(1) 
בְּבָא בְּהַרְשָׁאָה.
בְּבָא בְּהַרְשָׁאָה.This is referring to a case where one of the fathers comes with authorization to act on behalf of the other father to state his claim for him, and therefore the priest cannot reject his claim. But if they gave the money to two different priests an authorization is of no effect, as each priest can claim the other took the redemption money of the son who died.
1. וכן שבועות לג ע״ב. מובא גם בה״ג בהקשר לסוגייתנו.
2. אורכתא: דפוסים: אדרכתא .
3. דכפריה: דפוסים: דכפרי .
בבא בהרשאה – שני האבות כתבו הרשאה האחד לחבירו ובא בעל הרשאה ותובעו ממה נפשך אם שלי מת החזיר לי את שלי ואם של חבירי מת החזיר לי את שלו שהרי יש לי הרשאה.
בבא בהרשאה, שבא אחד מהאבות ובידו כתב הרשאה מהאב השני, לדון עם הכהן על חמש הסלעים שבידו, ולכן אין הכהן יכול לדחותם. אבל כשנתנו לשני כהנים, לא יועיל כתב הרשאה, מפני שכל כהן ידחה אותם ויאמר שחבירו הוא שנטל את פדיון המת.
This is referring to a case where one of the fathers comes with authorization to act on behalf of the other father to state his claim for him, and therefore the priest cannot reject his claim. But if they gave the money to two different priests an authorization is of no effect, as each priest can claim the other took the redemption money of the son who died.
הכל
(2) וְהָאָמְרִי נְהַרְדָּעֵי אלָא כָּתְבִינַן אַדְרַכְתָּא אַמִּטַּלְטְלִי ה״מ הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּכַפְרֵיהּ אֲבָל הֵיכָא דְּלָא כַּפְרֵיהּ כָּתְבִינַן.:
The Gemara asks: But didn’t the Sages of Neharde’a say: We do not write an authorization document [adrakhta] concerning movable property? Therefore, in the case of redemption, where money, which has the status of movable property, is demanded from the priest, an authorization document may not be used. The Gemara answers: This statement, that one does not write authorization for movable property, applies only when the respondent, in this case the priest, already denied the claim against him. But in a case where the respondent did not yet deny the claim against him we write authorization even for movable property. In the case of redemption, although the priest claims the one issuing the claim against him is not the father of the son who died, he does not deny that he received the money.
אדרכתא – הרשאה אמטלטלי דהואיל ואינן בעין מיחזי כשיקרא שמא אין בידו משל זה כלום וחתימי סהדי אשיקרא.
היכא דכפריה – לוה למלוה תו לא כתב מלוה הרשאה עלייהו משום דמיחזי כשיקרא.
ה״מ היכא דכפריה – תימה דללישנא קמא במרובה (ב״ק דף ע.) דלא מפליג בין כפריה ללא כפריה מאי איכא למימר וכן יש להקשות ממתני׳ פרק שבועת העדות (שבועות דף לג:) גבי איש פלוני כהן איש פלוני לוי דדייק הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין והא אמרת עד שישמע מפי תובע ומשני בבא בהרשאה ופריך והא אמרי נהרדעי כו׳ ה״מ היכא דכפריה כו׳ ומיהו ההוא איכא לאוקומי בפקדון ללישנא קמא דנהרדעי דכיון שיכול להקדיש בפקדון כדמוכח בפ׳ המוכר את הספינה (ב״ב דף פח.) גבי ההוא דאייתי קרי לפום נהרא ה״נ יכול להרשות דחד טעמא הוא כדמוכח ויש לתרץ הך דשמעתין [בקרקעות] ואליבא [דרבי] דאית ליה לקמן בפירקין (בכורות נא.) פודין בקרקעות כמו שפודין במטלטלי דאמקרקעי כתבינן אדרכתא דאמטלטלי דוקא לא כתבינן דאינו ברשותו אי נמי איכא לאוקמה כרבי נתן דמדרבי נתן יכול להוציא מידו אם חבירו חייב ואין לו מה לפרוע אי נמי איכא לאוקמה כגון שנתן אחד לחבירו במעמד שלשתן ומיהו צריך עיון דלמא היכא דאין יכול להוציא מידו בבית דין לא תקון רבנן מעמד שלשתן כי היכי דלא תקון מעמד שלשתן בכתובה משום דלא ניתנה לגבות מחיים כדפרישית בהחובל (ב״ק דף פט.) ועוד יש לתרץ דדלמא אם שניהם מצויים לפנינו ומצווים לתת לאחר חייב להחזיר ולא הוצרך להעמיד בבא בהרשאה אלא כדי שיוכל האחד להוציא מידו בפני עצמו.
