the fact that it emits a sound is due to the air moving in the space between the two membranes. Evidently, Rav Yosef holds that if only the inner membrane is perforated, the animal is kosher.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דמטרשי לשון קשה – אי מבצבצא כו׳ דכיון דמבצבצא ודאי אינקיב:
דכווצן לה – והנקב נסתם ואין זו בדיקה יפה.
דמטרשי לה – מקשין אותה כאבן ואם אין שם נקב בקרום העליון ויש נקב בתחתון מתקרע העליון מחמת שהוא קלוש ומים הקרים מותחין אותה כשמתקשה שקורין דייר״ש.
תתאה אינקיב – והרוח יוצא מבפנים דרך הנקב ואינו יכול לצאת חוץ מפני קרום העליון שמגין ונכנס הרוח לבין ב׳ הקרומים לפיכך היא משמעת קול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: בחמימי [במים חמים] לא מניחים את הריאה — מפני דכווצי [שמכווצים] את הריאה, והנקב נסתם, בקרירי [במים קרים] לא — מפני דמטרשי [שמקשים אותה], ובשל כך עלול להיווצר קרע שלא היה שם מתחילה. אלא מותבינן בפשורי [ומניחים אנו אותה במים פושרים], ונפחינא לה [ומנפחים אנו אותה], אי מבצבצא [אם היא מבצבצת, מעלה בועות] — הרי היא טרפה, שהאויר יוצא דרך שני הקרומים. ואי [ואם] לאכשרה, ומדוע? שאנו אומרים תתאה אינקיב [הקרום התחתון ניקב], עילאה לא אינקיב [העליון לא ניקב], והאי דאוושא [וזה שהיא משמיעה קול]זיקא דביני ביני הוא [מחמת הרוח שיוצאת בין זה לזה בין קרום עליון לתחתון הוא]. הרי שלדברי רב יוסף, ניקב קרום תחתון ולא ניקב העליון — כשרה.
One cannot place it in hot water, as it causes the lung to contract, closing the perforation. And one cannot place it in cold water, as it hardens the lung and may cause it to crack. Rather, we set it in tepid water and inflate it. If the water bubbles, the animal is a tereifa. And if not, the animal is kosher, since it is apparent that only the inner membrane is perforated and the outer membrane is not perforated, and the fact that it emits a sound is due to the air moving in the space between the two membranes. Evidently, Rav Yosef holds that if only the inner membrane is perforated, the animal is kosher.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) (אֲהִינֵי סוּמָּקָא דִּיבַשׁ גִּילְדֵי סִימָן).

§ The Gemara provides a mnemonic to remember the following statements of Rava with regard to the lung: Dates, red, that dried, scabbed.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א (אהיני סומקא דיבש גילדי, סימן למימרות המובאות בשם רבא בענין ריאה).
§ The Gemara provides a mnemonic to remember the following statements of Rava with regard to the lung: Dates, red, that dried, scabbed.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) גּוּפָא אָמַר רָבָא הַאי רֵיאָה דְּאִיגְּלִיד כַּאֲהִינָא סוּמָּקָא כְּשֵׁרָה וְאָמַר רָבָא רֵיאָה שֶׁהֶאֱדִימָה מִקְצָתָהּ כְּשֵׁרָה כּוּלָּהּ טְרֵפָה.

The Gemara turns to the matter itself mentioned above: Rava says: This animal with a lung whose outer membrane was removed so that it looks like a red date is kosher. And Rava says: With regard to a lung whose outer membrane reddened due to bleeding of the lung, if only part of it turned red, then the animal is kosher, but if all of it turned red, the animal is a tereifa.
רש״יראב״ןבעל המאורר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שהאדימה – שנקוטר״א.
סימן רלו
וריאה שהאדימה כולה או מקצתה כשירה דהא אמרינן לקמן (חולין מז ע״ב) אדומה כשירה לר׳א נתן. ופי׳ גאון דלית הילכתא כרבא דהאדימה מקצתה כשירה, אלא לא שנא כולה ולא שנא מקצתה טרפהב.
א. כך בכת״י ובד״פ. לפנינו מדר׳. ובקצת כתה״י של הגמ׳ כר׳ נתן.
ב. כך בכת״י והכי מסתבר שדעת הגאון [כנ׳ רשב״ח] שכן גם דעת רבינו חננאל כן כמובא בתוס׳ ושא״ר. בדפוסים כשירה. והובאה דעת רבינו [דכשרה] בראבי״ה עמ׳ צא.
אלו טרפות
{שמעתא דריאה שהאדימה}
אמר רבא: ריאה שהאדימה מקצתה, כשרה וכו׳ – ואסיקנא, אלא לא שנא – ופי׳ רבינו חננאל ז״ל, אחד זה ואחד זה טרפה. והרי״ף ז״ל כתב בחלוף, משום דאמרי׳ לקמן (דף מז:): אדומה כשרה מדר׳ נתן. וכן כתב ה״ר שלמה ז״ל, כדברי הרי״ף ז״ל. ויש מפרשים, אלא לא שנא, כלומר: שאם האדימה ככבדא כשרה, כבשרא טרפה, לא שנא כולה ולא שנא מקצתה (עיין דף מז:).
וה״ר אפרים ז״ל הכריע כדברי ר״ח ז״ל, ואמר, שהפריש בין האדימה ובין אדומה. כי כל לשון האדים, מגזירת הפעיל, הוא יותר חזק באדמימותו מן האמור על לשון פועל, קל. וכן מה שכתוב (ישעיה א, יח), אם יאדימו כתולע, אינו דומה למה שכתוב (איכה ד, ז), אדמו עצם מפנינים. לפי שאדמימות התולע יותר חזק מאדמימות הפנינים. וכן ריאה שהאדימה מקצתה, שחזק אדמימותה מפני מכה שנמצאת לה בדופן כנגד הריאה. ודיקא נמי מדמייתינן עלה מן החובל בשבת בשמנה שרצים או בשאר שקצים ורמשים, אלמא, באדמימות מחמת מכה עסקינן. הלכך, ל״ש כולה ול״ש מקצתה, טרפה. אבל אדומה שאינה מחמת מכה אלא שלא נבלע בה דמה, כשרה, מדרבי נתן, ל״ש כולה ול״ש מקצתה.
ואף על פי שדברי ה״ר אפרים ז״ל בזה נכונים, אנו סומכין על הרי״ף ז״ל ועל ה״ר שלמה ז״ל, שהם שני עמודים גדולים.
והא דאמרי׳ (דף מז:), ככבדא כשרה כבשרא טרפה – שמעתי בפירושה שאין הדברים אמורים בחזואתא דריאה אלא בגושתא דריאה, והיא ממשות הריאה. מדלא אמרי׳, כעין כבדא כעין בשרא, כי היכי דאמרי׳ (ג״ז שם; עיין בנ״ל), כעין מוריקא כעין כשותא כעין ביעתא, אלמא בממשות הריאה הדברים אמורים. שאם ממש הריאה ככבדא, כשרה, ואם ממש כבשרא, טרפה. ועל זה הפי׳ סמכנו בחבורנו בהלכות בדיקה.
שהאדימה מקצתה, כשרה. לדעת הרב הגאון הזה שמפרש אלא לא שנא לקולא, דבין כולה בין מקצתה כשרה, צריך לפרש דהאי אדמימות מאותן המראות הכשרות הנאמרות לקמן, כגון ככבדא, ולא ממראה הפסול, כגון כבשרא. ויש לפרש לא שנא לחומרא ומיירי במראה הפסול, כגון כבשרא, ואפי׳ מקצתה אסורה, דהא לקות יש בריאה, וכל לקות במשהו, דכל לקות סופו לינקב.
הא דאסיקנא בריאה שהאדימה מקצתה אלא לא שנא. פירש רבינו שלמה והרב אלפסי ז״ל לא שנא דבין כך ובין כך כשירה. והם ז״ל הביאו ראיה מדאמר לקמן (חולין מז:) אדומה כשירה מדר׳ נתן, והרמב״ן ז״ל כתב דסוגיין הכי משמע דמקשה סבר דלשאר שרצים מדמינן לה דהדרא בריא ואף על פי שהאדימה כולה, ועלה מסיק דאלא לא שנא. ור״ח ז״ל פירש לא שנא בין כולה בין מקצתה טרפה, ועם כל זה פסק באדומה דכשירה מדר׳ נתן, ורבינו אפרים חלק ונתן טעם בדבר דשניא אדומה מהאדימה דהאדימה היא יותר אדומה, והאדימה משמע שהאדימה מחמת לקותא. ואדומה משמע מתולדה, ולפי שעדיין אין דמה נבלע בה, ואינו נכון דאם כן גבי אדומה דמכשרינן לקמן הוו להו למיבעי אדומה דכשרה היכי משכחת לה, כיון דאיכא הפרש בין אדמימות לאדמימות כדאיבעיא להו לענין ירוקה, אלא ירוקה דכשרה היכי משכחת לה, ואף הר״ז ז״ל [כתב] כדברי רש״י (והראב״ד) [והרי״ף] ז״ל פסק ועליהם סומך אף על פי שה״ר אפרים מראה פנים להפריש.
ריאה שהיא אדומה ביותר והדברים ניכרים בה שאין זה מחמת תולדתה אלא שמחמת לקות האדימה כגון שיש מכה כנגדה בדופן וכיוצא בזה בין שאירע כן בכלה בין שאירע כן במקצתה טרפה ואין זה דומה לאדומה מעיקר תולדתה מצד שלא נבלע דמה עדין שהיא כשרה כמו שיתבאר שזה מחמת הלקות וזה מעקר התולדת זו היא שטתנו ומפני שאנו מפרשים כאן האדימה מחמת מכה וסימן לדבר רושם מכה בדופן ומה שאמרו למטה אדומה כשרה מדר׳ נתן בשהיא כן מעקר תולדתה וכן שאמרו כאן כולה נמי הדרא ובריא מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים ר״ל חוץ משמנה שרצים החובל בהן פטור עד שיצא הדם אע״פ שנצרר והאדים מבחוץ ואין חושבין אותם כנקובים וכאלו יצא הדם וכי תימא לשמנה שרצים מדמינן ליה שאף בנצרר נקרא חובל כמו שנבאר בסמוך אם כן אפי׳ מקצתה נאסור ונדון אותה כנקובה אלא לא שנא ואנו מפרשין אותה ובין כלה בין מקצתה טרפה ומ״מ גדולי הפוסקים מפרשים אלא לא שנא ואף בכלה כשרה ואין חלוק בין אדומה להאדימה וכן שהסוגיא מוכחת כן שהמקשה סבור לדמותה לשאר שרצים ולהכשיר בכלה ועליה הוא אומר אלא לא שנא כלומר וכלה נמי הדרא ובריא וכן הסכימו רוב מפרשים ויש מחלקים בדרך אחרת שכל שהאדימה באדמימות חזק׳ כבשר טרפה וזו שלמטה בשהיא אדומה מעט כעין הכבד ומפני שבנין הפעיל כשהוא בודד מורה חוזק הדבר כמו אם יאדימו כתולע ובמקום אחר נאמר אדמו עצם מפנינים וודאי חוזק אדמימות התולע חזק משל פנינים ומ״מ נראה לי להכריע שאף אדמה זו לא הכשרנוה אלא מחמת שלא נבלע דמה וזה אינו אלא מחמת ילדות הבהמה ורכותה הא בזקנה ראוי לטרוף אף כשלא ראינו שם מכה שבודאי לקות הוא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ גופא אמר רבא. כה״ג בב״ק דף קי ע״ב ובב״מ דף קט ע״ב:
גופא [ושבים לגופה] של הלכה שאמר רבא לעיל: האי ריאה דאיגליד [ריאה זו שנקלף] הקרום העליון שלה, ומראיה כאהינא סומקא [כתמרה אדומה]כשרה. ומוסיפים הלכות נוספות שאמר בעניינים אלו. ואמר רבא: ריאה שהאדימה, שהקרום העליון שלה, שהוא לבן בדרך כלל, נעשה אדום מדם שהצטבר תחתיו, אם האדימה מקצתה — הרי היא כשרה, אם כולהטרפה.
The Gemara turns to the matter itself mentioned above: Rava says: This animal with a lung whose outer membrane was removed so that it looks like a red date is kosher. And Rava says: With regard to a lung whose outer membrane reddened due to bleeding of the lung, if only part of it turned red, then the animal is kosher, but if all of it turned red, the animal is a tereifa.
רש״יראב״ןבעל המאורר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא מִקְצָתָהּ מ״טמַאי טַעְמָא דְּהָדְרָא בָּרְיָא גכּוּלָּהּ נָמֵי הָדְרָא בָּרְיָא מִי לָא תַּנְיָא דוּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים עַד שֶׁיֵּצֵא מֵהֶם דָּם.

Ravina said to Rava: What is the reason that the animal is kosher if only part of the outer membrane reddened? Presumably, it is because the animal eventually recovers from the wound. But even if all of it turned red as well, the animal recovers. Isn’t it taught in a baraita: If one injures one of the eight impure creeping creatures mentioned in the Torah, one is liable for desecrating Shabbat; but if one injures other repugnant creatures and creeping animals, one is not liable until blood leaves their body as a result of the injury, even if their skin reddens as a result of internal bleeding?
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים – קטנים כגון צפרדעים ודומה להם שעורן רך חוץ משמונה שרצים שעורן קשה אינו חייב עליהן בשבת משום חובל עד שתצא מהם טיפת דם ואע״פ שנצרר הדם והאדים עורן מבחוץ אין זה לקותא דמתוך שעורן רך הוא ממהר להאדים וה״נ ממהר להאדים ואמאי חשבת ליה נקב.
עד שיצא מהם דם. לפי שאין להם עור, ואם נצרר הדם ועדיין לא יצא, חבורה שחוזרת להרפא מהרה. ומה שאין כן בשמונה שרצים, כגון החולד והעכבר, שאפי׳ נצרר הדם חייב, לפי שיש להם עור, וחבורה שאינה חוזרת היא. ואע״ג דקיימא לן דחובל ומבעיר אינה משנה אלא בצריך הדם לכלבו וצריך לאפרו, ובנצרר הדם לא איתעבידא מחשבתו, הני מילי גבי אדם, דחשוב קלקול דידיה, אבל גבי שרצים לא חשיב קלקול דידיה, ואע״פ שאינו צריך לכלבו, מיחייב, כגון דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה, מלאכת מחשבת מיקריא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: מקצתה מאי טעמא [מה טעם] אותה אתה מכשיר? משום דהדרא בריא באופן כזה היא חוזרת ומבריאה], והרי אם האדימה כולה נמי הדרא בריא [גם כן היא חוזרת ומבריאה]! מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא] בענין שמונה השרצים הטמאים, שאם עשה בהם חבורה בשבת — חייב: ושאר שקצים ורמשים שחבל בהם, אינו חייב עד שיצא מהם דם, ואם לא יצא הדם לחוץ — גם אם האדים העור פטור, כיון שהדם חוזר ונבלע בגופם!
Ravina said to Rava: What is the reason that the animal is kosher if only part of the outer membrane reddened? Presumably, it is because the animal eventually recovers from the wound. But even if all of it turned red as well, the animal recovers. Isn’t it taught in a baraita: If one injures one of the eight impure creeping creatures mentioned in the Torah, one is liable for desecrating Shabbat; but if one injures other repugnant creatures and creeping animals, one is not liable until blood leaves their body as a result of the injury, even if their skin reddens as a result of internal bleeding?
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְכִי תֵּימָא לִשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים מְדַמֵּינַן לַהּ דְּתַנְיָא הנִצְרַר הַדָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא אִי הָכִי אֲפִילּוּ מִקְצָתָהּ נָמֵי אֶלָּא לָא שְׁנָא.

And if you would say: We compare the lung to one of the eight creeping creatures, as it is taught in a baraita: If the blood collected under the skin of one of the eight creeping creatures, even if it did not leave the body, one is liable for desecrating Shabbat, because the blood will not be reabsorbed into the body and the wound is permanent; that is difficult: If so, then there is still no reason to distinguish between part of the lung and all of it, and even if only part of the lung turned red, the animal should be rendered a tereifa as well, because the blood will not be reabsorbed into the body. Rather, there is no difference between the reddening of part or all of the lung.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נצרר הדם כלומר שהאדים כנגד המכה – אלא לא שנא כלומר בין מקצת ובין כולה כשרה:
וכ״ת לשמונה שרצים מדמינן לה דתנא – בהו בפ׳ ח׳ שרצים (שבת קז:).
נצרר הדם – ונאסף במקום אחד דהיינו האדים העור מבחוץ אף על פי שלא יצא וקרי ליה התם חבורה שאינה חוזרת דכיון שהאדים העור מבחוץ בידוע שנקרע העור מפנים וסופו לינקב ולצאת והכא נמי להאי קרום דריאה חשבת ליה כעור גמור והכי מפרש התם דבהנך דאית להו עור הויא חבלה ובהנך דלית להו עור לא חשיבא חבלה הך צרירת דם. והך מתניתא קמייתא לא ידענא היכא תניא.
אלא לא שנא – דבין כולה ובין מקצתה כשירה כדאמר לקמן (דף מז:) אדומה כשרה מדר׳ נתן: הכא נמי לא שנא ל״ג.
אלא לא שנא – פירש ר״ח לא שנא וטרפה ולפירושו הא דאמר לקמן אדומה כשרה מדר׳ נתן צריך לומר היינו כשמתלבנת ע״י נפיחה וכן משמע מתוך הלכות טרפות דרבינו גרשום ובה״ג של רבינו תם ובקונטרס פירש לא שנא וכשרה כדלקמן וכן פסק בה״ג ורב אלפס ורבינו יעקב בר רבי אבין היה מודה.
ריאה שהאדימה מקצתה וכו׳ אסיקנא אלא לא שנא. ופירשו רבינו יצחקא ורש״י ז״לב וכשרה מדר׳ נתן. וכן עיקר, מדלא פרישו לקמןג אדומה כשרה מדר׳ נתן היכי משכחת לה, ש״מ דכל מראה אודם כשר בהד. וסוגיין נמי משמע דמקשה סבר דלשאר שקצים ורמשים מדמינן לה דהדרא בריא ועלה מסיק כותיה דלא שנא. אבל ר״ח ז״לה כתב לא שנא וטרפה בין בכולה בין במקצתה, והואו עצמו פסק כר׳ נתן באדומה. לפיכך אמר ה״ר אפרים ז״לז שהפרש יש בין האדימה לאדומה, ואדומה משמע מעצמה והאדימה משמע מחמת לקות האדימה ביותרח, ואינו נכוןט.
ואי קשיא הא דאמרינן גביי (אתרוג) [הדס]⁠כ ואדומות כשחורות דמיאן מדר׳ חנינא דאמר האי שחור אדום הוא אלא שלקה, והכא בריאה האי שחור פסול הואל ומאי טעמא מכשרינן אדומה. לאמ קשיא דהתם שינוי הוא, אבל כאן היינו רביתייהו שיהיו אדומות מחמת דםנ, שכל דבר שיש בו דם אין אדמימותו פוסל בו, דכלס זמן שלא נבלע בהן דמן הן אדומות ביותר וכשרות דהדרןע בריאןפ, והרי הירוק ככרתי שכשר בריאהצ ופסול באתרוגק.
א. רי״ף י, ב.
ב. ד״ה אלא לא שנא.
ג. מז, א.
ד. כ״כ בתוספות הרא״ש סוד״ה אלא, וראה תוד״ה אלא לא שנא.
ה. הובא בתוס׳ שם, בבעל המאור שם, ובשא״ר. וברי״ף שם: ׳ואשכחן מאן דאמר בין כולה בין מקצתה טריפה׳.
ו. בתוס׳ ובבעל המאור לא הובא פסק זה של הר״ח, אלא בדברי רבינו ובתוספות הרא״ש ד״ה אלא.
ז. הו״ד בבעל המאור, בספר ההשלמה וספר המאורות, עיטור הל׳ טריפות (לד, ד), רשב״ץ ביבין שמועה הל׳ טריפות כא ע״ד, ובשא״ר כאן. וראה ישובים נוספים בתוס׳ ותוספות הרא״ש ופסקי הרא״ש שם, ובשטמ״ק בשם שיטה בארוכה.
ח. בראשונים הנ״ל מבואר שהוא מחמת מכה בדופן, ראה בעל המאור: ׳כי כל לשון האדים מגזירת הפעיל הוא יותר חזק באדמימותו מן האמור על לשון פועל קל, וכן מה שכתוב (ישעיה א, יח) אם יאדימו כתולע אינו דומה למה שכתוב (איכה ד, ז) אדמו עצם מפנינים, לפי שאדמימות התולע הוא יותר חזק מאדמימות הפנינים. וכן ריאה שהאדימה מקצתה שחזק אדמימותה מפני מכה שנמצאת לה בדופן׳. וראה מעדני יו״ט אות ו-ז.
ט. וביאר הרשב״א: ׳דא״כ גבי אדומה דמכשרינן לקמן הוו להו למיבעי אדומה דכשרה היכי משכחת לה כיון דאיכא הפרש בין אדמימות לאדמימות כדאיבעיא להו לענין ירוקה אלא ירוקה דכשרה היכי משכחת לה׳. וכ״ה בפסקי הרא״ש ותוספות הרא״ש שם. [וראה בפסקי הרא״ש שהביא לאחר קושיה זו שיטת רבינו אפרים בנוסח המחלק בין האדימה סתם להאדימה מחמת מכה, ולא הזכיר כלל שינוי בגווני האדום [והיא שיטת הראב״ד, ראה גם מאירי ו׳שיטה׳ שהובאה בשטמ״ק] וממילא אין מקום להקשות מדברי הגמ׳ להלן. אולם, רבינו חילק בפירוש בין אדומה להאדימה, ולא הזכיר כלל מכה, אלא ׳לקות׳. וראה ביאור הדברים בשטמ״ק הערה 67].
י. סוכה לג, ב.
כ. כן הגיה הגרא״ז ע״פ הגמ׳ שם. [אולם המהרש״ם בדעת תורה לאו״ח סי׳ תרמח סי״ב כתב שצ״ל שהיתה לרמב״ן גירסא אחרת, עיי״ש].
ל. להלן מז, ב.
מ. בכי״פ: ולא.
נ. כי״ל: הדם.
ס. שם: וכל.
ע. שם: ביותר והדרן.
פ. כלומר, שאף שהגמ׳ מביאה מימרא דרב חנינא בשני המקומות, גם לגבי הדס וגם לגבי ריאה, מ״מ אין הכוונה שוה, שבהדס הפסול הוא מפני שהוא אדום, ובריאה הפסול הוא מפני שלקה. [והשוה שו״ת תשב״ץ ח״א סי׳ פה, ערוך השולחן סי׳ מד סכ״ה]. וראה הגהות יתרון האור למשניות סוכה פ״ג מ״ב.
צ. להלן מז, ב.
ק. סוכה לד, ב. ולענין השוואת דיני טרפות לדיני אתרוג, מצינו בכ״מ שהשוו הפוסקים דיניהם, עי׳ מג״א סי׳ תרמה ס״ק ב ופמ״ג שם, מג״א סי׳ תרמח, ס״ק ו וט״ז שם ס״ק ט, ביאור הגר״א שם ס״ק יב. ועי׳ בזה תרומת הדשן סי׳ צט, פמ״ג או״ח סי׳ תרמח א״א ס״ק יט, חו״ד יו״ד סי׳ לו ס״ק ג.
שמנה שרצים שבתורה עורן קשה והחובל בהן בשבת לכוונת הוצאת דם שהיא צריך לה אפי׳ לא יצא הדם אלא שנצרר הדם והתאדם העור בסבתו חייב אבל שאר שקצים ורמשים עורן רך והחובל בהן אינו חייב עד שיצא הדם שאין נצרר הדם שבהן כלום מתוך רכות העור והרי הוא נצרר ללא דבר וחוזר ומתרפא לאלתר ודבר זה יתבאר במסכת שבת:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי תימא [ואם תאמר]: לשמונה שרצים מדמינן לה [מדמים אנו אותה] את הריאה, דתניא [ששנויה ברייתא] לגבי שמונה שרצים: אם נצרר (התאסף) הדם, מתחת העור, אף על פי שלא יצא — חייב, מפני שהדם אינו חוזר ונבלע בהם. והוא הדין לריאה, שאם האדימה אין הדם חוזר ונבלע. אי הכי [אם כך], אפילו מקצתה האדימה נמי [גם כן] תהיה טריפה! אלא, לא שנא [אינו שונה], אין לחלק בין מקצתה לכולה.
And if you would say: We compare the lung to one of the eight creeping creatures, as it is taught in a baraita: If the blood collected under the skin of one of the eight creeping creatures, even if it did not leave the body, one is liable for desecrating Shabbat, because the blood will not be reabsorbed into the body and the wound is permanent; that is difficult: If so, then there is still no reason to distinguish between part of the lung and all of it, and even if only part of the lung turned red, the animal should be rendered a tereifa as well, because the blood will not be reabsorbed into the body. Rather, there is no difference between the reddening of part or all of the lung.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאָמַר רָבָא ורֵיאָה שֶׁיָּבְשָׁה מִקְצָתָהּ טְרֵפָה וְכַמָּה אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא זכְּדַי שֶׁתִּפָּרֵךְ בְּצִפּוֹרֶן.

And Rava says: If part of the lung was dried, the animal is a tereifa. And how much must the lung be dried so as to render the animal a tereifa? Rav Pappi says in the name of Rava: It must be so dry that it can be crumbled with a fingernail.
עין משפט נר מצוהראב״ןר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וריאה שיבשה מקצתה טריפה. והיכי דמי יבשה כדאי שתהא נפרכת בציפורן.
וריאה דאסיק גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזוותא חזוותא, פי׳ גאוןא, איכא מאן דמפרשי גילדי גילדי דמיא למצורע, אוכמי אוכמי דמיא לכוחלא, חזוותא כגון גווני דכשרי׳ בריאה כגון ירוקה ככרתי אי נמי אדומה.
א. כ״ה בה״ג דקכ״ח ע״ג וברי״ף בשם איכא מאן דפריש וחלק מהפירוש בתוס׳ וברש״י כאן.
שיבשה מקצתה, טרפה. ואע״פ שהרוח שולט ונכנס בתוך היבשות, שאינו אטום בריאה, שאם היה אותו מקום היבשות אטום, לא הוה בעי עד שתפרך בצפורן לפי כי קרוב יום אידה להנקב, מה שאין כן ביבשות, עד שתתייבש לגמרי.
ריאה שיבשה מקצתה טרפה. כתוב בהלכות גדולותא יבשה הכבד שלה טרפה, ומסתברא כותיה מאוזן בכורב דיבשין כנטולין הווג. ועוד כתב והיכא דעביא ליה כבדא, חזינן לריאה דידה אי חיורא כעמר גופנא טרפה ואי סומקא הדרא בריא וכשרהד. ואיני יודע דברי נביאות הללו.
א. סי׳ סא הל׳ טריפות (ד״ו קכח, א הוצ׳ רע״ה ירושלים ח״ג עמ׳ 143).
ב. בכורות לז, א.
ג. כ״כ בשערים דרב שמואל בר חפני, הובא בראבי״ה תשובות סי׳ אלף ופט. והרשב״א בחידושיו ובתוהב״א בית שני ש״ג (מא, א) כתב שביבש כולו טריפה, עיי״ש. וכן פסק הרא״ש (סי׳ יג). עיי״ש וביש״ש סי׳ יז. אבל בעל העיטור (שחיטה לד, ב) כתב: ׳ובעל הלכות כתב יבשה הכבד טרפה ולא בריר לן מנ״ל׳. וכן בפסקי רי״ד (הובא גם בשטמ״ק כאן): ותימה בעיני אנא מצא סמך לדברים הללו, נקבה הריאה ויבשה הריאה אמרי׳, אבל יבשה הכבד או ניקבה הטרפשא אנא הוזכרו בתלמוד. [וראה בתשובותיו (סי׳ לד) שכתב: ׳אין לסמוך על הדברים הללו להניח דברי התלמוד ולתפוש מדברי הגאונים כי בכמה מקומות היו מחמירין ומקילין שאין העולם סומכין עליהן באותם הדברים כאשר מצאנו שאסרו וכו׳ וחצר הכבד שניקב טריפה]׳.
ד. אף הלכה זו מובאת בראבי״ה שם בשם שערים הנ״ל, ובספר הפרנס סי׳ פ. וראה ר״ן י, ב, וב״י סי׳ מא.
ריאה שיבשה מקצתה כשרה. אסיקנא כל שהיא יבשה עד
כדי שתפרך בצפורן. לבעל הלכות גדולות ז״ל יבשה הכבד שלה טריפה, ונראין דבריו, דיבש כנטול דמי, כדאמר בבכורות (בכורות לז.) באוזן בכור דיבש כנטול דמי והכי נמי לא שנא, והוא שיבש כולו, אבל אם נשתייר כזית, במקום מרה וכזית במקום (רבית׳) [חיותה] לח כשרה.
ריאה שיבשה כלה או אפי׳ מקצתה או אפי׳ מיעוטה טרפה שכל היבש כנקוב ואפי׳ היא עולה בנפיחה ומ״מ בצמקה דוקא בכלה כמו שיתבאר באיזה יבשות אמרו דוקא כשהיא יבשה כל כך שנפרכת בצפורן אבל אם לא הגיע ליבשות זה אע״פ שהיא יבשה כל כך שאם תינקב אינה מוציאה טפת דם כשרה הואיל ואין האויר שולט הרי היא חוזרת ומתלחלחת:
לענין בכור נחשב במום קבוע יבשה אזנו בכדי שאם תינקב אינה מוציאה טפת דם ואעפ״כ אין למדין הימנה לענין ריאה מפני שהאוזן האויר שולט בה וכל שהגיע ליבשות זה אינה חוזרת ומתלחלחת ואין הדבר כן בריאה כמו שביארנו:
ריאה שהעלתה קלפות הרבה של חזזית כשרה והם הקרויים גילדי גילדי היתה מלאה בהרבה מקומות חברבורות של שחרות אלא שאינו שחרות הפוסל או שהיתה מלאה גוונין גוונין מהרבה מראות משונות זו מזו אלא שאינן ממראות הפוסלות הואיל ואין שם מראה הפוסל כשרה ואין אומרין בה הואיל ובהרבה מקומות אנו מוצאין אותם קלקול הוא והרי הוא גרוע יותר משנהפכה כלה למראה אחד ממראות שאינן פוסלות אלא מכשירין אותה שהרי כל מראה שאינו פוסל אפי׳ נהפכה כלה לאותה מראה כשרה הא אם היה שם מראה הפוסל פסולה שכל הפוסל פוסל בכל שהוא כנקב שאין עיקר פיסולו אלא משום נקב וכלל הדברים כל שפוסל בכלה פוסל במקצתה וכמו שפירשנו למעלה בהאדימה במה שנאמר בה אלא לא שנא כלומר שאם אתה פוסל בכלה אף במקצתה כן ואם אי אתה פוסל במקצתה אף בכלה כן וגדולי המפרשים תופשים בזה שיטה אחרת לומר שאין מראה הפוסל פוסל אלא בכולה אבל במקצתה אפי׳ היתה מלאה חברבורות של שחרות הפוסל או שהיתה מלאה גוונין גוונין מהרבה מראות הפוסלות כשרה ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה טרפה כלומר הא בשאר טרפויות עד שיתפשט בכלה אלא שחכמי הדורות משיבין שבזו לא הוצרך ללמדה אלא במקצתה שאם בכלה הרי קודם היובש נפסלה מתורת צמוק וזו היא חרותה כמו שיתבאר ומתוך כך אין דבריהם נראין ואדרבא היה להם לדון מדאיצטריך רבא לחלק בהאדימה בין כלה למקצתה אלמא שאר המקומות אין חלוק בין כולה למקצתה וכל שכן שאין הלכה כן אלא כמה שהושיבוה מאי שנא מקצתה וכו׳ עד אלא לא שנא כמו שביארנו:
ויש אומרים שענין אוכמי אוכמי וחזוואתא חזוואתא חוזר על ענין גלדי גלדי כלומר שאם היו בה צמחים ובועות במראה שחרות או שאר המראות כשרה ואף במראות הפוסלות שאין מראה פוסל בצמחים ובועות אע״פ שהם בעור הריאה ואין צריך לומר בבועות הנבלעות בבשרה שהרי אף הבשר שבה בלא בועות אין מראה פוסל שבה שאין מראה פוסל בריאה אלא בקרומותיה ומראות הפוסלות ושאינן פוסלות יתבארו למטה:
בועא שבריאה שמצאנוה נקובה וחתוך הנקב מוכיח שהוא נעשה מחדש ולאחר מיתה אין סומכין על זה ולא עוד אלא שאין מקיפין אצלה בועה אחרת נקובה מעכשיו לראות אם מראה חתוך הנקבים שוה אפי׳ בבועה אחרת שבאותה ריאה אע״פ שעושין כן בריאה כמו שיתבאר אין סומכין לעשות כן בבועא מפני שאין מראה ניכר בחתוך נקב שבה כל כך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר רבא עוד בהלכות אלה: ריאה שיבשה מקצתהטרפה. ושואלים: וכמה הוא שתיבש ותהא טריפה? אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: כדי שתפרך, שאפשר יהיה לפורר אותה בצפורן, וזה סימן שהתייבשה לגמרי, ואין לה תקנה.
And Rava says: If part of the lung was dried, the animal is a tereifa. And how much must the lung be dried so as to render the animal a tereifa? Rav Pappi says in the name of Rava: It must be so dry that it can be crumbled with a fingernail.
עין משפט נר מצוהראב״ןר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) כְּמַאן כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם דְּתַנְיָא חאֵיזוֹ הִיא יְבֵשָׁה שֶׁאִם תִּינָּקֵב וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה טִיפַּת דָּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר יְבֵשָׁה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִפְרֶכֶת בְּצִפּוֹרֶן.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this statement? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Yosei ben HaMeshullam? As it is taught in a mishna (Bekhorot 37a): If a kosher firstborn animal has a blemish, such as a dried ear, it may be slaughtered outside the Temple. What is a dried ear? It is any ear that if perforated does not bleed a drop. Rabbi Yosei ben HaMeshullam says: It must be so dry that it can be crumbled with a fingernail.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איזה יבשה כלומר לענין בכור אוזן בכור שיבשה אינה חשובה יבשה עד שתהא נפרכת בצפורן:
איזו היא יבשה – לגבי מומי בכור קאי.
רבי יוסי בן המשולם אומר – ואע״פ שאין מוציאה דם אין זו יבשה עד שתיבש כל כך שתהא נפרכת בצפורן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: כמאן דעת מי אמר זאת], האם כדעת היחיד רבי יוסי בן המשולם? דתניא [ששנויה משנה], בענין בכור בהמה טהורה, שאם יבשה אוזנו הרי זה מום המתיר לשוחטו מחוץ למקדש: איזו היא יבשה — כל שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם; ר׳ יוסי בן המשולם אומר: צריך שתהא יבשה יותר מכך, כדי שתהא נפרכת בצפורן?
The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this statement? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Yosei ben HaMeshullam? As it is taught in a mishna (Bekhorot 37a): If a kosher firstborn animal has a blemish, such as a dried ear, it may be slaughtered outside the Temple. What is a dried ear? It is any ear that if perforated does not bleed a drop. Rabbi Yosei ben HaMeshullam says: It must be so dry that it can be crumbled with a fingernail.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן גַּבֵּי אוֹזֶן בְּכוֹר דְּקָא שָׁלֵיט בֵּיהּ זִיקָא לָא הָדְרָא בָּרְיָא אֲבָל רֵיאָה דְּלָא קָא שָׁלֵיט ביה אַוֵּירָא הָדְרָא בָּרְיָא וְאָמַר רָבָא טהַאי רֵיאָה דְּקָיְימָא גִּילְדֵּי גִּילְדֵּי יאוּכָּמֵי אוּכָּמֵי חֶזְוָֹתָא חֶזְוָֹתָא כְּשֵׁרָה.

The Gemara responds: You may even say that the statement is in accordance with the opinion of the Rabbis. With regard to the ear of a firstborn, which is exposed to the wind, the Rabbis hold that the animal would not recover if it is so dry that it does not bleed. But with regard to the lung, which is not exposed to the wind, the animal would recover unless it is so dry that it can be crumbled with a fingernail. And Rava says: This lung that stands before us covered in scabs, or covered in black marks, or covered in sores with different appearances, is nevertheless kosher.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אפי׳ תימא רבנן כלומר אפי׳ רבנן דמחמירי לענין אוזן בכור דאמרי אפי׳ אין נפרכת בצפורן אלא שאינו יוצא ממנה דם חשובה יבישה אפי׳ לדבריהן אינה חשובה יבישה לענין ריאה עד שתהא נפרכת בצפורן מ״ט התם לענין אזן בכור כיון דשליט בה זיקא כו׳ אבל הכא כיון דלא שליט בה זיקא הדרא בריא אפי׳ לא יצא ממנה דם ואינה חשובה יבישה עד שתהא נפרכת בצפורן. דאסיק גילדי גילדי לשון מכות ואבעבועות:
רוח ואויר מבאיש ומקלקל את המכה.
ה״ג הכא כיון דלא שליט בה אוירא הדרא בריא.
גילדי גילדי – קליפות קליפות קרושט״ת בלעז כעין מכות מלנ״ש.
אוכמי אוכמי – טיי״ש בלעז שחורות.
חזותא חזותא – גוונים גוונים ודוקא הנך גוונים דלא מיטרפא בהו כגון אדומה ירוקה והנך דלקמן בהלכות.
אוכמי אוכמי – פירש בקונטרס טיי״ש שיש בה מראות שחורות והא דאמרינן בסמוך כדיותא טרפה יש לפרש דהינו כשרובה כך ומעשה בא לפני רבינו תם והכשיר כשלא היתה רובה שחורה אבל תימה דכיון דאמר לקמן (דף מז:) דטרפה משום דשחור אדום הוא אלא שלקה א״כ מה לי רובה מה לי מקצתה כיון דע״י לקותא היא ונראה לפרש דאוכמא דהכא היינו כי כוחלא דאמר לקמן (שם) דכשרה וכן פירש בהלכות גדולות של ר״ת.
האי ראיה דקיימא גלדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה. פירש רש״י ז״ל: מראות שאינן פוסלין בריאה כאדומה וירוקה וככוחלא, וכן כתב הרמב״ם ז״ל (הל׳ שחיטה פ״ז הי״ט) וכן דעת רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל, אבל מראות הפוסלות כגון שחור כדיו או כעין מוריקא וביעתא טריפה, דכל אותן מראות מחמת לקות הן, וכיון שכן לא שנא לקתה בכולה או במקצתה דלקות מחמת נקב הוא ונקב משהו פוסל בה. והראב״ד ז״ל שכתב חזותא אפילו מחזותא הפוסלת בה קאמר, דלא אסר אלא בכולה, אבל במקצתה הדר בריא, והביא ראיה ממה שחלקו במקצת טרפיות בין כולה למקצתה. ועוד מדאמרינן ריאה שיבשה מקצתה טריפה ולא אמרו סתם, שמא מינה דבמקומות שהזכירו סתם ולא הזכירו בה מקצתו עד שתהא כולה מאותו מראה הפוסל אמרו, ולא מיחוור דאדרבה מדאיצטריכו לאיפלוגי בהאדימה בין כולה למקצתה שמע מינה דבשאר המקומות אפילו מקצתה טריפה, ומה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה אומר הרמב״ם ז״ל משום דכולהו קודם היבש היא נפסלת כגון בצמוק דהיינו חרותא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה אוכמי אוכמי כו׳ והא דאמר בסמוך כדיותא טרפה כו׳ עכ״ל להאי תירוצא שכתבו לעיל (לפר״ת) [לפר״ח] דההיא דאדומה כשרה היינו כשמתלבנת ע״י נפיחה לא בעו למימר דה״נ הכא אוכמי כשרה כשמתלבנה ע״י נפיחה דהא כדיותא טרפה דומיא דאדומה כשרה שאמר רבא וק״ל:
ודוחים: אפילו תימא רבנן [תאמר כדברי חכמים], גבי [אצל] אוזן בכור, דקא שליט ביה זיקא [ששולטת בה הרוח], שהרי היא גלויה — לא הדרא בריא [אינה חוזרת ומבריאה], אבל ריאה דלא קא שליט ביה אוירא [שאין האויר שולט בה]הדרא בריא [חוזרת ומבריאה] כאשר היא מתייבשת, ואם כן אין להוכיח מכאן. ואמר רבא: האי ריאה דקיימא גילדי גילדי [ריאה זו שעומדת לפנינו כשהיא מכוסה גלדים גלדים], או אוכמי אוכמי [כתמים שחורים] או חזותא חזותא [מראות, צבעים שונים] — עדיין היא כשרה.
The Gemara responds: You may even say that the statement is in accordance with the opinion of the Rabbis. With regard to the ear of a firstborn, which is exposed to the wind, the Rabbis hold that the animal would not recover if it is so dry that it does not bleed. But with regard to the lung, which is not exposed to the wind, the animal would recover unless it is so dry that it can be crumbled with a fingernail. And Rava says: This lung that stands before us covered in scabs, or covered in black marks, or covered in sores with different appearances, is nevertheless kosher.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא כאֵין מַקִּיפִין בְּבוּעֵי.

§ Ameimar says in the name of Rava: One may not compare cysts of the lungs. If one finds a perforated cyst on the lung, but does not know whether it was perforated before or after slaughter, he may not perform a test by perforating another cyst in order to compare their appearances.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין מקיפין בבועי שאם יש נקב בבועא דלא אמרינן נקבינן בועא אחריתי אם דמו הנקבים להדדי דאמרינן לאחר שחיטה ניקבה ותהא כשרה אבל אזלינן לחומרא ואמרינן קודם שחיטה הוא:
ערך בע
בעאלא שביק ליה לבריה למפתח בועתא (בריש גמרא דפרק אלו הן הלוקין. חולין מו:) אין מקיפין בבועי. חבורות פצע תרגום שיחני ובועתתא. פירוש למפתח ליה בועתא לפתוח לו מורסא דלמא מרחיב לה וקא עביד חבורה לאביו שהיא שגגת חנק חבירו שגגת לאו לא יוסיף פן יוסיף:
ערך קף
קףב(שביעית פ״י) הקפות החנות אינה משמטת (בפרק עקביא) והחנוני מקיף (בבא קמא עט.) גנב והקיף גגב והחליף (קידושין לה) אין מקיפין בחילול השם אחד שוגג ואחד מזיד פי׳ אין ממתינין לו עד שיעשה זכות כנגד אותה העבירה שיש בה חילול השם כדי לדחותה כמו הנוטל מן החנוני היום ומחר פורע (חולין מו:) אקפך אנא (בראשית רבה מא) וילך למסעיו במסעות שהלך בהן חזר אר״א הלך לפרוע הקפותיו פירוש לפרוע מה שנטל באשראי ובאמנה (בראשית רבה מה) אין מקיפין בבועי פי׳ ריאה שיש בה צמחים ונמצאת אחת מהן נקובה ואין ידוע אם קודם שחיטה נקבה או אחר שחיטה אין אומרים ננקוב לזה האחרת ונראה נקב זה אם דומה לנקב זה אלא כיון שנמצאת נקובה טרפה אבל בבני מעים מקיפין אם נמצא נקב בבני מעים ואין ידוע אם ניקב קודם שחיטה או אחר שחיטה נוקבין נקב אחר בבני מעים ומדמין:
א. [געשוועלסט.]
ב. [בארגען פערגלייכען.]
אין מקיפין בבועי – בועה שניקבה בריאה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא דליכא למיתלייה בטבחא ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה אין מביאין בועה אחרת להקיף ולקרב אצלה ולנוקבה ולראות אם מראה הנקבים שוים כדאמרינן לקמן בפירקין (חולין נ.) מקיפין בריאה דה״מ ריאה אבל כיון שנעשית בה בועה אין מראה ניכר בה שעשוי להשתנות כל שעה ושמא מראה אחר היה לו ונשתנה. לשון מקיפין מקרבין זו לזו כמו אין מקיפין שתי חביות דמסכת ביצה (דף לב:).
סימן רלז
אין מקיפין בבועי, אם יש בועות בריאה ונמצאת אחת מהן נקובה אין נוקבין אחרת לדמותה לה שאם דומה לה אמרינן אחר שחיטה ניקבה וכשירה, שאפילו דומה לה לא תלינן ולא סמכינן עלה לאכשורה. אבלא אם בריאה נמצא נקב וספק אם קודם שחיטה ניקב או אחר שחיטה, נוקבין בריאה עתה אם דומין הנקבים ודאי אחר שחיטה ניקב וכשירה. ואפילו מערוגה לערוגה, פי׳ מאומא לאומא או מאונא לאונא, אבל לא מאומא לאונא ולא מאונא לאומא.
א. נ ע״א.
אין מקיפין בבועי – כשניקבה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא כדפירש בקונטרס דאי לא ניקבה כשרה בר מהיכא דאיכא תרי בועי דסמיכי להדדי כדבסמוך.
