טהור לאכול בקדש שאין לך דבר שעושה רביעי. פירש״י ז״לא שאין לך עושה רביעי אלא שלישי דקדש מקודש, וכיון דרביעי לא עביד מיפסל נמי לא פסיל לגברא. והאב דאמרינן לקמןג תנאי היא, לדבריו דרב יצחק קאמר, דאשכח תנאי דסבירא להו דאינו עושה רביעי, ולא סבירא להו כתנא דתני ופוסל אוכלי קדש, ואיהו סבר מדלא עביד רביעי לא פסיל גברא נמי. והא דקתני הרי הן כתרומה, לא לכל דבר, אלא לטמא שנים ולפסול אחד, אבל בתרומה פוסל הגוף, ואלו בחולין שנעשו על טהרת הקדש אינו פוסל. ואע״פ שמצינו בכל מקוםד שהאוכל כמאכל לפסול הגויה, הכא שאני שאין לך דבר שהוא משום קודש שעושה רביעי כלל אלא קדש מקודש בלבד. זהו תורף פרש״י ז״ל. ובתוספותה שאלו א״כ שלישי זה למה, דהא משמע דשם טומאה דשלישי עליו, ואם אינו פוסל הגוף לקדש וכל שכן ודאי לתרומה, מה טומאה יש עליו דקרינן ליה שלישי, וקתני עלה בדר׳ אלעזרו ב״ר צדוק הרי הן כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד, מאי פסלותיה. ומפרשים שנפסל מלהקדישו למזבחז. לשון אחרח שמעתי שאומרים דהכי קאמר, טהור לאכול בקדש לפי שאין בהם שלישי כלל, והוא עצמו טהור ואינו פסול, שאלו היה השלישי עצמו פסול פוסל הוא את האוכל מלאכול בקדש, ומה טעם אין בהן שלישי, מפני שאין לך דבר שעושה בקדש רביעי אלא קדש מקודש שלא גזרו חכמים רביעי בדבר אחר, אלמא אין קדושת הקדש חלה על שום דבר הנתפס בקדושתה להיות כמוה למעלות הטומאה, ואינן אלא כחולין גרידי, דכיון דלא הוו כקודש חולין בעלמא נינהו, הילכך אף שלישי אין בהם.
אלא קדש מקודש בלבד. פירש״י ז״ל הקדש גמור של קדושת הגוף, כגון בשר קרבן וחלות התודה ומנחות שקדשן בכלי, אבל שלישי של קדש דקדושת הפהט לא, והכי מפרש בברייתא דמס׳ טהרות בפ״קי. ויש ששואלין כאןכ רביעי בקדש היכי משכחת לה, אילימא דאיטמי אוכל בשרץ, שני נמי לא עביד, שאין אוכל מטמא אוכל כדאמרינן בפסחיםל, ואדם וכלים אינן מקבלין טומאה אלא מאב הטומאהמ. אלא דנטמא אדם בשרץ, דאדם ראשון ואוכל שנטמא בו שני, שלישי בתרומה ואין צריך לומר רביעי בקדש היכי משכחת לה. וא״ת על ידי משקין, כגון דנגע שני במשקין, התינח לשמואל דאמר טומאת עצמן יש להן מן התורה ולטמא אחרים מדבריהם, אלא לרב דאמר טומאת משקין עצמן מדרבנן כדאיתא בפסחיםנ ובע״זס מאי איכא למימר. ולשמואל נמי, תינח שלישי, רביעי היכי משכחת לה, הניחא למאן דאמרע אוכל מטמא אוכל בתרומה או בקדשים, אלא למאן דאמר מקרא מלא דבר הכתוב לא שנא חולין ולא שנא תרומה וקדשים, מאי איכא למימר. ורש״י ז״לפ כתבצ דשלישי ורביעי מעלות דרבנן נינהו בתרומה וקדשק, ומביא ראיה שהרי בפ׳ חומר בקדשר קתני להו בהדי ששש מעלות אחרונות דאמרינן התםת דלית להו דררא דטומאה וכו׳ כמו שכתוב כאן בפירושיוא. ולפי סברא זו נתרצה קושיתנו מאליה.