ומקשים, והאמרי נהרדעי [והרי אומרים חכמי נהרדעא]: לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי [אין כותבים הרשאה על מיטלטלים], אלא רק על תביעת קרקע, ואלו כאן תובעים מהכהן מעות שהם מיטלטלים! ומשיבים: הני מילי [דברים אלו], שאין כותבים על מיטלטלים, אמורים היכא דכפריה [במקום שכפר בו הנתבע], שהוא טוען שלא קיבל מן התובע דבר, אבל היכא דלא כפריה — כתבינן [במקום שלא כפר בו — כותבים אנו] הרשאה גם על מיטלטלים. וכאן הכהן טוען שהתובע אותו אינו אבי המת, אך אינו כופר בעצם קבלת המעות.
The Gemara asks: But didn’t the Sages of Neharde’a say: We do not write an authorization document [adrakhta] concerning movable property? Therefore, in the case of redemption, where money, which has the status of movable property, is demanded from the priest, an authorization document may not be used. The Gemara answers: This statement, that one does not write authorization for movable property, applies only when the respondent, in this case the priest, already denied the claim against him. But in a case where the respondent did not yet deny the claim against him we write authorization even for movable property. In the case of redemption, although the priest claims the one issuing the claim against him is not the father of the son who died, he does not deny that he received the money.
הכל
(3) זָכָר וּנְקֵבָה אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.: תָּנָא רַב הוּנָא בשְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
§ The mishna teaches: With regard to two women who had not previously given birth who were married to two men, and gave birth to a male and a female who then became intermingled, the fathers are exempt from the mitzva of redemption but the son is obligated to redeem himself, as he certainly has firstborn status. If the offspring were two females and a male, or two males and two females, all of whom became intermingled, the priest has nothing here. Concerning this case Rav Huna teaches: If they gave birth to two males and a female the priest has nothing here, despite the fact that one of them is definitely a firstborn, as each father can claim that his firstborn is the female. In addition, the sons are exempt as well, since each can claim that the female was his sister and born first.
תני רב הונא – מוסיף על מתניתי׳ דאחת בכרה ואחת שלא בכרה של ב׳ אנשים וילדו כו׳. מוסיף ב׳ זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום דמצי אמר מי שלא בכרה אשתו דלמא איתתי יליד זכר ונקבה ואיני יודע איזה יצא ראשון:
תני רב הונא – גבי שתי נשים של ב׳ אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה במחבא אין כאן לכהן כלום ואע״ג דחד הוי בכור ממ״נ דאם האחת ילדה ב׳ זכרים האחד בכור ואם זכר ונקבה ילדה נמצאת חבירתה יולדת זכר לבדו והוא בכור ואפ״ה הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא״ל שמא אין אני בכור אלא חבירי.
א שנינו במשנה, שאם שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו, ילדו זכר ונקבה, ואין ידוע של מי הזכר ושל מי הנקבה — האבות פטורים מפדיון הבן, מפני שכל אחד טוען שאשתו ילדה נקבה. אבל הבן חייב בפדיון, מפני שהוא ודאי בכור. ואם ילדו שתי נקבות וזכר, או שתי נקבות ושני זכרים — אין כאן לכהן כלום, שמא הנקבות נולדו תחילה. תנא [שנה] רב הונא לגבי אותו מקרה: ילדו שני זכרים ונקבה — אין כאן לכהן כלום, למרות שוודאי יש כאן בכור. ולא רק האבות פטורים, מפני שכל אחד טוען שהנקבה היא בתו, ונולדה ראשונה, אלא גם הבנים פטורים, מפני שכל אחד מן הזכרים טוען שמא נולדה נקבה לפניו.
§ The mishna teaches: With regard to two women who had not previously given birth who were married to two men, and gave birth to a male and a female who then became intermingled, the fathers are exempt from the mitzva of redemption but the son is obligated to redeem himself, as he certainly has firstborn status. If the offspring were two females and a male, or two males and two females, all of whom became intermingled, the priest has nothing here. Concerning this case Rav Huna teaches: If they gave birth to two males and a female the priest has nothing here, despite the fact that one of them is definitely a firstborn, as each father can claim that his firstborn is the female. In addition, the sons are exempt as well, since each can claim that the female was his sister and born first.
הכל
(4) וְתַנָּא דִּידַן כֵּיוָן דְּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים הוּא דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּאִישׁ אֶחָד וּשְׁתֵּי נָשִׁים לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לָא מִתְּנֵי לֵיהּ.:
The Gemara asks: And with regard to the tanna of our mishna, why does he not state this case? The Gemara answers: Since you find this ruling that they are entirely exempt in a case where the women are married to two men, but you do not find it in a case of one man and two of his wives, as a firstborn was definitely born to that man and he must give five sela coins to a priest, the tanna does not teach the case of two women and two men either. The reason is that stylistically, the tanna prefers to teach the ruling: The priest has nothing here, only when the halakha is identical in a case of two wives of two men and a case of two wives of one man.
ותנא דידן – דלא תני לה דכיון דלא משכחת לה באיש ושתי נשיו שאחת ביכרה ואחת לא ביכרה דממה נפשך חייב בה׳ סלעים דהא ב׳ זכרים ילוד לא מיתני ליה:
באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה – דכיון דאיכא חד בכור יהיב ה׳ סלעים לכהן להכי לא תני ליה דכל הנך דתנא כאן אין כאן לכהן כלום שוין בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של שני אנשים.
ושואלים: ותנא דידן [והתנא שלנו] מדוע לא הוסיף אופן זה? ומשיבים: כיון שבאופן שנשואות הנשים לשני אנשים הוא דמשכחת לה [שאתה מוצא אותה] לפטור לגמרי, אבל באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה] לפטור, שהרי ודאי נולד בכור לאיש זה, ובכל מקרה הוא חייב חמישה סלעים לכהן — לא מתני ליה [אינו שונה אותו התנא שלנו] גם בשתי נשים של שני אנשים. מפני ששיטתו של התנא במשנתנו היא שבכל מקום בו הוא שונה ״אין כאן לכהן כלום״ הדין זהה גם בשתי נשים של שני אנשים וגם בשתי נשים של איש אחד.
The Gemara asks: And with regard to the tanna of our mishna, why does he not state this case? The Gemara answers: Since you find this ruling that they are entirely exempt in a case where the women are married to two men, but you do not find it in a case of one man and two of his wives, as a firstborn was definitely born to that man and he must give five sela coins to a priest, the tanna does not teach the case of two women and two men either. The reason is that stylistically, the tanna prefers to teach the ruling: The priest has nothing here, only when the halakha is identical in a case of two wives of two men and a case of two wives of one man.
הכל
(5) מתני׳ מַתְנִיתִין : גמֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן יַחְזִיר לְאַחַר ל׳ שְׁלֹשִׁים יוֹם אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן יִתֵּן מֵת בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו ר׳ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אִם נָתַן לֹא יִטּוֹל וְאִם לֹא נָתַן לֹא יִתֵּן.:
MISHNA: If the firstborn son dies within thirty days of birth, although the father gave five sela to the priest, the priest must return it. If the firstborn son dies after thirty days have passed, even if the father did not give five sela coins to the priest he must give it then. If the firstborn dies on the thirtieth day, that day’s halakhic status is like that of the day that preceded it, as the obligation takes effect only after thirty days have elapsed. Rabbi Akiva says: If the firstborn dies on the thirtieth day it is a case of uncertainty; therefore, if the father already gave the redemption payment to the priest he cannot take it back, but if he did not yet give payment he does not need to give it.
מתני׳ מת הבן בתוך ל׳ – אבכורות ודאין דעלמא קאי נמי.
יחזיר – דנפל הוה ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים.
כיום שלפניו – אף ע״פ שנתן יחזיר לו.
מת בנו בתוך שלשים יום כו׳ יחזיר לו ה׳ סלעים – פירש בקונטרס משום דנפל הוא ובחנם פירש כן דאפילו קים לן ביה דכלו לו חדשיו בבן חדש תלה רחמנא.
לאחר שלשים אע״פ שלא נתן יתן – בפסחים בסופו (דף קכא:) אמרינן דאבי הבן מברך שתים ויש לספק כיון שמת אם מברך שהחיינו מכיון דזוכה לקיים המצוה ואין לתמוה אהא דלא מברכינן שהחיינו על כל מילה ומילה כמו על כל פדיון הבן דשאני מצות פדיון הבן דלא שכיחא.
מת ביום שלשים כיום שלפניו ר׳ עקיבא אומר כו׳ – בריש החולץ (יבמות דף לו:) אמרינן התם תניא ר״ש בן גמליאל אומר כל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ואיתמר מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה אם אשת ישראל היא חולצת וברוב הספרים גרסינן בסוף פרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלו.) מת ביום שלשים וכן גורס ר״י ור״ח גורס כן ונראה דגורס תוך שלשים דכיון דאמרי רבנן הכא יום שלשים כיום שלפניו ור״ח משוי ליה ספיקא ופליגי רבנן ורבן שמעון בן גמליאל גם ביום שלשים מה לי ביום שלשים ומה לי בתוך ל׳ יום גם בשאלתות גורס תוך שלשים ומיהו בהלכות גדולות כתוב דביום ל׳ אפילו פיהק ומת לא הוי נפל לרבנן ודוקא תוך שלשים הוא דאמרינן במסכת שבת פיהק ומת דברי הכל מת הוא משמע דגרסינן ביום שלשים ומפרשי מת כמשמעו פיהק ומת וקחשיב פיהק ומת ביום שלשים כיון שחי כל כך כנפל מן הגג תוך שלשים ועוד יש לקיים גירסא זו אם בנפל מן הגג ואכלו ארי ביום שלשים דוקא הוא דסמכינן אדרבנן ושמא אפי׳ לענין אבילות דהוי כבר קיימא.
כיום שלפניו – וא״ת דבריש החולץ (יבמות דף לז:) משמע דפשיטא לן מן התורה אפי׳ תוך ל׳ דחי הוא דאמר מת בתוך ל׳ ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת וי״ל דהתם בנפל מן הגג או אכלו ארי כרבנן דפליגי ארבן שמעון בן גמליאל בסוף ר״א דמילה אבל הכא בפיהק ומת דכולי עלמא מת הוא ומיהו אפ״ה איירי הכא בנפל מן הגג כי התם אין לחוש דהכי נמי פסקינן בסוף אם לא הביא כרבן שמעון בן גמליאל לענין אבילות להקל אף על גב דבאשת כהן דלא אפשר סמכינן אדרבנן ושריא בלא חליצה וא״ת דהכא מקילינן כל כך לענין אבילות אפילו באותו דחשבינן ודאי בר קיימא היכא דלא אפשר כגון באשת כהן ובמס׳ שמחות פ״ד (הל״ב) תנן הספקות אוננין ומתאבלין עליהן וי״ל דהתם בספק בן תשע לראשון או בן שבע לאחרון דגנאי הדבר שלא יתאבל לא זה ולא זה והרי הוא ודאי בנו של אחד מהן.
בא״ד פיהק ומת לא הוה נפל לרבנן כו׳ הוא דאמרינן במסכת שבת כו׳ דגרסי׳ ביום ל׳ כו׳ אפילו לענין אבילות דהוי כבר קיימא הס״ד ואח״כ מ״ה כיום שלפניו וא״ת דבריש כו׳ מן הגג או אכלו ארי כרבנן דפליגי ארשב״ג כו׳ אוננים ומתאבלין עליהן וי״ל כו׳ של א׳ מהן הס״ד ואח״כ מ״ה ודידיה אזל כו׳ בנו תחלה הוה כו׳ לפדיון בנו כמו לפדיון עצמו כו׳ והוא קנה הנך ה׳ בני כו׳ אימת דחל חיוב כו׳ גדולתו לא אישתעבוד נכסי כו׳ כצ״ל ובד״ה ה׳ סלעים כו׳ אשם בכסף כו׳ דבאשם כתיב בהדיא כו׳ ובד״ה אמר רב אסי כו׳ דבסלע ד׳ זוזים והזוז כמשקל כו׳ שר״ל דדינר כסף כו׳ לא שוה אלא שמינית שבדינר צורי וצורי גופיה כו׳ דוכתא בסתם דינרא הוה דדהבא דמזדבנאי כו׳ בפ״ק דקידושין כו׳ שייפא דדינרי ורבי אמי כו׳ לא פליגי ואמתני׳ קיימי כו׳ הגאונים בבליים שהשבעה כו׳ אפילו מדינר שבכל כו׳ ד׳ דינרים מאותם של צורי של צור כו׳ בעשרים כדפרישית דשיעורי כו׳ ובד״ה ר״ח אומר כו׳ דבין זה ובין זה נקרא כו׳ ע״ש סוריא כו׳ לא מזדבן בעשרים כו׳ ששוה שמנה של בן היינו שלשים ושנים דינר כו׳ ד׳ דינר הס״ד ואח״כ מ״ה ר״י כו׳ ומסיק דל זוז וישארו כו׳ ותמניא זוזי ופלגא ופלגא דנקא כו׳ כצ״ל:
בפירש״י בד״ה מנה בגמרא הס״ד ובד״ה חוץ כו׳ בלישכה באדר אין כו׳ חצי שקלים גמרא ואח״כ מ״ה מנה כו׳ ד׳ זוזים והזוז במשקל כו׳ ומחצה למשקל הברזל הס״ד ואח״כ מ״ה ר׳ אמי כו׳ צורי היינו כו׳ הד״א כצ״ל:
ב משנה מת הבן בתוך שלשים יום, אף על פי שנתן כבר האב פדיון לכהן — יחזיר לו הכהן את חמשת הסלעים. מת הבן לאחר שלשים יום, אף על פי שלא נתן האב עדיין — יתן, שהרי כבר נתחייב בפדיונו. מת ביום שלשים עצמו — הרי זה כיום שלפניו, שאין מצות פדיון אלא למי שכבר מלאו לו שלושים יום. ר׳ עקיבא אומר: אם כבר נתן לכהן את הסלעים — לא יטול ממנו, ואם עדיין לא נתן — לא יתן.
MISHNA: If the firstborn son dies within thirty days of birth, although the father gave five sela to the priest, the priest must return it. If the firstborn son dies after thirty days have passed, even if the father did not give five sela coins to the priest he must give it then. If the firstborn dies on the thirtieth day, that day’s halakhic status is like that of the day that preceded it, as the obligation takes effect only after thirty days have elapsed. Rabbi Akiva says: If the firstborn dies on the thirtieth day it is a case of uncertainty; therefore, if the father already gave the redemption payment to the priest he cannot take it back, but if he did not yet give payment he does not need to give it.
הכל
(6) גמ׳ גְּמָרָא : מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן גָּמְרִי {במדבר י״ח:ט״ז} חֹדֶשׁ {במדבר ג׳:ט״ו} חֹדֶשׁ מִמִּדְבָּר מָה הָתָם וָמַעְלָה אַף הָכָא נָמֵי וָמַעְלָה.
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason of the Rabbis, i.e., the first tanna, who hold that the mitzva of redemption applies only after thirty days have elapsed? The Gemara explains that they derive the meaning of the term “month” stated in this context by means of a verbal analogy from the meaning of the term “month” stated in the context of the redemption of the Israelite firstborn in the wilderness via the Levites. Just as there, with regard to the redemption through the Levites, it is stated: “Number all the firstborn males of the children of Israel from a month old and upward” (Numbers 3:40), i.e., after thirty days, so too here, with regard to the mitzva of redemption for future generations, where it states: “From a month old you shall redeem” (Numbers 18:16), the requirement: And upward, applies as well, i.e., only after thirty days.
מה התם – במדבר כתי׳ ומעלה דהיינו שלשים ויותר חדש הוי כ״ט ימים ומחצה ומעלה הוי יום א׳ היינו ל׳ יום ומחצה והיינו (כל אחד) [לאחר ל׳] ומשום הכי1 חייב אבל יום א׳ שלפניו ופטור:
1. אולי צ״ל ומשו״ה מת ביום ל׳ הוי כיום שלפניו ופטור.
ג גמרא בענין מחלוקת חכמים ור׳ עקיבא שבמשנתנו, מסבירים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] שאין מצות פדיון אלא לאחר שנשלמו שלושים יום? גמרי [למדים הם] בגזירה שווה ״חדש״ ״חדש״ מפדיון בכורות ישראל במדבר, כאשר באו הלויים תחתם, מה התם [שם] בפדיון על ידי הלויים נאמר: ״...פקוד כל בכר זכר לבני ישראל מבן חדש ומעלה״ (במדבר ג, מ), שמשמעו — לאחר שלושים, אף הכא נמי [כאן גם כן], במצות הפדיון לדורות, שנאמר ״מבן חדש תפדה״ (במדבר יח, טז), צריך להיות ומעלה, כלומר, לאחר שלושים.
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason of the Rabbis, i.e., the first tanna, who hold that the mitzva of redemption applies only after thirty days have elapsed? The Gemara explains that they derive the meaning of the term “month” stated in this context by means of a verbal analogy from the meaning of the term “month” stated in the context of the redemption of the Israelite firstborn in the wilderness via the Levites. Just as there, with regard to the redemption through the Levites, it is stated: “Number all the firstborn males of the children of Israel from a month old and upward” (Numbers 3:40), i.e., after thirty days, so too here, with regard to the mitzva of redemption for future generations, where it states: “From a month old you shall redeem” (Numbers 18:16), the requirement: And upward, applies as well, i.e., only after thirty days.
הכל
(7) ור״ע וְרַבִּי עֲקִיבָא מְסַפְּקָא לֵיהּ מִדְּאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב וָמַעְלָה גַּבֵּי עֲרָכִין וְלָא גָּמְרִי מִמִּדְבָּר הָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד.
And Rabbi Akiva is uncertain in this regard, as one could claim: From the fact that it was necessary for the verse to write “and upward” with regard to the mitzva of valuations: “And if it be from sixty years old and upward” (Leviticus 27:7), and it is not derived from the redemption of the Israelite firstborns in the wilderness that the phrase “from…years old” means “and upward,” one can conclude the following: The redemption of the firstborn in the wilderness and valuations are two verses that come as one, i.e., to teach the same matter.
ור׳ עקיבא מספקא ליה – אי גמרינן דמדאיצטריך למיכתב ולמעלה גבי ערכין (משום דליהוו) [הוי להו] ב׳ כתובין באין כאחת:
מספקא ליה – אי גמרי מהתם דמדאיצטריך ומעלה בערכין אם מבן ששים ומעלה וגו׳ וגמר במסכת ערכין (דף יח.) שנה שנה לג״ש שכשם ששנת ששים כלמטה הימנו להחמיר אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה אע״ג דלהקל והוא הדין לענין בן חדש דיום ל׳ כלמטה אע״ג דלהקל ולא גמר חדש חדש ממדבר דלא יהא נערך עד לאחר שלשים.
הוו – דערכין ודמדבר סיני שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין על פדיון הבן.