הני תרתי אוני דסריכי אהדדי לית בהו בדיקותא. כלומר דאף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, וכדאוקימנא בשלא כסדרן, ופירש רש״י ז״ל: שלא כסדרן מראשונה לשלישית דמתוך שזו הולכת כאן וזו הולכת כאן הקרום מתפרק ונסתר. ונראה מתוך פירושו דכל כסדרן אפילו מגב לגב או מחתוך לחתוך [כשירה], ואם כן אונות שבשמאל שאינן אלא ב׳, אין צריך בדיקה מחמת סרכא. והרב אלברצלוני ז״ל כתב דמגב לגב טריפה וכן נהגו, וכן מחתוך לגב, ומיהו מחתוך לחתוך הסכימו הגאונים ז״ל והכשירו, אף על פי שנסתרכו באמצע ובעיקרן מתפרקין זו מזו כיון דחדא על חבירתה היינו רביצה (ורביעתא) [ורביתייהו], וכשהבהמה בחייה אפילו בלא סרכא דחקו אהדדי, וכן כתב הרב אלפסי ז״ל בתשובה, וכן דעת רבינו האי גאון ז״ל, וכן נהגו היתר על פיהם בכל המקומות, אף על פי שר״ח ז״ל היה מגמגם בדבר לאסור עד שתסרך אונה לחבירה מראשה ועד רגליה כדי שלא יתפרקו בנענוען ואפילו בסירכא מראש חתוך של זו לסוף חתוך של זו באלכסון, נהגו להכשיר, ומנהגן של ישראל תורה היא. ואומא (לאומא) [לאונא] הסמוכה לה, כתב רש״י ז״ל בשם רבו ז״ל דכשרה. ודעתו הסכים לדעת רבו והכשיר, ויש מי שאוסר, וטעם האוסרין, לפי שלא הזכיר רבא אלא אונא דסמיכן אבל אומא לא הזכיר כלל. ואין לך אלא מה שמנו חכמים, וטעם רבינו שלמה ורבו ז״ל שלא הוזכרה אומא בתלמוד כלל. ועוד כתב רש״י ז״ל בתשובה וכי בשביל שוטים שקורין אותה אומא נאבד שמה או נשתנו. ור״ת ז״ל מן האוסרין, ואמר דלא הוזכר בגמרא אלא אוני דסמיכן, אבל אומא לא, ואף על גב דאומא לא הוזכרה בגמרא כלל ודאי בשם אומא לא הוזכרה, ומכל מקום בכלל אוני ליתא דריאה מיקרא וכדאמרינן בסמוך (מז.) חמשה אוני אית לה לריאה, ואם איתא שבעה נינהו, אלא דלאומי קרי ריאה ולאוני אוני, ואף על פי שהוא כדברי רב״ת ז״ל שאין אומא בכלל אוני דאומא ריאה (ד)⁠מיקרי, מכל מקום הלכה למעשה כדברי רש״י ז״ל שהסכים עם רבו ז״ל [דכ]⁠המתירים נראה, דהא טעמא דמילתא משום דהני רביתיה הוא (ואומר) [ואימא] לאונא דסמיכא לה נמי מההוא טעמא מיתכשרא, דהא (הני) [הכי] רביתא ורביצתא ותמיד הן שוכבות זו בצד זו אפילו בלא סירכא. ומה שהזכיר רבא אוני לבד, כבר נתן בזה טעם נכון רש״י ז״ל בשם רבו ז״ל, דכל עיקר דברי רבא והוראתו בזה אינה אלא ללמדך דאוני דסמיכן שלא כסדרן טריפה, דאם לא שבא ולמדנו כך הייתי אומר דאפילו בשלא כסדרן כשירה לפי שעומדות במצר החזה ואינן עשויות להתנענע ולהתפרד זו מזו כל כך, והלכך אפילו שלא כסדרן כשירה, קא משמע לן דלא, אבל אומא לאונא שלא כסדרן לא איצטריכינא ליה לרבה לאשמועינן, דכיון דאומא במרחב היא עומדת קצת ונסרכת לאונא שלא כסדרה הא ודאי טריפה, ויש בזה טעם מספיק לסמוך בו. וכן מראין דברי רבא בודאי, דהא לא קאמר תרתי אוני דסמיכן להדדי כשרה, והני מילי בכסדרן, אבל בשלא כסדרן (בא ללמדנו) [לא] דאלמא עיקר דבריו לאשמועינן כוחה דאיסורא, וכן הסכימו הגאונים ז״ל, וכן כתב הרב אלברצלוני ז״ל דדבר זה התירו הגאונים ז״ל בכנופיא. ויש מי שאומר דכי מכשרינן דוקא בבדיקה, אבל שלא בבדיקה לא, מדקאמר רבא בתרתי אוני שלא כסדרן לית להו בדיקותא ולא קאמר טריפה, משמע דהני לית להו בדיקותא, הא כסדרן אית להו בדיקותא, ובדיקה מיהא צריכה, ולא מיחוור, דכיון דאמרינן (הני) [הכי] רביתייהו, משמע דבלא בדיקה נמי כשרה, וכן כתב הרב רבינו האיי ז״ל, וכן נהגו, והא דאמר רבא לית להו בדיקותא, כתב הרמב״ן ז״ל דלישנא דוקא נקט, משום דסירכא לא מחמת עצמה היא אוסרת אלא מחשש נקב, ומשום הכי קאמר דלית לה בדיקותא אם יש בה נקב אם לא כלומר אם מבצבצא אם לא דאפילו לא מפקא זיקא טריפה דודאי או האי אינקיב או האי אינקיב, ואין האחת מגינה על חבירתה דאינן רובצות זו על זו, הלכך [בכסדרן] קיימא לן דאפילו בלא בדיקה כשירה כיון דסמיכן בכסדרן. ועינוניתא דורדא היכא דסריכא ואפילו לכיס שלה טריפה, דלא אמרו אלא באוני דכל חד וחד מגין אחבריה כיון דהיינו רביתייהו, אבל בעינוניתא דורדא טריפה לכל היכא דסריכא. ומכל מקום יש לדקדק לפי מה שפירש רש״י ז״ל דטעם שלא כסדרן מפני שזו הולכת כאן ומתפרקת הקרום ונסתר וכסדרן הולך הוא וחזק בכל עת דמכל מקום כסדרן נמי אף על פי שקרום זה עולה עליהן, הא אמר לקמן (חולין מז:) דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. ואם תאמר דיש סירכא בלא נקב, ולאו כל מאי דסריך אינקיב, והלכך כי סריכא שלא כסדרן טריפה ולא מחמת דאיכא השתא נקב אלא משום דעבידי להתפרק מתוך שזו מושכה מכאן וזו מושכה מכאן יקרע העור בזו ובזו, אבל בכסדרן לא מפרקי, [הא] (ב)⁠רש״י ז״ל [כתב] לקמן דאין סרכא בלא נקב, ועוד דאמר לקמן (חולין מח.) גבי הא דאמר מר זוטרא אתון הא דרב נחמיה אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה וכו׳, ואקשינן האי מאי בשלמא הכא תלינן בדופן, אבל התם אי אינקיב האי טריפה אי אינקיב האי טריפה דמשמע דלעולם כל סירכא מחמת נקב היא. ועוד ריאה הסמוכה לדופן ולא העלתה צמחים וליכא מכה בדופן אמאי טריפה, אף על גב דלא מפקא זיקא, כדאיתא לקמן (חולין מח.) דדלמא לא אינקיב כלל, ואי משום שעשויה להתפרק שמא תתפרק מצד הדופן ולא מצד הריאה, ואיכא למימר בהא דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה לפי שקרומה רך, ואי נמי לפי גרסת רש״י דלא גריס בההיא אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, לא תקשי, דהתם נמי בבדיקה סגי וכל דלא מבצבצא כשירה וכדכתבינן עלה. ואם תאמר אם כן דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה, ומטעם זה אנו אוסרין אותה לאותה גירסא אפילו כי איכא מכה בדופן, אמאי כשירה מכל מקום עשוי היא להתפרק מצד הריאה, לא היא דכיון דאיכא מכה בדופן גם אותו קרום שבצד הדופן רך יותר מקרום הריאה ומשם הוא עשוי להתפרק. וראיתי מי שאומר דטעמא דשלא כסדרן אינו משום דעבדי דמפרקינן לבד. אלא משום דאין סירכא בלא נקב. וכי סריכן תרי אוני להדדי כיון דמינקוב או האי או האי, וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום הא נמי טרפה דהא ליכא מאן דמגין עליה אלא כסדרן דהיינו מחיתוך לחיתוך דהיינו רביתיה, ואפילו בלא סירכא הן שוכבות זו על זו ומגינה זו על זו, וכיון שקרום זה עולה על הנקב מחברן וחדא סותמת אחברתה, וכדאמרינן לקמן (שם) זה פסול החוזר להכשירו לאו למעוטי ריאה שנקבה ודופן סותמתו ואפילו סביך בבישרא, ופרקינן לא לעולם אימא לך היכי דסביך בבשרא כשר אלא זה פסול החוזר להכשירו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה, דאלמא כיון דאיכא קרום ונסבך למה שסמוך לה כשרה, דבין קרום וסמיכה דופן סותמתן יפה וסתימתן מגין על הנקב ובתרתי אוני דסמיכן להדדי מחתוך לחתוך דכותה היא, אבל אוני דסמיכן להדדי מגב לגב או מחתוך לגב דליכא דמגין עליה אלא קרומו לבד טריפה, דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, וזה לפי סברת הגאונים ז״ל שאסרו מגב לגב או מחתוך לגב אפילו בכסדרן כמש״ל, ואם כדברי אלה היה לנו לאסור אפילו מחתוך לחתוך בשפולי האונות שאינן דבוקות זו בזו כ״כ, אי נמי אם היתה הסירכא עולה מאלכסון כגון שראש הסירכא אחוז בראש או תוך אונא זו וראשה האחד אחוז בשיפולי חתוך האונא הסמוכה לה דהשתא מיהא הא לא סתמן להדדי. ועוד ריאה הסמוכה לדופן אפילו ליכא מכה בדופן אמאי טריפה, ולפום מאן דגריס התם אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה. והא סרוכה מיהא לדופן והוה לן לאכשורה דכיון דאיכא קרום וסמוכה לדופן עולה סתימתה יפה, אלא שיש לומר בזו דכיון שהריאה עומדת במרחב החלל ואין הדופן סותמו אין כאן סתימה אלא מחמת הקרום לבד, וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום, ושמא רב נחמיה שהיה בודק אותה (פישרי) [בפושרין] אפילו בשאין מכה בדופן סבור ליה דתולין בדופן להקל, ואף על גב דליכא מכה בדופן, ומיהו בדיקה צריכה, דדילמא מחמת הריאה הוא ועדיין היא נקובה. ואם תאמר ואם מחמת הריאה הוא, מה הועלנו בנפיחתה, דהא דלא מבצבצא משום קרום שעלה בה הוא, הא ליתא, דאי אמרינן דודאי אינקיב ריאה כדקאמרת, אבל אפשר דנקב זה מחמת דופן הוא וריאה לא אינקיבא מעולם, והילכך אי לא מבצבצא כשירה, ואף על פי כן חיישינן לה לבדקה, כיון דאיכא למיחש קצת. ותדע שהרי במחט שנמצאה בחתיכה דריאה דחיישינן דילמא אי איתיה שלימה קמן הוא מינקבה, וכי איתא קמן שלימה בבדיקה מיהא סגי לה, וכי איכא מכה בדופן בדקינן לה כדברי הגאונים ז״ל. ואפילו הכי בבדיקה סגי לה, ולא אמרינן דילמא קרום עלה מחמת מכתה ונסתמה כנ״ל. ומכל מקום קשה עדיין מה שהקשיתי על זה. ועוד שלפי דברי אלה היינו אוסרין סירכא תלויה, וכבר פשט ההיתר בה בכל המקומות, והנכון שנאמר שיש סירכא בלא נקב כמו שכתבנו למעלה, והא דאמר לקמן (שם) אי אינקיב האי טריפה ואי אינקיב האי טריפה, הכי קאמר אבל הכא עשויין הן להתפרק ולהקרע עוד מכאן ומכאן, וכל העומד לנקוב כנקוב דמי, וכן נראה דעת הרמב״ם ז״ל (הל׳ שחיטה פ״ז הי״א), ואף על פי שקשה קצת הלשון דהוה ליה למימר אי מנקיב האי טריפה ואי מינקיב האי טריפה ואי דאינקיב לשעבר משמע, אחר כך מצאתי בסוף פירוש הרמב״ן דבמקצת נוסחאות נמצא בהן כתוב אי מנקיב האי טריפה ואי מנקיב האי טריפה, ועוד קשה קצת שהיינו חותכין מתוך שיטה זו דאין סרכא אוסרת לגמרי אלא היכא דמסתרכת לריאה או לאחד מן המקומות שנקיבתן במשהו, אבל לגרגרת או לחזה או לאחד מן שאר המקומות שאין נקיבתן במשהו כשירה ובבדיקה כדברי ר״ת ז״ל שאנו עתידין לכתוב בע״ה שפסק כרב נחמיה דבדיק לה בפושרי ואף על גב דליכא מכה בדופן. ולא כן דעת הגאונים ז״ל אלא לכל היכא דמסרכא טריפה חוץ מכסדרן ואונא לדופן בדסביך בבשרא ואומא בדופן בדאיכא מכה בדופן, וכן המנהג הפשוט בכל המקומות. ומיהו גם לדברי הגאונים ז״ל י״ל כן דאע״ג דיש סירכא בלא נקב מכל מקום כיון שנאחזת בדופן או בחזה שהן קשין אצל קריעה יותר מריאה, וסירכא זו עשויה להתפרק מתוך נדנוד הריאה שמתנועעות ומושכות לכאן ולכאן בודאי מצד הריאה יתפרק קודם ויקרא העור וטרפה, ומשום הכי אוסרין אותה מעתה, אלא אם כן יש מכה בראש הסירכא השני דמשם היא עשויה להתפרק כמו שכתבתי למעלה, והיינו דכי איכא מכה בדופן דמכשרינן לה ובדליכא מכה בדופן מטרפינן לה, ורב נחמיה דבדיק לה בפושרי לא סבירא ליה הכי, אלא מכיון שעולה בנפיחה והשתא מיהא אכתי לא מיפרקא לא נאסר אותה מעתה דדילמא כשתתפרק מצד הדופן תתפרק. ואפילו לגירסת רש״י ז״ל דאפילו בדליכא מכה בדופן כשירה בבדיקה, אפשר לי לומר דכיון דדופן דחוקה על גבי הריאה מתחממת ועשויה להוציא רירין, וכיון שממנה הרירין יוצאין ומתפשטין עשוי הקרום להתפרק ממקום שהתחיל להתפשט תחילה, ונראה לפי טעם זה דסירכא תלויה מותרת, דהא איכא למיתלא דמחמת משקין שהיא שואבת היא פולטת ליחה עבה ומדבקת ונמשכת כחוט, ואף על גב דאיכא למימר דסירכא נמי מחמת נקב האי כיון דבדקינן לה ולא מבצבצא ואיכא למיתלי בליחה שלא מחמת נקב תלינן, ומיהו איכא למימר דבדיקה מיהא צריכה דהויא לה כספק דרוסה. והרמב״ם ז״ל (הל׳ שחיטה פי״א, הט״ו) כך כתב יש מקומות שאם נמצאו סירכות מדולדלות מן הריאה אף על פי שאינן דבוקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותה, ודבר זה הפסד גדול הוא ואבוד לממונם של ישראל, ומעולם לא נהגו זה לא בצרפת ולא בספרד ולא נשמע זה במערב, ואין ראוי לנהוג כמנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד אם נמצאת שלימה מן הנקב הרי זו מותרת עכ״ל, ואפשר לומר דאפילו בדיקה אינה צריכה, ואינה דומה לספק דרוסה ולישב לה קוץ בוושט, דהתם איתילידא בה ריעותא דבהמה, כלומר שהוחל בה מעשה המטריף, אלא שאנו מסופקים בגמר המעשה, שהרי אמרינן לקמן (חולין נג.) על ארי בינייהו ונמצאה צפורן בגבו של אחד מהן דרגלים לדבר שדרסן כיון דאיהו שתוק ואינהו מקרקרן, או ישב לה צפורן בגבה אלא שאנו מסופקין אם דרסן דריסה האוסרת אם לאו, וכן אם ישב לה קוץ שאנו מסופקים אם גמר הקוץ לנקוב ויצא לחוץ אם לאו, וכיון שכן מספק צריכא בדיקה, אבל בזו שאין כאן שום הוכחת איסור ולא התחילו שהרי סירכא זו יש לתלותה בליחה הבאה שלא מחמת נקב כלל אף בדיקה אינה צריכא. ותדע שהרי היכא דעל ארי בינייהו והוא שתיק ואינהו שתקן או צווח ואינהו מקרקרן תלינן לקולא דאימר שלמא הוא דעבד או בעותי מבעתי אהדדי ולא ודאי קאמרי אלא אימר. ואם תאמר אם כן תיקשי לן הא דאמרינן לקמן (חולין נא.) גבי אימרתא דהות (גבי) [בבי] רב חביבה שגרוניא שכיחי חוט השדרה לא שכיח (דמשמש) [דמשמע] דאי כהדדי נינהו חיישינן וצריכה בדיקה, לא היא דהתם נמי הא איתילדה בה ריעותא, אף על גב דאמרי דשגרונא שכיח, לאו שכיח ממש קאמרינן, אלא טפי מפסיקת חוט השדרה קא אמרינן, ומיהו שגרונא נמי לא שכיח, והילכך אי לאו דחוט השדרה לא שכיח כותיה נמי היה מצרכינן לה בדיקה, אבל סירכא דמחמת ליחה שכיחא טובא ודרכה בכך להוריד רירין אילך ואילך הילכך אפילו בדיקה לא צריכה כנ״ל. והרב בעל העיטור ז״ל (הלכות שחיטה) כתב ורבותינו שבלוניל סברי דסירכא תלויה או מאונא או מאומא כיון דעולה בנפיחה כשירה, דהויא כבועה, משמע מתוך לשונו דצריכה בדיקה, ואפשר שיש עוד להתיר בלא בדיקה, מטעם ספק ספקא ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב ואם תמצי לומר מחמת נקב שמא קרום העליון בלבד הוא שניקב. ומיהו יש לומר בזו דכיון שאפשר בבדיקה אין מתירין אותה מספק ספקא. ולפי דברי רבותינו ז״ל האומרים דאין סירכא בלא נקב לא הבנתי טעם היתר סירכא תלויה, מאחר שחתכנו כך שכל סרכא מורה על נקיבת הריאה וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום מה לי סרוכה בשני ראשיה מה לי בראש האחד, שאין הדעת סובל שהסירכא היא מחמת נקב מסתרכת בדבר אחר והסירכא שאינה מחמת נקב תסתרך לעולם, אף על פי ששמעתי כך בשם מקצת רבוותא ז״ל, אחר כך מצאתי בשם הראב״ד ז״ל דסירכא שלא במקום רביתא ודאי מחמת נקב היא ואף על פי שעולה בנפיחה אימר קרום עלה באותו נקב, אבל [כ]⁠שהסירכא במקום רביתא תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסירכא ולא מחמת נקב ועל ידי כך הוא אומר דאונא לדופן [בסרוכה לדופן] כדסריכא אפילו לגרמא כשירה, שלא אמרו והוא דסבוך בבשרא אלא בריאה שניקבה דבעיא סתימא חזקה דהיינו סביך בבשרא, אבל זו לא ניקבה, ומכל מקום עדיין לא נתיישב לי הענין דאם כן סירכא תלויה שלא במקום רבותא אסירה. ועוד תרתי אוני דסמיכן בכסדרן מגב לגב כל שכן מחיתוך לגב היה לנו להתיר לפי דבריו, שהרי האונות מחמת דוחק הדופן ששוכב עליהן הן מוציאים ליחה ונסרכות בכאן ובכאן ואפילו יציאתה מחיתוך לגרגרת או לשאר המקומות [תהא] מותרת, אלא אם כן יתרץ רבינו ז״ל כפי מה שתרצנו אנחנו דחוששין שמא תתפרק מצד הריאה ויקרע העור, ודברי רבא ורב נחמיה כפי שטתנו כמו שכתבנו, ועם כל זה [קשה] שנאסר סרכא תלויה שלא במקום רביתא, וצריך עיון. וכל מקום שאסרו כאן ריאה מחמת סריכתא אין הפרש בין שהסרכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה ורחבה כגודל דאדרבה תרתי אוני דסמיכן להדדי משמע שהן סמוכות בדבק רחב, ואף על פי שמקצת ספרים כתוב בהן תרתי אוני דסריכן להדדי, כיון שלא נזכר זה בגמרא אין לך אלא מה שהתירו לך. ור״ח ז״ל דוקא בתרתי אוני דסריכן לגמרי מראשן ועד סופן התיר ולא כשנתפרקו באמצעותן או בסופן כלל ודכוותה נאסרה בשלא כסדרן, ואף על פי שנדחו דבריו מדברי הגאונים ז״ל במה שאסר כשלא נסרכו לגמרי, מכל מקום למדנו מדבריו דסרכא דבוקה ורחבה אינו מותרת, וכן ראוי להורות, וכן נהגו ברוב מקומות ישראל.
