טומטום ואנדרוגינוס כבר ביארנו במשנה שהם פטורין שנא׳ זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס ומ״מ שאלו עליה בכאן בשלמא אנדרוגינוס אצטריך למעוטיה סלקא דעתך אמינא הואיל ואית ביה זכרות ליחייב שהרי יש בו זכרות בודאי קמ״ל דבריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה אם זכר אם נקבה ונשאר בספק אלא שהוצרכה תורה למעטו הואיל וצד זכרות נכר בו הא בשאר מצות חייב מספק כמו שהוזכרה בתקיעת שופר וכן בענין מילה שאין מלין אותו בשבת הא בחול מלין אותו והכא שאני דמיעטיה קרא מפני שאינו ספק גמור שלא יהא צריך למעטו אלא טומטום ספיקא הוא ומאי אצטריך למעוטיה וכי אצטריך קרא למעוטי ספקא והעמידוה בביציו מבחוץ ולענין השאלה ר״ל אצטריך קרא וכו׳ פי׳ בה גדולי הרבנים כלומר ומהיכן היה בא לנו לחייבו אחר שאינו חייב בודאי ובמסכת חולין (כ״ב.) בתחלת הציהוב ששאלו בה אם הוא ספק אם בריה בפני עצמה ופשטו בה בריה הוי מדאצטריך קרא למעוטינהו דאי ספקא הוי לא אצטרך קרא למעוטיה פרשוה ג״כ בדרך זה ובאיסור חלבו של כוי באחרון של יומא שהביאוה מכל חלב ואמרו שם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דאי לאו הכי אצטריך קרא לאיתויי ספקא פי׳ שם דמי איכא ספקא קמי שמיא נראה שבטומטום לא היה להם לפרש בדרך זה מפני שהטומטום יש בו זכר ויש בו נקבה ואי אפשר לעמוד עליו בעודו סתום ומתוך כך אף מן התורה ודאי אצטריך קרא למעוטיה אבל תחלת הציהוב אפשר לברר מן התורה אם גדול אם קטן ואין הספק אלא מצד חולשת שכלם של בני אדם וראוי לשאול בו כן אבל ערלתו שפי׳ ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק וכן במעשר שאמרו העשירי ולא ספק עשירי וכן בשער קודם לבהרת ספק טהור בכל אלו לא שאלו אצטריך קרא וכו׳ שכל שאי אפשר לעמוד עליו ודאי אצטריך קרא וכו׳ וא״כ זו של טומטום לא היה לשאול בה כן ומתוך כך פירשוה בדרך זה וי״מ בו אי מחשש נקבה ממעטינן ליה ניחייביה נמי מספק זכר וקרא למעוטי אנדרוגינוס לחודיה והעמידוה בביציו מבחוץ ואפי׳ הכי מיעטיה ומ״מ נראין מכאן דברי קצת גאונים שכתבו שלא נאמר ספק תורה להחמיר אלא מדרבנן וכן ראיה לדבר באחרון של קדושין (ע״ג.) דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרים אצלה ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש וכו׳ מאי אמרת דאיהי אזלה לגביהו והוה ליה קבוע וכו׳ מ״מ לא יבא ממזר כתו׳ ממזר ודאי הוא דלא יבא וכו׳ אלמא אין אסור תורה אלא על הודאי ומ״מ יש חולקין לומר שספק תורה מן התורה אסור ואם מזו של שתוקי אדרבה אי לאו דבעלמא ספק איסור כודאי היה לו לומר הוה ליה ספיקא וכל ספק מותר דבר תורה ולא הוצרך לדרוש ממזר ודאי הוא דלא יבא וכו׳ אלא ודאי ספק ממזר הוא דרבייה קרא להתירא הא בעלמא ספקו כודאי לענין איסור ואף גדולי הרבנים פי׳ שם דאי לאו קרא לא הוה אמרינן דממזר ספק יבא אלא הוה אמרינן ביה ככל שאר ספיקי איסור ללקות על הודאי ולאסור את הספק ועוד ראיה ממה שאמרו בראשון של קדושין (ל״ט.) ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני והקשו והא תנן ספק ערלה בסוריא מותר ותירץ אימר כך נאמרה הלכה ספקא מותר ודאה אסור אלמא הוצרכה הלכה להתיר את ספקה הא לאו הכי כל שנאסר הודאי מן התורה נאסר הספק מן התורה אלא שאין לוקין עליו מ״מ יש להשיב על הראשונה דגלי בממזר וגמרינן מיניה לשאר איסורין ועל השניה שלא הוצרכה הלכה אלא במקום שהוחזק האיסור אבל היכא דלא אתחזק איסורא ספקו מותר ואל תשיבני אשם תלוי היאך מביאין אותו שבזו התורה חייבה עליו בפרט הואיל והיה שם איסור קבוע בודאי ומ״מ אע״פ שהלכה כן שאין אשם אלא בשתי חתיכות ואחת של חלב בודאי מ״מ למאן דאמר הכי אף בחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן היאך אמרה והרי ספקו מותר לכתחלה ושמא זהו עקר מחלקתם שלדעת המצריך שתי חתיכות כל ספק מותר מן התורה ולדעת האחר אסור והלכה כאותו המצריך שתי חתיכות כמו שכתבנו במקומו אלא שיש ראיה לדעת שניה ממה שאמרו בראשון של חולין (י״א.) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא [מדקאמר ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא זיל בתר רובא] ומאי קושיא אפי׳ תימא דלא אזלינן בתר רובא הני שרו דכל ספק איסור מותר מן התורה אלא מסתברא ספק תורה להחמיר מן התורה הוא ומשום הכי אצטריכינן לרובא ומ״מ יש לפרש זיל בתר רובא לעשותו היתר ודאי שהספק מ״מ אין הדבר ברור בו וגדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון וכמו שנראה לנו מסוגיא זו והילכך בראיה כל ספק פטור שלא להביא חולין לעזרה ואפי׳ בתנאי שאם הוא זכר יהא ראיה ואם נקבה יהא נדבה מ״מ לא חייבוהו:

המקמץ הוא המלקט צואת כלבים בידיו לעבד העורות והמצרף נחשת במקום מחצבו והבורסקי אע״פ שכל אלו ריחן רע ואין עולין עם כל זכורך ר״ל עם כל העולין שהרי אין יכולין להתחבר עם חבריהם חייבים לעלות ולהקריב שאין הלכה כאחרים ואדרבה כל לרבות הוא ולא למעט ויטהרו גופם ומלבושם ויעלו ואין צריך לומר בעל ריח הפה שאין חליו ניכר לכל ואין חבריו בדלים ממנו: