בפירש״י הו״ל ההוא בוכרא והיה לו בביתו כהנים סמוכין על שלחנו ואוכלין בכורות עכ״ל. אע״ג דבכור בעל מום מותר לזרים מ״מ עיקר מצותו ליתן לכהנים מדין מתנות כהונה מיהו מה שהוכרח רש״י לפרש כן כאן טפי מבכל הסוגיא דלעיל נראה דהיינו משום דקשיא ליה לרש״י אטו ר״י נשיאה לא הוי ידע דאסור לראות מומין לכתחלה בי״ט במום שנולד בי״ט אי משום מוקצה או משום מתקן ועוד דהא ר״י נשיאה בן בנו של ר׳ הוי וא״כ ללשון שני של רש״י משמע דבנפל ביה מום בי״ט רבי נמי מודה דאסור ואי בנפל ביה מום מעי״ט איירי כ״ש דקשה טפי למה לא הראה מומו מאתמול לכך הוכרח רש״י לפרש דלפי שהיו כהנים סמוכין על שלחנו וא״כ מצינן למימר שפיר דמעי״ט לא מצא כהנים ליתן להם מיד מש״ה לא היה רוצה להראות מומו כדי להתירו דא״כ לא היה רשאי להשהותו מלשוחטו עד שימצא כהנים ליתן להם דא״כ אתי לידי תקלה לידי גיזה ועבודה וכיון שבי״ט נזדמן לו כהנים סמוכין על שלחנו מש״ה שדריה לקמיה דר׳ אמי לפי שהיה סבר דמותר לראות מומין בכה״ג והיינו כרבי אבי אביו וכמו שאבאר כנ״ל ודו״ק:

בגמרא מאי הוי עלה. נראה דהא דמספקא להו היינו משום דהא דאמר רבי זירא אנא מסתברא אמרי מדקתני להא דר״ש בל׳ חכמים אכתי ליכא ראיה גמורה דהלכה כר״ש דהא קי״ל דאין למידין הלכה מברייתא וקי״ל נמי דמחלוקת במתניתין וסתם בברייתא לא מיקרי סתמא ואם כן אפשר דהדרינן לכללן ר״י ור״ש הלכה כר״י וכ״ש דא״ש טפי למאי דפרישית לעיל דאפשר דהני חכמים דברייתא היינו חבירו של ר״ש בן מנסיא ואליבא דר״ש אמרו וכתבתי ג״כ דהא דאמרינן לעיל דהך ברייתא דת״ר אדא בר אוכמי הוא דמשבש ותני לה לאו מילתא דפסיקא היא דהא לאביי ודאי לאו משבשתא היא ולכאורה מריהטא דסוגיא דמייתי סתמא דתלמודא מהך דושוין שאם נולד בשמעתין ובכמה דוכתי משמע דלאו משבשתא היא וא״כ לפ״ז ליתא להך ברייתא דוחכמים אומרים כיון דקשיא ברייתות אהדדי וא״כ לפ״ז היינו דמספקא ליה לתלמודא הכא וקאמר מאי הוי עלה כן נ״ל ועיין עוד בסמוך:

שם אלמא קסבר ר״מ וכו׳ ומינה ראיית טרפה אפילו בי״ט וכו׳ ופירש״י בד״ה ומינה דכיון דחשיבא כולי האי הוי כמתקן עכ״ל. ונראה לי להוסיף על דבריו דלאו בחשיבות לחוד תליא מילתא אלא שמעיקר הדין כן הוא דכיון דראיית טרפה לאחר שחיטה א״כ הא קי״ל דבהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת ומש״ה לא מיחזי כמתקן משא״כ בבכור דאין מתירין אלא מחיים דוקא אם כן מעיקרא הוי בחזקת קדשים ובחזקת איסור משו״ה אסור לראותו בי״ט ולהתירו דהוי כמתקן גמור כמ״ש רש״י לעיל בד״ה ושוין כדפרישית התם כנ״ל:

שם אמר ליה אביי אטו התם ברואין מומין פליגי בקנסא פליגי. ולכאורה יש לתמוה טובא בהא דקאמר ליה אביי לרב יוסף הכי הא רב יוסף לאו משמיה דנפשיה קאמר אלא מפומיה דאשלי רברבי דאמוראי קדמאי ותנאי גופא איירי בה ורבי גופא משמיה דקהלא קדישא אמר דרשב״מ וחביריו בשיטת ר״מ אמרוה וא״כ אטו מי פליג אביי אכל הנך תנאי ואמוראי. והנלע״ד בזה דעיקר שקלא וטריא דאביי ורב יוסף היינו דרב יוסף סבר דכיון דרבי גופא אמר משום קהלא קדישא דרשב״מ וחביריו בשיטת ר״מ אמרו א״כ מסתמא דאע״ג דר׳ גופא שהוא ר״י הנשיא אומר לעיל בברייתא דת״ר דרואין מומין אפ״ה בתר דאמר ליה ר״ש ב״מ הרי אמרו אין רואין ודאי קיבלה מיניה מדיהיב רבי דעתיה לאהדורי אטעמיה דרשב״מ ולבתר דשמע מקהלא קדישא דרשב״מ וחביריו בשיטת ר״מ אמרוה א״כ ודאי קיבלה מיניה וכמו שפירש״י דר״ש ור״מ הוי תרי לגבי רבי יהודה. נמצא דכל זה לפי מאי דס״ד דרב יוסף דקושטא דמילתא הכי הוא דר״ש בשיטת ר״מ אמרוה ובהא מהדר ליה אביי שפיר דקושטא דמילתא לאו הכי הוא כיון דר׳ יוחנן אמר דר״מ ור״י בקנסא פליגי ומתניתין נמי דייקא הכי כדאמר ר״נ ב״י א״כ לפ״ז אית לן למימר איפכא דאדרבה רבי מה״ט גופא לא קיבלה מדרשב״מ מה שאמר הרי אמרו אלא דרשב״מ וחביריו מיטעא קא טעו דאינהו סברי דטעמא דר״מ דראיית בכור מחיים דוקא דין גמור הוא וא״כ לפ״ז ודאי ר״מ ור״ש חדא מילתא היא כדפרישית ור׳ גופא סבר דלקושטא דמילתא טעמא דר״מ אינה אלא משום קנסא דהא רבי שסידר המשניות קתני בהדיא במילתא דר״מ הואיל ונשחט דהיינו לשון קנס ולא קתני סתמא ר״מ אוסר אלמא דמדינא שרי אפילו לאחר שחיטה והיינו נמי מטעמא דפרישית לעיל דחזקת איסור דבכור נמי לאו חזקה אלימתא היא דאדרבה כיון דשכיחי דמנגחי אהדדי שכיח דנפל ביה מומא כדאיתא בבכורות ומש״ה בכל שעתא דעתיה עלויה כמו שפירש״י לעיל בלישנא קמא אליבא דר״י הנשיא דמה״ט לא מיקרי מוקצה ומה״ט גופא נמי מותר לראות דלא מיחזי כמתקן כן נ״ל נכון בעזה״י ותו לא מידי ודו״ק היטיב ועיין בק״א: