עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ונאפת ביום טוב וכול׳ וקימא לן סתם דמתניתין31 ומחלוקת דבריתא32 הלכה כסתם דמתניתין33:
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
(1) 
הוּרְצָה עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לָעֶרֶב אִם זָרַק דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לָא בִּשְׁלָמָא לְרָבָא נִיחָא אֶלָּא לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא קַשְׁיָא קַשְׁיָא וְאִיבָּעֵית אֵימָא שָׁאנֵי שְׁבוּת שַׁבָּת מִשְּׁבוּת י״ט יוֹם טוֹב .:
הוּרְצָה עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לָעֶרֶב אִם זָרַק דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לָא בִּשְׁלָמָא לְרָבָא נִיחָא אֶלָּא לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא קַשְׁיָא קַשְׁיָא וְאִיבָּעֵית אֵימָא שָׁאנֵי שְׁבוּת שַׁבָּת מִשְּׁבוּת the offering is accepted on condition that he burn the sacrificial parts that are brought upon the altar in the evening and not during the day. The wording of the baraita indicates that if the meat may not be eaten on that day, then only if he already sprinkled the blood, i.e., after the fact, yes, it is permitted; however, he may not sprinkle it ab initio. Granted, according to the opinion of Rava it works out well, but according to the opinion of Rabba bar Rav Huna, it is difficult. The Gemara comments: Indeed, it is difficult. And if you wish, say instead: A rabbinic decree concerning Shabbat is different from a rabbinic decree concerning a Festival, as the Sages were more stringent with regard to Shabbat than with regard to Festivals.
1. מאי טעמא: חסר ב-גי .
2. אי אפשר: כ״י קולומביה : ״דהא אי אפשר״.
3. בשר: חסר ב-גי .
4. אבל : כ״י קולומביה , דפוסים. וכן בר״ח. חסר בכ״י א , גג , גי , גכא , כ״י נ .
5. של-ישראל: גכא : ״לישראל״.
6. לאפותה: כ״י נ : ״לאופה״.
7. דבני: גג : ״אבני״
8. למיפייה: וכן בה״ג. כ״י נ : ״לאופנהו״. גכא , כ״י קולומביה , דפוס קושטא : ״למיפנהו״. דפוסים : למיפינהו .
9. אמר להו חזינן אי: כ״י נ : ״אמר חזינא״.
10. יהבינן: וכן גג . גכא : ״יהבין״, כבה״ג. כ״י נ : ״יהיבנא״. כ״י קולומביה : ״יהיב״. דפוסים: קא יהבי
11. גוים: חסר בכ״י נ , כפי שחסר גם בה״ג.
12. עליה: כ״י נ : ״עילווה״.
13. וליתה להא דרב...אסיר: כבפירוש ר״ח: ״פליגא עליה הא דר׳ יהושע בן לוי״. בה״ג הביא מאמר דבני בגא סמוך אחרי ענין אין מזמינים גוי ביום טוב, ללא הבחנה בין השיטות. וגם הרמב״ם הביא שני הדינים להלכה, ראה ר״ן ד״ה והוי יודע.
14. אותו: וכן ב-גג , גה , גי , גכא , דפוסים. כ״י נ , כ״י קולומביה : ״את הגוי״.
15. ואמרינן: חסר ב-גה .
16. לרב שמואל מר: וכן גי , גכא , כ״י קולומביה . גג : ״לרב שמואל בר מר״. גה : ״לרב שמואל״. דפוסים: למר שמואל .
17. אותו: כ״י קולומביה , דפוסים: את הגוי .
18. ואמרינן אדבריה...בשבילו: חסר בכ״י נ , כפי שחסר בה״ג ור״ח.
19. גוי: חסר ב-גג .
20. דטרחינן לדידן: כבה״ג (כ״י). כ״י נ : ״דטרחנא״. גג , גי , גכא , כ״י קולומביה , דפוסים: ״דטריח לן״, כבר״ח.
21. טריחא: וכן גג , כ״י קולומביה , ר״ח. גי , גכא , דפוסים: ״טירחא״. כ״י נ : ״טרחנא״.
22. חאזי: כ״י קולומביה : ״חזיא״.
23. חאזי להו: גכא : ״חאזו להו״. גג , גה , כ״י קולומביה : ״חאזי ליה״. (ר״ח: ״חזו ליה״).
24. ורבה: גה , גכא , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים. כ״י א : ״רבה״, כדלעיל.
25. אמר: חסר בכ״י נ .
26. ביררנוהו: גג , גה , גכא , כ״י קולומביה , דפוסים. כ״י נ : ״בררנוהו״. כ״י א : ״ביררנוה״.
27. בפסח: (חלק משם הפרק). דפוסים : בפסחים (שם המסכתא). ברי״ף פסחים פ״ג דף יד ע״ב-טו ע״א.
28. נפש: גה : ״לנפש״.
29. אפילו: חסר בכ״י נ .
30. ראיתה: וכן גי . גג , גכא , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים: ״ראית״.
31. סתם דמתניתין: וכן גי אחר הגהה. גכא , כ״י נ , כ״י קולומביה : ״סתם מתניתין״, וכן גי לפני הגהה, וכן דפוסים: סתם מתני׳ . גג : ״דסתם מתניתין״.
32. דבריתא: גכא : ״בריתא״.
33. דמתניתין: גג , גי , גכא , כ״י נ , דפוסים: ״מתניתין״. לשון פסק ההלכה מובא בעיטור בשם: רבוואתא .
הורצה על מנת להקטיר כו׳ – כלומר ויקטיר אימורין לערב ולא יקטירם היום.
לכתחלה לא – הואיל ולא יאכל בשר היום.
שאני שבות שבת – החמירו חכמים בדבריהם בשבת מביום טוב.
ואם זרק הורצה על מנת להקריב אמורין לערב – פירוש: הוא הדין נמי לוכל בשר לערב.
אם זרק אין לכתחלה לא – פירוש: אלמא כיון דלא חזיא ליומיה אלא לערב אינו זורק לצורך הערב גם בנדרים ונדבות נמי אי ליכא בשר שיאכל היום נמצא שהוא זורק לצורך הערב.
בשלמא לרבה דאמר זורק את הדם על מנת להתיר בשר לאכילה משום הכי דיעבד אין – כלומר אם זרק. לכתחלה לא – בשבת דלא מתכשר לאכילה. וכי תימא והא איפשר באומצא וכדאמרינן בכבשי דעצרת שבאו בשבת שהבשר נאכל באומצא. התם דרך קרבנו בכך בשביל אכילת הבשר אין אנו עושין שום דבר ואפילו שבות להכשיר שום אוכל נפש שלא ניתן בשבת להכשיר אוכל נפש כלל.
ואם זרק הורצה על מנת להקטיר אימורין לערב הכי גריס רש״י ז״ל. וקשה למורי נר״ו דבשלמא ההיא דלעיל שנאבד הבשר זריק הדם להקטיר אימורין לערב. אבל זה ששחט בשבת מיירי שהבשר קיים ואם כן מאי שנא דנקט זריקת הדם משום הקטרת אמורין לערב נימא דליזרוק כדי לאכול בשר לערב. ותירץ נר״ו דהכי קאמר זרק הדם בשבת הורצה אלא שצריך ליזהר שלא יקטיר אימורין בשבת עד הערב. והא דאמר על מנת לאו דוקא אלא להזהירו שלא יקטיר בשבת. וכן נראה מפירוש רש״י ז״ל. וברוב הספרים לא גרסי על מנת אלא ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב.
תוספות בד״ה אבל נדרים ונדבות כו׳ ואפי׳ לר״י הגלילי דקאמר ק״ק ממון בעלים הן בפ״ק דב״ק ואפי׳ לאחר שחיטה כו׳ עכ״ל וכצ״ל מיהו מ״ש דממון בעלים הוי חוץ ממתנות דלא הוי ממון בעלים לאחר שחיטה ליתא התם הכי אלא דבק״ק הוי ממון בעלים מחיים ולא אחר שחיטה ובמתנות כהונה לא הוי ממון אפילו מחיים וע״ש בתוס׳ וק״ל:
בפרש״י בד״ה וטעמא מאי סוגיא דתלמודא הוא עכ״ל דרב הונא ע״כ לא קאמר לה דלא הוי צריך לטעמא דא״א לכזית בשר בלא שחיטה דהא בעיסה ליכא האי טעמא כיון דאפשר למפלגיה ואפ״ה מתיר רב הונא בההיא עובדא דבני באגי כשיטת רש״י שם דפליג אדרב חסדא אלא ע״כ דסוגיא דתלמודא קאמר האי וטעמא מאי כו׳ וק״ל:
הורצה, וזאת על מנת (כלומר, וצריך) להקטיר אימורין לערב ולא ביום. ולענייננו, מלשון הברייתא אנו למדים שאם אי אפשר לאכול את הבשר בו ביום נאמר על כך הלשון אם זרק, כלומר: דיעבד — אין [כן] מותר, אולם לכתחלה — לא יזרוק! בשלמא [נניח] לשיטת רבא ניחא [נוח הדבר], אלא לשיטת רבה בר רב הונא קשיא [קשה]! ומעירים: אכן קשיא [קשה]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ותרץ כך: שאני [שונה] שבות שבת משבות יום טוב, שבשבת החמירו חכמים בדבריהם יותר מכפי שהחמירו ביום טוב.
the offering is accepted on condition that he burn the sacrificial parts that are brought upon the altar in the evening and not during the day. The wording of the baraita indicates that if the meat may not be eaten on that day, then only if he already sprinkled the blood, i.e., after the fact, yes, it is permitted; however, he may not sprinkle it ab initio. Granted, according to the opinion of Rava it works out well, but according to the opinion of Rabba bar Rav Huna, it is difficult. The Gemara comments: Indeed, it is difficult. And if you wish, say instead: A rabbinic decree concerning Shabbat is different from a rabbinic decree concerning a Festival, as the Sages were more stringent with regard to Shabbat than with regard to Festivals.
הכל
(2) בְּעָא מִנֵּיהּ רַב אַוְיָא סָבָא מֵרַב הוּנָא בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי1 וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מַהוּ לְשׇׁחְטָהּ בי״ט בְּיוֹם טוֹב אָמַר לֵיהּ אמוּתָּר אֲמַר לֵיהּ וְכִי מָה בֵּין זֶה לִנְדָרִים וּנְדָבוֹת אֲמַר לֵיהּ עוֹרְבָא פָּרַח.
§ Rav Avya the Elder raised the following dilemma before Rav Huna: If an animal is owned in partnership, half of it belonging to a gentile and half of it to a Jew, what is the halakha with regard to slaughtering it on a Festival? Rav Huna said to him: It is permitted. Rav Avya said to him: And what is the difference between this case and that of vow-offerings and gift-offerings? Vow-offerings and gift-offerings are similar to jointly owned animals, as part of the animal is sacrificed upon the altar while the other part is eaten by the owner and the priest. Why, then, is it not similarly permitted to slaughter them on a Festival? Seeking to distract Rav Avya so that he need not answer his question, Rav Huna said to him: Look, a raven flies in the sky.
§ Rav Avya the Elder raised the following dilemma before Rav Huna: If an animal is owned in partnership, half of it belonging to a gentile and half of it to a Jew, what is the halakha with regard to slaughtering it on a Festival? Rav Huna said to him: It is permitted. Rav Avya said to him: And what is the difference between this case and that of vow-offerings and gift-offerings? Vow-offerings and gift-offerings are similar to jointly owned animals, as part of the animal is sacrificed upon the altar while the other part is eaten by the owner and the priest. Why, then, is it not similarly permitted to slaughter them on a Festival? Seeking to distract Rav Avya so that he need not answer his question, Rav Huna said to him: Look, a raven flies in the sky.
מה בין זה לנדר ונדבה – שחצין לו וחצין לגבוה ואסור לשוחטן מפני חלק גבוה.
עורבא פרח – עורב הפורח למעלה השיאו לדבר אחר.
אמר ליה וכי מה בין זה לנדרים ונדבות. קשיא לי ומנא ליה דרב הונא אסר נדרים ונדבות, דלמא כמאן דאמר קרבין ביום טוב סבירא ליה וקיימא לן נמי כוותיה. ויש לומר דרב אויא אליבא דמאן דאמר אין קרבין קא בעי ליה ולא היה התלמוד צריך לפרש דאיבעיא אדעבר והקריב דסמוך לה קא סמיך ודבר הלמד מענינו הוא, ואי נמי משום דאהדר ליה מותר סתם ולא אמר ליה למאן דאמר נדרים ונדבות שרי משמע ליה דלכולי עלמא קאמר ליה דשרי.
(2-4) בעא מיניה רב איויא סבא מרב הונא בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מהו לשוחטה ביום טוב אמר ליה מותר מה זה לנדרים ונדבות אמר ליה עורבא פרח וכו׳ וטעמא מאי חציה של גוי וחציה של ישראל מותר דאי איפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי שחיט אדעתא דישראל שחיט.1
1. כן בהרבה עדי הנוסח של הבבלי, אך לא בדפוסים.
א בעא מניה [שאל אותו] רב אויא סבא [הזקן] מרב הונא שאלה זו: בהמה של שותפים, חציה של גוי וחציה של ישראל, מהו לשחטה ביום טוב? אמר ליה [לו]: מותר. אמר ליה [לו]: וכי מה בין זה לנדרים ונדבות, שהרי קרבנות נדרים ונדבות אף הם נחשבים כבהמת השותפים, שהרי חלק מן הבהמה עולה למזבח ואת החלק האחר אוכלים הבעלים והכהנים, ומדוע לא נאמר שאף הם יהיו מותרים בשחיטה ביום טוב? לא ענה לו רב הונא על שאלתו, אלא אמר ליה [לו]: עורבא פרח [ראה עורב פורח, עף בשמים]! שרצה להסיח דעתו מן הדבר, ולא ענה לשאלה.
§ Rav Avya the Elder raised the following dilemma before Rav Huna: If an animal is owned in partnership, half of it belonging to a gentile and half of it to a Jew, what is the halakha with regard to slaughtering it on a Festival? Rav Huna said to him: It is permitted. Rav Avya said to him: And what is the difference between this case and that of vow-offerings and gift-offerings? Vow-offerings and gift-offerings are similar to jointly owned animals, as part of the animal is sacrificed upon the altar while the other part is eaten by the owner and the priest. Why, then, is it not similarly permitted to slaughter them on a Festival? Seeking to distract Rav Avya so that he need not answer his question, Rav Huna said to him: Look, a raven flies in the sky.
הכל
(3) כִּי נְפַק אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ לָאו הַיְינוּ רַב אַוְיָא סָבָא דְּמִשְׁתַּבַּח לֵיהּ מָר בְּגַוֵּיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא אֲמַר לֵיהּ וּמָה אֶעֱבֵיד לֵיהּ אֲנִי הַיּוֹם {שיר השירים ב׳:ה׳} סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים וּבְעָא מִינַּאי מִלְּתָא דְּבָעֲיָא טַעְמָא.
When Rav Avya left, Rabba, son of Rav Huna, said to his father: Was this not Rav Avya the Elder, whom Master would recommend to us, saying that he is a great man? If so, why did you treat him in that manner and evade his question? Rav Huna said to him: What should I have done for him? Today I am in a state best described by the verse: “Let me lean against the stout trunks; let me couch among the apple trees” (Song of Songs 2:5), meaning I am worn out and exhausted from all the communal responsibility that has fallen upon me, and he asked me about something that requires reasoning and careful examination, and therefore I could not provide an immediate answer.
When Rav Avya left, Rabba, son of Rav Huna, said to his father: Was this not Rav Avya the Elder, whom Master would recommend to us, saying that he is a great man? If so, why did you treat him in that manner and evade his question? Rav Huna said to him: What should I have done for him? Today I am in a state best described by the verse: “Let me lean against the stout trunks; let me couch among the apple trees” (Song of Songs 2:5), meaning I am worn out and exhausted from all the communal responsibility that has fallen upon me, and he asked me about something that requires reasoning and careful examination, and therefore I could not provide an immediate answer.
היום סמכוני באשישות – כלומר: היום סמכו אותי בישיבה. ואסיקנא לדברי רב חסדא: בהמה חצייה של גוי וחציה של ישראל – מותר לשוחטה ביום טוב, דאי איפשר לאכול ממנה כזית בלא שחיטה. ולא דמיא לנדרים ונדבות – דהני משלחן גבוה קא זכו.
כי נפק – רב אויא.
אמר ליה רבה בריה – דרב הונא לאבוה.
לאו היינו כו׳ – ולמה דחיתו והלך לו בכלימה.
אני היום סמכוני באשישות – יו״ט הוא ודרשתי לרבים וחליתי מטורח הדרשה וקורא אני עלי סמכוני באשישות הביאו לי סעודה ואסעוד.
דבעיא טעמא – וצריך אני להרהר ולעיין בה.
לעולם יהא אדם נזהר שלא להכביד במשא ומתן תלמיד חכם שהוא רואהו חלוש אם מצד חולי אם מצד שטרח אותו היום בישיבה או בדרשא ואם עשה כן והחכם משיבו דרך הדיטות כאדם המראה עצמו שאינו רוצה להשיב ומשיאו לדבר אחר אין למוסר עליו תרעומת כלל ואפילו היה הלה אדם גדול מעשה באדם אחד ששאל לגדול הימנו באיסור והיתר והשיבו שמותר והיה מטריחו עוד להקשות לו על תשובתו ואמר לו עורבא פרח עד שהלך לו ושאלוהו קצת חכמים היאך ביישו מתוך דבריו אחר שאדם גדול היה ואמר להם אני היום סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים ובעא מינאי מילתא דבעיא טעמא:
בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביו״ט שהרי אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי שחיט אדעתא דישראל קא שחיט כלומר שעקר השחיטה לשם ישראל היא ואינו דומה לנדרים ונדבות שאע״פ שהבשר נאכל לבעלים וחזה ושוק לכהנים אין קרבין ביו״ט שנדרים ונדבות עקר שחיטתן לגבוה ומה שנאכל מהם אגב גררא דגבוה הוא:
כי נפק [כאשר יצא] רב אויא אמר ליה [לו] רבה בריה [בנו] של רב הונא לאביו: לאו היינו [וכי אין זה] רב אויא סבא [הזקן] דמשתבח ליה מר בגויה דגברא רבה [שמשתבח בו אדוני שאדם גדול] הוא? ואם כן מדוע התנהגת בו כך, ולא ענית על שאלתו? אמר ליה [לו]: ומה אעביד ליה [אעשה לו], אני היום במצב שאפשר לומר עליו כלשון הכתוב: ״סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים״ (שיר השירים ב, ה), כלומר: עייף אני ונרגש מפני טורח הרבים שהיה עלי, ובעא מינאי מלתא דבעיא טעמא [ושאל אותי דבר שצריך טעם] ועיון מדוקדק בו, ולכן לא יכולתי לענות מיד.
When Rav Avya left, Rabba, son of Rav Huna, said to his father: Was this not Rav Avya the Elder, whom Master would recommend to us, saying that he is a great man? If so, why did you treat him in that manner and evade his question? Rav Huna said to him: What should I have done for him? Today I am in a state best described by the verse: “Let me lean against the stout trunks; let me couch among the apple trees” (Song of Songs 2:5), meaning I am worn out and exhausted from all the communal responsibility that has fallen upon me, and he asked me about something that requires reasoning and careful examination, and therefore I could not provide an immediate answer.
הכל
(4) וְטַעְמָא מַאי בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי1 וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מוּתָּר לְשׇׁחְטָהּ בי״ט בְּיוֹם טוֹב דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת אָסוּר לְשׇׁחְטָן בי״ט בְּיוֹם טוֹב דְּכֹהֲנִים כִּי קָא זָכוּ מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ.:
The Gemara asks: And what, then, is the reason? The Gemara explains the difference between a jointly owned animal and a vow-offering or gift-offering: A jointly owned animal, half of which belongs to a gentile and half to a Jew, may be slaughtered on a Festival, as it is impossible to obtain an olive-bulk of meat without slaughtering. If a Jew wishes to eat even a small portion of meat, he has no alternative but to slaughter an entire animal, even though he will not use all of it. Therefore, it does not matter if part of the animal belongs to a gentile. However, it is prohibited to slaughter vow-offerings and gift-offerings on a Festival, because in this case there is no real joint ownership of the animal, as the priests, when they receive their portions of the meat of the offering, and similarly, when Israelites partake of the offering, they receive their portions from the table of the Most High. In other words, the entire offering belongs to God, and those who partake of it are considered guests at His table; and as stated above, one may not slaughter an animal on a Festival for the sake of God.
The Gemara asks: And what, then, is the reason? The Gemara explains the difference between a jointly owned animal and a vow-offering or gift-offering: A jointly owned animal, half of which belongs to a gentile and half to a Jew, may be slaughtered on a Festival, as it is impossible to obtain an olive-bulk of meat without slaughtering. If a Jew wishes to eat even a small portion of meat, he has no alternative but to slaughter an entire animal, even though he will not use all of it. Therefore, it does not matter if part of the animal belongs to a gentile. However, it is prohibited to slaughter vow-offerings and gift-offerings on a Festival, because in this case there is no real joint ownership of the animal, as the priests, when they receive their portions of the meat of the offering, and similarly, when Israelites partake of the offering, they receive their portions from the table of the Most High. In other words, the entire offering belongs to God, and those who partake of it are considered guests at His table; and as stated above, one may not slaughter an animal on a Festival for the sake of God.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
וטעמא מאי – סוגיא דגמרא הוא.
כהנים משלחן גבוה קא זכו – בחזה ושוק וה״ה לבעלים בשאר הבשר כעבד הנוטל פרס מבית רבו נמצאת כל השחיטה לשם גבוה.
אבל נדרים ונדבות כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו – כהנים בחזה ושוק והישראל בבשר משלחן גבוה כעבד שנוטל פרס מרבו כן פרש״י ואפי׳ לרבי יוסי הגלילי דקאמר קדשים קלים ממון בעלים הן בב״ק (דף יב:) ואפי׳ לאחר זריקה קאמר דממון בעלים הם רק במתנות כהונה מ״מ אותו ממון זכה משלחן גבוה דהא עיקר הקרבן בשביל גבוה והלכך נהי דהוי ממונו לקדש בו את האשה מ״מ כל העבודות לצורך גבוה הם עושים.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]
נדרים ונדבות אדעתא דגבוה קא שחיט, וכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו – לאו דשיכא האי מילתא כלל במאי דאמרינן התם בבבא קמא אי ממון בעלים או לא דהכא אפילו למאן דאמר ממון בעלים אתיא דהכא עיקרו לגבוה קאמרינן והא דאמרינן וכהנים כי זכו הוא הדין לבעלים אלא דנקט לישנא דמרגלא בפומיה.
עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו״ט שהרי אפשר לו לחלוק בעיסה ונמצא טורח בשל גוי בלישה ועריכה ובאפייה ורדייה ויראה לי שאפילו היה מכוין בזה כדי למלאת בחלק הגוי את התנור ותהא פת שלו יפה יותר אסור שלא אמרו להתיר כן אלא לצורך ישראל ויש מערערין עלי בזו ואין דבריהם נראין שהרי אין הדבר מצוי למלאת את התנור שלו בשל אחרים והרי היא כהערמה וכבר אמרו בירושלמי על מה שאמרו שממלאה אשה את התנור פת וכו׳ ובלבד שלא יערים מ״מ אם עשה כן אינו לוקה מטעם הואיל כמו שיתבאר ואע״פ ששמועה זו רב חסדא אמרה ורב חסדא אין לו טעם הואיל שהרי הוא אומר באופה מיום טוב [לחול] שלוקה מ״מ הלכה כמותו לענין האיסור ולא לענין המלקות כמו שיתבאר בסמוך:
בגמ׳ וטעמא מאי בהמה חציה של עכו״ם וכו׳ ופירש״י וטעמא מאי סוגיא דגמרא הוא. עכ״ל. כוונתו מבואר שפירש כן לפי שיטתו בסמוך בהאי דר״ה דבני באגי דקאמר אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפיד שרי שפירש״י שם דר״ה פליג אדר״ח דלקושטא דמילתא סובר ר״ה דאפילו היכא דאפשר למיפלגה בלישה נמי שרי ולפ״ז תו לא מצינן לפרש דרבה בריה דר״ה מקשי לאבוה טעמא מאי ואבוה מהדר ליה מאי טעמא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה דהא ודאי ליתא דהא אפי׳ בעיסה באפשר למיפלגה נמי שרי אע״כ דסתמא דגמרא הוא דמסיק הכי וכן כתב מהרש״א ז״ל אלא דלפ״ז ממילא דהוי הלכה כר״ח דפליג אדר״ה בהאי דבני באגי דהא סתמא דתלמודא דהכא דקאמר טעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר היינו משום דקי״ל כר״ח וא״כ לפ״ז קשה על מ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״א מהלכות י״ט כר״ה בהאי דבני באגי דאף לשיטת הרב המגיד והב״י שכתבו דלפי שיטת הרמב״ם לא הוי גריס ופליגא דריב״ל דמסקינן לקמן או גריס ליה ומפרשו בענין אחר כמו שכתבו שם באריכות אלא שעדיין אין זה מספיק לקיים פסק הרמב״ם דמ״מ הוי דלא כסתמא דתלמודא דהכא דמשמע דליתא לדר״ה בהאי דבני באגי בסמוך והנראה בזה דהרמב״ם סובר דלא כפירש״י כאן אלא כשיטת התוס׳ דר״ה דבני באגי לא פליג אדרב חסדא וכמו שכתבו התוס׳ מילתא בטעמא וא״כ לפ״ז שפיר מצינן למימר דהאי טעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר רב הונא גופא מהדר ליה לבריה ומה״ט דאי אפשר לכזית בשר הוי שפיר דומיא דיהבי ריפתא לינוקא בסמוך. דלפי׳ התוספות אי אפשר ליתן ריפתא לינוקא עד שיאפה כל הצריך לאנשי חיל וכן נראה מלשון הר״ן ז״ל בשיטת הרמב״ם ז״ל ע״ש ודוק ועיין עוד לקמן בסמוך:
ושואלים: וטעמא מאי [והטעם, אכן מהו]? ומסבירים את ההבדל: בהמה שחציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב, והטעם הוא משום שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ואם רוצה ישראל לאכול אפילו מעט — בהכרח עליו לשחוט בהמה שלימה אף כי אינו משתמש בכולה, ולכן אין הדבר מעכב אם חלקה האחר שייך לגוי. אבל נדרים ונדבות אסור לשחטן ביום טוב משום שכאן אין כלל שותפות בבהמת הקרבן, כיון שהכהנים כי קא זכו [כאשר הם זוכים] בחלק מבשר הקרבן, וכן ישראל האוכלים מן הקרבן — משלחן גבוה, של הקדוש ברוך הוא, קא זכו [הם זוכים]. כלומר, הקרבן בעצם שייך כולו לה׳, ואנשים האוכלים ממנו הם כסמוכים על שולחנו, והרי אמרנו שלצורך גבוה אין שוחטים.
The Gemara asks: And what, then, is the reason? The Gemara explains the difference between a jointly owned animal and a vow-offering or gift-offering: A jointly owned animal, half of which belongs to a gentile and half to a Jew, may be slaughtered on a Festival, as it is impossible to obtain an olive-bulk of meat without slaughtering. If a Jew wishes to eat even a small portion of meat, he has no alternative but to slaughter an entire animal, even though he will not use all of it. Therefore, it does not matter if part of the animal belongs to a gentile. However, it is prohibited to slaughter vow-offerings and gift-offerings on a Festival, because in this case there is no real joint ownership of the animal, as the priests, when they receive their portions of the meat of the offering, and similarly, when Israelites partake of the offering, they receive their portions from the table of the Most High. In other words, the entire offering belongs to God, and those who partake of it are considered guests at His table; and as stated above, one may not slaughter an animal on a Festival for the sake of God.
הכל
(5) אָמַר רַב חִסְדָּא בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי1 וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מוּתָּר לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה בעִיסָּה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי2 וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל אָסוּר לֶאֱפוֹתָהּ בי״ט בְּיוֹם טוֹב דְּהָא אֶפְשָׁר לֵיהּ לְמִפְלְגַהּ בְּלֵישָׁה.
In continuation of the previous discussion, Rav Ḥisda said: A jointly owned animal, half of which belongs to a gentile and half to a Jew, may be slaughtered on a Festival because it is impossible to obtain an olive-bulk of meat without slaughtering. However, with regard to dough, half of which belongs to a gentile and half to a Jew, it is prohibited to bake it on a Festival, as it is possible for him to divide it in half during the kneading and bake only the part that belongs to the Jew.
In continuation of the previous discussion, Rav Ḥisda said: A jointly owned animal, half of which belongs to a gentile and half to a Jew, may be slaughtered on a Festival because it is impossible to obtain an olive-bulk of meat without slaughtering. However, with regard to dough, half of which belongs to a gentile and half to a Jew, it is prohibited to bake it on a Festival, as it is possible for him to divide it in half during the kneading and bake only the part that belongs to the Jew.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
אבל עיסה, חציה של גוי וחצייה של ישראל – אסור לאפותה ביום טוב. מאי טעמא? איפשר דפלגי לה בליש׳. ומותבינן עליה מיהא: עיסת כלבים, בזמן שהרועים אוכלין ממנה – חייבין בחלה, ומערבין ומשתתפין בה, ומברכין ומזמנין עליה, ונאפת ביום טוב, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ואמאי נאפת אותה עיסה חלק הכלבים ביום טוב? הא איפשר לחלק העיסה וליטול מנת הרועים ולהניח מנת כלבים! ופריק רב חסדא: שאני כלבים, הואיל אם נזדמנה לו נבילה איפשר להאכילם ונמצאת כל העיסה לרועים בלבד. ואקשינן: ומי אית ליה לרב חסדא הואיל? והא איתמר: האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן: הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין חזו ליה האי נהמא כוליה. ורבה אמר: אינו לוקה, אמרינן: הואיל! ופרקינן: לא שריא הדא מתניתא אלא בדאית ליה נבילה מוטלת, דודאי מפייס להו לכלבים בה, שנמצאת העיסה כולה לרועים.
בהמה חציה של ישראל וחציה של גוי מותר לשוחטה ביום טוב דאי אפשר לכזית בשר לאכול בלא שחיטה. אבל עיסה חציה של גוי אסור לישראל לאפותה דאיפשר למיפלגה בלישא.
עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל – ואם תאמר והאמר לעיל רבי שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה תנור פת ואע״פ שאינה צריכה אלא לפת אחת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא ושרי לאפות בי״ט אפי׳ לכתחילה וכי תימא דאתיא לת״ק והא הלכתא כר׳ שמעון דמתיר ויש לומר דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה ועוד דלמא מקלעי ליה אורחים אבל הכא דחציה של נכרי אסור לאפותה בי״ט.
אמר רב חסדא בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב אי איפשר לכזית בשר בלא שחיטה, עיסה של גוי ושל ישראל בשותפות אסור לאפותה ביום טוב מאי טעמא דאיפשר למיפלגה בלישה – ואף על גב דשרינן לעיל לאפות יתר מכדי צרכו מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא1 התם לרבות בשלו אבל בשל גוי לא שרינן מהאי טעמא ומיהו אם עבר ועשה אין בו מלקות.
1. כן תוקן בדפוס ראשון. בכ״י בהמ״ל 8728: ״יפה״.
דהא איפשר למפלגה בלישה. ואף על פי שהתירו למלאת התנור אף על פי שאינו צריך אלא פת אחת מפני שהפת יפה כשהתנור מלא וטרח טירחא דלא צריך. התם שאני דכל חדא וחדא חזיא ליה אבל הכא אי אפשר שלא יתן לגוי חלקו ולא שרינן למטרח בשל נכרי בשביל הכשר פת שלנו.
שם אמר ר״ח בהמה חציה של עכו״ם וכו׳ עיסה חציה של עכו״ם וחציה של ישראל אסור לאפותה בי״ט משמע מהכא דדוקא לאפותה קאמר ר״ח דאסור כיון דצריך טירחא לכל חד באפיה נפשיה להדביקה לתנור ולרדותה כמו שהיו עושים בימיהם וכמו שכתבו הפוסקים אבל לענין לישה עצמו אע״ג דהוי נמי אב מלאכה אפ״ה מותר לר״ח כיון דכולהו חד לישה היא כדאשכחן לקמן להדיא דשרי ב״ה לאפות פת מרובה בי״ט אע״ג דנפישא בלישה כמו שיבואר שם. ואע״ג דלאחר הלישה מחלק העיסה לכמה ככרות ואיכא נמי טירחא לכל חד בעריכתן וקטיפתן מ״מ הנך לאו מלאכות גמורות נינהו כך נראה לפי שיטת הגמרא שלנו דגרסי׳ בסמוך במתני׳ דעיסת כלבים נאפת בי״ט ולפ״ז ה״ה בסיפא דאין הרועים אוכלין ממנה נמי קתני אין נאפית כמ״ש התו׳ בד״ה לכם ולא לכלבים דלפ״ז משמע דכולה מילתא באפייה לחוד איירי:
מיהו לכל המשניות שלנו בין בבבלי ובין בירושלמי גרסינן בהא דעיסת כלבים נעשית בי״ט ובסיפא נמי אין נעשית א״כ האי לישנא משמע דאפילו לישה נמי אסורה כיון שהיא אב מלאכה אע״ג דחד טירחא הוי מ״מ כיון דאב מלאכה היא איכא למימר דאסור להרבות במלאכה כיון שאין שבח בלישה בין מרובה למועט כמו באפייה ולא דמי נמי למלאות אשה קדרה דמודה ת״ק לרשב״א לעיל דף י״ז דשרי דהתם נמי אדרבה השבח ניכר הרבה בתבשיל מרובה יותר מבמועט כמ״ש הפוסקים והא דשרי נמי ת״ק בנחתום למלאות חבית של מים אע״ג דליכא שבח במרובה מבמועט מ״מ איכא למימר דהתם במילוי מים ליכא מלאכה גמורה אלא טירחא לחוד:
ומה שהוצרכתי להאריך בזה היינו משום דבסוגיא דמנחות דף ס״ד משמע להדיא לענין תולש לחולה בשבת שאם יש שתי גרוגרות בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד אסור לתלוש של שלש כיון דסגיא לחולה בעוקץ של שנים ואם תלש של שלש חיב (אח״כ ראיתי בל׳ הר״ן בברייתא דרשב״א לעיל שהרגיש בזה שיש קצת סתירה מסוגיא דמנחות להך ברייתא דרשב״א וכתב בשם תוס׳ לתרץ ולחלק בין שבת לי״ט בענין זה אפילו לדינא דאורייתא ומה שיש לי לדקדק על זה יבואר בקונטרס אחרון) א״כ משמע מה״ט דלענין לישה נמי אסור ללוש יותר מכשיעור בי״ט לצורך חול או לצורך עכו״ם אפי׳ בעיסה אחת כיון דאין שבח בריבוי וכמשמעות לשון הפוסקים בסי׳ תק״ג לענין ממלאת קדירה של בשר ע״ש וא״כ לפ״ז א״ש לשון המשניות דפ״ק דחלה בהאי דעיסת כלבים נעשית בי״ט ובסיפא אין נעשית בי״ט ואפילו לישה בכלל. ולפ״ז איכא למימר דהא דקאמר ר״ח אסור לאפותה ה״ה וכ״ש דאסור ללוש ונקט אפייה לרבותא דאע״ג דיש שבח אפייה בריבוי פת למאי דקי״ל כרשב״א אפ״ה אסור והיינו מהטעם שכתבו התוספות וכמו שאבאר ואיירי מילתא דר״ח כגון שנילוש בהיתר כגון מעי״ט או ע״י עכו״ם דאפ״ה אסור לאפותה כן נראה לי ולדעתי צ״ע לדינא ותמיה על הפוסקים והמפרשים קדמאי ובתראי שקיצרו בענין זה בדין הלישה מי״ט לחבירו ויבואר בק״א ודוק היטב:
בתוס׳ בד״ה עיסה וא״ת האמר לעיל רשב״א וכו׳ וי״ל דשאני התם שהרשות בידו לאכול כל אחד או זה או זה וכו׳ אבל הכא אסור לאפותה בי״ט עכ״ל. ע״כ נראה דכוונתם בזה דמהאי טעמא דפת נאפה יפה דרשב״א לא שייך להתיר איסור דאורייתא אלא דבכולהו של ישראל בלא״ה ליכא איסורא דאורייתא מהאי טעמא שיוכל לאכול זה כמו זה דהוי כמו הואיל (כדאיתא בפ׳ אלו עוברין (פסחים דף מ״ח) במסקנא דרבי ירמיה ור׳ זירא ע״ש) או משום הואיל דמיקלעי ליה אורחים וכיון דליכא אלא איסורא דרבנן מהני לרשב״א האי טעמא דפת נאפה יפה להתיר אף לכתחילה כנ״ל בכוונת התוספות. מיהו בירושלמי דפ״ק דחלה מוקי להך מתני׳ דעיסת כלבים כרשב״א וא״כ היינו דלא כסברת התוספות דהא בסמוך מדמה עיסת כלבים לעיסה חציה של ישראל וחציה של עכו״ם ואין להקשות דלקושטא דמילתא למאי דקי״ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך עכ״פ היכא דאיכא צורך היום קצת דמותר אפילו לכתחילה א״כ מהך סברא דרשב״א דפת נאפה יפה דהוי צורך היום קצת יש לנו להתיר אפילו לכתחילה בלא טעמא דהואיל אלא דנראה לי דשאני הכא דכיון דמיעט קרא בהדיא לכם ולא לעכו״ם והאי מיעוטא ע״כ משמע דאתי למעט דבכה״ג לא אמרינן מתוך ותדע דהא למאן דממעט נדרים ונדבות נמי מלכם אלמא דבכה״ג לא אמרינן מתוך כמ״ש התוס׳ לעיל דף י״ב וע״ש בחידושינו אבל בטעמא דהואיל לא שייך לומר כן דהא בנדרים ונדבות לא שייך לומר הואיל ומיקלעי אורחים ובעיסת עכו״ם נמי משכחת ליה בעגל טריפה וכיוצא בו באוכלים אסורים לישראל וכ״ש לענין לכם ולא לכלבים משכחת ליה באוכלין דלא חזיא לאדם כנ״ל ודוק היטיב:
בהמשך לאותו דיון אמר רב חסדא: בהמה שחציה של גוי וחציה של ישראל — מותר לשחטה ביום טוב, והטעם: שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אולם עיסה של בצק שחציה של גוי וחציה של ישראל — אסור לאפותה ביום טוב — דהא [שהרי] אפשר ליה למפלגה [לו לחלק אותה] בלישה, והחלק האחד, של ישראל — יאפה, וחלקה השני השייך לגוי לא יאפה.
In continuation of the previous discussion, Rav Ḥisda said: A jointly owned animal, half of which belongs to a gentile and half to a Jew, may be slaughtered on a Festival because it is impossible to obtain an olive-bulk of meat without slaughtering. However, with regard to dough, half of which belongs to a gentile and half to a Jew, it is prohibited to bake it on a Festival, as it is possible for him to divide it in half during the kneading and bake only the part that belongs to the Jew.
הכל
(6) מֵתִיב רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי געִיסַּת כְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִין אוֹכְלִין מִמֶּנָּה חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה וּמְעָרְבִין בָּהּ וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ דוְנֶאֱפֵת בי״ט בְּיוֹם טוֹב הוְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.
Rav Ḥana bar Ḥanilai raised an objection from the following mishna: Dough for bread that is meant for dogs, when it is of such quality that even shepherds eat of it, is considered like regular bread. Accordingly, one is obligated to separate ḥalla from such dough, and one may use it to establish an eiruv, i.e., a joining of courtyards and a joining of Shabbat boundaries, and to establish a merging of alleyways, and one recites a blessing before and after eating it, and one invites those with whom he ate to recite Grace after Meals after eating it, and it may be baked on a Festival, like all foods fit for human consumption, and a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover with it if it has not leavened.
Rav Ḥana bar Ḥanilai raised an objection from the following mishna: Dough for bread that is meant for dogs, when it is of such quality that even shepherds eat of it, is considered like regular bread. Accordingly, one is obligated to separate ḥalla from such dough, and one may use it to establish an eiruv, i.e., a joining of courtyards and a joining of Shabbat boundaries, and to establish a merging of alleyways, and one recites a blessing before and after eating it, and one invites those with whom he ate to recite Grace after Meals after eating it, and it may be baked on a Festival, like all foods fit for human consumption, and a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover with it if it has not leavened.
חייבת בחלה – דלחם קרינא ביה.
ומערבין בה – ערובי חצרות להוציא מבתים לחצר שהבתים רשות לכל יחיד ויחיד והחצר רשות כולן וצריכים ערוב להוציא כל אחד מביתו לחצר.
ומשתתפים בה – שתוף קרי במבוי שחצירות הרבה פתוחין לו וכל חצרות שבש״ס לפני הבתים ויוצאים דרך חצר לרשות הרבים או למבוי.
ומברכין עליה – המוציא.
ומזמנים עליה – שלשה שאכלו כאחת.
ונאפת בי״ט – משום חלק הרועים.
ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח – לילה הראשון של פסח שהוא מצוה לאכול מצה דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב) ושאר הימים אם רצה לאכול שאר דברים בלא לחם הרשות בידו.
בזמן שהרועים אוכלים ממנה וכו׳, כלומר שהיא ראויה לרועים, שאינה כל כך פת הדראה, שעדין יכולין לאכול ממנה הרועים.
ומברכין עליה ומזמנין עליה – מהכא מוכח דדוקא אם אכלו כל השלשה דגן מזמנין ואם לאו אין מזמנין ומאי דאמרינן בפרק שלשה שאכלו תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרף כדאמרי התם רבואתא דוקא לעשרה מצטרף אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן ומשום הכי בענן הכא שיהו הרועים אוכלין ממנה שתהא חשובה פת לזמן עליה דאי משום ברכת המזון כבר אמר מברכין עליה דהינו ברכת המזון אם כן מזמנין הוא הזימון שאומר בשלשה נברך שאכלנו ובענן שכל השלשה יאכלו דגן.
מתיב רב חנא בר חנילאי עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכין עליה ומזמינין עליה ונאפת ביום טוב ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אמאי והא איפשר למיפלגה בלישא אמר רב חסדא שאני כלבים הואיל ואיפשר לפייסם בנבלה – ואף על גב דקים לן דמשום טעמא דהואיל לא שרינן לכתחילה ולרבה דאית ליה הואיל לא שרינן לאפות מיום טוב לשבת אלא מחמת הדחק ובעירובי תבשילין ולכולי עלמא מיום טוב לחול אסור. איכא למימר דהכא כיון דזימנין אית ליה נבלה ואפילו בתר אפייה זימנין דמיתרמיא להו וכי אית ליה זימנין דמפייסין בה ונשאר כל הפת להם אין הדבר נראה כלל אלא באופין לעצמן וכי האי הואיל שרינן אפילו לכתחילה ואפילו לר׳ יוסי הגלילי דאית ליה לכם ולא לכלבים אבל לר׳ עקיבה דאית ליה דאפילו נפש בהמה במשמע אלא דמשום טירחא יתירה הוא דאסרינן ומשום דאיפשר להו לכלבים בלאו הכי לדידיה רווח תירוצא דהואיל ואיפשר לפייסן בנבלה דהא מדינא בלאו הכי נמי שרי.
