(1) 
אאוֹכְלֵי בְּהֵמָה אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם תִּקּוּן כְּלִי.
אאוֹכְלֵי בְּהֵמָה אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם תִּקּוּן כְּלִי.Animal fodder, such as straw and reed branches, does not have any associated prohibition due to the preparing of a vessel. One may therefore trim it on Shabbat and use it as one wishes.
1. את: חסר ב-גטו , גכו . ראה משנה.
2. את: גטו (שלא כברישא ובמשנה שם), דפוסים.
3. ולפתוח: גטו : ״לחצות״.
4. בשבת בשוגג: גטו , כבר״ח. דפוסים: בשוגג בשבת . כ״י א , כ״י נ , כ״י קולומביה רק: ״בשוגג״.
5. אמ׳ רב: חסר ב-גטו , גכו , כ״י נ , דפוסים.
6. לקטום: וכן גכו , כ״י נ , ר״י אלמדארי. וכן ברמב״ם משנ״ת הל׳ שבת (יא:ח). כ״י קולומביה , גטו , דפוסים: ״ליטול״.
7. ולהניף: גטו , גכו , כ״י נ , דפוסים, ר״ח. כ״י א : ״ולהטיף״.
8. וקוטמן להריח בהן: גכו , כ״י נ , דפוסים: ״וקוטמו להריח בו״. חסר ב-גטו .
9. אדם: גטו , גכו , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים. חסר בכ״י א (אבל במשנה שבת פרק כב, ישנו גם בכ״י א ).
10. את: חסר ב-גכו .
11. לעשות: וכן גטו , דפוסים . גכו , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוס קושטא , ר״ח: ״לעשותה״, כבמשנה שבת שם בכל עדי הנוסח.
12. אדא: גטו , גכו , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים. חסר בכ״י א .
13. בר רב: גכו רק: ״רב״. דפוס קושטא רק: בר .
14. דאמרי תרויהו: כבה״ג: ״תרויהו אמרי״. גטו , גכו , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים רק: ״אמרי״, וכן בר״ח.
15. הוינן: גכו : ״הוינא״.
16. דנגרי: וכן כ״י נ , ר״ח. דפוסים, וכן גטו , דפוסים: ״דנרגי״. וכן בה״ג. גכו : ״דגרגי״.
[במאור דף יט. ד״ה והא קמ״ל. לרי״ף סי׳ תתקיט (ביצה דף לג:)]
כתוב שם: הא קא משמע לן דטבל מוכן הוא אצל שבת.
אמר אברהם: כבדות גדולה היא זה הפירוש. ואנו מפרשים הקושיא שהקשו מאי איריא שבת אפילו בחול נמי, לא על משנה זו אלא על משנת זרעים [מעשרות פ״ד מ״ב]: תינוקות שטמנו תאנים לשבת אפילו בחול עשו כן הוקבעו הואיל וקבעו עליהם אכילתן. ושני ליה הא קא משמע לן טבל מוכן הוא אצל שבת, פי׳ מדלא קתני הכי: שכחו ולא עשרו לא [יאכלו]1 בשבת אפילו עשרו, ולא למוצאי שבת עד שיעשרו. אלא מדלא קתני הכי אלמא שאם עשרו בשבת יאכלו שאין בו משום מוקצה אלא משום איסור טבל בלבד.
1. בכ״י: טבלו.
אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי, ומותר לקטום ולתקן קש של שבלין לחצות בו שנים, דלא מיקרי מתקן כלי אלא מעצים שדרך לעשות מהן כלים, אבל לא מאוכלין, דכמפרד אוכל דמי.
אמר רב יהודה אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי – פירוש: אוכלי בהמה דמדין עצמן ראויין לטלטל ואפילו שלא לצורך ואין בהן משום תקון כלי אם קטמו לחצות בו שיניו דלא חשיב עשיית כלי הכי קא סלקא דעתך השתא.
כל דבר תלוש מאתמול שהוא ראוי עכשו למאכל בהמה כגון תבן ועלי קנים היבשים ועשבים הלחים והוצין וכיוצא בהן אין בהם משום תקון כלי והילכך קוטמו לכתחלה אף בשבת אפילו לחצות בו שניו וכל שכן להריח בו שאין בו תקון כלי כמי שקוטמו לחצות בו שניו וכל שאין ראוי למאכל בהמה כגון קיסם של עץ אינו קוטמו לא לחצות בו שניו ולא לפתוח בו את הדלת ואם עשה כן חייב ויש אומ׳ פטור אבל אסור ואם היה עץ זה מעצי בשמים קוטמו להריח בו אף לכתחלה כדי להיות מקום הקטימה נודף או מפשח מהן בידו בין חתיכה גדולה בין חתיכה קטנה אף בשבת וכל שכן שבלא קטימה מוללן בידו כדי להיות ריחם נודף יותר אבל לא לחצות שניו ודברים אלו כלם דוקא שלא נתלשו היום:
ולענין גבוב הלכה כחכמים על הצד שפירשנו במשנה אלא שאף ממה שבבית או שבחצרות שלנו לא יעשה צבורין צבורין שלא יראה כמאסף לצורך מחר אלא מגבב ומדליק מגבב ומדליק ושבירת חבית ליטול ממנה גרוגרות אפילו היתה חבית שלימה מתחלתה ולא שברים שנתחברו על ידי שרף הנקרא מוסתקי מותרת וכבר ביארנוה למעלה:
אע״פ שזהו היוצא משמועה זו דרך פסק צריך להעירך מעט בביאורה דרך קצרה והוא שאמרו אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי כלומר ומותר לקטמו ולתקנו לחצות בו שניו אף בשבת ואקשי ליה מדתנן מטלטלין עצי בשמים וכו׳ ומוללן כדי להעדיף בריחם אבל לא יקטמנו להריח בו כלומר שיהא מקום הקטימה לח ויהא ריחו נודף ואם קטמו פטור שאין עליו תורת כלי אבל קטמה לחצות בו שניו חייב דהוה ליה כלי והרי עצי בשמים יש בהם מאכל בהמה ואמ׳ ליה השתא וכו׳ כלומר אפילו לא אמ׳ בבריתא אלא פטור אבל אסור הוה קשיא לי דאנא קוטם לכתחלה קא אמינא חייב חטאת מיבעיא כלומר קושיא חזקה היא אלא דמשנינא לך דההיא בקשין שאינן ראויים למאכל בהמה והקשה והלא קשים לאו בני מלילה נינהו שהרי יתפרכו במלילתן ותירץ דהכי קתני מוללו להריח וכן קוטמו להריח והוא הדין לחצות בו שניו הואיל ורכין הם וראויים למאכל בהמה במה דברים אמורים ברכים וכדפרישנא והאי דלא אדכר בה לחצות חדא נקט או שמא מתוך שאינן עשויים כל כך לחצות הא בקשין שאין בני מלילה לא יקטום להריח ואם קטם פטור דהא לאו כלי שוויה להשתמש בגופו אלא בריחו ולחצות בו שניו אם קטם חייב דכלי שווייה תניא אידך לא יקטמנו להריח לכתחלה ואוקמה בקשין שאינן אוכל בהמה ומקשי דאמאי לא הואיל ולא משוי ליה כלי והרי שובר אדם חבית סתומה ליטול גרוגרות אע״ג דממילא אשתייר ליה כלי בפתיחתה אע״ג דאיהו לא משוי ליה כלי הואיל ולא לגוף החבית הוא מתכוין בשבירתה ואף זו להריח מיהא אמאי לא ועוד בה דהא רב יהודה הוה מפשח אלותא ר״ל שהיה מסעף ענפים קטנים מעץ גדול הנתלש כדי להריח בהם אע״פ שהיו ראויים אח״כ לעשות מהם קתתא לנגרי וחציני ונעשו כלים מאליהם הואיל ולא היה הוא מתכוין לכך ואוקמה כתנאי וכפלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן דלר׳ אליעזר קטימה להריח אסורה לכתחלה ביבש ולרבנן שרי והוא הדין דפליגי בקטימה לחצות דלר׳ אליעזר חייב חטאת ולרבנן שבות ופטור אבל אסור התניא נוטל אדם קסם משלפניו לחצות בו שיניו דכל שלפניו מוכן הוא וחכמים אוסרין אא״כ מאבוס של בהמה דהואיל וראוי לבהמה מוכן הוא אף לחצות ושוין שלא יקטמנו ואקיסם קאי דאלו אאוכלי בהמה מותר אבל אקיסם קאמ׳ דאפילו מאן דשרי ליטול לא שרי בקטימה לחצות הואיל ולכלי גמור הוא קוטם וכן לפתוח בו את הדלת כגון שקוטמו לתחבו בין שתי דלתות לפתוח בו את הדלת ואם קטמו בשוגג בשבת חייב חטאת ובמזיד ביום טוב לוקה וחכמים אומרים אחד שבת ואחד יום טוב אין בה אלא שבות דקטימה תקון כלאחר יד הוא ונמצא דקטימה לכלי לר׳ אליעזר חייב חטאת לרבנן פטור אבל אסור וא״כ קטימה להריח דנחתא חד דרגא לר׳ אליעזר אסור לכתחלה ולרבנן שרי והוא דשובר אדם את החבית שלכתחלה הוא מוקים לה כר׳ אליעזר במוסתקי ר״ל חבית שאינה שלימה מעיקרא אלא שברי חבית שנדבקו על ידי שרף הנקרא מוסתקי ואין שבירתה נקראת שבירה גמורה:
ולענין פסק גדולי המחברים פסקו בהלכות שבת פרק י״א כר׳ אליעזר דחייב חטאת אבל גדולי הפוסקים פוסקים כרבנן וא״כ כל שראוי למאכל בהמה קוטמו בידו לכתחלה אף לחצות וכל שאין ראוי לבהמה לחצות אסור ובדיעבד פטור ולהריח מותר לכתחלה וכל שבלא קטימה כגון טלטול ומלילה אם הוא רך מותר ודוקא בעץ של בשמים שהוא ראוי להריח אבל קיסמין לא יטול כל עקר דמוקצה הוא ויש פוסקים דכל שלפניו מותר:
המשנה התשיעית אין מוציאין את האור מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים ואין מלבנין את הרעפים לצלות עליהם אמר הר״ם רעפים לבנים שרופים בכבשן ואינו אוסר ללבן הרעפים אלא החדשים מהם לפי שהם נשרפות ומתחזקות ונראה כמתקן כלי ביום טוב אבל האבנים והרעפים הישנים מותר ללבנן ולבשל ולצלות עליהם:
אמר המאירי המשנה התשיעית והכונה בה ככונת המשניות שלפניה ואמר שאין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר הקשה והוא שעל ידי בקוע העצים הקשים יוצאים לפעמים שביבים של אש וכן על ידי חפירת קרקע הקשה וכן על ידי הכאת אבנים או רעפים זו בזו ולא מן המים והוא שהיו נותנין מים בכלי של זכוכית לבנה ונותנו בחמה בשעה שהשמש חם מאד וכשנתחמם ביותר מביאין נעורת ומגיעין אותה בזכוכית ומשתלהבת וטעם איסור כל אלו שכל המצאת דבר ממה שאינו אסור אף לצורך אוכל נפש וגדולי המחברים כתבו הטעם מפני שאפשר לו מבערב והוא תימה שהרי בגמ׳ פי׳ להדיא משום דקא מוליד:
ואין מלבנין את הרעפים לצלות בהן ורעפים הם אותם העשויים לכסות את הגג ופרשוה בגמרא ברעפים חדשים ונאמרו בגמרא על איסור זה שתי סבות אחת מפני שצריך לבדקן קודם לבונן אם יוכלו לקבל את הליבון או אם יש לחוש בהם שמא יפקעו ואם הכיר בהם שיפקעו נמצאת בדיקתו טורח שלא לצורך והשנית מפני שצריך לחסמן כלומר שאף אם נודע לו מבערב שאין הליבון מפקיעם מכל מקום הרי היסק זה הוא גמר מלאכתם שעל ידי ליבון זה הוא מתקשה ומקבל חזוק והרי הוא עושה כלי ומ״מ רעפים ישנים שאין צריכין לא לבדיקה ולא לחזוק מלבנין אותן לצלות עליהן מה שירצה כדי שלא יטנף הצלי באפר שעל גבי הגחלים ויש מי שחולק שלא לפסוק טעם שהוא צריך לבדקם שכל שהוא ספק אם יועיל אם לאו אין נמנעין מעשייתו ביו״ט ולא נאסר לדבריו אלא מטעם שצריך לחסמן וכן כתבו טעם זה גדולי המחברים ויראה סעד לדבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו אנן משום שצריך לחסמן מתנינן ליה וכן אמרו בקדרה חדשה עסיקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה כלומר בקדרה חדשה שצריך לחסמה ומכוין לכך שאם משום טורח שלא לצורך הרי אין הפרש בין מטלטל בדוקות לשאינן בדוקות ואם מפני שבודק באור אין כאן חיוב חטאת ואדרבה כל שלא קבלה לבונה פטור ושקבלתהו חייב שהרי עשאה כלי ומ״מ בתלמוד המערב נגעו בה מטעם בדיקה והוא שאמרו אית תנאי תני מלבנין ואית תנאי תני אין מלבנין כאן בבדוקין כאן בשאינן בדוקין ושמא כך פירושו בשאין בדוקין שמא עדין צריך לחסמן ופירוש שאינן בדוקין שלא נתחסמו עדין ומלאו של חסימה מתכונים בה ומכאן יש אוסרין שלא לאפות בקדרה חדשה עד שתתחסם בתנור ומ״מ קדרות שלנו כבר הם מתחסמות עד שלא באו לידינו:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:
אוכלי (מאכלי) בהמה, כגון קש ועלי קנים — אין בהן משום תקון כלי ומותר לקוטמם בשבת, ולעשות בהם כל צרכו.
Animal fodder, such as straw and reed branches, does not have any associated prohibition due to the preparing of a vessel. One may therefore trim it on Shabbat and use it as one wishes.
הכל
(2) אֵיתִיבֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב יְהוּדָה במְטַלְטְלִין עֲצֵי בְּשָׂמִים לְהָרִיחַ בָּהֶן וּלְהָנִיף בָּהֶן לַחוֹלֶה וּמוֹלְלוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ וְלֹא יִקְטְמֶנּוּ לְהָרִיחַ בּוֹ וְאִם קְטָמוֹ פָּטוּר אֲבָל אָסוּר לַחְצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו לָא יִקְטְמֶנּוּ וְאִם קְטָמוֹ חַיָּיב חַטָּאת.
Rav Kahana raised an objection to Rav Yehuda from the following baraita: One may handle wood of a spice tree on Shabbat in order to smell them and to wave them before a sick person to fan him. And he may crush it between his fingers to release its fragrance, and he may smell it. However, he may not cut it from the branch in order to produce a moist spot on the branch that will emit a strong fragrance, so as to smell it; and if he did cut it, he is exempt from punishment according to Torah law, but it is prohibited to do so. If he intends to clean his teeth with it, he may not cut it, and if he did cut it, he is liable to bring a sin-offering for transgressing a prohibited labor on Shabbat. This indicates that although some wood of a spice tree was used as animal fodder, it is nevertheless prohibited to cut it. This appears to contradict Rav Yehuda.
אמר רב יהודה: אוכלי בהמה אין בהן משום תיקון. ומותבינן עליה: מטלטלין עצי בשמים להריח ולהניף לחולה כו׳, ופרקינן: כי תניא ההיא בקשין. קשין בני מלילה נינהו? ואוקימנא הכי: מוללו ומריח בו, קוטמו ומריח בו. במה דברים אמורים? ברכין, אבל בקשין – לא יקטמנו, ואם קטמו – פטור אבל אסור. לחצות בו שיניו – לא יקטמנו, ואם קטמו – חייב חטאת.
ערך קטם
קטם – א(שביעית פרק ב) וכורכין אותן וקוטמין אותן פירשנו בערך זבל (סוכה לב:) נקטם ראשו אפילו שנים קטומין (ביצה לג:) קוטמו ומריח בו טרף בפיה ת״י קטים בפומה פי׳ ענין שבירה.
א. [אבברעכען.]
להניף – ווכטליי״ר משום הבלא.
ומוללו – בין אצבעותיו להוציא ריחו.
ולא יקטמנו להריח בו – שיהא מקום הקטימה לח וריחו נודף גזירה דלא ליתי לקוטמו לחצוץ בו שניו דהתם כלי משוי ליה ואיכא איסורא דאורייתא.
פטור – דאינו לשם כלי.
חייב חטאת – בשבת ויש עצי בשמים שהן אוכלי בהמה ואפ״ה חייב.
מטלטלין עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן לחולה ומוללו ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו.
הדא מתניתא מסייע׳ להנהו דמברכי על הבשמים במוצאי שבת וכניסת יום טוב, דכיון דמצי לטלטוליה ביום טוב ואורוחי ביה ואפילו למוללו, למה לא יברכו עליוא. ואי משום סימן יקנה״ז שלא הזכיר בו הדס, כיון שהזכיר נר אין נר בלא הדס ואין הדס בלא נרב. ואי משום נשמה יתירה צריך להריח, כמו כן צריך בין שבת ליום טוב, דלא אמרי׳ נשמה יתירה אלא בשבת אבל ביום טוב לא אמרינן. ורבינו שלמה הנהיג יקנה״ז ולא הדסג. וכן מצאתי בסדר רב עמרם גאון (עמ׳ קלא) יקנה״ז בלא הדס. אבל מצאתי בסדרו (שם עמ׳ קלב) בשם מר רב צדוק גאון דמי שאין לו יין לקידוש מקדש על הפת ובין יום טוב לשבת מבדיל על הפת ואומר על הבשמים ואחר כך על המאור ואם אין לו בשמים אומר מאור והבדלה. והגאונים של מגנצא הנהיגו בהדס. וגם ר׳ משולם ממגנצא שלח שאילה לעיר הקודש והשיבוהו כי מברכין עליו.
א. ודלא ככתוב בספרי רש״י (שבהערה מט דלהלן): ואינו מריח בבשמים גזרה שמא יקטמנו. וכדברי רבינו כן גם באו״ז ח״ב סי׳ צב שכתב: וי״מ דמשום כך אין מברכין גזירה שמא יקטום וקשה וכו׳ [מגמרא דידן דשרי לקטום] ואם נפרש גזרה שמא יתלוש מן המחובר, הקשה הר״י הקדוש מקורבל א״כ לולב ביו״ט ראשון של סוכות לא יטול וכו׳. ושיטת החוששים למחובר הובאה בסמ״ג דכ״ח ע״א: ולא כדברי האומרים דאין מברכים על הבשמים בשעת הבדלה ביו״ט שחל במוצ״ש שמא יקטמנו מן המחובר, דהכא שרינן בהדיא ולא גזרינן. ועי׳ גם תוס׳ ד״ה כי.
ב. לשון ראבי״ה סי׳ תשפב: וכן נמצא בשם רבינו גרשם שאין נר בלא בשמים. והובא שם גם בסי׳ תקל וסי׳ תרמה וכן ברוקח סי׳ שנו ובאו״ז ח״ב סי׳ צב [וכתב שם שרגמ״ה מסר סימן גרש״ם, גפן רוממתנו שמים מאור].
ג. כ״ה בס׳ הפרדס הל׳ פסח עמ׳ מט ובמחז״ו הל׳ פסח עמ׳ רפג וסדרש״י עמ׳ קפה וס׳ האורה עמ׳ קב.
לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת. ויש עצי בשמים שהם אוכלי בהמה כך פירש רש״י ז״ל. ואינו מחוור, אלא מדקתני מוללו משמע ליה שהן רכין ומיניה קא פריך וכדמפרש ליה בהדיא לבסוף כי אתא לתרוצי ולאוקמוה בקשין אהדר ליה וקשין בני מלילה נינהו.
איתיביה רב כהנא לרב יהודה מטלטלין עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן לחולה ומוללו ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו ואם קטמו1 פטור אבל אסור. לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת. אמר ליה השתא פטור אבל אסור קשיא לי חייב חטאת מיבעיא – כלומר אי הוה תני פטור אבל אסור קשיא לי דאלו אנא שרינא לכתחלה השתא דתני חייב חטאת מיבעיא וכהאי גונא בשבת בפ׳ אלו קשרים למימרא דאי כדקס״ד ודאי קשיא חמורה היא אלא לאו כדקא סלקא דעתך.
1. כן בעדי הנוסח של הבבלי. בכ״י בהמ״ל 8728 נשתרבב כאן מן ההמשך: ״חייב חטאת אמר ליה השתא״.
איתיביה [הקשה לו] רב כהנא לרב יהודה ממה שנאמר בברייתא: מטלטלין בשבת עצי בשמים כדי להריח בהן, ולהניף (לנפנף) בהן לחולה לעשות לו רוח, ומוללו (לוחצו בין אצבעותיו, כדי למצות את ריחו) ומריח בו. אבל לא יקטמנו (יחתכנו מן הענף, כדי ליצור בענף מקום לח המדיף ריח חזק) כדי להריח בו, ואם קטמו — פטור מעונש מן התורה אבל אסור לעשות כן. ואם נתכוון לחצוץ (לנקות) בו את שניו — לא יקטמנו, ואם קטמו — חייב חטאת, שעבר על איסור מלאכה בשבת. ומשמע שיש בכך איסור, אף שחלק מעצי הבשמים משמשים למאכל בהמה, וזהו שלא כשיטת ר׳ יהודה!
Rav Kahana raised an objection to Rav Yehuda from the following baraita: One may handle wood of a spice tree on Shabbat in order to smell them and to wave them before a sick person to fan him. And he may crush it between his fingers to release its fragrance, and he may smell it. However, he may not cut it from the branch in order to produce a moist spot on the branch that will emit a strong fragrance, so as to smell it; and if he did cut it, he is exempt from punishment according to Torah law, but it is prohibited to do so. If he intends to clean his teeth with it, he may not cut it, and if he did cut it, he is liable to bring a sin-offering for transgressing a prohibited labor on Shabbat. This indicates that although some wood of a spice tree was used as animal fodder, it is nevertheless prohibited to cut it. This appears to contradict Rav Yehuda.
הכל
(3) א״ל אֲמַר לֵיהּ הַשְׁתָּא פָּטוּר אֲבָל אָסוּר קָא קַשְׁיָא לִי חַיָּיב חַטָּאת מִבַּעְיָא אֶלָּא כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּקָשִׁין קָשִׁין בְּנֵי מְלִילָה נִינְהוּ.
Rav Yehuda said to Rav Kahana: Now, even the statement exempt but prohibited poses a difficulty to my opinion, and it is not reasonable. Is it required to say the opposite, i.e., liable to bring a sin-offering? This teaching cannot be understood at face value; rather, it must be understood as follows: When that baraita was taught, it was referring to hard pieces of wood such as beams, with regard to which there is a concern that one might perform a prohibited labor. The Gemara questions this: And can hard branches be crushed by hand?
א״ל – רב יהודה השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי כלומר תשובה גדולה חזרת להשיבני אם מצאת ברייתא אומרת לחצוץ בו שניו פטור אבל אסור אף היא היתה תשובה לדברי שאני אומר מותר לכתחלה וכל שכן שהבאת לי חיוב חטאת אבל אינה תשובה דכי תניא ההיא בעצי בשמים קשין שאינן ראויין למאכל בהמה.
פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת מבעיא – פרש״י תשובה גדולה חזרת להשיבני דאפי׳ פטור אבל אסור קא קשיא לי כ״ש דחייב חטאת קא קשיא לי אבל לא קשיא כלל דהתם מיירי בקשין שאינן ראויין למאכל בהמה וקשה מאי מאריך בלשונו השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי לשני ליה לאלתר התם מיירי בקשין וע״ק דמשמע דבקשין מתסר לרב יהודה ובסמוך מתיר רב יהודה אף להריח דאמר דמפשח ויהיב אלותא וכו׳ ואר״ת דגרסי׳ כגרסא דר״ח דגריס א״ל וה״פ דרב יהודה משיב לרב כהנא פשיטא דהברייתא נשנית בטעות דהא הא דקאמר פטור אבל אסור קא קשיא לי דאדרבה מותר לגמרי ואפי׳ לכתחלה חייב חטאת מבעיא כ״ש דנשנית בטעות כיון דקתני חייב חטאת וא״ל רב כהנא לרב יהודה מצינן לשנויי לך דהברייתא מיירי בקשין שאין ראויין כלל למאכל בהמה ולכך זהו דלהריח פטור אבל אסור לחצוץ בו שניו חייב חטאת אבל לדידך קשה דבקשין נמי קא אמרת דמותר להריח כדקאמר מפשח ויהיב אלותא וכו׳ ומ״מ רב יהודה לא הוה מודה ליה דרב יהודה ס״ל דלחצוץ שניו פטור אבל אסור ולהריח מותר אפי׳ לכתחלה אף על גב דקשין הן להריח מותר.
השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת מיבעיא. פירש רש״י ז״ל כלומר תשובה גדולה חזרת להשיבני, אם מצאת בברייתא אומרת לחצוץ שיניו פטור אבל אסור אף היא היתה תשובה לדברי שאני אומר מותר לכתחלה וכל שכן שהבאת לי חייב חטאת, אבל אינו תשובה דכי תניא ההיא בקשין. והקשו עליו בתוס׳ דאם כן למה ליה לרב יהודה לאורוכי כולי האי לפרוק ליה מיד כי תניא ההיא בקשין, ולפיכך פרשו משם ר״ת ז״ל דהכי קאמר ליה אפילו תנא (מברייתא) [בברייתא] פטור אבל אסור איכא למשמע דמשבשתא היא כל שכן דקתני חייב חטאת דליכא מאן דלימא הכי אלא ודאי ברייתא שבשתא היא ולא תותבן מינה ואמר ליה רב כהנא לא דברייתא בקשין ואף על פי שהן אוכלי בהמה, ומיהא לדידך קשיא דאמרת דכל שהן אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי ואפילו (קשיא) [קשין]. ואין פירושו מתחזי במה שפירש דרב כהנא הוא דקאמר בקשין, אלא [מה] שפירש בהא (וקאמר) [דקאמר] ליה רב יהודה השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי אתי שפיר (אבל הא) [ואיהו הוא] דקאמר כי תניא ההיא בקשין דלאו אוכלי בהמה וחסורי מחסרא כדמפרש ואזיל. ואם תאמר אם כן תקשי מדרב יהודה לרב יהודה, דהכא משמע דרב יהודה אית ליה כי הא ברייתא דאפילו (הדיח) [להריח] אם קשין לא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור ואלו לקמן אמרי רבה בר רב אדא ורבין בר רב אדא כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא אף על גב דחזיא לקתתא דנגרי וחצינא, לא קשיא דהא מוקמינן הא ברייתא כר׳ אליעזר. ואם תאמר אם כן כי אקשי ליה רב כהנא מיניה נימא ליה ההיא ר׳ אליעזר היא ואנא דאמרי כרבנן, מסתברא לי דהיינו טעמא משום דקושטא דמילתא קא מתרץ ליה דאפילו ר׳ אליעזר דוקא בקשין הא ברכין קוטמו ומריח בו ואפילו קוטמו לחצוץ בו שיניו מותר (רב אכלי) [דבאוכלי] בהמה שהן רכין מיירי, ומאי דקתני בברייתא לקמן ושוין שלא יקטמנו (אקטום) [אקיסם] קא מהדר וכדפרש״י ז״ל, כך נראה לי.
אלא כי תניא ההיא בקשין קשין בני מלילה נינהו חסורי מחסרא והכי קתני מוללו ומריח בו בד״א ברכין אבל בקשין לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת – ופירש רש״י ז״ל דקושין דמקשי׳ ליה לרב יהודה מעצי בשמים משום דאיכא עצי בשמיה דאוכלי בהמה ולא נהיר אבל הנכון דעצי בשמים חד טעמא הוא בהדי אוכלי בהמה דאינהו נמי שרו לטלטל מדין עצמן ואפילו שלא לצורך וקטימא בהו לא עבדא כלי אלא אם כן במחתכו וממחקו בסכין ואפילו הכי מחייבינן דחשבינן קטימה לחודה כלי גמור ותיקשי לרב יהודה. ואמרינן דרב יהודה לאו מהאי טעמא אמרה, אלא מילתיה דרב יהודה ברכין וברכין מותר לכולי עלמא דלא כלום קא עביד ולא חשיב כלי שאינו מתקיים כלל. ותמיהא לן: והשתא דאתיא בקשין מי ניחא ליה לרב יהודה והיכי קתני להריח בו לא יקטמנו והא אמרינן לקמן כי הוינן בי רב רב יהודה מפשח ויהיב לן אלואתא אלואתא ואיכא למימר הא דקתני להריח בו לא יקטמנו אתיא לר׳ אליעזר כדלקמן ורב יהודה דשרי כרבנן. וכי תימא וכיון דסוף סוף לא מיתוקמא ליה אלא כר׳ אליעזר למה ליה למימר הא בקשין הא ברכין לימא ליה ההיא ר׳ אליעזר. יש לומר משום דאכתי תקשי ליה מדרבנן דלקמן דאסרי קטמו לחצות בו שיניו מדרבנן מיהת כדאמרינן וחכמים אומרים א׳ זה וא׳ זה אינו אלא משום שבות להכי פירשה דשמעתין ברכין וברכין כולי עלמא מודה דלאו כלום עבד והשתא דאתינן להכי שמעינן דמאי דקאמרינן לעיל פטור אבל אסור קשיא לי ליכא לפרושי דמהדרינן אמאי דקאמר ואם קטמו להריח בו פטור אבל אסור דההיא לא מיתרצא ליה לרב יהודה ולעולם פליגא עליה אלא כדפרישנא לעיל דאלו תנא קטמו לחצות בו שיניו פטור אבל אסור תיקשי כל דכן השתא.