אמר רבא אין מקיפין בבועי. פירש רש״י במקום דלא ממשמשא ידא דטבחא, אבל היכא דממשמשא ביה ידא דטבחא תלינן בטבחא, ולאחר שחיטה משמע, אף על גב דאיכא ריעותא בריאה אפילו הכי תלינן בטבחא, ולאחר שחיטה משמע, אף על גב דאיכא ריעותא בריאה אפילו הכי תלינן דאינקיב מחמת בועא ותלינן לקולא בטבחא. ובהלכות גדולות האי בועא דקיימא בשיפולי דריאה או על אונא אי מהדר לה בשרא (הדר) הדרנא דבועא אפילו משהו בעלמא כשרה. ואי לא חסרה היא וטריפה, כלומר הרי היא כאלו נטלה הבועא וחסרה היא וטרפה. ולשון אחר מצאתי בתוספות משום דכל יתר כנטול דמי, והכל אחד. וכתב הרב בעל התוספות ז״ל ודבר תימה הוא דמה ענין זה אצל זה. וגם אין לאסור מטעם דנראה כשתי בועות, דהא מכשרינן היכא דשפיכי אהדדי, מכל מקום טוב להזהר, לפי שכל דבריהם דברי קבלה, והרב בעל העיטור ז״ל (הלכות שחיטה דין בועי) כתב זה המנהג בכל ארץ אשכנז ואין לנו להוסיף על הטריפות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב אמר אמימר משמיה [משמו] של רבא: אין מקיפין [מקרבים, משווים] בבועי [בבועות שעל גבי הריאה], שאם נמצא נקב בבועה, ואין ידוע אם היה בה קודם שחיטה והיא טריפה, או לאחר שחיטה והיא כשרה — אין עושים נקב בבועה אחרת, כדי להשוות אותן.
§ Ameimar says in the name of Rava: One may not compare cysts of the lungs. If one finds a perforated cyst on the lung, but does not know whether it was perforated before or after slaughter, he may not perform a test by perforating another cyst in order to compare their appearances.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְאָמַר רָבָא להָנֵי תַּרְתֵּי אוּנֵּי דִּסְרִיכָן לַהֲדָדֵי לֵית לְהוּ בְּדִיקָה וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן אֲבָל כְּסִדְרָן הַיְינוּ רְבִיתַיְיהוּ

And Rava says: These two lobes of the lung that adhere to one another by thin strands have no need for inspection, since it is certain that these adhesions arose due to a perforation of the lung, rendering the animal a tereifa. The Gemara adds: And we said this halakha only with regard to adhesions that are out of order, where a lobe adhered to a non-adjacent lobe. But with regard to adhesions that are in order, that is their normal manner of growth, and the animal is kosher.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותבעל המאורר״י מלונילההשלמהרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך אן
אןאאוני דסריכן להדדי (חולין מו:) פירש ר״ח שלא כסדרן קבלה רב מפי רבי אפילו סריכי תרתי אוני באמצע ועיקרן מפרקי מהדדי טרפה וכל שכן אם דבוקות זו על גבי זו הראשונה עם השלישית דודאי טרפה והגאונים כתבו כיון דחדא צריכא על חברתא היה מרביצה ומרבעתה ולא אכפת לו בהאי פירכא דהיינו רבועיתיהו וכד איתא לבהמה בחייה אפילו בדלא סריכן דחקן אהדדי וכשרה:
ערך בץ
בץבהיה חמץ מבצבץ ויוצא (בגמ׳ דפסחים דפרק קמא) (סוטה יא:) בגמרא וכן בענין הטובה ולאחר שהולכין מבצבצין ויוצאין כעשבי השדה שנא׳ רבבה כצמח השדה (כתובות קיא:) אמר רבי חייא עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין לירושלים שנא׳ ויציצו מעיר כעשב הארץ. (חולין מו) מותבינן על גדפא או גילא או רוקא אי מבצבצא טריפה (חולין מה) אתמר רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לתוך מוחו ובודק אי מבצבץ ועולה טריפה ואם לאו כשרה כמו אדם המפיס מורסא ורואה אם מבצבץ ועולה ויוצא מן המוח טרפה:
ערך גלד
גלדג(שבת י.) מגרד אדם גילדי צואה וגילדי מכה שעל בשרו. (ובפ״ט במקואות) אלו חוצצין לפלוף שהוא חוץ לעין וגלד שחוץ למכה והרטייה שעליה ושרף היבש וגלדי צוא׳ שעל בשרו פי׳ אדם שהיתה לו זיעה גדולה ועלה הלכלוך והצואה עליו ונעשה כמו גלד על עורו (חולין נה כתובות עו.) הוגלד פי׳ המכה בידוע שג׳ ימים קודם שחיטה פי׳ עור דק שעלה על המכה כמו שק תפרתי עלי גלדי (איוב ט״ז:ט״ו) אמר איוב מנהגו של עולם מי שהיתה לו מכה ונתרפא והעלת׳ גלד נותן בה דברים רכים כמו צמר גפן או סרק של פשתן בריכוך השמן אבל אני השק שאינו רך אלא קשה תפרתי עלי גלדי. (חולין נד) הגלודה ר״מ הכשיר. (סוכה לה) אמר רבא האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא כשרה. (חולין מו) אמר רבא האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה פי׳ נקלפה הריאה כגון שניטל קרום העליון כמו התמרה האדומה שנקלפה עורה כשרה שהקרום התחתון מגין (חולין מח) אמר רבא כי הוינן אזלינן בתריה דרב נחמן בשוקא דגילדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן. (בבא מציעא כד) ר״ש אומר כל כלי אנפוריא רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דרבנן. (מועד קטן כז. סנהדרין כ) מת לו מת כי אתא רבין אמר אמר לי ההוא מרבנן ורב תחליפא בר מערבא שמיה דהוה שכיח בשוקא דגילדאי האי דרגש ערסא דצלא. (חולין מו) אמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי (ראש השנה כו) והאי דפרה כיון דקאי גילדי גילדי כב׳ וג׳ שופרו׳ דמו (ראש השנה כ״ז) גרדו והעמידו על גלדו כשר (יומא מג) בכל יום הית׳ כביד׳ והיום הית׳ קלה תנא בכל יום היתה גילדה עבה והיום דקה. (וביקרא רבה בפרשת צו פרשת שנאה תעורר מדנים) אם תאמר דהוה גליד תני רבי הושעי׳ כעובי דינר גרדיון הוה בו:
ערך גלד
גלדד(שבת י.) מגרד אדם גילדי צואה וגילדי מכה שעל בשרו. (ובפ״ט במקואות) אלו חוצצין לפלוף שהוא חוץ לעין וגלד שחוץ למכה והרטייה שעליה ושרף היבש וגלדי צוא׳ שעל בשרו פי׳ אדם שהיתה לו זיעה גדולה ועלה הלכלוך והצואה עליו ונעשה כמו גלד על עורו (חולין נה כתובות עו.) הוגלד פי׳ המכה בידוע שג׳ ימים קודם שחיטה פי׳ עור דק שעלה על המכה כמו שק תפרתי עלי גלדי (איוב ט״ז:ט״ו) אמר איוב מנהגו של עולם מי שהיתה לו מכה ונתרפא והעלת׳ גלד נותן בה דברים רכים כמו צמר גפן או סרק של פשתן בריכוך השמן אבל אני השק שאינו רך אלא קשה תפרתי עלי גלדי. (חולין נד) הגלודה ר״מ הכשיר. (סוכה לה) אמר רבא האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא כשרה. (חולין מו) אמר רבא האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה פי׳ נקלפה הריאה כגון שניטל קרום העליון כמו התמרה האדומה שנקלפה עורה כשרה שהקרום התחתון מגין (חולין מח) אמר רבא כי הוינן אזלינן בתריה דרב נחמן בשוקא דגילדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן. (בבא מציעא כד) ר״ש אומר כל כלי אנפוריא רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דרבנן. (מועד קטן כז. סנהדרין כ) מת לו מת כי אתא רבין אמר אמר לי ההוא מרבנן ורב תחליפא בר מערבא שמיה דהוה שכיח בשוקא דגילדאי האי דרגש ערסא דצלא. (חולין מו) אמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי (ראש השנה כו) והאי דפרה כיון דקאי גילדי גילדי כב׳ וג׳ שופרו׳ דמו (ראש השנה כ״ז) גרדו והעמידו על גלדו כשר (יומא מג) בכל יום הית׳ כביד׳ והיום הית׳ קלה תנא בכל יום היתה גילדה עבה והיום דקה. (וביקרא רבה בפרשת צו פרשת שנאה תעורר מדנים) אם תאמר דהוה גליד תני רבי הושעי׳ כעובי דינר גרדיון הוה בו:
ערך דל
דלה(חולין קכט.) האבר והבשר המדולדלין בבהמה. (בכורות לה.) מעשה בזכר של רחלים זקן. (בכורות מה) אלו בעלי הדלדולין פסולים באדם וכשרים בבהמה. (כריתות טו.) אבר המדולדל בבהמה אבל המדולדל באדם טהור ובגופה של בהרת (נגעים פרק ו) היבלות והדלדולין איכא דאמרי התלתולין והוא כמו תל בשר ונדלדל למטה. ובאלו חוצצין (מקואות פרק ט) וצפורן המדולדלת. (חולין מד) אמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן הכא דאידלדלו אידלדולי (חולין מו) ומעורה בטרפשין מה הוא פי׳ נדלדל נתפרק ונשאר תלוי כדתנן האבר והבשר המדולדלין:
ערך חז
חזו(תמיד כט.) סידר את המערכה הגדולה מזרחה וחזיתה מזרחה פירוש פני המערכה למזרח תרגום וירא ישראל וחזא. (ובפרק ג׳ דפרה) ומפתחין בה חלונות וחזיתה מערבה פי׳ פני המערכה של עצים ומראיתה למערב למקדש שהמקדש בהר הזיתים במערב היה (בבא בתרא ב.) ועושה חזית מבחוץ וכתיב מול מחזה אל מחזה. מרוח אשך תרגום ירושלמי חזוייה חשיך ומפורש בערך אשך. (א״ב בנוסחאות שלנו אין גרסא זו כי אם דחסר כוליא). (פסחים קה) אנא לא חכימא אנא ולא חוזאה אנא. (חולין מו) חזוותא כשירה איכא דאמרי כחזוותא דאופתא (בבא מציעא כא) א״ר אבהו הואיל וחזותו מוכיח עליו אע״ג דנתרי׳ זותי מידע ידיע דוכתא ודוכתא דאיניש ואיניש פי׳ שני זיתים היינו טעמא דלא הוי יאוש הואיל וחזותו מוכיח עליו כלומר מראיהן של זיתים מוכיח עליהן דיש שהן לבנות ויש אדומות ויש שחורות וידוע שדה של מי מגדלת לבנות ושל מי מגדלת שחורות הלכך לא מיאשי בעליהן דסברי כולהו מכירין את שלו ספר אחר הואיל וזיתו מוכיח עליו כלומר והזיתים של כל אדם ידועים לכל פי׳ כעניין שלמעלה:
ערך כשות
כשותז(מקואות פרק ט) כשות של קטן לא מיטמא ולא מטמא. (עוקצין פרק ב) כשות של קישות והנץ שלה טהור פי׳ כשם שיש לקישות כשות שהן הקישואין קטנים שיש להן כמו שער קטן כן יש לקטן והוא הכשות פי׳ כשות של קישות בלשון ישמעאל זגב אלנואר. פי׳ זגב הוא כמין ציצין שהן על צלעות הקישות כשהן קטנים דומה לשער אלנואר הוא פרח הקישות כמו ויוצא פרח (שבת קו:) האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי חייב משום עוקר דבר מגידולו פירוש שכן מפורש (עירובין כח:) דחזינן דקטלין היזמיתא ויבשא כשותא והגאון רב האי אמר כמו כן נקרא בל׳ ישמעאל כשות והוא כמין חוטין ירקרוקין כגון של ברקת שעיקרן בארץ ופריו על קיצין הנקראין היזמי ועוד פי׳ צמח כדמות זהב נמשך בחוטין למעלה מהקוצים (שבת קט) אבוב רועה רב שימי גופיה בלע חויא אתא אליהו אידמי לה כפרשא אכליה כשותא במלחא וכו׳ (שבת קלט) כשותא בכרכמא עירובא ויש מהן בערך חזין (חולין מו) ריאה כעין כשותא כעין מוריקא כעין ביעתא טרפ׳ (א״ב וכן נקרא בלשון יוני ורומי ועיקר מלה זו ארמי ויפה פי׳ הגאון כי אין שרש ולא ענף לעשב זה ומסתבך בקוצים וגם במיני נטעים אחרים ויש לו סוגלות נפלאות ברפואה):
ערך כתן
כתןח(שבת קמ:) א״ר חסדא האי כתניתא משלפיה מקניא שרי קניא מיניה אסור פירוש למשוך הבגד ששטחו בקנה להינגב ונעשה נגוב וישא׳ הקנה במקומו ולא יטלטלנו מותר. אבל למשוך הקנה מן הבגד ולטלטלו בשבת אסור שהקנה אינו כלי ומותר להטלטל בחצר (חולין פד: בבא מציעא כט:) וילבש כלי פשתן כיתנא רומאה (ראש השנה כז) לא תימא דהפכיה כי כיתונא פי׳ לא תאמר שהפכו כבגד פשתן שמבפנים לחוץ. (חולין מו) וסימניך כיתונא דוורדא דמיתנח בה ריאה כלומר דאדום הפנימי כוורד ותתאה כאהינא סומקא (כלים פכ״ו) עור הכתן ועור הכתף פי׳ עור הכתן שמשימין אותו אומני פשתן בפניהן וקושרין אותו במתניהן שלא יסתבך עליו הניפוץ עור הכתף שמשים בכתיפו תחת משאו שלא יזיקו המשוי. המחלצות והמעטפות תרגום כיתוניא ושושיפיא (א״ב פי׳ בלשון יוני מין מלבוש פנימי כמו חלוק לפעמים גם מין מלבוש חיצוני ומלה זאת נעתקה מלשון עברי כתנת וכן נקרא בלשון יוני כיסוי וקרום כבד וריאה ותרגום והפשתה והשעורה וכתנא ושערי):
א. [דיא לעפלך אין דר לונג.]
ב. [העפאר דרונגין.]
ג. [הויט אבגישיילט.]
ד. [הויט אבגישיילט.]
ה. [קנוטיג צוטיג נאכהענגן.]
ו. [זעהן, געשטאלט.]
ז. [אין פפלאנצע.]
ח. [אונטער קלייד.]
לית להו בדיקותא – שסירכא זו מחמת נקב היא באה שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה כמין גלייר״א ויוצא מעט מעט דרך הנקב נקפה ונעשה קרום כך מצאתי בתשובת הגאונים ואע״פ שהוא סותם הנקב ואין מוציא רוח הא אמרן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום שסופו ליסתר.
שלא כסדרן – כגון שתים החיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה.
היינו רביתייהו – זו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרק ונסתר וכן הלכה דליכא מאן דפליג עליה. ואונה הסרוכה באומא והיא אצלה מעשה בא לידי ושאלתי את פי רבינו יעקב בר רבי יקר והתירה לי לאכול ויש שאוסרין והוא אמר לי טעמו וטעמם. האוסרין אומרים הרי נקב יש ולא מצאנו שהותר אלא באוני כדאמר רבא אבל כסדרן היינו רביתייהו אבל אומי לא קאמר וטעמא דאוני משום שעומדין במיצר החזה ומתחממות והדרא בריא ותדע שהרי בריאה הסמוכה לדופן באוני כשרה ובאומא טרפה כדלקמן (דף מח.). וטעם מורי לא מצינו אומא בגמרא ורבא לא אמר טעמו משום חום דהא בכל הריאה אמרן לעיל דלא שלט בה אוירא ורבא פי׳ טעמו משום דהיינו רביתייהו כלומר כך הן גדילות זו עם זו ואין מתפרקות זו מזו הלכך ל״ש אוני ול״ש אומא ורבא דנקט אוני משום דעיקר מילתיה דאורי לן דשלא כסדרן טרפה ואע״ג דאי הויא סריכי אוני בדופן הוי כשרה כדאמרינן לקמן (דף מח.) אשמעינן רבא דהתם היינו טעמא דכיון שהחלל צר הן שוכבות תמיד אצל הדופן ואינן מתפרקות ממנו זו מזו אבל דשלא כסדרן מתפרקות הן שהרי אמצעית מפרקתן ולא תימא דוחק הדופן מעמידן שלא יתפרקו זו מזו אבל באונא ואומא שלא כסדרן לא איצטריכא לן לאורויי דכיון דברוחב החלל הן עומדות מי יחזיק בה שלא יתפרקו וסייג מצאתי לדבריו בתשובת הגאונים וניכרים דברי אמת. ועינוניתא דוורדא כל היכא דסבכא טריפה דכולהי לגבה דידה שלא כסדרן נינהו.
סימן רלח
אמר רבא הני תרתי אוני דריאה דסריכי להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי. פר״ח שלא כסידרןא, כך קבלה בידינו מאבותינו רב מפי רב, דאם סריכי תרתי אוני באמצע ועיקרן מתפרקי מהדדי וראשיהן מתפרקי מהדדי טריפה. וכ״ש אם הן מתקפצות זו על גב זו לדבק הראשונהב עם השלישית בין מלמעלה על גביהן בין מלמטה מלפנים טריפה. אבל כסידרן שנסרכת אונא לאונא שבצידה יחד על פני כולה שאינן נפרדות לא בעיקרן ולא בראשן כשירה.
ורבותינו הגאונים ז״ל כתבו כיון דחדא סריכא עםג חבירתה אפילו מתפרקת היא בראשה היא רביעתה, ולא נחשוש אסירכא זו הואיל וקיימא כסידרן בלא קיפוץ דהיינו רביעתייהו וכשירה, דכי איתא לבהמה מחיים אפילו בדלא סריכן דבקן אהדדי וכשירה.
ותרתי בועי דסמיכין להדדי ולית כלל מן הריאה בינייהו טריפה, דהכי קים להו דכל בועא שאין ריאה מקיפה טריפה, ובמקום שנסמכה לה בועא אחרת וליכא ריאה בהקיפה (ו)⁠האחת הויא בועא והשנית קרום שעלה מחמת מכה ואינו קרוםד. ועל דבר זה אוסרים חכמי מגנצא בועא בשפולי ריאה כי אומרים אינה ריאה בשיפוליה, וחכמי וורמשא היו אומרים מוקפת היאה. ואי בועא חדא נראית כתרתי נוקבין אותה בקוץ אי שפכי המים כולהו ויוצאין דרך הנקב אחת היא וכשירה ואי לא תרתין אינון וטריפה.
א. היינו מה שאמר רבא (בגמ׳ שם) ולא אמרן אלא שלא כסדרן, היינו אפילו לאותה שאצלה אלא שהסירכא רק באמצע. [ויש שגורסים בדברי ר״ח: פר״ח כסדרן כך קבלה וכו׳. והיינו הך]. והובאו דברי ר״ח בערוך ע׳ אן ג׳ ובתוס׳ כאן ובראבי״ה עמ׳ צו ובאו״ז סי׳ תיא ובמרדכי ר׳ תרטז. והבדל יש בין הנוסחאות כמו שנעיר להלן. וז״ל ראבי״ה עמ׳ צו: אך לפי׳ ר״ח הוי ענין אחר, דכסדרן היינו שדבוק לאותה שאצלה ודבוקות ותפורות מעיקרן אך לפנים יש מעט היכר חיתוך דאוני כשר, אבל אם דבוקות באמצע ויש הפרד מכאן ומכאן או מתקפצות זו על זו ונדבקות אפילו לאותה שאצלה היינו שלא כסדרן וטריפה. ודברי ר״ח הם עד סוף הדיבור. ועי׳ רוקח שכתב דברים אלו בשם ר״ח ורב שמואל בן חפני, ולפי״ז יתכן שר״ח העתיק דברים אלו מרשב״ח, ורגלים לדבר שהלשון ׳כך מסורת בידינו קבלה רב מפי רב׳ וכו׳ נמצא בס׳ האסופות עמ׳ נט שרוב דבריו בהלכות אלו הן משל רשב״ח.
ב. כך גם בתוס׳. ולפי״ז רק שלא כסדרן כגון מראשונה לשלישית טריפה [וכן מבואר להלן בסוף הדיבור, שמשמעות קיפוץ היינו שלא כסדרן]. אבל באו״ז ובהגהת שטמ״ק או הראשונה. ולפי״ז סירכא מגב לגב טריפה גם בכסדרן.
ג. בשאר המקורות על חבירתה [ולפי״ז מתירין הגאונים גם מגב לגב] ומהרש״א הגיה בתוס׳ עם כבספרנו, ולפי״ז התירו הגאונים רק חלון. וכן מפורש בהמשך שבאו להכשיר חלון. ועכ״פ נקוט מיהא שלנוסח ספרנו מתירים הגאונים חלון וכמסקנת או״ז שם [הע׳ אבני שהם].
ד. עי׳ מה שהביא ראבי״ה עמ׳ צא ריש דין בועות בשם רבינו.
ה. ועי׳ ברוקח סי׳ שפא שבוורמישא מכשירין רק באונות אבל באומות מטריפין. והיא שיטת רב שמואל בן חפני גאון. עי׳ ראבי״ה עמ׳ צב הע׳ יח.
אבל כסדרן היינו רביתייהו – נראה לי כסדרן דוקא באותו ענין כמו שהן שוכבות זו אצל זו אבל אם הם שוכבות זו על זו אע״פ שהם סמוכות זו לזו טרפה דאין זה כסדרן ועוד כתוב בערוך בשם ר״ח כסדרן קבלה רב מפי רב אפילו סריכן תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקי מהדדי טרפה וכ״ש אם דבוקות זו ע״ג זו הראשונה עם השניה או השניה עם השלישית דודאי טרפה ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא סירכא על גבי חברתה היא רביתא ולא איכפת לן בההיא סירכא והרבה תמיה רבינו יהודה על קבלת ר״ח וכתב שלא מצא בכל הלכות טרפות של רבותינו שראה שום חילוק בין מיפרקי מעיקרן ללא מיפרקי.
היינו רביתייהו – על פירוש הקונטרס דפירש דהסירכא מחמת נקב היא באה קשה לר״י דאמאי כסדרן כשרה נהי דאינה נמשכת לכאן ולכאן לא יהא אלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום אע״פ שאין הקרום דבוק למקום אחר ואי הוה אמרינן הא דכסדרן כשרה היינו במקום שסמוכות האונות זו לזו דחברתה מגינה על הנקב אם כן בחנם הוה מחלק בין כסדרן לשלא כסדרן אם היה חילוק אפילו כסדרן ואם היינו מפרשים היינו רביתייהו שזהו גידולה שרגילה הסירכא לבא שם בלא נקב הוה ניחא אבל ר״ח פירש רביתייהו הוי כמו מרבעיתייהו כלומר היינו דרך רביעתו והיה נראה לפרש דרגילה הסירכא לבא בכל מקום בריאה בלא נקב מתוך שהיא שואבת כל מיני משקה והא דטרפה שלא כסדרן היינו משום שסופה להתפרק וחשיב כנקובה כיון שסופה לנקב אבל קשה מהא דאמר לקמן (דף מח.) גבי ריאה הסמוכה לדופן דרב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי ומאי בדיקה שייך והא לעולם לא תבצבץ כיון דהסירכא עולה בלא נקב ומיהו בלאו הכי קשה דכי אמרינן נמי דמחמת נקב היא באה איך היה יודע ע״י שלא תבצבץ שהסירכה זו מחמת דופן כי נמי ניקבה הריאה לא תבצבץ שהקרום סותם את הנקב וטרפה היא דסופו ליפסק כשאינה סרוכה במיצר החזה במקום רביתא דאוני כדלקמן אלא שאני התם דחומרא בעלמא הוא דעביד דמן הדין יש לתלות בדופן דאיכא ריעותא והוא היה בודק להחמיר דאי מתרמי דהיא מבצבצא הוה טריף ומיהו קשה דקאמר מר זוטרא הא דרב נחמיה דבדיק לה בפשורי אדרבא מתנינן לה אתרי אוני דסריכי שלא כסדרן וההיא בדיקה הויא כדי להכשיר אי לא מבצבצא והשתא והלא לעולם לא תבצבץ ומיהו היינו הא דפריך עליה בשלמא הכא תלינן בדופן אבל התם אי האי אינקב טרפה ואי האי אינקב טרפה ופירש שם בקונטרס בשלמא הכא בדיק לה דאי לא מבצבצא לא אמרינן דניקבה ונסתמה דכיון דאיכא למיתליה בדופן תלינן בדופן וכשרה אלא הכא גבי תרתי אוני מכדי סירכא זו מחמת מכה היתה והי מינייהו דאינקוב טרפה והא דלא מפקא זיקא קרום עלה בה וסתמה ומיהו לפירושו שפירש שקרום עולה בלא נקב קשה הלשון דלא הוה ליה למימר אי האי אינקיב אלא אי האי מינקיב ושמא אינקיב הוי כמו מינקיב ויש ליישב פירוש הקונטרס אע״ג דקרום העולה מחמת מכה אינו קרום היינו כשאינו סרוך בשום מקום אבל כשהיא סרוכה במקום שאינה עומדת להתפרק סותמתה ומגינה יותר שהקרום הולך וחזק ומיהו הא דפריך רב יוסף לרבינא גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה אי לא סביך אמאי טרפה כו׳ ה״נ הוה מצי לאקשויי אמאי דמכשר רבא תרי אוני דסמיכי אהדדי כסדרן כיון דניקבה אמאי כשר ע״י סתימת הסרכא אלא דרב יוסף שמע הא דרבינא ברישא ופריך עלה ואי הוה שמיע ליה מילתא דרבא הוה נמי פריך עלה ומתוך הלכות טרפות של רבינו גרשום ותשובת הגאונים שכתב הרב ר׳ יוסף ט״ע משמע נמי שהסרכא מחמת נקב היא באה שמצריכין נפיחה כשהאונות סרוכות זו לזו כסדרן או סמוכות וסרוכות בצלעות או בבשר שבין הצלעות והשתא אם הסרכות באות בלא נקב א״כ כסדרן למה צריך נפיחה כיון דלא תתפרק וכן בריאה הסרוכה לדופן במקום רביתא דאוני אם לאו דאמר דאין סירכא אלא מחמת נקב ואז אתי שפיר דבדקינן לה בנפיחה שמא עדיין לא נסתם הנקב ואונא הסרוכה לאומא והיא אצלה פירש בקונטרס מעשה בא לידי ושאלתי את פי רבינו יעקב ב״ר יקר והתירה לי לאכול ופירש לי טעמו וטעם האוסרין ונראה לו דשרי ור״ת פסק לאיסור ואמר דכל המאכיל אונה סרוכה באומא מאכיל טרפות בישראל דנראה טעם האוסרין דרבא לא הכשיר אלא בתרי אוני ואומא אין שם אונא עליה אלא שם ריאה כדאמר רבא ה׳ אוני יש לה לריאה ואם איתא שבעה מבעי ליה ולכך קראוה ראשונים אומא לפי שאינה בכלל אונות דשם ריאה עליה שזהו עיקר הריאה ובאוני התיר רבא כמו שמפרש בקונטרס שעומדת במיצר החזה כדלקמן ואינה מתפרקת אבל באומא דהיינו ריאה לא התיר ועל המתיר להביא ראיה וכן בה״ג ובתשובת הגאונים והר״ר משה דפונטייז״א ונזכר בערוך עם הגאונים וכן נוהגים בכל מקום לאיסור חוץ ממקומו של רבינו שלמה שפשט היתר וכל רבותיו אוסרין חוץ מרבו (של) הזקן ואנו ממקום שפשט היתר של רש״י וכתב הר״י ז״ל שרבינו גרשום ורבינו נחשון גאון ור״ח ורבינו שמואל ור״י בן רבינו יהודה כולם מתירים ובתוספות רבינו יהודה מצאתי להתיר בשם ריב״א דאי לא הוה אומא בכלל אוני לא תמצא שלא כסדרן בשמאל ורבא אמר סתם בין בימין בין בשמאל והא דלא אמר שבעה אוני אית לה לריאה משום חסיר וחליף נקט חמשה דאומא אין דרכו להיות חסיר וחליף אלא לחמשה אוני ועוד נמי נראה דאפילו אם אין אומא שם אונא עליה מכל מקום נקט רבא אוני לאשמעינן דאפילו באוני שלא כסדרן טרפה כדמפרש בקונטרס ואי הוה נקט אונא הסרוכה לאומא הוה אמינא דאונא באונא אפילו שלא כסדרן כשרה.
{שמעתא דאונא דסריכא לאומא}
ואונא דסריכא לאומא, ה״ר שלמה התירה בפירוש וכן כתבו כל הגאונים ז״ל וכן חכמי ספרד ז״ל. ויש מחכמי צרפת ז״ל שאוסרין, ולא נראה לנו טעם בדברי האוסרין.