עיסת הכלבים ר״ל שנערכה ונילושה לצורך הכלבים והיא מחמשת המינין בזמן שהרועים אוכלין ממנה והרי הדעת מתרחבת להיותה נעשית אף לרועים אגב הכלבים חייבת בחלה ומערבין בה עירובי חצרות ומשתפין בה שתופי מבואות ומברכין עליה המוציא ומזמנין עליה ויוצא בה ידי חובתו בפסח ונאפית ביו״ט לדברי הכל מצד חלק הרועים אין הרועים אוכלין ממנה ולא נעשית כלל לצרכם אע״פ שמ״מ היא ראויה לאכילתם פטורה מן החלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח שאינה משומרת לשום מצה ושאר הדברים יראה שאף אין הרועים אוכלין ממנה מערבין ומשתתפין בה ומברכין ומזמנין עליה אבל אפייתה ביו״ט בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה הואיל ולצורך כלבים לבד היא נעשית היא מחלוקת גדולה בין המפרשים כמו שיתבאר למטה:
מי שעבר ואפה מיו״ט לחול או מיו״ט לחברו אינו לוקה שהרי אם באו לו אורחים הכנתו ראויה להם לצורך היום ויש פוסקים שלוקה כרב חסדא ומפרשים אותה בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה שאם בזמן הזה היאך מלקין על הספק ושמא היום חול וי״מ אותה במלקות מדרבנן וביו״ט שני מיהא קשה לפרש שהרי אמרו מנדין על שני ימים טובים של גליות אבל לא מלקין אלא שמ״מ אפשר לפרשה בזמן הזה שיו״ט ראשון קדש והשני אינו אלא מנהג ואופה ממנה למחרתו או לשלישי לו שהוא חול מ״מ עקר הדברים לפסוק כרבה שאינו לוקה ומטעם הואיל שהרי בפרק אלו עוברין (פסחים מ״ו:) תלו מחלקת זה במחלקת הפרשת חלה בטומאה בפסח שנחלקו בה ר׳ אליעזר ור׳ יהושע שסובר ר׳ אליעזר הואיל ונפסקה הלכה כמותו בהדיא כמו שיתבאר שם ושמא תאמר א״כ האופה לצורך גוים היאך לוקה ממה שאמרו לכם ולא לגוים אפשר שלא נאמרה אלא לאסור לכתחלה הא ללקות לא ומ״מ אם בשל להם דברים האסורים אתה יכול לפרשה למלקות וכן מה שאמרו אין מזמנין את הגוי ביו״ט אתה מפרשה לענין איסור ולא למלקות שהרי הטעם מגזרה שמא ירבה ואפילו הרבה אין כאן מלקות ואין לפרש בה שמא ירבה בדברים האסורים שאין לשון תוספת נאמר אלא במין הראשון ומעתה לא נאמר אלא לאיסור ולא עוד אלא שאם הערים אוסרין לו שלא לאכול שהרי אף מיו״ט לשבת בלא עירוב אמרו כן כמו שהתבאר ויש שפירשוה אף למלקות ומצד שמ״מ עכשו הוא עושה מלאכה לצורך הגוי ומוציא עצמו מן הכלל כמו שביארנו בשלישי של פסחים ולדעת זה ר״ל במה שפסקנו כרבה יתבאר בפסחים שאם יש לו בהמה מסוכנת וכבר אכל שוחט כל זמן שיהא שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום כדי שיאכל ואע״ג דלא בעי למיכל בשלמא לדידי הואיל ואי בעי למיכל וכו׳ אלא לדידך וכו׳ והשיב משום הפסד ממונו גומר הוא לאכול כזית אלמא לרבה אע״פ שאינו גומר לאכול שוחט ושמא תאמר והרי טעם הואיל אינו אלא בדיעבד יראה שמתוך פסידתו התירו לכתחלה ואם גומר בדעתו לכזית אף בבריאה כן אע״פ שאינו אוכל הואיל ובשעת שחיטה דעתו לאכול ואין צריך לומר אם אוכל ממנו הא כל שמתקן מיו״ט לחול בלא שום גמר אכילה אע״פ שאינו לוקה מ״מ איסור גדול יש בדבר וראוי לגעור בו ולקנסו:
מי שהיו אנשים ובני החיל מכריחין אותו לאפות את קמחם ביו״ט אם כשנותנין פת לתינוק אינם קפדים מותר הואיל ויש שם צד אונס אע״פ שאינו הכרח גמור של מלכות ואין זו חולקת על השמועות שהוזכרו שאע״פ שבעיסה חציה של גוי אמרו אסור וכן הדין מפני שהגוי בחלקו מיהא קפיד הוא אבל זה אין קפידה כלל וגומר בדעתו לאפותה לצורך התינוקות ובכל אחת אנו דנין הואיל וזו ראויה לתינוק ואע״פ שלא נאמר הואיל לכתחלה כמו שביארנו דוקא במה שאין צורך לו כלל כגון שכבר אכל אבל זה הרי צורך לו לתינוק ואפילו אכל התינוק שאין לתינוקות זמן קבוע לאכילתם ומותר לכתחלה וכל שכן במה שיש צד אונס שאפילו לא היה שם תינוק אם אינם קפדים ליטול לעצמו גומר בדעתו לאכול כזית ונמצאו השמועות מסכימות זו לזו ויש מבלבלים בפירושם ועושים אותם צרות זו לזו וטורחים לישבם ולדעתי אין צורך בכך ויש פוסקים אותה לאיסור הואיל ומ״מ הוא עושה מלאכה עכשו לצורך הגוי ועוד שאם אין קפדים על אחת קפדים הם על האחרות וכן כתבוה גדולי הדורות אלא שאין הדברים נראין שהרי מ״מ אנו דנין כן בשעת אפייה על כל אחת ואחת ומ״מ אם אין שם צד אונס כלל אפילו כדרך זה אסור שלא הותר בגומר לאכילת כזית אלא בשל ישראל:
מתיב [מקשה על כך] רב חנא בר חנילאי ממה ששנינו: עיסת כלבים עיסה שבוללים בקמח עוד חומרים שונים ונותנים אותה לכלבים בזמן שטיבה כזה שאף הרועין אוכלין ממנה — הרי היא נחשבת כלחם לכל דבר וחייבת בהפרשת חלה ממנה ומערבין בה עירובי תחומין וחצירות, ומשתתפין בה לצורך שיתוף מבואות, ומברכין עליה ברכה ראשונה ואחרונה, ומזמנין עליה לברכת המזון אם אכלו אותה שלושה אנשים כאחד, ואף היא נאפת ביום טוב כשאר מאכל אדם, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אם לא החמיצה.
Rav Ḥana bar Ḥanilai raised an objection from the following mishna: Dough for bread that is meant for dogs, when it is of such quality that even shepherds eat of it, is considered like regular bread. Accordingly, one is obligated to separate ḥalla from such dough, and one may use it to establish an eiruv, i.e., a joining of courtyards and a joining of Shabbat boundaries, and to establish a merging of alleyways, and one recites a blessing before and after eating it, and one invites those with whom he ate to recite Grace after Meals after eating it, and it may be baked on a Festival, like all foods fit for human consumption, and a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover with it if it has not leavened.
הכל
(7) וְאַמַּאי וְהָא אֶפְשָׁר לֵיהּ לְמִפְלְגַהּ בְּלֵישָׁה שָׁאנֵי עִיסַּת כְּלָבִים הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְפַיְּיסָן בִּנְבֵלָה.
With regard to the allowance to bake this dough, the Gemara asks: And why may it be baked on a Festival? Isn’t it possible to divide it during the kneading, so that he bakes only the portion to be eaten by people and leaves aside the part given to dogs? The Gemara answers: Dough for bread meant for dogs is different, since it is possible to appease them with a carcass. It is possible that one of his animals will die, and he will feed the carcass to the dogs, in which case all of the dough will be eaten by people.
With regard to the allowance to bake this dough, the Gemara asks: And why may it be baked on a Festival? Isn’t it possible to divide it during the kneading, so that he bakes only the portion to be eaten by people and leaves aside the part given to dogs? The Gemara answers: Dough for bread meant for dogs is different, since it is possible to appease them with a carcass. It is possible that one of his animals will die, and he will feed the carcass to the dogs, in which case all of the dough will be eaten by people.
הואיל ואיפשר לפייסן בנבלה. וא״ת ואפילו נימא הואיל ליכא למישרי אלא בדיעבד אבל לכתחלה איסורא דרבנן מיהא איכא ואפילו לרבה דאית ליה הואיל אסור לכתחלה. ובשלמא אי מוקמינן מתניתין כר׳ עקיבא דשרי מדאורייתא לאפות לכלבים אלא דאיסורא דרבנן מיהא איכא כיון דאיפשר להו בעיסה ניחא דשרינן טירחא כי האי היכא דאית ביה הואיל אפילו לכתחלה. אלא לר׳ יוסי הגלילי דאסר מדאורייתא אם כן היכי שרינן לכתחילה משום הואיל. וי״ל סתם עיסה כשטורח באפייתו עיקר כונתו לרועים אלא שמטפל בהם צורך כלבים כשלא יהא לו נבלה אבל כל שאיפשר להיות לו נבלה עיקר דעתו לרועים.
ולגבי היתר אפייתה; ואמאי [ומדוע] נאפת היא ביום טוב? והא [והרי] אפשר ליה למפלגה [לו לחלק אותה] את העיסה הזאת בשעת לישה, וחלק האדם יאפה וחלק הכלבים לא יאפה! ומשיבים: שאני [שונה] עיסת כלבים, הואיל ואפשר לפייסן בנבלה, כלומר, הלא יתכן שתמות אחת הבהמות ואז יתנו את הנבילה לכלבים, ותמצא עיסה זו כולה למאכל אדם.
With regard to the allowance to bake this dough, the Gemara asks: And why may it be baked on a Festival? Isn’t it possible to divide it during the kneading, so that he bakes only the portion to be eaten by people and leaves aside the part given to dogs? The Gemara answers: Dough for bread meant for dogs is different, since it is possible to appease them with a carcass. It is possible that one of his animals will die, and he will feed the carcass to the dogs, in which case all of the dough will be eaten by people.
הכל
(8) וּמִי אִית לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא הוֹאִיל וְהָא אִתְּמַר הָאוֹפֶה מי״ט מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל רַב חִסְדָּא אָמַר לוֹקֶה רַבָּה אָמַר ואינו לוֹקֶה.
The Gemara challenges this explanation: Does Rav Ḥisda accept the principle of since, i.e., that since it is possible that the situation may change, the halakha is not determined based on the current circumstances? But wasn’t it stated that the amora’im disagreed about the halakha governing one who intentionally bakes on a Festival day for a weekday? Rav Ḥisda said: He is flogged for desecrating the Festival. Rabba said: He is not flogged.
The Gemara challenges this explanation: Does Rav Ḥisda accept the principle of since, i.e., that since it is possible that the situation may change, the halakha is not determined based on the current circumstances? But wasn’t it stated that the amora’im disagreed about the halakha governing one who intentionally bakes on a Festival day for a weekday? Rav Ḥisda said: He is flogged for desecrating the Festival. Rabba said: He is not flogged.
ומי אית ליה הואיל – סוף סוף מפרנס הכלבים ממנה שהרי אין לו נבלה ומשום אסמכתא דהואיל ואילו היה לו נבלה קא שרית ליה.
מיו״ט לחול – לאחר שסעד אפה דהא ודאי לחול הוא.
{שמעתא דאופה מיו״ט לחול}
והא דאתמר, האופה מיום טוב לחול – ביררנוה גם אנו בפרק אלו עוברין (פסחים מ״ו:) יפה יפה, שלא כדברי הרי״ף ז״ל (רי״ף פסחים מ״ו:).
[במאור דף י: ד״ה והא דפסק. לרי״ף סי׳ תתפד (ביצה דף כא.)]
כתוב שם: וכל אלו מותרין שלא על גב ריפתא, דלא כרבי יוסי הגלילי בסופלי דחיותא, והיאך איפשר לדחות כל [אלו] וכו׳.