הכי גרסינן אמר ליה כי תניא ההיא בקשין. יש מפרשים דרב כהנא הוא דאמר ליה לרב יהודה דלא תשבש הברייתא דאיכא לאוקומה בקשין. ואיתותב מינה רב יהודה דאיהו אמר דאפילו בקשין שרי לקטום. תדע דבקשין התיר דהא אמרינן לקמן כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא כו׳. וכי שרי רב יהודה דוקא לקטום בידו או בשניו אבל לחתוך בסכין נראה שהוא אסור משום דקא עביד כלי. וכן פירש רש״י ז״ל לקמן.
בד״ה פטור אבל אסור קא כו׳ וה״פ דרב יהודה משיב לרב כהנא פשיטא כו׳ עכ״ל פירוש לפירושם דרב יהודה דלא ידע אכתי לפלוגי בין רכין וקשין וכולה ברכין קמיירי השיב לרב כהנא מסברא דרכין מותר אי נמי דידע נמי הך חדא דקתני קוטמו ומריח וא״כ ע״כ הך דקתני ולא יקטמנו דפטור אבל אסור ע״כ נשנית בטעות מסברא א״נ מהך דקתני קוטמו ומריח ע״כ מותר לגמרי הוא וכ״ש דהך דקתני חייב חטאת דנשנית בטעות וא״ל רב כהנא דמצינן לשנויי לך דההוא דלא יקטמנו איירי בקשין דהשתא לפי הסברא לא תוכל לומר שהיא נשנית בטעות וההיא דקוטמו להריח אינה סותרת דההיא איירי ברכין ואת אמרת אפילו בקשין כדאמר מפשח ויהיב אלותא כו׳ ומ״מ רבי יהודה כו׳ ובתוספות ישנים מסיים ורב יהודה לא חש להשיב דסבר כרבנן דשרו לכתחילה והך ברייתא כר״א כדמסיק עכ״ל ודו״ק:
בגמרא אמר ליה השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי וכו׳ ופרש״י כלומר תשובה גדולה וכו׳ אם מצאת ברייתא אומרת לחצוץ בו שיניו פטור אבל אסור וכו׳ עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה טובא על פירש״י מי הכריחו לפרש כן דאברייתא אחרת קאי ואמאי לא מפרש בפשיטות דארישא דהאי ברייתא גופא קאי דקתני להדיא לא יקטמנה להריח ופטור אבל אסור פירש״י דהא דאסור היינו משום גזרה דלחצוץ שיניו א״כ כ״ש דלחצוץ מיהא אסור. והנלע״ד בזה משום דמבבא דרישא משמע ליה לרש״י דלא פסיקא לאקשויי דאיכא למימר דהא דאסור לקטום להריח היינו משום דהוי כמוליד ריחא כמו שפירש״י כיון דמקום הקטימה לח וריחו נודף וכדמשמע להדיא לעיל דף כ״ג אהא דאסרינן התם בי״ט מילתא דמוליד ריחא ומקשינן עלה מאי שנא ממוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו ומשמע דעיקר הקושיא היינו מקוטמו ומריח כמו שפירש״י כאן ונהי דמשני הש״ס התם דקטימה נמי לא הוי אלא כמוסיף ריחא ולא כמוליד ריחא נראה דהיינו דוקא לפי המסקנא דהכא דאיסור קטימה להריח היינו משום גזרה דלחצוץ שניו דמה״ט מסקינן בסמוך דתנאי היא משא״כ למאי דס״ד מעיקרא דלחצוץ נמי שרי באוכלי בהמה כדאמר ר׳ יהודא א״כ ע״כ הוי מוקי הך ברייתא דפטור אבל אסור לקטום להריח היינו משום דהוי כמוליד ריחא כן נראה לי בכוונת רש״י:
מיהו לולי פירש״י היה נראה לי לפרש סוגיית הש״ס כדפרישית מעיקרא דהא דקאמר השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי היינו מהאי ברייתא גופא דלפ״ז שוב אין כאן מקום למה שהקשו התוס׳ דלישנא יתירא הוא ולאלתר הוי מצי לשנויי כי תניא ההיא בקשין ולמאי דפרישית א״ש דלא מצי לשנויי בקצרה כי תניא ההיא בקשין דודאי אי הו״מ לפרש האי דפטור אבל אסור דרישא משום דהוי כמוליד ריחא והיינו ע״כ בלחין דהא קשין לאו בני מלילה ולאו בני קטימה להריח נינהו וא״כ ע״כ הא דקתני עלה בסיפא לחצוץ בו שיניו לא יקטמנה היינו נמי בהנך לחין גופא ובכה״ג לא שייך למימר חסורי מחסרא אלא משום דלקושטא דמילתא פשיטא ליה לר׳ יהודא דהאי פטור אבל אסור לאו משום מוליד ריחא היא אלא משום דגזרינן קטימה דלהריח אטו קטימה דלחצוץ וא״כ הך קטימה דלהריח ברישא ע״כ נמי איירי בקשין וא״כ שפיר קתני עלה לחצוץ בו שניו לא יקטמנה ואם קטמן חייב חטאת והיינו נמי בהנך קשין גופייהו דמציעתא כן נראה לי נכון ודוק היטיב:
אמר ליה [לו] רב יהודה לרב כהנא: השתא [עכשיו, הרי] מה שנאמר לו ״פטור אבל אסור״ קא קשיא לי [קשה לי, בעיני] ואינו מסתבר כלל, חייב חטאת מבעיא [נצרכה לומר]? ואין נראה כלל שאפשר להבין את הדברים כמשמעם, אלא ודאי יש להבין את הדברים כך: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא הרי זה בעצים קשין שהם כקורות ובהם יש חשש מלאכה. ומקשים: וכי ענפים קשין בני מלילה ביד נינהו [הם]?
Rav Yehuda said to Rav Kahana: Now, even the statement exempt but prohibited poses a difficulty to my opinion, and it is not reasonable. Is it required to say the opposite, i.e., liable to bring a sin-offering? This teaching cannot be understood at face value; rather, it must be understood as follows: When that baraita was taught, it was referring to hard pieces of wood such as beams, with regard to which there is a concern that one might perform a prohibited labor. The Gemara questions this: And can hard branches be crushed by hand?
הכל
(4) חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי מוֹלְלוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ קוֹטְמוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּרַכִּין אֲבָל בְּקָשִׁין לֹא יִקְטְמֶנּוּ וְאִם קְטָמוֹ פָּטוּר אֲבָל אָסוּר לַחְצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו לֹא יִקְטְמֶנּוּ וְאִם קְטָמוֹ חַיָּיב חַטָּאת.
The Gemara replies: The baraita is incomplete and is teaching the following: With regard to wood of a spice tree, one may crush it and smell it and cut it and smell it. In what case is this statement said? With regard to soft pieces of wood, but with regard to hard ones, one may not cut them. And if he did cut it he is exempt, but it is prohibited to do so. If he intended to clean his teeth with it, he may not cut it, and if he did cut it, he is liable to bring a sin-offering.
קוטמו ומריח בו – ואפי׳ לכתחלה דהא אף לחצוץ בו שניו שרי אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך רכין לתקנן לחצוץ.
תנא חדא קוטמו ומריח בו, ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו. אמר ר׳ זירא אמר רב חסדא לא קשיאן הא בקשין הא ברכין. מתקיף לה רב אדא בר יעקב בקשין לא, ומאי שנא מהא דתנן שובר אדם החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותם כלי – ומיהו דוקא חבית דטפלה לגרוגרת ולאפוקי תיבה ומגדל.
בתוס׳ בד״ה פטור אבל אסור וכו׳ ועוד קשה דמשמע דבקשין מתסר לר׳ יהודא ובסמוך מתיר ר״י וכו׳ עס״ה. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דודאי הא דמפשח ר׳ יהודא ויהיב לן אלותא אלותא היינו משום דסבר כחכמים דאפי׳ בקוטם לחצוץ שיניו אינו אלא משום שבות ומש״ה להריח מותר לכתחילה משא״כ הך ברייתא דהכא מוקי לה כר״א שכן הוא האמת מש״ה להריח פטור אבל אסור וצ״ע ועיין בחידושי מהר״ם שי״ף ודו״ק:
ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: עץ בשמים — מוללו ומריח בו, קוטמו ומריח בו. במה דברים אמורים — בעצים רכין, אבל בקשין — לא יקטמנו, ואם קטמו — פטור אבל אסור. ואם נתכוון לחצוץ בו את שיניו — לא יקטמנו, ואם קטמו — חייב חטאת.
The Gemara replies: The baraita is incomplete and is teaching the following: With regard to wood of a spice tree, one may crush it and smell it and cut it and smell it. In what case is this statement said? With regard to soft pieces of wood, but with regard to hard ones, one may not cut them. And if he did cut it he is exempt, but it is prohibited to do so. If he intended to clean his teeth with it, he may not cut it, and if he did cut it, he is liable to bring a sin-offering.
הכל
(5) תָּנֵי חֲדָא קוֹטְמוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ ותניא אִידַּךְ לֹא יִקְטְמֶנּוּ לְהָרִיחַ בּוֹ אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חִסְדָּא לָא קַשְׁיָא הָא בְּרַכִּין הָא בְּקָשִׁין.