בפרש״י בד״ה מספקא ליה כו׳ שנת חמש ושנת עשרים כלמטה כו׳ אע״ג דלהקל הס״ד ובד״ה ובהנך ה׳ כו׳ לא מפריק בנו דשמא כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה ודכ״ע כו׳ בדרב אסי או בדרב פפא כו׳ קמפלגי אית להו דרב אסי ודרב פפא היו כו׳ דמסקינן בדרב פפא קמפלגי דלית כו׳ גובה מן בני חורין כו׳ ע״פ גובה מן היורשין שיעבודא ובד״ה מלוה הכתובה כו׳ וכיוצא בהן שלא כו׳ לא מקריא כתובה להיות כתובה בשטר ואע״ג דאיירי ע״פ דלא חייבתו מה שכתובה בתורה כיון כו׳ כצ״ל:
בד״ה דר״מ כו׳ אלא בחצי חמש הס״ד ואח״כ מ״ה ה״מ היכא כו׳ כהן איש פלני לוי כו׳ בפקדון ללישנא קמא דנהרדעי כו׳ בפני עצמו הס״ד ואח״כ מ״ה אבל בדלא כפריה כו׳ ובד״ה מת בנו בתוך כו׳ יחזיר לו ה׳ סלעים כו׳ רחמנא הס״ד ואח״כ מ״ה לאחר שלשים כו׳ יתן בפסחים בסופו כו׳ כיון שמת אם מברך שהחיינו מכיון כו׳ דלא שכיחא הס״ד ואח״כ מ״ה מת ביום ל׳ כו׳ ואתמר מת בתוך כו׳ ור״ע משוי ליה ספיקא ופליגי רבנן ורשב״ג גם ביום ל׳ מה לי ביום ל׳ ומה לי בתוך ל׳ גם כו׳ כצ״ל מיהו ק״ק מנליה לתלמודא התם דיום ל׳ כלפני ל׳ ואשת ישראל חולצת הא לא פליגי הכא רבנן ור״ע אלא בבכורי דורות אם למדין ממדבר אבל למלתא אחריתי לענין חליצה כי התם אימא לכ״ע דהויא כלאחר ל׳ דה״ל מדבר וערכין ב׳ כתובים ואפי׳ לרשב״ג אימא דמודה התם דהוי בר קיימא ויש ליישב ודו״ק:
ור׳ עקיבא מספקא ליה [מסופק היה לו הדבר]: האם מדאיצטריך למכתב [מכך שהוצרך לכתוב בתורה] ״ומעלה״ גבי [אצל] מצות ערכין: ״ואם מבן ששים שנה ומעלה...״ (ויקרא כז, ז), ללמד ש״בן ששים״ הוא מי שכבר מלאו לו ששים שנה, ולא גמרי [למדים] דיני הערכין בבנין אב מפדיון הבכורות במדבר (שנאמר בו ״ומעלה״), שכל מקום בו נאמר ״מבן״ הרי זה מי שנשלם בו פרק זמן זה, אם כן, פדיון הבכורות במדבר וערכין הוו להו [הרי הם] שני כתובים הבאים כאחד, המלמדים אותו דין,
And Rabbi Akiva is uncertain in this regard, as one could claim: From the fact that it was necessary for the verse to write “and upward” with regard to the mitzva of valuations: “And if it be from sixty years old and upward” (Leviticus 27:7), and it is not derived from the redemption of the Israelite firstborns in the wilderness that the phrase “from…years old” means “and upward,” one can conclude the following: The redemption of the firstborn in the wilderness and valuations are two verses that come as one, i.e., to teach the same matter.
הכל
(8) וְכׇל שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.
And there is a principle that any two verses that come as one do not teach their common halakha to other cases. If so, the halakha with regard to the mitzva of redeeming the firstborn for future generations would be that the thirtieth day is like the following day, which is not in accordance with the opinion of the Rabbis.
And there is a principle that any two verses that come as one do not teach their common halakha to other cases. If so, the halakha with regard to the mitzva of redeeming the firstborn for future generations would be that the thirtieth day is like the following day, which is not in accordance with the opinion of the Rabbis.
הכל
(9) אוֹ דִלְמָא כִּי אֵין מְלַמְּדִין לְעָלְמָא אֲבָל לְגוּפַיְיהוּ מְלַמְּדִין וּמִשּׁוּם הָכִי מספקינן לֵיהּ.
Or perhaps one could say: When do two verses that come as one not teach their common halakha? That is with regard to general halakhot, i.e., entirely different areas of halakha. But with regard to themselves, i.e., similar cases, they do teach. If so, one should derive permanent halakha of redemption of firstborns from the redemption of the firstborn in the wilderness. And it is due to that reason that Rabbi Akiva is uncertain concerning a firstborn on his thirtieth day.
אבל לגופייהו מלמדין – דחדש דמדבר דכתיב ביה ומעלה ופדויו מבן חדש תרוייהו בבכור אדם מישתעי ודלמא דמלמדין להכי מספקא ליה וקאמר ואם נתן לא יטול כו׳:
או דלמא כי אמר אין מלמדין – שני כתובין ה״מ לעלמא דלא משתעי מבכור ודערכין כמו אי הוה כתב חדש במידי אחרינא.
אבל לגופייהו – כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור הוא משתעי מלמדין ומדמספקא לן קאמר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן.
ולכן יש לומר כי בפדיון בכורות לדורות דינו של יום שלושים כיום שלאחריו, ושלא כדעת חכמים; או דלמא [שמא]: כי [כאשר] אומרים אנו ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין — הרי זה לעלמא [לכלל], לדינים שונים לגמרי, אבל לגופייהו [לעצמם] מלמדין, ויש ללמוד פדיון בכורות לדורות מפדיון הבכורות במדבר, ודינו כיום שלפניו. ומשום הכי [כך] מספקינן ליה [מסופקים אנו בו], לדעת ר׳ עקיבא, בבכור ביום שלושים.
Or perhaps one could say: When do two verses that come as one not teach their common halakha? That is with regard to general halakhot, i.e., entirely different areas of halakha. But with regard to themselves, i.e., similar cases, they do teach. If so, one should derive permanent halakha of redemption of firstborns from the redemption of the firstborn in the wilderness. And it is due to that reason that Rabbi Akiva is uncertain concerning a firstborn on his thirtieth day.
הכל
(10) אָמַר רַב אָשֵׁי דהַכֹּל מוֹדִים לְעִנְיַן אֲבֵילוּת יוֹם שְׁלֹשִׁים כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו וְאָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל.:
Rav Ashi says: All concede with regard to mourning that the thirtieth day is like the preceding day, i.e., if the son died on the thirtieth day it is considered as though he died on the day before and he has the status of a stillborn, and the rites of mourning are not observed. And the reason is as Shmuel says: The halakha is in accordance with the statement of the more lenient authority in matters relating to mourning.
אמר רב אשי: הכל מודים לענין אבילות, שולד שמת ביום שלשים — נידון כמת ביום שלפניו, שדינו כנפל, ואין נוהגים בו דיני אבילות. וטעם הדבר, שהרי אמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.
Rav Ashi says: All concede with regard to mourning that the thirtieth day is like the preceding day, i.e., if the son died on the thirtieth day it is considered as though he died on the day before and he has the status of a stillborn, and the rites of mourning are not observed. And the reason is as Shmuel says: The halakha is in accordance with the statement of the more lenient authority in matters relating to mourning.
הכל
(11) מתני׳ מַתְנִיתִין : מֵת ההָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁלֹּא נִפְדָּה ו הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנוֹ קוֹדְמוֹ שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו.:
MISHNA: If the father of the firstborn dies within thirty days of birth the presumptive status of the son is that he was not redeemed, until the son will bring proof that he was redeemed. If the father dies after thirty days have passed the presumptive status of the son is that he was redeemed, until people will tell him that he was not redeemed. If one had both himself to redeem and his son to redeem, his own redemption takes precedence over that of his son. Rabbi Yehuda says: The redemption of his son takes precedence, as the mitzva to redeem the father is incumbent upon his own father, and the mitzva to redeem his son is incumbent upon him.
מתני׳ שלא נפדה – דלא עביד איניש דפריק תוך שלשים עד שיביא ראיה.
לאחר שלשים בחזקת שנפדה – דכהן הוי מוציא מחבירו והורע כחו.
עד שיאמרו לו – לבן שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגיא בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה לאו זו היא חזקה מעלייתא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד והכא לא שייך למימר עד שיביא ראיה דהכא יכול לומר לו הבן לכהן דעלמא יהביה אבא.
שמצותו על אביו – מצות פדייתו של אב זה היתה על אביו שמת ומצות בנו עליו.
ד משנה מת האב בתוך שלשים יום ללידת הבכור — הרי הבן בחזקת שלא נפדה, מפני שאין רגילים לפדותו אז, עד שיביא הבן ראיה שנפדה; מת האב לאחר שלשים יום — הרי הבן בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו לבן שלא נפדה. היה צריך הוא לפדות עצמו, שאביו לא פדאו, וגם את בנו צריך הוא לפדות — הוא קודם לבנו. ר׳ יהודה אומר: בנו קודמו, שמצותו (מצות פדיון האב עצמו) מוטלת היתה על אביו, ומצות פדיון בנו — מוטלת עליו.
MISHNA: If the father of the firstborn dies within thirty days of birth the presumptive status of the son is that he was not redeemed, until the son will bring proof that he was redeemed. If the father dies after thirty days have passed the presumptive status of the son is that he was redeemed, until people will tell him that he was not redeemed. If one had both himself to redeem and his son to redeem, his own redemption takes precedence over that of his son. Rabbi Yehuda says: The redemption of his son takes precedence, as the mitzva to redeem the father is incumbent upon his own father, and the mitzva to redeem his son is incumbent upon him.