אמר אברהם: כל תמהותיו של זה הבל המה, כי מפני הקושיא שהקשה אביי [דף כא:] לא נדחו דברי ר׳ יוסי הגלילי שסתם משנתנו לדבריו. ושמא רבי יוסי הגלילי לא אסר אלא מלאכה אבל טלטול לא אסר, ואביי הוא דסבר שאף הטלטול אסור, ורב יוסף לטעותו של אביי הוא מתרץ. אי נמי לא על הטלטול בלבד הקשה אביי אלא על הקבוץ שהיו אוספים אותם יחד ומוליכים אותם לכוביא מקום שהבהמות אוכלות שם, שהיה בזה כעין [מעמר]1 ומוציא לרשות הרבים, והם אינם אלא מאכל בהמה. ושני ליה חזו נמי לצורך אדם. ובשבת ודאי לא מפיק להו ולא מטלטל להו באסיפה אלא אגב הפת. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי מאי דפסק הרב ז״ל כר׳ יוסי הגלילי, והא סוגיין כרבי עקיבא. דאמרינן בפרק קמא [דף ו.] בענין אפרוח שנולד בוי״ט דאקשו ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל הנולד מן הטריפה ביו״ט, ושתיק רב. ואמר רבא ואיתימא רב יוסף מ״ט שתיק רב, לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. אלמא פשיטא להו מילתא שמותר לשוחטה לכלבים, והיינו כר׳ עקיבא. אי נמי מעשה דשמעון התימני [דף כא.] דעבד כרבי עקיבא, ומעשה רב. עוד יש לי טענה על סתם המשנה שסמך עליה הרב, שהרי העמדנוה [דף כא.] כשיש להם נבלה לפייסן לכלבים, וכיון שכן אינן צריכים לפת דעיקר מאכלם היא הנבלה. הילכך אם אין הרועים אוכלים ממנה אין להם לאפות בשביל הכלבים. ואע״פ שזה התירוץ לא בא על זה הטעם מ״מ טענה גדולה היא שלא לדחות ממנה דברי רבי עקיבא, וסוגיא דרב יוסף מעגל שנולד מן הטרפה. גם מה שדחה הרב ז״ל דברי רב הונא בקימחא דבי חילא דלא אמרינן הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה, ודחה אותה מדאמרינן [דף כא:] ופליגא דריב״ל דקיי״ל כותיה, גם מדברי רב חסדא [דף כא:] בעיסה של גוי ושל ישראל שאסור לאפותה ולא אמרינן הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה אומר אני יש להעמיד דברי שניהם דלא דמי זימון לההוא דבני חילא, דהכא הא אמרינן כל חדא חזיא ליה, הילכך כולהו לצורך ישראל נינהו, אבל כי מזמין ליה איכא למיגזר שמא יאפה ויבשל פת מיוחדת ותבשיל מיוחד לצרכו שלא לצורך ישראל בו כלל. והאי דקאמר ופליגא דריב״ל, לאו על מלתא דרב הונא קמהדר, אלא על מעשה דשמעון התימני דזמנינהו להנהו גוים והיו יכולין לפייסם בממון אחר. ועל זה הדרך יבואו דברי רב הונא עם דברי רבי אליעזר בהפרשת חלה בטומאה ביום טוב דפסח [פסחים דף מו:], דהלכתא כותיה, דאית ליה האי הואיל. גם לעיסה של גוי ושל ישראל לא דמיא, דההיא לא רמייה עליה למפייה ודמיא לזימון, אבל קימחא דבני חילא וחלה בטומאה מילתא דרמיא עליה, דלא סגיא דלא אפו לה ובהכי מיתרצי כולהו. ומעשה דירושלמי [פ״א ה״ז] דשרו למיפא פיתא דארסקינס משום דצריכי ליה רבים הכי משמע כדאמרן2.
1. בכ״י: מעמד.
2. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ יו״ט פ״א הי״ד.
האופה מיום טוב לחול, כלומר לאחר שסעד סעודת יום טוב, ודאין דעתו לאכול עוד, הוא חוזר ואופה ומבשל למחר, אינו לוקה, אמרינן הואיל וחזי לאורחים, ואורחים שכיחי בעיר, שנים ושלשה מבני העיר שלא אכלו עדין או אכלו ולא שבעו. ורב חסדא אמר לוקה, אפשר דסבירא ליה כר׳ יהודה דהתראת ספק שמה התראה,או כר׳ יוסי דאמר חבר אינו צריך התראה.
ומי אית ליה לרב חסדא הואיל והאיתמר כול׳ – אי קשיא: ותיפשוט דלית ליה הואיל מדאסר לאפותה ולא אמרינן הואיל דכל ריפתא וריפתא חזיא ליה יאפה את כולה כדאמר רב בקימחא דבני חילא. תשובה: לא ייקרא זה הואיל דאף על גב דמצי למיכל ריפתא מיניהו בההיא ריפתא איכא חולקא לגוי ואם יאכלנה מחזיק לו טובה ונמצא שלחמו של גוי שיש לו חלק בו הוא אוכל וכיון שיש לו חלק בו אסור לרב חסדא אף על פי שיכול לאוכלו אלא הואיל בענן שיוכל לסלק חלק הגוי מעליו לגמרי כמו שמסלק הכלבים מן העיסה אגב נבלה ואין לומר יכול לסלקו בזוזי דמאן לימא לן דמסתלק גוי בזוזי והילכך הוה אסר ובעיסת הכלבים יאסור אך אם יש לו נבלה שיסלקם ממש מן העיסה בנבלה.
ומי אית ליה לרב חסדא הואיל וכו׳. הוא הדין דהוה מצי למפרך ואפילו לרבה דאית ליה הואיל לכתחלה מי שרי, אלא דכיון דאקשי מדרב חסדא לרב חסדא לא חש לקושיא אחריתי.
ומי אית ליה לרב חסדא נמי הואיל והא איתמר האופה וכו׳ לא תימא הואיל אלא אימא כגון דאית ליה נבלה דודאי מפייסין בנבלה – והפת נשאר להם. וכי תימא וכיון דכן מאי למימרא איכא למימר כיון שעיסה זו ופת זה מיוחדין לכלבים באכילתן מהם ואחריותן עליו ואם אבדה הנבלה הרי עיקר אכילתן מזה בא ללמד שאעפ״כ מותר.
על התירוץ הזה תוהים: מי אית ליה [האם יש לו, מקבל] רב חסדא את הנימוק הזה של ״הואיל״? לומר, שכיון שהואיל ויש אפשרות שישתנה המצב אין לקבוע הלכה לפי מצב הדברים עכשיו? והא אתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה מה הדין אם אופה אדם במזיד מיום טוב לחול. רב חסדא אמר: לוקה על חילול יום טוב, רבה אמר: אינו לוקה.
The Gemara challenges this explanation: Does Rav Ḥisda accept the principle of since, i.e., that since it is possible that the situation may change, the halakha is not determined based on the current circumstances? But wasn’t it stated that the amora’im disagreed about the halakha governing one who intentionally bakes on a Festival day for a weekday? Rav Ḥisda said: He is flogged for desecrating the Festival. Rabba said: He is not flogged.
הכל
(9) רַב חִסְדָּא אָמַר לוֹקֶה לָא אָמְרִינַן הוֹאִיל וּמִקַּלְעִי לֵיהּ אוֹרְחִים חֲזֵי לֵיהּ הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ רַבָּה אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה זאמרי׳ אָמְרִינַן הוֹאִיל.
The Gemara explains the two opinions: Rav Ḥisda said that he is flogged because he holds that we do not say that since, if guests happen to visit him, whatever he bakes will be fit for him on the Festival itself, now too, although guests have not yet arrived, it is considered fit for him. According to that logic, baking would not be considered a full-fledged transgression, and one cannot be forewarned about it and does not receive lashes. Rabba, however, said: He is not flogged, as he holds that we do say the principle of: Since. As Rav Ḥisda himself does not accept the principle of since, how can it be used to resolve a difficulty raised against him?
The Gemara explains the two opinions: Rav Ḥisda said that he is flogged because he holds that we do not say that since, if guests happen to visit him, whatever he bakes will be fit for him on the Festival itself, now too, although guests have not yet arrived, it is considered fit for him. According to that logic, baking would not be considered a full-fledged transgression, and one cannot be forewarned about it and does not receive lashes. Rabba, however, said: He is not flogged, as he holds that we do say the principle of: Since. As Rav Ḥisda himself does not accept the principle of since, how can it be used to resolve a difficulty raised against him?
הואיל ומקלעי אורחים וכו׳ – ותימה הא אמר בשבת פרק המצניע (דף צה. ושם) הרודה חלות דבש ביום טוב סופג ארבעים ואמאי לוקה לרבה דאמר הכא הואיל וכו׳ התם נמי נימא הואיל דמקלעי אורחים וכו׳ ואין לומר דשאני התם דאפשר לעשותו מעי״ט דלענין אוכל נפש אין לחלק בין אפשר ללא אפשר כדפרישית בריש מכילתין (דף ג.) גבי רב יוסף דאמר משום פירות הנושרין ויש לומר דמיירי שהדביש הדבש ואינו ראוי לאכילה אלא לכתישה דגמלי א״נ שתלש חלות דבש סמוך לחשכה ולא היה שהות אפי׳ באו אורחים לאכלן.
רבה אמר אינו לוקה. פירוש ולא משכחת לרבה שיהא לוקה אלא במבשל סמוך לחשכה דאי איפשר דחזי לאורחים וכיוצא בזה. והלכתא כרבה.
וטעמם, רב חסדא אמר: לוקה, כי לשיטתו לא אמרינן [אין אנו אומרים] הואיל ומקלעי ליה [ואם מזדמנים לו] אורחים ויצטרך לפת מרובה, חזי ליה [יהיה ראוי לו] אף ליום טוב עצמו, על כן השתא נמי חזי ליה [עכשיו גם כן, גם כשאין אורחים ראוי לו], ואם כן בשעת מעשה אין זה נחשב כעבירה גמורה, ואי אפשר להתרות ולהלקות עליה. ואילו רבה אמר: אינו לוקה, כי לשיטתו אמרינן [אומרים אנו] ״הואיל״. וכיון שרב חסדא איננו מקבל את הנימוק של ״הואיל״, כיצד אפשר להשתמש בו כתירוץ לקושיה שעליו?
The Gemara explains the two opinions: Rav Ḥisda said that he is flogged because he holds that we do not say that since, if guests happen to visit him, whatever he bakes will be fit for him on the Festival itself, now too, although guests have not yet arrived, it is considered fit for him. According to that logic, baking would not be considered a full-fledged transgression, and one cannot be forewarned about it and does not receive lashes. Rabba, however, said: He is not flogged, as he holds that we do say the principle of: Since. As Rav Ḥisda himself does not accept the principle of since, how can it be used to resolve a difficulty raised against him?
הכל
(10) אֶלָּא לָא תֵּימָא הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר אֶלָּא כְּגוֹן דְּאִית לֵיהּ נְבֵלָה דְּוַדַּאי אֶפְשָׁר לְפַיְּיסַן בִּנְבֵלָה.:
Rather, the Gemara retracts its previous answer: Do not say that dough for dogs is different, since it is possible that one of his animals will die and he will appease the dogs with the carcass. Rather, the reference here is to a case where he has a carcass ready, so that it is certainly possible to appease them with the carcass. Consequently, when the shepherds bake the dough, it is highly likely that they will consume it all themselves.
Rather, the Gemara retracts its previous answer: Do not say that dough for dogs is different, since it is possible that one of his animals will die and he will appease the dogs with the carcass. Rather, the reference here is to a case where he has a carcass ready, so that it is certainly possible to appease them with the carcass. Consequently, when the shepherds bake the dough, it is highly likely that they will consume it all themselves.
אלא אימא כגון דאית ליה נבלה. דודאי אפשר לפייסן בנבילה. ואיכא למידק דמכל מקום לצורך כלבים ואדעתא דכלבים הוא אופה, ויש לומר דהתירו כאן כמו שהתירו במסוכנת באפשר לו לאכול כזית מבית שחיטתה (ביצה כה.).
כגון דאית ליה נבלה כו׳. לפי מה שפירשנו לעיל מיירי הכא שאפילו עיקר אפייתו לכלבים דאי לא פשיטא דנאפית דעיסת הרועים היא.
אלא יש לבטל את הדברים שאמרנו, ולא תימא [אל תאמר] שהיה כאן ענין של ״הואיל ואפשר״, אלא פה מדובר כגון דאית ליה [שיש לו] נבלה מוכנה, שודאי אפשר לפייסן בנבלה. ולכן כאשר אופים הרועים את העיסה ישנה סבירות גבוהה לכך שתיאכל כולה על ידי הרועים עצמם.