הני תרתי אוני דסמיכן להדדי. כלומר שסירכא עולה מגב זו לגב זו, אפי׳ בשתי האונות הסמוכות זו לזו, נקראות שלא כסדרן, דלאו היינו רביתיהו, שאין לנקב דבר שיגין עליו אלא הקרום לבדו, וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. אבל כסדרן, היינו במקום רביתיהו דזהו מקום חתך שבין אונא לאונא, כשרה, שמחמת שדוחק האונא לחברתה והסירכא נאחזת באותו החתך מזו לזו, לא אתי לאנתוקי, כדאמרינן בהדרא דכנתא דאינקיב לחבריה, חבריה מגין עליה. ולשון כסדרן ושלא כסדרן דנקט, ולא נקט כלשון האמור לקמן, במקום רביתא ושלא במקום רביתא, לפי שאילו היה שונה במקום רביתא, היה צריך לפרש מקום רביתא היכא, ולתרץ מקום חיתוכא דאוני לבדן ולא בגוף האונין מגב לגב, אע״פ שאנו מתירין אותה גם בערוגה מחיתוכא דאוני ולעיל היכא דסריכא לדופן, אבל בלשון כסדרן הוא מתפרש מאליו, דזהו במקום החתך שאז נקרא סתימה, אבל מגב אונא זו לגב אונא זו הסמוכה מי יגן עליהם, דאילו אינקיב האי, טרפה, ואילו אינקיב האי, טרפה, דהא אין סירכא בלא נקב, ואמרינן לקמן שאם ניקבה גב האונא, אם לא תעלה הסירכא ממנה והדבק בדופן טרפה, אע״פ שעלה על הנקב קרום.
הני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי, לא [אמרן אלא] שלא כסדרן [אבל] כסדרן היינו רביתייהו וכשרה. והוא הדין אונא לאומא כסדרן כשרה, וכן כתב [רבינו שלמה] ז״ל. ויש אוסרין אותה.
הא דאמר רבא הני תרתי אוני דסמיכןא להדדי לית להו בדיקותא. איכא מאן דדאיק מדלא קאמר טרפה וכשרה, ש״מ דה״ק כי סמיכן שלא כסדרן לית להו בדיקותא, הא כסדרן אית להו בדיקותא, אבל בלא בדיקה אסורה, וכן נמצאב במקצת תשובות לראשוניםג. ואין הדקדוק הזה יפה, שלפי שרבא אוסר אותה משום חשש נקב ולא מחמת שהסרכא עצמה מטרפת, והיה ראוי לבודקה, ולא סמכו חכמים בבדיקתהד, לפיכך אמר כלשון הזה, ולישנא דוקא הואה. ובודאי לפי מראית הסוגיות כולן אין בדיקה אלא באותן שהזכירו בגמ׳ בפירוש, כגון דרב יוסףו ודרב נחמיהז שבהן פרשו. ועוד שלא פשט מנהג זה, אבל סמכו רבותינו ואבותינו לאכול בלא בדיקה בסמוכות כסדרןח.
וענין איסור הסירכות וטעמן פירשתיו באורך בסוף המסכתא הזאתט.
בפרק אלו טרפות. הא דאתמר בגמרא בסירכי הני תרי אוני דסמיכן להדדי לית להו בדיקותא. הרבה מדקדקים בה בתוספות בטעמאי, שרש״יכ והראשונים ז״ל אמרו דאין סרכא בלא נקב ומתוך נקב עלתה סרכא זו ונסתבכה במקום אחר, ואע״פ שהסרכא סותמת הנקב ואין מוציאה רוח הרי אמרו קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום, וכשהסרכא שלא כסדרן טרפה, שזו הולכת לכאן וזו לכאןל וסוף הקרום הזה להתפרק, וכסדרן כשרה שזו מגינה על זו ואינן מתפרקות והקרום הולך וחזק. אלו דברי רש״י ז״ל. וכן כתבמ אינו קרום שסופו ליסתר וכל סירכי דריאה קרום שעלה מחמת מכה בריאה נינהו, הלכך אע״ג דלא מפקא זיקא טרפהנ.
ויש לתמוה אם כן אפילו כסדרן שאין זו הולכת לכאן וזו לכאן ואין הקרום הזה מתפרק בכח פירודן של אונות, אעפ״כ היאך יסתום, והרי קרום שעלה בגופה של ריאה שלא נסתבך במקום אחר אינו סותם, ואע״פ שאין לו מי שיפרקנו. ועוד הא דאמרינן בגמראס הא דרב נחמיה אדרבהע מתנינן לה וכו׳, היאך עלה זה על הדעת לבדוק ריאה סרוכה בפשורי, והלא סרכא סותמת היא את הנקב ואין סרכא אלא מחמת נקב. וכן בריאה הסמוכה לדופן עצמה, מה הועילה לו לרב נחמיה בדיקה זו, שהרי הנקב סתום הוא בסרכא זו שיצאתה ממנו ועלתה עליו, וכיון שאתה חושש לו שמא בריאה הוא הנקב, אין הבדיקה מועלת כלום, שהרי סתום הוא אלא שסופו להתפרק, וכל זה הקשו בתוספות.
והם סברו לפרש שהסרכא עולה בריאה שלא מחמת מכה ונקב, אלא שכיון שעתידה להתפרק בשלא כסדרן סופה לינקב וכנקובה דמיא ואסורה, וכסדרן אין סופה להתפרק וכשרה. ולא הועילו לנו בסברא זו אלא לתרץ מעט מה שחלקו בין כסדרן לשלא כסדרן. וכל שכן שקשה מה שבדקו בפשורי בין בריאה הסמוכה לדופן בין בתרי אוני דסמיכן להדדי שלא כסדרן. וקשה מזו הא דאמרינןפ אינקיב האי טרפה אנקיב האי טרפה דאלמא כבר אנקיב ממשצ. וכל זה כתבו שם בתוספות. ועוד הוקשה לי בסברא זו דאמרינן בריאה הסמוכה לדופן תלינן בדופן וכשרה, אמאי, ואפילו תאמר שעלתה הסרכא מחמת הדופן מכל מקום כבר נאחזה ונסתבכה בריאה וכשתתפרק תתפרק בריאה ותנקב קרום שלה דהא שלא במקום רביתא הוא. ולא העלו בתוספות בשמועה זו כלום, שהם תרצו לדעת הראשונים אע״פ שאין סרכא בלא נקב היה רב נחמיה בודק בפשורי משום שמא הנקב רחב יותר ואין הסרכא סותמת את כולו וכשעולה בנפיחה תולה בדופן, ואינו נכון כלל. אבל אם נאמר שאין סרכא בלא נקב צריכין אנו לומר שהנפיחה מבצבצת היא במקום הנקב ומנדנדת הסרכא שעליה בשעת הנפיחה, אבל כסדרן במקום רביתייהו האונות עצמן סותמות, זו סותמת נקבה של זו כענין ריאה שנקבה ודופן סותמתה בדסביך בבשרא, ולפיכך היה רב נחמיה בודק בפשורי, וכשהיא מבצבצת במקום הסרכא מן הריאה עלתה, וכשאינה מבצבצת מן הדופן יצאה ונסתבכה בקרום העליון שבריאה ולא נקבה הריאה. ומיהו בתרי אוני שלא כסדרן כיון שאין סרכא בלא נקב, אע״ג דלא מפקא זיקא אמרינן קרום קשה הוא שעלה באותו מקום או שנעשה שם אוטם ואינה מבצבצת, וכן נאמר בקרום שעלה מחמת מכה בריאה, וזה מתוקן בדברי הראשונים ז״ל. אלא שאין דברי רש״י ז״ל מתחוורין בכך יפה. ועוד לפי הסדר הזה סרכא תלויהק אסורה היאר, והעולם נהגו בה היתרש.
ודעתי נוטה לסברא שנזכרה בתוספות שאין פסלותה של סרכא אלא מפני שסוף ריאה זו לינקב בה. והשמועה נוחה להתפרש דאמר רבאת בשלא כסדרן לית לה בדיקותא, דשמא נתפרקה קצת ונקבה הריאה בקצת מקום חיבורה של סרכא ואם לא נקבה סופה לינקב בפרוקן, ורב נחמיה בדק בריאה הסמוכה לדופן בפשורי, וכיון שעולה בנפיחה אמר ודאי לא נתפרקה כלל, ואם תתפרק שמא בדופן תתפרק ואין בנו כח לאוסרה מעתה. ומר זוטרא דמתני לה לדרב נחמיה אתרי אוני דסמיכן להדדי, היה סבור דכיון שלא נתפרקה הריאה ובודאי שלמה היא כשרה, ואתקיף עלה רב אשי בשלמא התם בעי בדיקה דתלינן בדופן ואמרינן לא ניקבה ואם סופה להתפרק בדופן תתפרק, אלא הכא אנקיב האי טרפה אינקיב האי טרפה ואי אפשר שלא תנקב, והלכך מעתה יש לה טרפות ואסורה, וכך מדות חכמים בטרפות כל שיש לה ענין שסופה ליטרף בו בודאי אסורה. ואיפשר שראוי לגרוס אינקיבא האי טרפה כלומר אי מנקיב מכאן ואילך, וכן כתוב בקצת הנוסחאותב. וזו שחלקו בין יש מכה בדופן בין אין מכה בדופן, מפני שהסרכא ממקום החולי יוצאה ומשם היא מתפרקת ונוקבת, אבל במקום שנסתבכה שם אינה נוקבת שאינה אלא אחיזה בעלמא שנאחזה קצת בקרום עליון שבמקום הזה. וזה הענין מתוקן והדעת מסכמת עליו, שכבר ראינו סרכא דקה שמשכו בה והביאה חתיכה גדולה מן הריאה עמה.
וראיתי לרב אברהם ב״ר דוד ז״לג עוד סברא אחרת, שהוא אומר דסרכא שלא במקום רביתא ודאי משום נקב הוא, ואע״פ שעולה בנפיחה אומרים קרום עלה על אותו נקב, אבל כשהסרכא במקום רביתא תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסרכא ולא משום נקב. ולפי השטה הזו הוא אומר דאונא לדופן בסרכא אפילו לגרמא כשרה, שלא אמרוד והוא דסביך בבשרא אלא בריאה שנקבה ודאי דבעיא סתימה חזקה דהיינו סביך בבשרא אבל זו לא ניקבה. וזה ההיתר אפשר שהוא אמת אפילו לפי השיטה שלנו שהיא מוטעמת יותר מן הכלה.
ופר״ח ז״לו כך בידינו קבלה רב מפי רב אפי׳ סריכי תרי אוני באמצע ועיקרן מיפרקי מהדדי טרפה, וכל שכן אם דבוקות זו על גב זו או הראשונה עם השלישית ודאי טרפה. ורבותינו הגאונים ז״לז כתבו כיון דחדא עלח חברתה היינו רביעתה ורביצתהט, ולא איכפת לן בהאי סירכא דהיינו רביעתייהו וכדאיתה לבהמה בחייה אפי׳ בדלא סריכן דחקי אהדדי וכשרה, אלו דברי ר״ח ז״ל. גם כן נהגו ראשונים לסמוך על דברי הגאונים, וכן הורה רבינו יצחק ז״ל בתשובהי הלכה למעשה שמותרת בין שהן נפרדין בעיקר ונחברין בסוף, ובין שהן נחברין באמצע ונפרדין מכאן ומכאן או נחברין מכאן ומכאןכ, ובלבד שיהו עומדות בשורה, וסמך לו על דברי רבינו האיי גאון ז״ל. ויש בכלל זה אפילו מחוברין בשיפולא דאוני דכסדרן הוא וכשרהל. אבל מגבה של זו לגבה של זו כסדרןמ מצאתי לרב יהודה נשיאה הברגלוני ז״ל שכתב שהיא טרפה, וכן כתבו רבים וכן מנהג. ומסתברא נמי שאפילו במקום חבורן אם סירכא עולה מראשה של אונא זו לסופה של אחרת אפילו סמוכה לה טרפה ולאו היינו רביתייהו ומתפרקות הן ולא אמרו כסדרן אלא במקום חתוכן ויהיה סרכתן שוה אבל באלכסון מסוף לראש ומראש לסוף אין זה סדרן וטרפה, וצ״ע בדברי הגאונים ז״ל. וכיון שנהגו בה היתר אין בי כח לאסור בלא ראיה שכל כיוצא בזה מנהגן של ישראל תורה היאנ. ורש״י ז״לס פירש שלא כסדרן מראשונה לשלישית, ואם דוקא הוא כן אין טרפות בסרכא של אונות להדדי אלא בימינאע אבל לא בשמאלאפ.
ואונא לאומא רש״י ז״לצ התירה בשם רבו ואמר לא מצינו אומא בתלמוד. ור״ת ז״לק השיב עליו דאומא בתלמוד לא מיקריא אונא אלא ריאה שמה, כדאמרינןר חמשה אוני אית לה לריאה, ואם היתה האומא נקראת אונא שבעה הוו. וזה אמת הוא, אבל מ״מ לא שמענו בגמרא טרפות בריאה הסרוכה לאונא שלה. והא דנקט רבא באוני, לאשמועינן שלא כסדרן טרפה דהיא עיקר מימרא דידיה כמו שפרש״י ז״לש, והיאך נאסור סירכא במקום רביתא ממש. והרב הנשיאת כתב שהגאונים התירוהא אפי׳ בזמן אפקרותא, דאפילו משום מיגדר מלתא לית בה ושריוה בכנופיא דדראב. וכתב עליהג רבינו האיי גאון ז״ל דאפי׳ בדיקותא לא צריכא. ומעתה אתה דן ק״ו לאוני אהדדי בכסדרן כמנהג אבותינוד.
והאה דפסלינן בריאה דשיעא כאופתא ולית לה חתוכא דאוני, כפשטה הכי משמע דאי אית לה חתוכא ודביקא בסירכא כשרה בין באוני בין באומא, דריאה היינו אומא כדפרישיתו.
א. לפנינו: דסריכן. וכגירסת רבינו כן הוא בהלכות גדולות הל׳ טריפות עמ׳ תרכב וברי״ף (י, ב) ואו״ז הל׳ טריפות סי׳ תיא, ובחידושי הרשב״א, וראה דק״ס אות ז. וכבר ביאר רבינו להלן מח, א ד״ה ריאה: ׳יש מחמירין בה ומפרשים דוקא שסמוכה כולה אבל סרוכה לא, ואין בדקדוק הלשון כן שיש במשמעות סמוכה סירכא כדאמרינן בתרתי אוני דסמיכי להדדי׳. וראה עוד שם. וראה ר״ן (י, ב): ׳ואיכא מ״ד דכי אמר רבא דשלא כסדרן לית להו בדיקותא דוקא שאינן סרוכות אלא בסירכא אבל סמוכות לגמרי אפילו שלא כסדרן כשרה דתו לא מיפרקי, ויש מי שכתב בהפך שלא הכשירו כסדרן אלא בסמוכות לגמרי אבל בסרוכות אפילו כסדרן מפרקי וטריפה. ולא כדברי זה ולא כדברי זה אלא בין סרוכה מעט בין סמוכה כולה כסדרן כשרה שלא כסדרן טרפה׳. וראה חידושי הרא״ה ובמובא בשמו בשטמ״ק ובבד״ה (לד, ב) ומאירי בארוכה. ובדברי רבינו להלן שם.
ב. כי״ל: תמצא.
ג. הלכות טריפות לרבינו גרשום ותשובות הגאונים, הובאו בתוד״ה היינו [ראה גם שו״ת רבינו גרשום מאור הגולה סי׳ יט], ספר התרומה הקדמה להלכות טריפות, או״ז הלכות טריפות סי׳ תיא, בדיקת הריאה לרבינו יונה הדין השלישי. וכ״ה ברוקח סי׳ שפב ושבלי הלקט סי׳ ח בשם רבינו יוסף טוב עלם. וכן פסק הרמ״א סי׳ לט ס״ד.
ד. ׳אם יש בה נקב אם לאו, כלומר אם מבצבצא אם לא, דאפילו לא מפקא זיקא טריפה, דודאי או האי אינקיב או האי אינקיב ואין האחת מגינה על חבירתה, דאינן רובצות זע״ז׳ (חידושי הרשב״א, ומעי״ז ברא״ש שם).