הכל
(12) גמ׳ גְּמָרָא : אִיתְּמַר הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם רַב אָמַר בְּנוֹ פָּדוּי וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵין בְּנוֹ פָּדוּי זדְּכוּלֵּי עָלְמָא מֵעַכְשָׁיו אֵין בְּנוֹ פָּדוּי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְאִיתַנְהוּ לְמָעוֹת וַדַּאי בְּנוֹ פָּדוּי.
GEMARA: It was stated: In the case of one who redeems his firstborn son within thirty days of his birth by giving a priest five sela coins, Rav says his son is redeemed and Shmuel says his son is not redeemed. The Gemara explains: Everyone agrees that if the father said: He is redeemed from now, that his son is not redeemed, as the obligation to redeem the son is not yet in effect. Likewise, if the father says the redemption should take effect after thirty days, and the money is still there, in the possession of the priest, after thirty days, his son is certainly redeemed, as the money is in the priest’s possession when the obligation of redemption comes into effect.
גמ׳ דכ״ע – אי אמר ליה מעכשיו יהא בנו פדוי לאו פדיון הוא אלא מתנה בעלמא דהא בתוך שלשים לא שייכא פדייה ואי אמר בתוך ל׳ הרי לך המעות ולאחר שלשים יחול פדיון בני ואיתנהו מעות ביד כהן בעין לאחר שלשים ודאי פדוי כמאן דיהיב להו ניהליה השתא.
ה גמרא איתמר [נאמר] נחלקו אמוראים בענין זה: הפודה את בנו ונתן לכהן חמישה סלעים בתוך שלשים יום ללידת הבן, רב אמר: בנו פדוי, ושמואל אמר: אין בנו פדוי. ומסבירים: דכולי עלמא [לדעת הכל], אם אמר האב ״מעכשיו הוא פדוי״ — אין בנו פדוי, שהרי עדיין אין חיוב בפדיון, וכן מצד אחר, אם אמר האב שהפדיון יחול לאחר שלשים יום, ואיתנהו למעות [ועדיין נמצאות המעות] לאחר שלושים יום — ודאי בנו פדוי, מפני שהמעות מצויים ברשות הכהן בזמן חיוב הפדיון.
GEMARA: It was stated: In the case of one who redeems his firstborn son within thirty days of his birth by giving a priest five sela coins, Rav says his son is redeemed and Shmuel says his son is not redeemed. The Gemara explains: Everyone agrees that if the father said: He is redeemed from now, that his son is not redeemed, as the obligation to redeem the son is not yet in effect. Likewise, if the father says the redemption should take effect after thirty days, and the money is still there, in the possession of the priest, after thirty days, his son is certainly redeemed, as the money is in the priest’s possession when the obligation of redemption comes into effect.
הכל
(13) כִּי פְּלִיגִי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנִתְעַכְּלוּ הַמָּעוֹת רַב אָמַר חבְּנוֹ פָּדוּי מִידֵּי דְּהָוֵה ט אַקִּידּוּשֵׁי אִשָּׁה הָתָם לָאו אע״ג אַף עַל גַּב דְּנִתְעַכְּלוּ הַמָּעוֹת הָווּ קִידּוּשֵׁי
They disagree in a situation where the father says the redemption should take effect after thirty days but the money was squandered away in the meantime. Rav says his son is redeemed, just as is the halakha with regard to the betrothal of a woman on the condition that it takes effect after thirty days. In that case there, is it not correct that even though the money was squandered away during the thirty days it is a valid betrothal?
מידי דהוה אקידושי אשה – היכא דאמר לה תקדשי לי לאחר ל׳ דהויא מקודשת ואע״ג דנתעכלו המעות קודם:
(כדתרצינן התם):
נתעכלו – שאינן בעין.
אקידושי אשה – דאי יהיב לה השתא מידי ואמר לה התקדשי לאחר שלשים יום הויא מקודשת כדאמרינן במסכת קדושין (דף נט.).
כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה כשאמר האב לכהן שהפדיון יחול לאחר שלשים יום, ונתעכלו המעות, אבדו מן העולם קודם לכן, רב אמר: בנו פדוי — מידי דהוה [כמו שהוא הדין] ביחס לקידושי אשה, כשמקדש אשה במעות על מנת שיחולו הקידושין לאחר שלושים יום; התם לאו אף על גב [שם, האם לא אף על פי] שנתעכלו המעות בתוך שלושים יום — הוו קידושי [הרי הם קידושין],
They disagree in a situation where the father says the redemption should take effect after thirty days but the money was squandered away in the meantime. Rav says his son is redeemed, just as is the halakha with regard to the betrothal of a woman on the condition that it takes effect after thirty days. In that case there, is it not correct that even though the money was squandered away during the thirty days it is a valid betrothal?
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.