Similarly, it is taught in one baraita: One may cut it and smell it, and it is taught in another baraita: One may not cut it to smell it. Rabbi Zeira said that Rav Ḥisda said: This is not difficult. In this case, when it is permitted, it is referring to soft wood. In that case, where the baraita prohibits it, it is referring to hard pieces of wood.
תני חדא: קוטמו ומריח בו – ואוקימנא ברכין, ותניא אידך: לא יקטמנו – ואוקימנא בקשין. ואקשינן: בקשין אמאי לא? והתנן: שובר אדם חבית לאכול ממנה גרוגרת, ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי! ועוד, הא רבא ורבין בני רב אדא אמרי דרב יהודה הוה מפשח ויהיב להו אלוותא פישחי פישחי – פירוש: עצי קציעות שמעשנין בהן – ואף על גב דהוו קשין וחזו לקתתא דנגרי וחציני. ופרקינן: אלא לא קשיא, הא דתני קוטמו – רבנן, והא דתני לא יקטמנו – ר׳ אליעזר.
בדומה לכך תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: קוטמו ומריח בו, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: לא יקטמנו להריח בו. אמר ר׳ זירא אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שמותר — בעצים רכין, הא [זה] שאסור — בקשין.
Similarly, it is taught in one baraita: One may cut it and smell it, and it is taught in another baraita: One may not cut it to smell it. Rabbi Zeira said that Rav Ḥisda said: This is not difficult. In this case, when it is permitted, it is referring to soft wood. In that case, where the baraita prohibits it, it is referring to hard pieces of wood.
הכל
(6) מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בְּקָשִׁין אַמַּאי לָא מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן גשׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה גְּרוֹגְרוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת כְּלִי וְעוֹד הָא רָבָא בַּר רַב אַדָּא וְרָבִין בַּר רַב אַדָּא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב יְהוּדָה הֲוָה מְפַשַּׁח וְיָהֵיב לַן אַלְוָתָא אַלְוָתָא אע״ג אַף עַל גַּב דְּחַזְיָא לְקַתָּתָא דְּנַרְגֵי וַחֲצִינֵי.
With regard to the halakha itself, Rav Aḥa bar Ya’akov strongly objects to this: With hard ones, why not? In what way is this case different from that which we learned in a mishna: A person may break a barrel in order to eat dried figs from it, provided that he does not thereby intend to make a vessel, and he may use the barrel afterward. Breaking off wood in order to smell it is certainly not more of a prohibited labor than breaking a barrel. And furthermore, it is Rava bar Rav Adda and Ravin bar Rav Adda, who both say: When we were at the house of Rav Yehuda, he would break and give us many sticks of wood of a spice tree, although they were hard enough to be fit for handles of axes and hatches.
בקשין אמאי לא – להריח בו מי גזור רבנן כשאין מתכוין לכלי אטו מתכוין.
והתנן שובר אדם חבית – מגופה שיש בה גרוגרות ואוכל ובלבד שלא יתכוין ליפות השבירה להיות לה לפה שתהא עוד כלי.
הוה מפשח – איישבריי״ר בלעז כשמסעף בידו ענפים מעץ גדול כמו ויפשחני (איכה ג) עשה לי גדר בסעיפות בענפי עצי היער סביבות דרכי כדי שלא אצא כדרך שעושין בני היערים שקורין פליישי״ץ.
הוה מפשח – לן מן התלושין.
אלותא – מקלות גדולים כמו ולא באלה ולא ברומח במסכת שבת (דף סג.).
ואע״ג דחזיא לקתתא דנרגי וחציני – שהיא קשה וראוי לעשות ממנו בית יד לקרדום ולפסל שקורין דולויי״ר והוא היה שוברה להריח.
כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח לן כו׳ – ומיירי להריח כדמסיק דסבר כרבנן דאמרו התם גבי לחצוץ שניו פטור אבל אסור ולהריח מותר אפי׳ לכתחלה ולא גזרו שמא יקטום וא״ת למה נמנעו כשחל יו״ט במ״ש מלהריח בשמים משום שמא יקטום והא לא חיישינן כדמוכח הכא אליבא דרב יהודה דס״ל כרבנן וגם אין שייך לפרושי טעמא משום אש גיהנם שמתחיל לשרוף ולהסריח ולכך מברכינן בכל מ״ש דעלמא וכשחל יו״ט במ״ש אז אין האש מתחיל לשרוף ולהסריח ולכך לא מברכינן דהא גם ביו״ט שובת דא״כ גם במוצאי יו״ט אמאי לא מברכינן אבשמים וגם אין לפרש דהא דמברכינן אבשמים במ״ש משום נפש יתירה שאבד ומריח הבשמים ומישב דעתו עליו וכשחל במ״ש אז אינו מפסיד נפש יתירה דביו״ט אית ליה נשמה יתירה דא״כ במוצאי יו״ט אמאי לא מברכינן אבשמים ואי ליכא הני טעמי א״כ מ״ט דמברכינן אבשמים במ״ש וי״ל דלעולם טעמא דמברכי׳ אבשמים במ״ש הוי משום נשמה יתירה ובי״ט ליכא נשמה יתירה וא״ת אמאי לא מברכין אבשמים כשחל יו״ט להיות במ״ש כיון דיש לו מאכלים חשובים וטובים מישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים.
ואע״ג דחזיא לקתתא דנגרי וחציני, כלומר שכל כך היו יבשין שהיו ראויין לעשות מהן בית יד לקרדום ולכלי שקורין דולדויירא.
שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות. פירש רש״י ז״ל (חביות) [בפרק חבית] (שבת קמו.) טעמא משום דמקלקל וכל המקלקלין פטורים. וקשה לי דאי משום הא היכי שרי לכתחלה, ועוד דאם איתא מאי אקשינן הכא מינה למאי דאמרינן דקשין (הן) לא יקטום להריח בו דשאני התם דמקלקל הוא. ובתוס׳ (שם בשבת) פירשוה בחבית מחוברת במוסתקי כדמוקי לה רב אשי הכא לרבי אליעזר, משום דקשיא להו הא דתנן בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לד:) נתנו במגדל ואבד המפתח עירובו עירוב רבי אליעזר אומר אם אין יודע שהמפתח במקומו אין עירובו עירוב ואוקימנא פלוגתייהו התם במגדל של עץ דקטיר במיתנא דבעי סכינא למפסקיה דרבנן סברי שכל הכלים ניטלין לצורך גופן ור׳ אליעזר סבר שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו הא לאו הכי אפילו רבנן מודו דאין עירובו [עירוב] דלא אפשר לשבור את המגדל [ד]לכתחלה מיהא אסור, ומשום הכי אוקמוה לההיא בחבית דמוסתקי כדאוקמה רב אשי הכא, ורב אשי לא לר׳ אליעזר בלחוד אוקמה הכי אלא לכולי עלמא, והלשון מסייענו קצת מדאמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי ואי לר׳ אליעזר בלחוד קאמר הוה ליה למימר ההיא לר׳ אליעזר במוסתקי. וגם זה אינו נכון בעיני מדאמרינן התם בפרק חבית (שבת קמו.) בעו מיניה מרב ששת מהו (למיבא) [למיברז] חביתא בבורטיא לפתחא קא מכוין ואסור או דלמא לעין יפה קא מכוין ושרי, (ומיבח חבית) [ומברז חביתא] בגופה דחבית משמע ולא במוסתקי, ואמרינן נמי התם רשב״ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף ומניחה בפני האורחים ואינו חושש וסתמא ראשה ממש קאמר, ועוד דאם כן רב (אבא) [אחא] בר יעקב דמתיב מינה ומשמע ליה בחבית גמורה לדידיה מי ניחא ההוא דעירובין, ועוד מדמקשה מאי שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית ועוד הא רבה בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרווייהו כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלוותא אף על גב דחזיאן לקתתא דנגרי וחציני משמע דלרב יהודה מתניתין דחבית אפילו בחבית גמורה, דשבירת עצי בשמים (קשיא) [קשין] להריח כשובר את החבית ואוקימנא כתנאי ורב יהודה כרבנן, אלמא אפילו חבית גמורה לרבנן שובר ואינו נמנע לפי שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים (ביצה י.). ואי משום ההיא דעירובין לא קשיא, דהתם מגדל קתני ומגדל גדול משמע וכלים קטנים הוא דאמרינן דאין בנין בכלים וסתירה אבל בגדולים כאהלים הם ויש בנין וסתירה בהן, וכן מוכחא כל אותה סוגיא של שם. ואף רש״י ז״ל פירש שם [כן] (ל״ה. ד״ה ומתני׳) והרי״ף גם כן כתבה סתם במקומה וכן כאן ולא כתב האי אוקימתא דרב אשי דאוקמה במוסתקי, נראה שכן דעת הרב ז״ל דבחבית גמורה היא מתניתין כך נראה לי.
ועוד הא רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרוייהו כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלואתא אלואתא ואף על גב דחזי לקאתאתא דנרגי וחציני. אלא לא קשיא הא ר׳ אלעזר והא רבנן – בדין הוא דאתיאן שפיר תרויהו כר׳ אלעזר והא ברכין והא בקשין ומתני׳ דשובר אדם חבית ודרב יהודה נמי דמפשח דיהיב לן אלואתא כרבנן אלא דטפי עדיפא ליה לאוקומי חדא מתניתין מיהא כרבנן.
תוס׳ בד״ה כי הוינא כו׳ ולכך לא מברכי׳ דהא גם בי״ט כו׳. נ״ב כל זה הוא בכלל אין לפרש כי לפי האמת אינו שובת כמ״ש במרדכי פרק ע״פ דף ר״ס עמוד ד׳:
על עיקר הדבר מתקיף לה [מקשה עליה] רב אחא בר יעקב: בקשין אמאי [מדוע] לא? מאי שנא מהא דתנן [במה שונה זה ממה ששנינו במשנה]: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין במעשה זה כדי לעשות כלי ויוכל להשתמש בחבית לאחר מכן. והרי מלאכת שבירה זו של העץ לצורך הרחה בו אין בה יותר מלאכה מאשר בשבירת החבית! ועוד: והרי יודעים אנו כי רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כי הוינן בי [כאשר היינו בביתו] של רב יהודה, הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא [היה שובר ונותן לנו מקלות מקלות של עצי בשמים], אף על גב דחזיא לקתתא דנרגי וחציני [אף על פי שהיו ראויים מתוך שהיו קשים לקתות של קרדומות ושל גרזינים].
With regard to the halakha itself, Rav Aḥa bar Ya’akov strongly objects to this: With hard ones, why not? In what way is this case different from that which we learned in a mishna: A person may break a barrel in order to eat dried figs from it, provided that he does not thereby intend to make a vessel, and he may use the barrel afterward. Breaking off wood in order to smell it is certainly not more of a prohibited labor than breaking a barrel. And furthermore, it is Rava bar Rav Adda and Ravin bar Rav Adda, who both say: When we were at the house of Rav Yehuda, he would break and give us many sticks of wood of a spice tree, although they were hard enough to be fit for handles of axes and hatches.
הכל
(7) לָא קַשְׁיָא הָא ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא רַבָּנַן דְּתַנְיָא ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר נוֹטֵל אָדָם קֵיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו לַחְצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא יִטּוֹל אֶלָּא מֵאֵבוּס שֶׁל בְּהֵמָה וְשָׁוִין שֶׁלֹּא יִקְטְמֶנּוּ וְאִם קְטָמוֹ לַחְצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו וְלִפְתּוֹחַ בּוֹ הַדֶּלֶת בְּשׁוֹגֵג בְּשַׁבָּת דחַיָּיב חַטָּאת בְּמֵזִיד ביו״ט בְּיוֹם טוֹב סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים דִּבְרֵי ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר .
The Gemara answers: This is not difficult; this case is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, whereas that case follows the Rabbis. As it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: On Shabbat or a Festival, a person may take a sliver of wood from before him to clean his teeth with it, and the Rabbis say: One may take a toothpick only from an animal’s trough; since it is fit for animal fodder, it is considered prepared for all purposes. And they agree that he may not pluck it. And if he did pluck it to clean his teeth with it or to use it as a key and open a door with it, if he did so unwittingly on Shabbat, he is liable to bring a sin-offering. If he did so intentionally on a Festival, he receives the forty lashes administered to one who desecrates the Festival by performing labor. These are the words of Rabbi Eliezer.
דתניא: ר׳ אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו, וחכמים אומרים: לא יטול אלא מן האבוס של בהמה. ושוין שלא יקטמנו, בין ממה שנטל לפניו ובין מה שנטל מן האיבוס של בהמה, ואם קטמו לחצות בו שיניו ולפתוח בו דלת, בשבת בשוגג – חייב חטאת, ביום טוב במזיד – לוקה מדברי ר׳ אליעזר, וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה, בין ביום טוב בין בשבת, אינו אלא משום שבות. ר׳ אליעזר דקתני התם: קְוטַמו לחצות בו שיניו ולפתוח בו דלת – חייב חטאת, הכא: לא יקטמנו לכתחילה להריח בו, ואם קטמו – פטור אבל אסור, ורבנן דאמרי: אפילו קטמו לחצות בו שיניו ולפתוח בו דלת – אינו חייב אלא משום שבות, הכא: קוטמו להריח בו לכתחילה.
לא יטול אלא מן האבוס של בהמה – דדבר הראוי לאכילה מוכן לכל צורך אבל עצים הואיל ודרכן לדבר האסור כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה.
שלא יקטמנו – אקיסם קאי.
ר׳ אליעזר אומר נוטל אדם וכו׳, דעצים וקסמים מוכנים הם לכל דבר שירצה.
וחכ״א לא יטול (וכו׳) [אלא מאבוס של בהמה], לפי שראוי הוא למאכל בהמה ראוי לחצות בו שניו, אבל עצים יבשים לא נתנו אלא להסקה ומוקצין הן לשאר דברים.
ושוין שלא יקטמנו, דמתקן כלי הוא.
דתניא ר׳ אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו. וחכמים אומרים לא יטול אלא מאבוס של בהמה. ושוין שלא יקטמנו – פירש״י דאקיסם קאי דקשה וכן עיקר דאלו מאבוס של בהמה ודאי לא אסרי רבנן לקטום דהא אמר רב יהודה לעיל אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי ואפילו לר׳ אליעזר כדפרישנא לעיל.
קטמו לחצות בו שיניו ולפתוח בו הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת – בשבת תאנא שוגג דכל היכא דאיפשר למיתני שוגג לא תני מזיד.
במזיד ביום טוב סופג את הארבעים – ביום טוב תני מזיד דאלו בשוגג ליכא חיובא מידי.
ושוין שלא יקטמנו. יש מפרשים דאשל אבוס של בהמה קאי שלא יקטמנו. ולא נהיר דכיון דראוי לאכילת בהמה שרי לקטום ואפילו לכתחלה מדרב יהודה ואפילו לר׳ אליעזר שרי. ועוד דהיאך יכול לפתוח בהן את הדלת. והנכון מה שפירש רש״י דאקיסם קאי.
בשוגג בשבת חייב חטאת. פירוש נקט שוגג בשבת משום דשכיח טפי. אבל ביום טוב דלית ביה חיוב כשעושה בשוגג נקט מזיד.
ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] כשיטת ר׳ אליעזר, הא [זו] כשיטת רבנן [חכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ אליעזר אומר: נוטל אדם בשבת או בחג קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו, וחכמים אומרים: לא יטול קיסם אלא מאבוס של בהמה, שמתוך שהוא ראוי למאכל בהמה, הריהו כמוכן לכל צורך שהוא. ושוין (ומסכימים) שלא יקטמנו, ואם קטמו לחצוץ בו שיניו או ולפתוח בו הדלת כעין מפתח, אם עשה זאת בשוגג בשבת — חייב להביא קרבן חטאת כדרך מי שעושה עבירה חמורה בשוגג, עשה זאת במזיד ביום טוב — הרי זה סופג (מקבל) את הארבעים (ארבעים מלקות), כדין מי שחילל יום טוב במלאכה, אלו דברי ר׳ אליעזר.
The Gemara answers: This is not difficult; this case is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, whereas that case follows the Rabbis. As it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: On Shabbat or a Festival, a person may take a sliver of wood from before him to clean his teeth with it, and the Rabbis say: One may take a toothpick only from an animal’s trough; since it is fit for animal fodder, it is considered prepared for all purposes. And they agree that he may not pluck it. And if he did pluck it to clean his teeth with it or to use it as a key and open a door with it, if he did so unwittingly on Shabbat, he is liable to bring a sin-offering. If he did so intentionally on a Festival, he receives the forty lashes administered to one who desecrates the Festival by performing labor. These are the words of Rabbi Eliezer.
הכל
(8) וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּקָאָמַר הָתָם חַיָּיב חַטָּאת הָכָא פָּטוּר אֲבָל אָסוּר רַבָּנַן דְּקָא אָמְרִי הָתָם פָּטוּר אֲבָל אָסוּר הָכָא מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה.
And the Rabbis say: Both this and this, whether one did so on Shabbat or a Festival, even if he plucked it by hand to use it as a key, it is prohibited only due to a rabbinic decree. Therefore, Rabbi Eliezer, who states there that one who plucks a toothpick on Shabbat unwittingly in order to make a vessel such as a key is liable to bring a sin-offering, then here, in the case of one who cuts a sliver of wood in order to smell it, he is exempt, but it is prohibited. However, the Rabbis who state there, in the case of plucking a toothpick, that he is exempt but it is prohibited, then here, when one cuts a sliver of wood for purposes of smelling, it is permitted ab initio.
אחד זה ואחד זה – אחד שבת ואחד יום טוב.
אינו אלא משום שבות – דקטימה תקון כלאחר יד הוא ולא תקון מעליא הוא אלא א״כ מחתכו וממחקו בסכין והשתא קא מהדר לתרוצי קושיא דלעיל הא דתני לעיל בקשין לא יקטמנו להריח ר׳ אליעזר דאמר בקוטם לכלי חייב חטאת הכא גבי קוטם להריח פטור אבל אסור גזירה שמא יקטמנו לכלי והא דרב יהודה דמפשח להריח כרבנן דאמרי בקוטם לכלי פטור אבל אסור הכא להריח מותר לכתחילה.
וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות – דר׳ אליעזר סבר עשיית כלי בקטימה חייב חטאת וחכמים אומרים קטימה אינה עשיית כלי כדרכו אלא אם כן במחתכו בסכין וממחקו וכיון דכן ליכא אלא שבות דסברי רבנן דבכל עשיית כלי שלא כדרכו ליכא אלא שבות.
לר׳ אליעזר התם דקאמר חייב חטאת – בקוטם לחצות בו שיניו בקיסם קשה, הכא בעצי בשמים קשין פטור אבל אסור.
{לרבנן דקא אמרי התם פטור אבל אסור}1 – דכל עשיית כלי שלא כדרכו ליכא אלא איסורא דרבנן, הכא מותר לכתחלה – בקוטם להריח, ולא גזרינן אטו קוטם לחצות דאי נמי עביד הכי ליכא אלא איסורא דרבנן. והיינו מתניתין דשובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי דאי נמי מתכוין לעשותה כלי ליכא אלא איסורא דרבנן דהוי עשיית כלי שלא כדרכו שאין דרכו בשבירה וכשאין מתכוין לכך לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי.
1. כן בעדי הנוסח של הבבלי, וכן כנראה צריך להשלים. בכ״י בהמ״ל 8728 הושמט ע״י הדומות: ״לרבנן דקא אמרי התם פטור אבל אסור״.
ר׳ אליעזר דאמר חייב חטאת. פירוש התם הוא בלחצות בו שניו משום דמכוין לעשות בו כלי. אבל להריח שאינו מתכוין לעשות כלי אסור לכתחלה דגזרינן שמא יבא לקטום לצורך שיניו. אבל לרבנן דאמרי בלחצות בו שניו שהוא פטור אבל אסור משום דאפילו מתכוין לעשות בו כלי הוי תיקון כלאחר יד כיון שאינו עושה בסכין והילכך כשמתכוין להריח לא גזרו מפני עונג שבת ושמחת יום טוב. והילכך הא דקתני קוטמו ומריח בו אתיא כרבנן. והכין קיימא לן דלהריח בין בקשין בין ברכין מותר לקטום וברכין לחצות בו שניו מותר לקטום אבל בקשין אפילו לרבנן פטור אבל אסור. וכן לפתוח בו את הדלת. וכן אסור ליטול קיסם לחצות בו שניו מלפניו דאינו מותר אלא דוקא מאבוס של בהמה כרבנן. וכתב מורי נר״ו דלאו דוקא מאבוס של בהמה אלא כל דבר הראוי לבהמה מטלטלין בכל מקום שהן לחצות בהן שניו. והא דקאמר מן האבוס של בהמה רוצה לומר הראוי לבהמה. וכן נראה מדברי רש״י ז״ל שפירש גבי וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס של בהמה וכתב ז״ל דדבר הראוי לאכילה מוכן הוא לכל הצורך אבל עצים הואיל ודרכן לדבר האסור כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה עד כאן. הרי שלא אסרו קיסם אלא מפני שראוי לעשות ממנו כלים. אבל באוכלי בהמה דליתיה הדין טעמא שרי לטלטולי בכל מקום לחצות בהן שניו.
וחכמים אומרים: אחד זה אם עשה כן בשבת ואחד זה אם עשה כן ביום טוב, גם אם קטם בידו לצורך מפתח, אינו אסור אלא משום שבות מדברי חכמים. ולכן, ר׳ אליעזר דקאמר התם [שאמר שם] שהקוטם בשוגג בשבת קיסם כדי לעשותו כלי (מפתח וכדומה) שהוא חייב חטאת, אם כן הכא [כאן] בקוטם כדי להריח, הרי זה פטור אבל אסור. ואילו רבנן [חכמים] דקא אמרי התם [שהם אומרים שם] בקוטם כדי לעשותו כלי שהוא פטור אבל אסור, הכא [כאן] בקוטם כדי להריח סבורים כי מותר לכתחלה.
And the Rabbis say: Both this and this, whether one did so on Shabbat or a Festival, even if he plucked it by hand to use it as a key, it is prohibited only due to a rabbinic decree. Therefore, Rabbi Eliezer, who states there that one who plucks a toothpick on Shabbat unwittingly in order to make a vessel such as a key is liable to bring a sin-offering, then here, in the case of one who cuts a sliver of wood in order to smell it, he is exempt, but it is prohibited. However, the Rabbis who state there, in the case of plucking a toothpick, that he is exempt but it is prohibited, then here, when one cuts a sliver of wood for purposes of smelling, it is permitted ab initio.
הכל
(9) וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא דִּתְנַן שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה גְּרוֹגְרוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת כְּלִי אָמַר רַב אָשֵׁי כִּי תַּנְיָא הָהִיא הבְּמוּסְתָּקִי.:
The Gemara asks: And does Rabbi Eliezer not accept this halakha that we learned in a mishna: A person may break a barrel in order to eat dried figs from it, provided that he does not thereby intend to make a vessel? This shows that if one does not intend to make a vessel, it is permitted ab initio; whereas Rabbi Eliezer maintains that he is exempt, but it is prohibited. The Gemara answers: Rav Ashi said: When that baraita was taught, its lenient ruling was with regard to a vessel patched with pitch [mustaki], meaning a vessel that had previously been broken and its pieces glued together with pitch. If one breaks it for his own needs, he does not smash a complete vessel, and he is therefore not considered to have fashioned a vessel.
ערך מסתק
מסתק – א(ביצה לג:) כי תניא ההיא במוסתק פי׳ קציעות מהודקין בתוך החבית. פ״א חבית רעועה דהוי כמו שנשברה מערב יו״ט.
ערך חזר
חזר – ב(שבת סג: בבא קמא פג.) א״ל שקילא טיבותיך ושדיא אחיזרי כבר נד ולד פי׳ השיבתו האשה בשורת טובתך השליכה על הקוצים כבר הרגשתי שנעתק העובר שבמעי ממקומו והוא מתנודד ליפול. (ביצה כט:) דרש רבה בריה דרבי הונא זוטי מנהרדעא שונין קמח בי״ט אמר להו רב חמא פוקו ואמרו דשקיל טיבותי׳ וכולי פי׳ שיחת דבריו הנעימים במקום קוצים וכי להוראתך אנו צריכין צא וראה כוברות סובבו׳ בנהרדעא כל אחת אחת כוברת בנפה ובכברה. (בבא מציעא סג) אלא מעתה מותר ללות סאה בסאה משום דמצי אמר ליה שקילי טובותיך ושדייה אחיזרי דאמר ליה חטי דקדחי באכלבאי. (כתובות נג) כי אתא רבין אמר ריש לקיש ארוסה שמתה אין לה כתובה אמר להו אביי זילו אמרו ליה שקילא טיבותיה ושדייה אחיזרי כבר תירגמה ר׳ הושעיה לשמעתיה בבבל. (ביצה לג) חיזרא רב נחמן אסר ורב ששת שרי פי׳ קוץ קשה שיכול לצלות בו בשר כמו בשפוד של ברזל. (ברכות יב) רב ששת כרע כי חיזרא פי׳ רב האי גאון חיזרא הוא אחד ממיני קוצים שמצוי בבבל וקורין אותו אלחזר וכריע׳ שלא יכרע מאמצע ממש וראשו זקוף ועומד בברייתו ואפילו בשחותו מחציו אלא צריך שיכוף את ראשו כדי שיהיה כאגמון שראשו כפוף ואשר אמרו עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה גם על העיקר הזה הוא שיכוף את ראשו ויהא צוארו מעוקם שיתפקקו חליות שבו אף יכרע עד שיתפקקו האחרות ולא שיכוף את עצמו כל כך אלא כדי שיראה איסר כנגד לבו והמיקל שאינו מהדר מנענע ראשו ויונא ואכילו המנענע כופף צוארו. אסכרא דמיא לחיזרא כבר פי׳ בערך גב. (בבא מציעא קג) וקני דחיזרא. ס״א חרזא כבר פירשנו בערך ארכבתא.
ערך חסם
חסם – ג(שבת נג.) ולא פרה בחסום שבפיה. (בבא מציעא צב.) מת נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור פירוש מה נפשך כשאתה עומד בכרמך אם אי אתה אוכל פטור אף פועל אם עשית עמו תנאי על מנת כן אני משכירך ואתן לך כך וכך שלא תאכל פטור. (פרק י״ו דכלים) המלקוט של בקר והחסוס שלו פי׳ כמו מצודה קטנה של תבלים שחוסמין בה פי הסור והגמל. הסלים של עץ כשיחסום ויקנב פי׳ מלשון לא תחסום כיון שגומר אדם הקופה או הסל וגומר שפתו היא חסמה וכן פירש (פרק ד בכלים) חומר בשירי כלי נצרים מבתחילתן תחילתן אין מקבלין טומאה עד שיתחסמו (פרק י״ג בכלים) המעצד והאזמל והמפסלת והמקדח שנפגמו טמאין ניטל חסומן טהורין פי׳ בפי החרב ובפי הסכין ובפי הקרדום ובחודו של מקדח נותנין ברזל טוב ששמו צר בלשון קודש וחוסמין פיהן בו שיהא חד לחתוך יפה ובלעז נקרא אצר״ו ובלשון ישמעאל טבר והוא איצטמא לפרזלא דגרסינן (ביצה לג) אין מלבנין את הרעפים מאי קא עביד ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לחסמן פירוש לסתום נקביהן. (בויקרא רכה אחרי מות פרשת כשושנה) רבי אלעזר חסמא אזל לחד אתר אמרון ליה חכים ר׳ למפרס על שמע חכים רבי למיקרב אמר לאו אמרו ליה על מגן קרון לך רבי נתכרכמו פניו והלך אצל רבי עקיבא אמר לו מה לך פניך חלניות תני ליה עובדא אמר ליה צבי רבי דייליף אמר ליה אין תיב אזל לתמן אמרון ליה חכים רבי למיפרס על שמע אמר להון אין חכים רבי למיקרב אמר להון אין אמרון הא חסים אלעזר והוה קרו ליה אלעזר חסמא (בראשית רבה ג) והשקה את כל פני האדמה אמר ר׳ אלעזר ב״ר שמעון אין הארץ שותה אלא לפי חסימה חזיה דהוה קא מחסם כבר פי׳ בערך הסס.
ערך קף
קף – ד(פסחים ל:) קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא (יומא לז:) בקתהא דנרגא חציני (ביצה לג) ואע״פ דחזו לקתהא דנרגא וחציני (בבא מציעא כו) אמר רב אשי סכינא בתר קתיה (בבא מציעא פב) בדשמואל קא מפלגי דאמר שמואל (שבועות מג) האי מאן דאוזפי אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא עילויהו וכו׳ (בבא מציעא קג) ומהדר ליה קתא פירוש יד הסכין ויד נרגא וחצינא ומגלא נקרא קתא.
א. [צערבראכען פאס.]
ב. [דארן.]
ג. [פערשליססען. געשטערקט.]
ד. [גראף. האנד.]
ולית ליה לרבי אליעזר כו׳ – והא הכא דכי מתכוין לעשות כלי איכא חיובא דאורייתא וכי לא מתכוין לא גזור רבנן לכתחילה.
כי תניא ההיא – דמותר.
במוסתקי – חבית שבורה שמדבקין שבריה בשרף של עץ שקורין שף שעושין הימנו זפת וקורין אותו ריישינ״א וריחו דומה לריח לבונה ובלשון ערבי קורין אותו מוסתק״י ומדבקין בו קערות חרס הנשברים כך אמר לי רבי שמואל המכונה חסיד מן ברבשט״א וכיון דרעועה היא ליכא למגזר בה שלא יתכוון לעשות כלי.
כי תניא ההיא במוסתקי – מזופפת ורעועה פירש רש״י דלא חיישינן לתקון כלי דהואיל ורעועה הרבה יחוס עליה דשמא יקלקל החבית ועושה נקב לכל הפחות שיוכל וה״ר יצחק פירש במסכת ערובין (דף לד: ושם בד״ה ואמאי) דכיון שהם מדובקים בזפת ואין החתיכות שלמות לא הוי שום תקון כלי.
אמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי – דא״נ מתכוין ליכא אלא איסורא דרבנן וכשאינו מתכוין מותר לכתחלה. ומיהו אנן דקיימא לן כרבנן שובר אדם את החבית לעולם לאכול ממנה גרוגרת והילכתא אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי ברכין ומותר לקטום ממנו לחצות בו שיניו ואף על גב דהתם בשבת פרק חבית (בבלי שבת קמ״ו:) אמרינן דאסיר למיתן טרפא1 דאסא בחביתא התם מיחזי טפי כלי כעיקר בקשין לא יקטום לכתחילה לחצות בו שיניו אבל קוטם להריח וכן שובר חבית לאכול גרוגרות.
1. כן בבבלי שם. בכ״י בהמ״ל 8728: ״כורפא״.
ושואלים: ולית ליה [וכי אין לו, אינו מקבל] ר׳ אליעזר הא דתנן [הלכה זו ששנינו במשנה]: שובר אדם את החבית כדי לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי? הרי שכשאינו מתכוון בכך כדי לעשות כלי מותר לכתחילה ולדבריו שם פטור אבל אסור! ומשיבים: אמר רב אשי: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שמתירה, הרי זה במוסתקי בחבית שהיתה שבורה קודם, והיו חלקיה מדובקים בכעין זפת, שכאשר שובר אותה לצרכו לא שבר כלי שלם, ובודאי שאין בכך משום עשיית כלי.
The Gemara asks: And does Rabbi Eliezer not accept this halakha that we learned in a mishna: A person may break a barrel in order to eat dried figs from it, provided that he does not thereby intend to make a vessel? This shows that if one does not intend to make a vessel, it is permitted ab initio; whereas Rabbi Eliezer maintains that he is exempt, but it is prohibited. The Gemara answers: Rav Ashi said: When that baraita was taught, its lenient ruling was with regard to a vessel patched with pitch [mustaki], meaning a vessel that had previously been broken and its pieces glued together with pitch. If one breaks it for his own needs, he does not smash a complete vessel, and he is therefore not considered to have fashioned a vessel.
הכל
(10) וּמְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר.: ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן מְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר וּמַדְלִיק שֶׁכׇּל מַה שֶּׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה צִבּוּרִין צִבּוּרִין וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בְּמַאי קָא מִפַּלְגִי מָר סָבַר מִחֲזֵי דְּקָא מְכַנֵּיף לִמְחַר וּלְיוֹמָא אַחֲרִינָא ומ״ס וּמָר סָבַר קְדֵרָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו.:
§ It is taught in the mishna: And one may collect straw from the courtyard on a Festival. The Sages taught: One may collect materials from a courtyard and kindle a fire because everything in a courtyard is considered prepared, provided he does not arrange it in piles, and Rabbi Shimon permits it even in such a manner. The Gemara asks: With regard to what do they disagree; what is the basis of their dispute? One Sage, i.e., the Rabbis, who are stringent, holds: It looks as though he is collecting for tomorrow and another day, and it is therefore prohibited, so that one will not be suspected of preparing from a Festival to a weekday. And one Sage, Rabbi Shimon, holds: His pot proves his intention. When onlookers see that he is using the straw for cooking, they will not suspect him of preparing for after the Festival.
ובלבד שלא יעשנו צבורין. ומפרשי טעמא משום דמחזי כמאן דמכניף למחר וליומא אחרינא, אבל ליכא משום מעמר. ומכאן נלמוד כדעת רבי יצחק בן רבינו מאיר ז״ל שאמר שאין חייב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם כמאסף ביער שהוא כמלקט שבלים מן הקמה (מטפלת) [הנופלת] ומעמר, וכן מוכח בפרק כלל גדול דאמרינן התם (שבת עג:) האי מאן דמכנף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר, דמשמע דוקא דמכנף ממלחתא הא ממקום אחר לא.
ומגבב מן החצר ומדליק. תנו רבנן מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין. ר׳ שמעון מתיר לעשות צבורין. במאי קמיפלגי? מר סבר מחזי כמאן דמיכנוף למחר וליומא אחרינא, ור׳ שמעון סבר קדירתו מוכחת עליו – וכן הילכתא כתנא קמא ונפקא לן מינה אליבא דרבנן דמתניתין בעצים גסים דלא בטלי אגב חצר ואפילו הכי ציבורין ציבורין לא.
א שנינו במשנה כי מגבב (אוסף) אדם קש מן החצר ביום טוב. תנו רבנן [שנו חכמים]: מגבב מן החצר ומדליק, משום שכל מה שבחצר מוכן הוא, ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין [ערימות ערימות]. ור׳ שמעון מתיר אפילו בכך. ושואלים: במאי קמפלגי [במה באיזה ענין חלוקים הם], מה טעם מחלוקתם? מר [חכם זה, חכמים שאסרו] סבר: מחזי דקא מכניף [משום נראה שהוא אוסף] למחר וליומא אחרינא [וליום אחר], ולכן יש לאסור, שלא יראה כמכין מיום טוב לחול. ומר [וחכם זה, ר׳ שמעון שהתיר], סבר: קדרתו מוכחת עליו שהרי רואים עוד שהוא מביא את הדברים לבשל, וממילא בטל החשד שכוונתו לאחר יום טוב.
§ It is taught in the mishna: And one may collect straw from the courtyard on a Festival. The Sages taught: One may collect materials from a courtyard and kindle a fire because everything in a courtyard is considered prepared, provided he does not arrange it in piles, and Rabbi Shimon permits it even in such a manner. The Gemara asks: With regard to what do they disagree; what is the basis of their dispute? One Sage, i.e., the Rabbis, who are stringent, holds: It looks as though he is collecting for tomorrow and another day, and it is therefore prohibited, so that one will not be suspected of preparing from a Festival to a weekday. And one Sage, Rabbi Shimon, holds: His pot proves his intention. When onlookers see that he is using the straw for cooking, they will not suspect him of preparing for after the Festival.
הכל
(11) אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר וְכוּ׳.: מ״ט מַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דְּקָא מוֹלֵיד בְּיוֹם טוֹב.:
§ It is taught in the mishna that one may not produce new fire on a Festival in any manner. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara explains: Because he creates something new on a Festival. This is similar to an act of creation, and it is therefore prohibited.
פיסקא. אין מוציאין אור לא מן העצים, ולא מן האבנים, ולא מן העפר, ולא מן המים – מאי טעמא? דמוליד ביום טוב.
ואין מלבנים הרעפים לצלות עליהן בשר – ופירוש: אין מצרפין הקדירות באש, ואוקמה ר׳ יוחנן דמתכוין לבודקם אם מקבלים האור – כלומר: אם נגמרה מלאכתן ולא יתבקעו. ואמרי לה: מפני שצריך לחסמן, לסתום הנקבים.
מתניתין. אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים – פרישנא עלה בגמרא משום דמוליד ביום טוב דבר שאינו בעולם וזה אסור.
משום דקא מוליד ביום טוב. וא״ת אם כן יהא אסור להדליק אש ביום טוב בעצים או בפחמים דהא קא מוליד. וי״ל דעיקר הבערה אי אפשר לעשותה מערב יום טוב. אבל הכא יכסה אש ויטמין מבעוד יום ולא יצטרך להוציא אש.
ב שנינו במשנה שאין מוציאין ביום טוב את האור (אש) בכל דרך מחדש. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומסבירים: משום דקא מוליד [שהוא מוליד] דבר חדש ביום טוב, והרי זה כמעשה יצירה, ואסור.
§ It is taught in the mishna that one may not produce new fire on a Festival in any manner. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara explains: Because he creates something new on a Festival. This is similar to an act of creation, and it is therefore prohibited.
הכל
(12) וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים.: מַאי קָא עָבֵיד אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכָא בִּרְעָפִים חֲדָשִׁים עָסְקִינַן מִפְּנֵי
§ The mishna states that one may not whiten tiles by heating them, in order to roast food on them. The Gemara asks: What does one thereby do; since his intention is to prepare food, how does this differ from any other manner of roasting? Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Here we are dealing with new tiles, and it is prohibited because
ג נאמר במשנה שאין מלבנין (מחממים) את הרעפים כדי לצלות עליהם. ושואלים: מאי קא עביד [מה הוא עושה בכך] הלא כוונתו לצורך אכילה, ומה שונה זה מדרך צלייה אחרת? אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: הכא [כאן] ברעפים חדשים עסקינן [עוסקים אנו], וטעם האיסור — מפני
§ The mishna states that one may not whiten tiles by heating them, in order to roast food on them. The Gemara asks: What does one thereby do; since his intention is to prepare food, how does this differ from any other manner of roasting? Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Here we are dealing with new tiles, and it is prohibited because
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.