Rather, the Gemara retracts its previous answer: Do not say that dough for dogs is different, since it is possible that one of his animals will die and he will appease the dogs with the carcass. Rather, the reference here is to a case where he has a carcass ready, so that it is certainly possible to appease them with the carcass. Consequently, when the shepherds bake the dough, it is highly likely that they will consume it all themselves.
הכל
(11) בְּעוֹ מִנֵּיהּ מֵרַב הוּנָא הָנֵי בְּנֵי בָּאגָא דִּרְמוֹ עֲלַיְיהוּ קִמְחָא דִּבְנֵי חֵילָא מַהוּ לֶאֱפוֹתָהּ בי״ט בְּיוֹם טוֹב אֲמַר (לֵיהּ) חחֲזֵינָא אִי יָהֲבִי לֵיהּ רִפְתָּא לְיָנוֹקָא וְלָא קָפְדִי כׇּל חֲדָא וַחֲדָא חַזְיָא לְיָנוֹקָא וּשְׁרֵי וְאִי לָאו אָסוּר.
§ They raised a dilemma before Rav Huna: With regard to the Jewish residents of a village [baga] upon whom the authorities imposed the obligation to supply flour and bread to the gentile military troops serving in the area, what is the halakha with regard to baking it on a Festival? Rav Huna said to them: We examine the matter: If those villagers can give bread from the soldiers’ quota to a child and the soldiers are not particular about it, then each and every one of the loaves is fit for a Jewish child, and therefore it is permitted to bake them. But if the soldiers do not allow anyone else to partake of their bread, it is prohibited to bake the loaves for them on a Festival.
§ They raised a dilemma before Rav Huna: With regard to the Jewish residents of a village [baga] upon whom the authorities imposed the obligation to supply flour and bread to the gentile military troops serving in the area, what is the halakha with regard to baking it on a Festival? Rav Huna said to them: We examine the matter: If those villagers can give bread from the soldiers’ quota to a child and the soldiers are not particular about it, then each and every one of the loaves is fit for a Jewish child, and therefore it is permitted to bake them. But if the soldiers do not allow anyone else to partake of their bread, it is prohibited to bake the loaves for them on a Festival.
בעו מיניה מרב: אי שדו בני החיילות של גויים קמח על היהודים לאפות אותו ביום טוב, להם מותר או אסור? ואמר להם: אם כשיתנו מאותה הפת לתינוקות של יהודים לא קפדי עלייהן הני בני חיילא, כל חדא וחדא חזיא לינוקא, ושרי. אבל אי קפדי – נמצאו כי לגוים עושים ואסור. ומותבינן עליה מיהא דתניא: שאמר שמעון התימני לר׳ יהודה בן בבא: בולשת באה לעירנו לילי יום טוב, ובקשו לחטוף את כל העיר, ושחטנו להן עגל והאכלנום. ואמר לו ר׳ יהודה בן בבא: והרי אמרה תורה: לכם – ולא לגוים, לכם – ולא לכלבים, מכלל שלא עשו כהלכה! אמאי, והא עגל זה ראוי היה שיאכלו גם הם ממנו חתיכה, והגוים אין ממחין ולא קפדי, כי של ישראל היה! ופירק רב יוסף: עגל טריפה הואי, דלא חזי לישראל כלל.
בני באגא – ישראל הדרים בכפרים.
דרמו עלייהו קמחא דבני חילא – המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילו אנשי מלחמתו.
כל חדא וחדא כו׳ – ופליג רב הונא אדרב חסדא דאמר חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה.
חזינן אי יהבינן לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא וכו׳ – פרש״י ופליגא אההיא דלעיל דרב חסדא דקאמר עיסה חציה של נכרי וכו׳ דאפשר למפלגה בלישה ואומר ר״י דלא פליגי דשאני עיסה דחציה של נכרי וחציה של ישראל דישראל מצי למפלגה ולאפות חלקו אבל הכא מיירי שהיה הקמח לבני חילא אלא שטורח אפייה הוה רמי אבני באגא הלכך לא היו יכולין ליקח כלל מן הקמח קודם האפייה לאפותו לצורך התינוק אבל אח״כ שאפו בשביל החיל אז לא קפדי וכן בעגל דבסמוך לא שייך אפשר למפלגיה שנתנו משלהם ומש״ה אם היו לוקחין ממנו היו מקפידין אם לא ע״י טורח הבשול כדרך מבשלים שאוכלין מעט מן הבשול להכי פריך אדרב הונא מהכא.
בני באגא, ישראל הדרים בכפרים.
דרמו עליהו קמחא דבני חילא, המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילו(א) אנשי מלחמתו, כלומר מקמח של בני באגא עצמן, ואפילו הכי פעמים שקפדים הגוים שלא יתנו מהם לינוקא אחר שנאפה לצרכם, ויכולים הם להקפיד בזה דהא חוב נודע מוטל על הקהל הוא, אבל הא דמקשי בגמרא מעגל, ושחטנו להם עגל והאכלנום ופטרנום לשלום וכו׳, ומקשי׳ והא קא חזי למיכל מיניה, משום דהתם ליכא קפידא, שהרי לא היה חוב מוטל עליהם לפרוע אלא שהם בעצמם קבלום בשמחה ושחטו להם עגל אחד.
כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לאו אסור. פירש רש״י ז״ל דהאי דרב הונא פליג אדרב חסדא, וקשה קצת דאם כן הוה ליה למימר ופליגא דרב חסדא כדאמרינן לקמן ופליגא דרבי יהושע בן לוי, ובתוס׳ פירשו דלא פליגי דהא דרב הונא לא אפשר למפלגה בלישה דהא אי שקיל איהו חדא ריפתא לינוקא ולא אפי שארא ודאי קפדי בה. וקשיא לי דאם כן מנא לן דפליגא אדרבי יהושע בן לוי דאמר אין מזמנין את הגוי ביום טוב, דלמא שאני ר׳ יהושע בן לוי דאפשר ליה למיפלג דאיבעי שקיל מקצת ושביק להו שארא ואי נמי אכל כולה סעודתה דדידיה הוא, ויש לומר דכיון שזימנן כדלא איפשר למיפלגא לה [דמי].
עגל של צדקה (היא) [הוא]. ואפילו הכי שרי להציל ממונו בו דהכל עניים אצלו לדבר זה כיון שלא היה להן אחר, ולדידהו מיהו אסור באכילה דלגבי אכילה אינן עניים אצלו. ולדידי קשיא לי דאפילו דצדקה מותר ללוותו ולשלם ומותר היה לכל אף על גב דבא לידי גבאי כדאיתא בפרק קמא דערכין (ערכין ו.) דסלע לצדקה מותר לשנותו כלומר ללוותו ולשלם. ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי הכין כלומר הא אית להו ללוותו ולשלם וחזי לכלהו בין לעניים בין לעשירים ולמה יפדו עצמן במה (שנתן) [שניתן] לעניים, אלא דמילתא [גופיה] אקשי ואפילו לטעמי׳ הא חזי לעניים וכי אוקמי׳ בעגל טריפה איפרקה כולה מילתא ואי משום (דהוי) [דחזי] לכלבים תנאי היא, כך נראה לי.
בעו מיניה מרב הני בני באגא דשדו עלייהו קימחא רבני חילא מהו למיפייה ביום טוב אמר להו חזינן אי כי יהבי ריפתא לינוקא לא קפדי עלה כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לא אסיר – ואף על גב דמשום הואיל לא שרינן לכתחלה הכא על ידי הדחק שרינן. והוא הדין באופה מיום טוב לחול דאלו מקמי דסעיד ודאי ליכא מלקות דאיכא למימר דכל חדא חזיא ליה אלא ההיא לבתר דסעיד וכן פירש רש״י ז״ל.
כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי. פירוש ואפילו לכתחלה מותר. אף על גב דלא שרינן אפילו למאן דאית ליה הואיל אלא בדיעבד הכא מותר שלא יהא להם איבה או דוחק אחר כן תירץ הריטב״א ז״ל.
בד״ה חזינא אי יהבי ליה ריפתא לינוקא וכו׳ ופירש״י ופליגא אההיא דלעיל דר״ח וכו׳ ואומר ר״י דלא פליגי דשאני עיסה וכו׳ עס״ה. הקושיא מפורסמת דלפי פירושם לא א״ש הא דמסיק הש״ס בסמוך אהא דר״ה דפליגא אדריב״ל דהא מה״ט גופא שכתבו התוספות דר״ה לא פליג אדר״ח כ״ש דלא פליג אדריב״ל דכל המאכל של ישראל ופשיטא דאיכא איסורא להרבות בשביל הנכרים. וכבר הרגיש מהרש״א ז״ל בקושיא זו וכתב דנראה דלשיטת התו׳ לא גרסינן לקמן ופליגא דריב״ל או דגרסינן לה ומפרשינן לה בענין אחר לגמרי דלא קאי כלל אדר״ה והיינו כמ״ש הרב המגיד ז״ל בשיטת הרמב״ם ז״ל באחד משני דרכים הללו ע״ש אלא דלענ״ד נראה דוחק גדול לפרש כן בשיטת התוספות כיון דרש״י גרס לקמן ופליגא דריב״ל ומפרש נמי להדיא דקאי אדר״ה אם כן מדשתקו בעלי התוס׳ משמע דאודויי אודי ליה. והנלע״ד ליישב בזה דשפיר גרסינן ופליגא אף לשיטת התוס׳ דקאי נמי אדר״ה והיינו משום דאף לשיטת התוס׳ שהיו מקפידין בני חילא מליתן פורתא לינוקא אם לא לאחר כל המעשים וגמר כל אפייה מ״מ נראה הדבר ברור שאין זה אלא הערמה בעלמא דודאי היו יכולין בני באגי ליתן פורתא ריפתא לינוקא משלהם וא״כ לפ״ז סבר ר״ה דלא שייך הכא חשש איסור דאורייתא כלל משום דאמרינן מתוך שהותרה לצורך וכו׳ כ״ש הכא דאיכא צורך היום קצת כיון שבע״כ היו צריכין לאפות לבני חיל ואם לא היו אופין אפשר שהיו צריכין ליתן משלהם ולמימנע משמחת יום טוב אלא דאפ״ה לא התיר להם ר״ה אלא על ידי הערמה לינוקא והיינו דקאמר להו ואם לאו אסור כיון דאפשר לעשות ע״י שכירות פועלים או לפייס בני חיל בממון ליתנום שכר אפייה נמצא דלפ״ז שפיר מסיק הש״ס ופליגא דריב״ל דכיון דריב״ל אוסר לזמן אדם בי״ט אע״ג דאינו עושה מלאכה כלל בשבילו שהרי הכל משלו ואפ״ה אוסר משום גזירה בעלמא דשמא ירבה בשבילו וכמו שיבואר א״כ ע״כ סבר ריב״ל דאפילו בריבוי המלאכה איכא איסור דאורייתא א״כ ממילא דפליג אדר״ה דבאיסור דאורייתא ודאי לא שרי ע״י הערמה כן נ״ל נכון לפי שיטת התוס׳:
אלא דאכתי קשיא לי למה הוצרכו התוס׳ לכל זה למשכוני נפשייהו אדר״ה לחלק בסברא בעלמא כי היכי דלא ליפלוג אדר״ח תיפוק ליה דסוף סוף בלא״ה לא קיימי ר״ה אליבא דהלכתא כיון דריב״ל פליג עליה ויש ליישב ודו״ק היטב:
בגמ׳ והא חזי לכלבים והקשה מהרש״א ז״ל דאטו מי לא ידע המקשה משנה מפורשת דעיסת כלבים דמייתי הש״ס לעיל דקתני להדיא אם אין הרועין אוכלין ממנה אין נאפית בי״ט והיינו ע״כ משום לכם ולא לכלבים א״כ פשיטא אית לן למימר דיהודא בן בבא ס״ל כהך מתניתין וכתב לתרץ לפי שיטת בעל המאור דמהאי דעיסת כלבים לא מוכח מידי דאפילו בלאו דרשא דלכם מילתא דפשיטא היא שאין לטרוח בריבוי מלאכות בשביל כלבים דאפשר לעשות ע״י מיעוט מלאכות אלא דלפ״ז כ״ש דלא מקשה הש״ס מידי דמאי קאמר והא חזי לכלבים דמילתא דפשיטא היא דאפילו בלאו דרשא דלכם דאין לטרוח בשביל הכלבים כל אותן המלאכות שצריכין לעשות לאנשי הבלשת כל זה מתמצית דברי מהרש״א ז״ל. אמנם לעד״נ ליישב דנהי דמעיקרא ע״כ הוי סבר המקשה דלאו בשחיטה לחוד איירי הך ברייתא דשמעון התימני ור״י ב״ב אלא כל המלאכות נעשה ע״י ישראל דאי בשחיטה לחוד בלאו הך דר״ה דהכא פשיטא דשרי כיון דאפשר לישראל לאכול כזית מאותו עגל ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כר״ה דלעיל אלא דע״כ שהמלאכות הבישול הכל נעשים ע״י ישראל מש״ה קשיא ליה שפיר אדר״ה שהתיר לבני באגי מלאכת אפייה משא״כ לבתר דשני ליה רב יוסף דעגל טריפה הוי א״כ ממילא ודאי שהישראלים לא היו מבשלין הבשר דבכך לא היה טועה שמעון התימני להתיר כיון שאי אפשר לישראל לאכול ממנו כלל אלא שלא היו עושין אלא השחיטה או נחירה מש״ה התיר להם שמעון התימני וע״כ היינו משום דחזי לכלבים שא״א להאכיל לכלבים מבשר עגל חי וכר״ע וא״כ מקשה הש״ס שפיר מאי טעמא דיהודא בן בבא דהא ודאי חזי לכלבים וע״ז מסיק שפיר דתנאי היא ויהודא ב״ב ס״ל כר״י הגלילי כן נ״ל נכון ועיין עוד בסמוך:
ב בעו מניה [שאלו אותו] את רב הונא שאלה זו: הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא [אותם יהודים בני הכפרים שהטילו עליהם מן המלכות חובה לספק קמח ולחם לאנשי הצבא שבאזור] מהו לאפותה ביום טוב? אמר להו [להם] רב הונא לשואלים: חזינא [רואים אנו] אי יהבי ליה רפתא לינוקא ולא קפדי [אם נותנים האנשים מאותה מכסה שהוקצבה לחיילים פת לתינוק ואין החיילים מקפידים על כך], אם כן כל חדא וחדא חזיא לינוקא [כל אחת ואחת מן הככרות, נמצא שהיא ראויה לתינוק] מישראל, ולכן שרי [מותר] לאפותה. ואי לאו [ואם לא] שאינם מניחים לאחר לאכול מפת זו — אסור לאפות ביום טוב עבור גויים.
