דאלו אוכל בכביצה. פירש״י ז״לא שהמאכל מקבל טומאה מכביצה אוכליןב שנגעו בו, מכלל שלטומאת עצמן בכל שהואג. ובמסכת פסחים בפ׳ כל שעהד כתב אוכלין ומשקין מטמאין בכל שהן, אבל אין מטמאין אחרים אלא אוכלין בכביצה ומשקין ברביעית, ואני שמעתי שאף לקבל טומאה בעינן כי האי שיעוראה. אלו דבריוו. ובמס׳ סוטהז פירש טעמו מדתניא בספראח מכל האוכל, מלמד שהוא מטמא בכל שהוא, יכול יטמא לאחרים בכל שהוא, ת״ל אשר יאכל, הא אינו מטמא אלא בכביצה. פי׳ בכביצה, משום דדרשינן ביהט אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה והכי איתה בפ׳ בתרא דיומאי.
ור״ת ז״ל דןכ כשמועתול של רש״י ז״ל, ופירש שדין תורה בכביצה בין לטומאת עצמן בין לטמאמ אחרים, ומדברי סופרים מקבלין טומאה בכל שהוא, וההיא דספרא אסמכתא היא. ויש כיוצא בזה בספרא וספרי הרבהנ. וראיה הביאו לדברס מדתניא התם בספראע אותו תשבורו, אותו אתה שובר לטהרתו ואין אתה שובר אוכלין לטהרתן, וא״ת בכל שהוא, היאך עלה על הדעת שישבור אוכלין ויטהרו. וזו אינה ראיה, שהרי אמרופ טלית שהתחיל לקורעה כיון שנקרע רובה טהורה, וכדאיתה לקמן בפ׳ העור והרוטבצ ואע״ג דשלש על שלש מקבל טומאה מן התורהק, לפיכך הוצרך הכתוב למעט שבירת האוכליןר. ועוד השיב ר״ת מדאמרינן במס׳ נזירש ובפרק ואלו עובריןת גבי השום והשמן של תרומה וכו׳, מקום מגעו אמאי פסול והא ליכא כביצה, אלמא אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה. ורש״י ז״ל מחקו מן הנוסחאותא. ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפרק כל שעהב טמא מת שסחט זתים וענבים כביצה מכוונת טהורין, ומפרש התם במשקיןג שלא הוכשרו עסקינן, לאימת מיטמוד לכי סחיט להו, כי סחיט להו בציר להו שיעורא. ואמאי והא בכל שהוא מקבלין טומאה. וזו הראיה אינה נכונה בעיני, שאפי׳ כדבריוה מדבריהם טמאו, והכא טהור קתני שאין לו טומאה כלל. אלא כיון שסחט משקין שבהן מפרש פרישי ולא מבלע בליעי בההיא שעתא ובצר ליה שיעורא דאוכל מכביצה לטמויי משקיןז. ועוד מדגרסינן במס׳ שבת בפ׳ המצניעח בעא מיניה רבא מרב נחמן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו, למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאה כביצה בעינן, לעולם לענין שבת וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין, והאי משלימו לכביצה מאי, מדמצטרף לענין טומאה מיחייב. אלמא אינו מקבל טומאה כלל אלא בכביצה. ויש לדחוק ולומר דהכי מיבעיא ליה, כיון דחשיב צירוף לענין לטמא אחרים, מיחייב נמי משום שבת, אע״פ שכבר נטמאת קודם הצירוף של פחות מכביצה, ואינו מתחייב באותו צירוף משום מטמא תרומה. ואינו נכון, ושםט כתבתיי. עוד יש תשובהכ ממה ששנינו במסכת אהלות פי״גל אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין וכו׳ זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט, אלמא פחות מכביצה אוכלין אינן מקבלין טומאהמ. והרמב״ם ז״לנ פירשה לזו בשאינן מוכשרים ופחות מכביצה אינן חשובין. ואינו מחוור, דהא משמע דסיפא משום דבר המקבל טומאה קתני לה דומיא דשארא. ולדידי נמי קשיא שמעתא דהעור והרוטבס דמקשינן ומי איכא כביצה אוכלין בחדא דרא, ודחיק לה טובא בחיטי דשמעון בן שטח, ולא קאמר דלקבל טומאה לא בעינן כביצהע.