ור״ת ז״ל פירשב משכחת לה על ידי עצים ולבונה שחיבת הקדש מכשירתן ומשוי להו אוכלאג. ואע״ג דאיבעיא לןד אי מונין בהו ראשון ושני או לא, הני מילי בלא הכשר מים, אבל בהכשר מים מוניןה. הילכך משכחת לה דאיטמי אדם בשרץ ואוכל באדם ועצים באוכל ולבונה בעציםו, אי נמי משקין למאן דאמר טומאת עצמן יש להן. כך שמעתי בשמוז. ולא מחוור לי, שאפי׳ בהכשר מים, עצים ולבונה כיון דלאו אוכלא נינהו לא מנינן בהו ראשון ושני, דכי מהניא חיבת הקדש לפסולא דגופיה, אבל מימנא ביה ראשון ושני לא, שכל שלא נטמא אלא בחיבת הקדש בין בלא הכשר מים בין בהכשר מים קא מיבעיא ליה לריש לקיש דאין מונין בו ראשון ושניח.
וראיתי בתוספותט שאמרו בשמו של ר״תי דמאן דאמר בפסחים אין אוכל מטמא אוכל סבר חיבת הקדש מונין בו ראשון ושני ומשכחת לה על ידי עצים ולבונה, וריש לקיש דהכאכ סבר אוכל מטמא אוכל ומשכחת לה באוכלין עצמן. ולפיכךל זו שאמרו בפ׳ כל שעהמ אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא והבשר לרבות עצים ולבונה ועצים ולבונה בני אטמויי נינהו אלא מעלה, הכא נמי מעלה, לאו מעלה של דבריהם קאמר, דהא בשמעתיןנ מוכח דהך דרשא לאו אסמכתא היא, דמוכחינן מינה דחיבת הקדש דאוריתא היאס, אלא לומר שאינה טומאה גמורה ללקות עליה משום אוכל קדשים בטומאה אלא לפוסלן מעל גבי המזבחע, דהכי נמי קרי התם העריב שמשו אוכל בתרומה מעלה, ומפיק לה מקראי בפ׳ הערלפ. ומה שאמרו במס׳ חגיגה דלית להו דררא דטומאה דאוריתא, פירושו לומר שאין בהם לחוש בחולין משום טומאה דאוריתא, שרביעי בקדש רחוקה טומאתו מהן. ור״ח ז״ל לא גריס דאוריתא. זהו דרכם בתוספות. ולדבריו שלישי בתרומה לא משכחת לה בדידה לרב אלא בנגיעת קדשים בינתים.
ולי נראה דעצים ולבונה לאו בני אטמויי טומאת אוכלין מדאוריתא נינהו, אלא מעלה דרבנן בעלמא היא, ומה שאמרו בשמעתין דהוי חיבת הקדש דאוריתא, היינו דרשא דוהבשר, ולרבות צריד של מנחות אתאצ, ועצים ולבונה אסמכתא בעלמא ומעלה דרבנן, דחיבתק הקדש הכשרר מים הוי דאוריתאש ואתו רבנן וגזור בה הכשר אוכלת, ומעלה דרבנן הואא. ומצאתי בירושלמי במס׳ סוטה בפ׳ כשםב עיקר טומאתו בקדש משום מעלה, והתם נמי אמרו קודם שלא גזרו רביעי בקדש שאל חגי הנביא את הכהנים תורה.
וכן שאלו בהא דאמרינןג בצריד של מנחות, היאך אפשר למימני ביה ראשון ושני אפי׳ בהכשר מים, שהרי אין אוכל מטמא אוכל, והכאד ליכא למימר דמעלה מדבריהם היא, דכי מיבעיא ליה לריש לקיש לשרוף ומדאוריתא כדמפרש לקמן בשמעתין. ומפרקיה או כמאן דאמר אוכל מטמא אוכל בקדשים כדאיתא בפסחיםו, או כשמואל דאמרז טומאת עצמן יש להן ומונין בו ראשון ושני לומר אם מטמא אחרים כגון משקין. אבל פשיטא שאינו מטמא צריד אחרח, שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה.
א. ד״ה אלא קודש.
ב. ראה רש״י להלן ע״ב ד״ה הרי הן כתרומה. וראה חידושי הרשב״א והר״ן.
ג. ע״ב.
ד. ראה לעיל לד, א.
ה. ד״ה האוכל שלישי.
ו. בנדפס: דקתני עליה דר״א.
ז. הגרר״ב העיר: לפי״ז אתי ר׳ יצחק כרבב״ח, ולרש״י אתי אליבא דעולא, רק דלהמקשן אתי קצת כפי׳ הב׳ של רש״י לעיל לד, א בעולא, ולהתרצן אתי כפי׳ הא׳ של רש״י לעולא לעיל. ודו״ק בתוד״ה האוכל בסופו ובתוד״ה בחולין ותבין. ע״כ. וראה מהרש״א וראש יוסף.
ח. בחידושי הר״ן: ׳ולא מחוור, דאם איתא דס״ל לר׳ יצחק דבחולין שנעשו על טהרת הקדש אית בהו שלישי, נהי שאין שלישי עושה רביעי, יפסל גופו מלאכול בקדש, דהא בחולין שנעשו על טהרת תרומה אין שלישי עושה רביעי, ואפ״ה אמר עולא לעיל דאוכל אוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה. לפיכך נראה דר״י ב״ש בר מרתא ס״ל דבחולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי כלל וכו׳ ׳. ועי׳ חידושי הרשב״א.
ט. בנדפס: דמים. [ונראה שהוא ט״ס].
י. דתוספתא טהרות ה״ד.
כ. רש״י פסחים יט, א ד״ה אמר ליה.
ל. יד, א.
מ. ראה ב״ק ב, ב.
נ. טז, א.
ס. לז, א.
ע. פסחים יד, א.
פ. שם יט, א ד״ה אמר ליה.
צ. כי״ל: אמ׳. ובנדפס: פירש.
ק. בנדפס: וקדשים.
ר. חגיגה כ, ב.
ש. כך בכל הנוסחאות וצ״ל: חמש. [ואפשר שהכוונה שאם היינו מונים היו שש מעלות. וצ״ע].
ת. שם כא, ב.
א. ראה עמודי אור סי׳ קטז אותיות יג-יד.
ב. תוס׳ ותוס׳ הרא״ש כאן ד״ה אין, תוס׳ פסחים טו, א ד״ה ולד טומאה, שם יט, א ד״ה לא, תוס׳ שאנץ ותוספות הרא״ש שם, חגיגה כא, א ד״ה בתרייתא, שם כד, א ד״ה מנין. וראה צל״ח פסחים אות מה ואות קלג, וקהילות יעקב שם סי׳ יב.
ג. כדלהלן לו, ב.
ד. להלן לז, א.
ה. ראה שטמ״ק בשם מקצת פירושים ישנים של רש״י כ״י [וכן הביא בשטמ״ק שעה״ג אות ו], שבעצים ולבונה פשיטא שאין מונין. ועי׳ שטמ״ק שם ביאור הדברים.
ו. ראה קובץ שיעורים פסחים אות סה.
ז. ראה שיעורי ראש הישיבה (הגרי״ד פוברסקי) פסחים שם, בביאור שיטת רבינו [בדעת ר״ת].
ח. ראה חידושי רבינו שמואל פסחים כ, א.
ט. סוד״ה אין לך.
י.
כ. להלן לו, א.
ל. בשטמ״ק: ולפירושו [בכי״ל: ולפי׳]. ובנדפס: ולפי שזו שאמרו.
מ. פסחים לה, א.
נ. להלן לו, ב.
ס. דעת ר״ת דחיבת הקודש מדאורייתא, בין הכשר אוכל ובין הכשר מים. וכ״כ התוס׳ בכ״מ – ראה תוס׳ כאן ד״ה אין לך, תוס׳, תוס׳ שאנץ ותוספות הרא״ש פסחים יט, א, חגיגה כג, ב ד״ה והא, תוס׳ זבחים לד, א ד״ה ואפ״ה, מנחות כא, א ד״ה יצאו, שטמ״ק זבחים שם אות ו, ומו, ב בשם הר״פ [ועי׳ רש״י שם ד״ה בטומאת בשר], ראב״ד בהשגות טומאת אוכלין פ״י הי״ז, ועי׳ בהשגות פסוהמ״ק פי״ח הכ״ד. ועוד. וראה שיטת הרמב״ם להלן הערה 519.
ע. כ״כ התוס׳ זבחים ומנחות שם, ותוס׳ שאנץ ותוספות הרא״ש פסחים שם. וראה כתבים המיוחסים לגרי״ז זבחים מג, א, חזו״א זבחים סי׳ ט אות ו וכנסת הראשונים זבחים שם אות סז.
פ. יבמות עד, ב.
צ. ראה לב אריה שפירש כן בדעת רש״י, ואין נראה כן מדברי רבינו.
ק. עד ׳דרבנן׳ נשמט בכי״ל ושטמ״ק בטה״ד.
ר. בנדפס: דהכשר.
ש. כן נראה בדברי רבינו חננאל פסחים כ, א דהריבוי של חיבה״ק הוא על הכשר מים.
ת. מבואר בדברי רבינו דחיבת הקודש דהכשר מים הוא דאורייתא, והכשר אוכל גזירה מדרבנן. וראה עוד תוס׳ חגיגה כג, ב ד״ה דהא. וראה
רמב״ם הל׳ איסורי מזבח פ״ו ה״ח, כתב: ׳וכן העצים והלבונה אע״פ שאינן אוכלין, הרי הן מתטמאין כאוכל׳. וכתב בכס״מ שם, ש׳וכן׳ קאי עמ״ש קודם דמעלה יתירה עשו חכמים בקדשים, וס״ל דחיבת הקדשים לשווי אוכלא הוא דרבנן אכן, בלח״מ דחה דבריו שבהל׳ פסולי המוקדשין פי״ח הי״ב כתב הרמב״ם דהאוכל כזית מלבונה שנטמאת לוקה, והיינו מקרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה, והכס״מ עצמו שם הכ״ד כתב בדעת הרמב״ם שחיבת הקודש מה״ת, וראה תויו״ט זבחים פ״ד מ״ה, ראש יוסף להלן לו, ב, אבן האזל הל׳ אסו״מ שם. ועוד כתב הרמב״ם טו״א פ״י הי״ז דחיבת הקודש דהכשר מים הוא דרבנן, והשיג עליו הראב״ד שם דבסוגיין מבואר שהוא מה״ת. ועי׳ מנ״ח מצוה קמה אות ו, שלדעת הרמב״ם הכשר אוכל מה״ת והכשר מים מדרבנן, עיי״ש. ושיטה זו הפוכה מדברי רבינו.
א. בחידושי רבינו דוד פסחים לה, א הביא דברי רבינו בשמו, והוסיף ביאור: ׳והאי דמפקי לה מוהבשר, מפני שעל ידי פסוק [עשו] חכמים מעלה זו, שרבה בו הכתוב טומאה לאוכלין שלא בהכשר מים, וממנו למדו טומאה לעצים ולבונה וכו׳ ׳. ועיי״ש עוד שהרחיב לדון בדברי רבינו.
ב. פ״ה ה״ב.
ג. להלן לו, א.
ד. שטמ״ק: והא.
ה. בכי״פ ושטמ״ק: ומפרקי׳נן.
ו. יד, א [בכי״ל: בפ׳ כשם. ונראה שהיא ט״ס].
ז. שם טז, א.
ח. ראה שטמ״ק להלן לו, א ד״ה מונין, בביאור דברי רבינו.