ה. דברי רבינו הובאו בחידושי הרשב״א בשמו, ובתוה״ב שם (לה, א), ברא״ש (סי׳ יד) בשמו, ובר״ן (י, ב).
ו. להלן מז, ב.
ז. להלן מח, א.
ח. וראה דברי רבינו להלן סוד״ה ופר״ח. וכ״כ הראשונים הנ״ל בשם רב האי גאון, סמ״ג (עשין סג קמא ע״ג) בשם ר״ת. וראה סמ״ג שם דפלוגתא זו תליא באי יש סירכא בלא נקב, דלדברי האומרים אין סירכא בלא נקב בעי בדיקה ולדברי האומרים יש סירכא בלא נקב לא בעי בדיקה. וראה ב״י יו״ד סי׳ לט שמשמע מדבריו דאפילו לדברי האומרים דלא בעי בדיקה אם יש שם נקב בפועל טרפה. [ויסוד הדברים בתוד״ה היינו]. וראה שו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תכא.
ט. לתועלת הלומדים, צירפנו כאן פירוש זה של רבינו, כאשר נהגו בשאר המהדורות. [אע״פ שנוטה לומר שבמכוון הניח רבינו פירוש זה לסוף המסכת. וראה חידושי הרשב״א ד״ה והנכון: ׳אחר כך מצאתי בסוף פי׳ הרמב״ן...׳. והדברים צ״ע].
י. וכן האריכו לדון בזה הראשונים, ראה ספר התרומה הקדמה להלכות טריפות, סמ״ג עשין סג, שטמ״ק בשם תוספות חיצוניות, או״ז סי׳ תיא, הגהות מיימוניות הל׳ שחיטה פי״א ה״ו אות ג, הרשב״א בחידושיו כאן ובתוה״ב לה, א ואילך, ובתשובותיו ח״א סי׳ שג, סי׳ שעח, שו״ת תשב״ץ ח״ד טור ג סי׳ כה ועוד. וראה חידושי הרא״ה והמובא בשמו בשטמ״ק.
כ. ד״ה לית להו ולהלן מט, ב ד״ה טרפשא דליבא. וראה ספר האורה ח״א סי׳ קג.
ל. כי״ל: הולכת לכאן.
מ. להלן מז, ב ד״ה אינו קרום.
נ. עי׳ שו״ת רשב״ש סי׳ קסד.
ס. להלן מח, א.
ע. לפנינו שם: אדרבא. וכן נראה שצ״ל, שכ״ה בדברי רבינו לעיל ד״ה הא דאמר רבא ולהלן קטע המתחיל ודעתי. אכן גם בחידושי הרשב״א (ד״ה ואומא): ׳והא דאמר רבה׳ וכו׳, ותוקן שם: רבא.
פ. להלן שם.
צ. ׳דאינקיב לשעבר משמע׳ (חידושי הרשב״א). וראה סמ״ג שם ושטמ״ק בשם יש ספרים.
ק. ראה רמב״ם הל׳ שחיטה פי״א הט״ז: ׳יש מקומות שאם נמצאו סרכות מדולדלות מן הריאה אע״פ שאינן דבוקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותה, ודבר זה הפסד גדול הוא ואיבוד ממון לישראל, ומעולם לא נהגו זה לא בצרפת ולא בספרד ולא נשמע זה במערב, ואין ראוי לנהוג במנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד אם נמצאת שלימה מן הנקב הרי זו מותרת׳. ועי׳ שו״ת רשב״ש שם.
ר. בשו״ת תשב״ץ שם ביאר: ׳וכן היא הסכמת א״ז הרמב״ן ז״ל... וכפי טעם זה נהגו להתיר סירכא תלויה. אע״פ שלדעת רש״י ז״ל ראוי לאוסרה כיון שאין סירכא בלא נקב. אבל לטעם זה השני שכתבנו מותרת שהרי אינה סרוכה למקום אחר הגורם לה להתפרק מן הריאה וסמכו על טעם זה להתירה בכל גלילות ישראל בלי שום בדיקה. ואע״פ שהרמב״ם ז״ל מצריך בדיקה כל האחרוני׳ ז״ל הסכימו להתירה בלא בדיקה׳. [וראה עוד לענין בדיקה בעיטור הלכות שחיטה, ובחידושי הרשב״א בשמו, ובמ״ש שם הערה 158, ובב״י סי׳ לט]. אכן, הרא״ש סי׳ יד כתב שאפילו לדברי האומרים אין סירכא בלא נקב שריא, לפי שסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עב וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו, אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת לחות הריאה ולא בא ממקום הנקב. ועי׳ ב״י סי׳ לט.
ש. כ״כ הרא״ש סי׳ יד בשם תשובת הגאונים, ארחות חיים הלכות טריפות וכלבו סי׳ קא בשם רב יהודאי גאון, בדיקת הריאה לרבינו יונה הדין השלישי בשם רב נטרונאי. הראב״ד בתמים דעים סי׳ יב (תשובות ופסקים סי׳ צה), וכן הסיקו הרשב״א בחידושיו ובתוה״ב שם, ובשו״ת ח״א סי׳ שעח, והר״ן כאן. וכן פסקו בטוש״ע יו״ד סי׳ לט ס״ט. אבל בעיטור הלכות שחיטה (מב, ב) כתב שהיא טריפה דקרום הוא שעלה בריאה ואינו קרום, וכן כתב בארחות חיים שם שהרא״ה אסר.
ת. ראה לעיל הערה 259.
א. בהוצ׳ זכר״י הציעו לגרוס: ׳אי נקיב׳.
ב. ר״ל ׳אי מינקיב׳, וכן מפורש בחידושי הרשב״א: ׳מצאתי בסוף פי׳ הרמב״ן דבמקצת נוסחאות נמצא בהן כתוב אי מנקיב האי טריפה ואי מינקיב האי טריפה׳. וראה עוד שטמ״ק ד״ה והאריכו: ׳...ותרצו דאינקיב הוי כמו מינקיב, כלומ׳ עתיד לינקב, וקרי ליה הכי לפי שברור לו שסופו עומד לינקב. ויש ספרים שכתוב בהם אי מהאי טרפה ואי מהאי טרפה, ולפי גירסה זו לא קשה מידי׳.
ג. ראה תמים דעים סי׳ יב – תשובות ופסקים סי׳ צה.
ד. להלן מח, א.
ה. ע״כ ההוספה מסוף המסכת.
ו. הובא בתשובת הרי״ף המובאת להלן, ערוך ע׳ אן, תוס׳ ד״ה אבל, עיטור לח, ב, ראב״ן קה, ב, סמ״ג עשין סו (קמא, א) ואו״ז סי׳ תיא.
ז. ערוך שם. וראה להלן בדברי רבינו.
ח. העיר הגרר״ב: ׳היינו לא על גבי חברתה אלא אינה מחתיכה לחתיכה, וכן תראה ברשב״א היטב. ולפי״ז תו ל״צ למה שהגיה מהרש״א בתוס׳ ״עם חברתה״, רק הגי׳ ״על חברתה״, וכ״ה ברא״ש. ועיי״ש במעיו״ט, וכדבריו נראה בד׳ רבינו׳.
ט. בכי״פ: היינו רביצה ורביעתא. וכן הוא לשון הרשב״א.
י. שו״ת הרי״ף כ״י מוסקבה [הוצ׳ אופק] סי׳ קיט, עיטור ח״ד הל׳ שחיטה (לח, ב), שו״ת הרא״ש כלל כ סי׳ ל. וכן הובאה התשובה בשיבוש בשו״ת הגאונים שערי תשובה סי׳ לז. ועי׳ או״ז הלכות טריפות סימן תיא.
כ. באו״ז הל׳ טריפות סי׳ תיא נסתפק בדעת הגאונים: ׳ומש״כ בשם הגאונים לא נתברר לו אם הם חלוקים עליו ולהתיר אפי׳ מפרקי מעיקרן, או שמא לא באו [אלא] לומר שבאותו ענין שמותרות זו בצד זו היינו כי לא מפרקי מעיקרן מותרות כמו כן בסרוכות... מיהו מסתבר שלגמרי חולקין על קבלתו׳. ולפנינו מפורש שבכל אופן חלוקין עליו.
ל. רבינו ירוחם (נט״ו ח״ה אות ו קכד, א) הביא דברי רבינו, וכתב עליהם: ׳אבל הרשב״א (תוה״ב לד, א) מחמיר בה שהשפולין מתפרקין זה מזה בשעה שהריאה נופחת׳.
מ. כי״ל: בכסדרן.
נ. ראה רבינו ירוחם שם: ׳אבל דבוקה זו על גב זו אפילו כסדרן נהגו להחמיר כדברי ר״ח וכן עקר׳. וראה ב״י שם.
ס. ד״ה היינו.
ע. ׳דאיכא תלתא, אבל בשמאלא דליכא אלא תרתי אוני בכל ענין כשרה׳ (ר״ן על הרי״ף יא, א בשם רבינו).
פ. נראה מדברי רבינו שנסתפק בדעת רש״י, וכן בר״ן על הרי״ף שם, וברא״ש בפסקיו סי׳ יד ובתשובותיו כלל כ סי׳ ל, ראה ב״י סי׳ לט [ועיי״ש שתמה על הטור שכתב בפשיטות בשם רש״י שכשרה, והיה לו לכתוב שמשמע כן בדברי רש״י]. ומלשון הרשב״א ד״ה הני נראה שנקט כן בפשטות. [ובדעת הרמב״ם (הל׳ שחיטה פ״ח ה״ה) פירש רבינו ירוחם (שם) שהיא כדעת רש״י, וכ״נ בהגהות מיימוניות (אות ג), ראה ב״י שם. אכן בכל בו סי׳ קא ובמרדכי סי׳ תרטז פירשו בדעת הרמב״ם שאף מאונא לאונא שאצלה טריפה כל שאינה מחיתוך לחיתוך. וראה ב״י שם שיש להסתפק בדעת הרמב״ם כבדעת רש״י].
צ. ד״ה היינו. ובספרי דבי רש״י: מחזור ויטרי סי׳ תקלח, ספר האורה ח״א סי׳ קג, ח״ב סי׳ ע, ספר הפרדס עמ׳ קמא, איסור והיתר סי׳ פט. וראה ראב״ן חולין סי׳ רמב, ספר המנהיג הל׳ טריפות עמ׳ תשמד.
ק. ספר הישר חידושים סי׳ תמט, מחז״ו שם, תוספות חיצוניות (בשטמ״ק) בשם ספר הישר, תוס׳ ד״ה היינו, מחזור ויטרי סי׳ תקלח, או״ז סי׳ תיא.
ר. להלן מז, א.
ש. רש״י שם. וראה חידושי הרשב״א ביתר ביאור.
ת. ׳הרב אלברצלוני ז״ל׳ (חידושי הרשב״א). וראה אשכול ח״ג עמ׳ 110.
א. ראה הלכות קצובות הלכות טריפות אות ה, עיי״ש.
ב. כן פסק הרמב״ם הל׳ שחיטה פי״א ה״ז, עיי״ש. וכן הובאו הדברים בחידושי הרשב״א, בר״ן וברא״ש סי׳ יד. וראה בארוכה בעיטור שחיטה לט, א, ומרדכי סי׳ תרטז.
ג. כי״פ: עליו.
ד. שאינן צריכות בדיקה, ראה דברי רבינו לעיל ד״ה הא דאמר רבא.
ה. הגרר״ב הגיה: ומהא. וכוונת הדברים נראה שרבינו בא להוכיח שאם גם דבוקה אונא לאונא ולאומא כולה פסולה, א״כ למה הוצרכו לפסול משום שאין בה חיתוך אונות, אפילו יש בה, אם מחוברים באופן כזה טריפה. ומוכח שאין החיבור עצמו פוסל כלל, אפילו מחובר מקצה לקצה.
ו. ראה ראבי״ה תשובות וביאורי סוגיות סי׳ אלף פט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אבל כסדרן היינו רביתייהו כו׳ כמו שהן שוכבות זו אצל זו כו׳ עכ״ל מבואר בדברי הרא״ש דזו אצל זו היינו מחיתוך לחיתוך וזו על זו היינו מגב לחיתוך ומגב לגב והיינו שלא כסדרן דקאמר ומה שהקשה ר״י לקמן לפרש״י דא״כ בחנם הוה מחלק בין כסדרן לכשלא כסדרן אם היה חילוק אפי׳ כסדרן היינו לפי מה שפרש״י דלא מיקרי שלא כסדרן אלא בשנדבקו שתים החיצונים אבל בשתים הסמוכות אפי׳ בשוכבות זו על זו מקרי שפיר כסדרן אבל לפי דרך התוס׳ שפיר מצינן לפרושי דהסרכא באה מחמת נקב וכסדרן דכשרה היינו דוקא במקום שסמוכות האונות דחברתה מגינה עליה וריב״א שהוכיח לקמן דאי לא הוה אונא בכלל אומא לא תמצא שלא כסדרן בשמאל כו׳ היינו נמי לפרש״י אבל לדעת התוס׳ דבשתים הסמוכות נמי מחיתוך לגב מקרי שלא כסדרן ליכא הוכחה כלל כמ״ש המרדכי ודו״ק:
בא״ד ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא סריכא עם חברתה כו׳ עכ״ל כצ״ל ואין זה סותר דבריהם דלעיל וכ״ה במרדכי ובערוך מדויק כ״ה:
בד״ה היינו רביתייהו כו׳ ואם היינו מפרשים היינו רביתייהו שזהו גידולם כו׳ אבל ר״ח פי׳ רביתייהו הוי כמו מרבעיתייהו כו׳ עכ״ל הוא דעת הראב״ד כמ״ש הר״ן דבכסדרן רגילה הסירכא לבא בלא נקב ובשלא כסדרן לא באה אלא מחמת נקב ולפי דרכו ליכא לפרושי רביתא אלא מלשון גידול אבל לפרש״י דאין סירכא באה אלא מחמת נקב ניחא פי׳ ר״ח דע״י רביעתן זו לזו בכסדרן מגינה על חברתה וכן לפירושם דלקמן דכל סירכא לא באה מחמת נקב ובשלא כסדרן דאסור משום שסופה לינקב נמי ניחא דבכסדרן ע״י רביעתן זו בכסדרן אין סופה לינקב ודו״ק:
ועוד אמר רבא: הני תרתי אוני דסריכן להדדי [שתי אונות של הריאה, שדבוקות בסירכא זו לזו], שמחוברות במעין חוטים ריריים שהתעבו — לית להו [אין להם] צורך בבדיקה, שוודאי טריפה היא, שסירכא זו מחמת נקב היא באה. ומוסיפים, ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא שלא כסדרן, כלומר, באונות שאינן סמוכות זו לזו, אבל אם הם היו כסדרןהיינו רביתייהו [זהו דרך גידולן], ואינה טריפה.
And Rava says: These two lobes of the lung that adhere to one another by thin strands have no need for inspection, since it is certain that these adhesions arose due to a perforation of the lung, rendering the animal a tereifa. The Gemara adds: And we said this halakha only with regard to adhesions that are out of order, where a lobe adhered to a non-adjacent lobe. But with regard to adhesions that are in order, that is their normal manner of growth, and the animal is kosher.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותבעל המאורר״י מלונילההשלמהרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין מו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין מו: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין מו:, הערוך על סדר הש"ס חולין מו:, רש"י חולין מו:, ראב"ן חולין מו: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין מו:, בעל המאור חולין מו: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל חולין מו: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין מו: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין מו: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין מו: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין מו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין מו:, מהרש"א חידושי הלכות חולין מו:, גליון הש"ס לרע"א חולין מו:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין מו:

Chulin 46b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 46b, Attributed to R. Gershom Chulin 46b, Collected from HeArukh Chulin 46b, Rashi Chulin 46b, Raavan Chulin 46b, Tosafot Chulin 46b, Baal HaMaor Chulin 46b, Ri MiLunel Chulin 46b, HaHashlamah Chulin 46b, Ramban Chulin 46b, Rashba Chulin 46b, Meiri Chulin 46b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 46b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 46b, Gilyon HaShas Chulin 46b, Steinsaltz Commentary Chulin 46b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144