לפיכך פירש ר״ת ז״לפ שפחות מכביצה אוכלין אין להם טומאה מדברי תורה ויש להם טומאה מדברי סופרים. וכן מוכח ודאי במשניות דקתני אין בו כביצה הוא טמא בריש פרק ב׳ דמסכת טהרותצ אלמא מקבל טומאה והיינו מדבריהם. וההיא דפ׳ המצניע לענין חיוב איתמר ומדאורייתא היא. וכן מה ששנינו במס׳ אהלות, מדאורייתא. ואפשר שאע״פ שגזרו עליהן טומאה ממעט בחלון, שלא החמירוק כל כך בטומאת אוכלין. ואע״פ ששאר הטמאין מדבריהם אינן ממעטין כדקתני התם בלבנה מבית הפרס, באוכלין פחותין לא אחמור, לפי שאינן ראויין ומתבטליןר הן שם. והא דאמרינן בנזיר והא ליכא כביצה ולא מוקיש לה בטומאה של דבריהם, אומר ר״ת ז״ל משום דעל ידי תערובת לא גזור רבנןת. וכן הא דאמרינן בפ׳ ואלו עובריןא הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, היינו טעמא נמי שלא גזרו חכמים שיקבלו אוכלין טומאה בפחות מכביצה אלא באוכלין הראויין למאכל אדםב, שמא יאכל אפי׳ כביצה משום דדעתיה עלויהו, אבל בשאינן ראוין לא גזרו. וזהו שהוצרך התנא לפרש בכביצה ולא קתני מטמא טומאת אוכלין סתם כדקתני בכל דוכתאג.
א. ד״ה אלא מצינו. וכן הביא רבינו שיטת רש״י להלן קיח, ב ד״ה יש יד, ולהלן קכח, ב ד״ה החותך.
ב. כן הגיה בשטמ״ק (הנדפס בד״ו) אות ב. אכן, הב״ח הגיה: בכביצה מאוכלין. ולפי״ז גם לקבלת טומאה בעינן כביצה.
ג. וכ״כ רש״י [מלבד המקורות שהזכיר רבינו עצמו להלן] בזבחים לא, א ד״ה לטמא, וכן הביאו רבינו בפירושו לתורה ויקרא יא, לד. וכ״כ רשב״ם פסחים קכא, א ד״ה כטומאתו ובב״ב פ, א ד״ה ולא משקה [אבל במקומות רבים כתבו בעה״ת בשם רשב״ם להיפך, ראה בירור שיטתו בתוספות הרא״ש פסחים הוצ׳ הגר״א שושנה לג, ב ד״ה כי סחיט הערה 90]. וכן דעת הרמב״ם הל׳ טומאת אוכלין פ״ד ה״א [וראה להלן]. ועי׳ פיהמ״ש אהלות פי״ג מ״ה ותויו״ט שם שמשמע שאין מק״ט פחות מכביצה, אכן בתפא״י שם אות לט דחה דבריו. ועי׳ מי נפתוח פרפר נד אות ג על לשון הרמב״ם בהקדמה שם.
ד. לג, ב ד״ה בכביצה.
ה. ראה תוס׳ שם ד״ה לאימת, ובב״ק עז, א ד״ה פרה, ותוספות הרא״ש פסחים שם שרש״י להלן פב, א ד״ה ואמר [וכן בכריתות כא, א ד״ה בפחות] חזר בו. וכן בחולין שם קכח, ב עי׳ מהרש״א שם. ועי׳ שטמ״ק ב״ק שם בשם רבינו ישעיה שפירש דברי רש״י בענין שא״צ לומר שחזר בו. וראה ראש יוסף חולין פב, א. וע״ע ריטב״א ברכות מט, ב בשם רש״י, חס״ד טבו״י פ״ה ה״ד.
ו. בשטמ״ק נוסף: שם.
ז. ל, ב ד״ה ונותנת.
ח. שמיני פרק ט הי״א.
ט. בשטמ״ק ליתא תיבה זו.
י. פ, א.
כ. בספר הישר סי׳ שיד. וכן דנו בשיטת רש״י בעלי התוספות בכמה מקומות – ראה תוס׳ ותוס׳ שאנץ ותוספות הרא״ש פסחים שם, תוס׳ שבת שם ד״ה כביצה, תוס׳ הרא״ש שם ד״ה אי לענין, תוספות ותוספות הרא״ש סוכה כו, ב ד״ה נטלו, תוס׳ ושטמ״ק נזיר שם לו, א ד״ה אמר רבה, תוס׳ לעיל כד, ב ד״ה התורה, תוס׳ ותוספות הרא״ש להלן קיח, א ד״ה שומר, תוס׳ זבחים שם ד״ה אמר, תוס׳ כריתות יג, א ד״ה כיון, תוס׳ ותוספות הרא״ש נדה יז, ב ד״ה אפילו, ור״ש אהלות פי״ג מ״ה. וראה עוד פירושי רבינו חיים פלטיאל ויקרא יא, לג, יחוסי תנאים ואמוראים עמ׳ תסז, תוספות רי״ד שבת קמד, ב. וראה שדי חמד מערכת ט כלל ל. וראה תוספות הרא״ש הוצ׳ הגר״א שושנה פסחים שם שהרחיב לדון בנושא ומקורותיו.
ל. שם: בשמועתו.
מ. כי״ל: לטומאת.
נ. כ״כ בעלי התוספות בכ״מ, ראה יבמות סח, א ד״ה קנין, ב״ב סו, א ד״ה ושאני. וכן כתבו בכ״מ על דרשות בספרא וספרי שהם אסמכתא, ראה ר״ש פאה פ״א מ״ד; תרומות פ״י מ״ח; תוס׳ יבמות עג, א ד״ה מה, ב״מ לב, ב ד״ה ואי, נג, ב ד״ה כרבי, זבחים טז, א ד״ה מיושב, להלן צט, ב ד״ה שאני, בכורות ו, ב ד״ה לאסור, שם לד, ב ד״ה ומי, נד, א ד״ה ושני. וכ״כ רבינו בכמה מקומות, ראה פירושו לתורה ויקרא יא, לד; שם כה, ז, גיטין לא, א ד״ה מתני׳, סו, א ד״ה הא דאמרינן,
ס. בתוספות הרא״ש פסחים שם: ועוד הביא רבינו אליהו [מפריש] וכו׳.
ע. שמיני פרשה ז הי״ג.
פ. כלים פכ״ח מ״ח.
צ. קכג, א.
ק. ראה כלים פכ״ז מ״ב.
ר. רבינו השוה שברי אוכל לשברי כלים, ונראה מדבריו שאף באוכל שייך לומר שאין שמו וחשיבותו עליו. וצ״ע [וכן העירו בשטמ״ק כאן ובתוספות הרא״ש פסחים שם]. וראה מל״מ הל׳ כלים פכ״ג ה״ט, וכלילות שמואל כללי האל״ף אות לח [שנראה מדבריו דהא דבאוכלין ל״ש שבירה, הוא משום גזה״כ שבתו״כ]. וראה קובץ שיעורים פסחים אות קנה, משנת רבי אהרן טהרות סי׳ ל, אבי עזרי מהדורה רביעאה הל׳ טומאת אוכלין פ״ד ה״א. וראה עוד תוספות הרא״ש פסחים הערה 107 שהביא מתוס׳ כ״י שבת שדחו באופן אחר, עיי״ש.
ש. לו, א.
ת. פסחים מד, א.
א. ראה תוספות ושא״ר פסחים ונזיר שם, וראה שטמ״ק נזיר שם.
ב. שם לג, ב.
ג. שם: בענבים שלא הוכשרו, וכצ״ל.
ד. שם: מתכשרי.
ה. שטמ״ק: לדבריו.
ו. ראה להלן קטע המתחיל לפיכך.
ז. ראה תוס׳ שבת ופסחים שם בשם ר׳ יוסף פורת שדחה הראיה שאף שמקבל הכשר בפחות מכביצה, אינו מקבל הכשר, עיי״ש.
ח. צא, א.
ט. שבת שם ד״ה זרק. ושם ציין רבינו: ובמס׳ חולין פ׳ השוחט אשלים זה הענין בסייעתא דשמיא.
י. שם כתב רבינו לדחות: ואינו מחוור, דמשמע דהכי מבעי ליה מדמחייב משום מטמא תרומה מחייב נמי משום שבת, ואי כזית מקבל טומאה אין עליו תוספת חיוב בצירוף אוכלין של פחות מכביצה עם כזית וכ״ש דטומאת אחרים לאו השתא מתעבדא בהנחתה שאפי׳ נטמאו זו בפני עצמה וזו בפ״ע אם בשעת טומאת אחרים מצטרפין מטמאין אותן, והרי מכיון שנכנסה נטמאת באויר וצירוף זה שבשעת הנחה אינו מעלה ואינו מוריד, ושנינו במסכת אהלות בפי״ג אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין, וקתני סיפא זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט, משמע מיהא שאין פחות מכביצה אוכלין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים,
כ. בחלק מן המקורות הנ״ל הובאה תשובה זו בשם רשב״ם. וראה לעיל הערה 388. וכן הזכיר רבינו ראיה זו בחידושיו לשבת צא, א ד״ה זרק.
ל. מ״ה.
מ. ראה ר״ש אהלות שם, שאף שלר״ת מטמא מדרבנן, מ״מ כיון שמן התורה טהור, אינו ממעט, עיי״ש. וראה פתח האהל כלל ד סי׳ ה שהביא שיטות הראשונים בזה.
נ. בהל׳ טומאת מת פט״ו ה״ג. [וראה פיה״מ אהלות שם].
ס. להלן קיט, ב.
ע. הגרא״ז העיר: ומכל מקום מדרבנן מטמא.
פ. בספר הישר שם, ובתוס׳ לעיל כד, ב ונדה שם. וכן הביא רבינו שיטה זו בפירושו להלן שם. וראה תורי״ד שבת שם וביצה לה, א.
צ. מ״א.
ק. כי״פ: גזרו.
ר. בשטמ״ק: מתבטלין.
ש. בנדפס: מוקמינן.
ת. וכן הביאו דבריו בתוס׳ ותוספות הרשב״א ותוספות הרא״ש פסחים שם, ובתוס׳ רבינו טודרוס וחידושי רבינו פרץ נזיר שם, שטמ״ק נזיר לה, ב ד״ה וגירסת בשם י״מ. ועיי״ש בתירוצם הראשון.
א. פסחים מה, ב.
ב. ראה רמב״ם וראב״ד הל׳ טומאת אוכלין פ״ב הי״ד, שו״ת אחיעזר יו״ד סי׳ יא, בית יצחק או״ח סי׳ לא.