§ They raised a dilemma before Rav Huna: With regard to the Jewish residents of a village [baga] upon whom the authorities imposed the obligation to supply flour and bread to the gentile military troops serving in the area, what is the halakha with regard to baking it on a Festival? Rav Huna said to them: We examine the matter: If those villagers can give bread from the soldiers’ quota to a child and the soldiers are not particular about it, then each and every one of the loaves is fit for a Jewish child, and therefore it is permitted to bake them. But if the soldiers do not allow anyone else to partake of their bread, it is prohibited to bake the loaves for them on a Festival.
הכל
(12) וְהָתַנְיָא מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי שֶׁלֹּא בָּא אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּשַׁחֲרִית מְצָאוֹ [ר׳ רַבִּי ] יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ אָמַר לוֹ בַּלֶּשֶׁת בָּאָה לְעִירֵנוּ וּבִקְּשָׁה לַחְטוֹף אֶת כָּל הָעִיר וְשָׁחַטְנוּ לָהֶם עֵגֶל וְהֶאֱכַלְנוּם וּפְטַרְנוּם לְשָׁלוֹם.
The Gemara challenges Rav Huna’s lenient ruling: But isn’t it taught in a baraita: There was an incident involving Shimon the Timnite, who did not come on the night of the Festival to the study hall. In the morning, Rabbi Yehuda ben Bava found him and said to him: Why did you not come last night to the study hall? He said to him: A military unit on a search mission [balleshet] came to our city and wanted to pillage the entire city. We slaughtered a calf in order to placate them, and we fed them with it and had them depart in peace.
The Gemara challenges Rav Huna’s lenient ruling: But isn’t it taught in a baraita: There was an incident involving Shimon the Timnite, who did not come on the night of the Festival to the study hall. In the morning, Rabbi Yehuda ben Bava found him and said to him: Why did you not come last night to the study hall? He said to him: A military unit on a search mission [balleshet] came to our city and wanted to pillage the entire city. We slaughtered a calf in order to placate them, and we fed them with it and had them depart in peace.
התימני – מתמנת היה כדכתיב (שופטים טו) שמשון חתן התימני מתמנת.
אמש – כלומר בין הערבים של יו״ט.
בלשת – חיל גדול של גדודי נכרים שמחפשים ובולשין לשלול שלל.
מתיבי מעשה בשמעון התימני שלא בא בלילי יום טוב לבית המדרש וכו׳ עד שהרי אמרה תורה לכם לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים ואמאי והא חזי לדידהו ואמרינן אמר רב יוסף עגל טרפה הואי והא חזי לכלבים – ואפילו לר׳ יהודה דאית ליה מוקצה דהאי מעיקרא להכי קאי ובדאית ליה כלבים א״נ אפילו בדלית ליה למאן דאית ליה הואיל, הואיל ואי מקלעי ליה אורחים דאית להו לכלבים ואף על גב דבישול לא מצטריך לכלבים מכל מקום כיון דהותרה מלאכה לצורך בהמה כל שהוא מרבה בה אין כאן איסור תורה כי האי דבבישול נמי איכא תיקון יותר לכלבים.
על ההיתר הזה של רב הונא מקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעשה בשמעון התימני (מהמקום תמנת) שלא בא אמש (בלילה) של יום טוב לבית המדרש, בשחרית מצאו ר׳ יהודה בן בבא. אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: בלשת (קבוצת חיילים שבאו לעשות חיפוש) באה לעירנו, ובקשה לחטוף את כל העיר, ושחטנו להם עגל כדי לפייסם והאכלנום בו ופטרנום לשלום.
The Gemara challenges Rav Huna’s lenient ruling: But isn’t it taught in a baraita: There was an incident involving Shimon the Timnite, who did not come on the night of the Festival to the study hall. In the morning, Rabbi Yehuda ben Bava found him and said to him: Why did you not come last night to the study hall? He said to him: A military unit on a search mission [balleshet] came to our city and wanted to pillage the entire city. We slaughtered a calf in order to placate them, and we fed them with it and had them depart in peace.
הכל
(13) אָמַר לוֹ תָּמֵהַּ אֲנִי אִם לֹא יָצָא שְׂכַרְכֶם בְּהֶפְסֵדְכֶם שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה לָכֶם וְלֹא לְגוֹיִם1 וְאַמַּאי הָא חֲזֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ.
Rav Yehuda ben Bava said to him: I wonder if your gain, that which you saved by preventing the soldiers from taking your possessions, was not outweighed by your loss, the punishment for your desecration of the Festival. As the Torah states: “Only that which every soul must eat, that alone may be done for you” (Exodus 12:16), which indicates that food may be prepared for you, but not for gentiles. The Gemara asks: But why did Rabbi Yehuda ben Bava say this? Wasn’t some portion of the calf fit to be eaten by them? The conclusion seems to be that even if a Jew may eat from an animal, it may not be slaughtered on a Festival for the sake of a gentile.
Rav Yehuda ben Bava said to him: I wonder if your gain, that which you saved by preventing the soldiers from taking your possessions, was not outweighed by your loss, the punishment for your desecration of the Festival. As the Torah states: “Only that which every soul must eat, that alone may be done for you” (Exodus 12:16), which indicates that food may be prepared for you, but not for gentiles. The Gemara asks: But why did Rabbi Yehuda ben Bava say this? Wasn’t some portion of the calf fit to be eaten by them? The conclusion seems to be that even if a Jew may eat from an animal, it may not be slaughtered on a Festival for the sake of a gentile.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובדי כוכבים״.
יצא שכרכם – שנשתכרתם בממון יצא ואבד בשביל הפסד עונש שתענשו על חילול יו״ט: ולא לכלבים לא גרסינן.
והא חזי למיכל מניה – ולא יקפידו שהרי משלהן היה: היינו דקאמר ליה כו׳ לא גרס והכי גרס והא חזי לכלבים.
שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרי לכם ולא לכלבים. ורש״י ז״ל לא גריס לכלבים משום דהכא לא צריך. וי״ל דגרסינן ליה וקא סלקא דעתין דאשגרות לישן הוא. ובסמוך אמרינן דבדוקא נקטיה כדאמרינן היינו דקאמר לכם ולא לנכרים לכם ולא לכלבים. ורש״י ז״ל לא גריס היינו דקאמר. אלא כי פרכינן והא חזי לכלבים פריק לכם ולא לכלבים תנאי היא.
אמר לו ר׳ יהודה בן בבא: תמה אני אם לא יצא שכרכם שהרווחתם שלא לקחו אנשי החייל מרכושכם בהפסדכם של חילול יום טוב. שהרי אמרה התורה: ״את אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם״ (שמות יב, טז), ומשמע ״לכם״ — ולא לגויים. ואמאי [ומדוע] אמר כך ר׳ יהודה בן בבא? הא חזי למיכל מיניה [הרי ראוי עגל זה לאכול ממנו] משהו גם לישראל. והמסקנה איפוא שגם אם ישראל יכולים לאכול ממנו, כיון שעושה עבור גויים, הרי זה אסור!
Rav Yehuda ben Bava said to him: I wonder if your gain, that which you saved by preventing the soldiers from taking your possessions, was not outweighed by your loss, the punishment for your desecration of the Festival. As the Torah states: “Only that which every soul must eat, that alone may be done for you” (Exodus 12:16), which indicates that food may be prepared for you, but not for gentiles. The Gemara asks: But why did Rabbi Yehuda ben Bava say this? Wasn’t some portion of the calf fit to be eaten by them? The conclusion seems to be that even if a Jew may eat from an animal, it may not be slaughtered on a Festival for the sake of a gentile.
הכל
(14) אָמַר רַב יוֹסֵף עֵגֶל טְרֵפָה הֲוַאי וְהָא חֲזֵי לִכְלָבִים.
Rav Yosef said: In that case it was a calf with a condition that would cause it to die within twelve months [tereifa], which may not be eaten by Jews. The Gemara challenges: But wasn’t it still fit to be eaten by dogs, and it could be argued that it was slaughtered for the sake of dogs belonging to Jews?
Rav Yosef said: In that case it was a calf with a condition that would cause it to die within twelve months [tereifa], which may not be eaten by Jews. The Gemara challenges: But wasn’t it still fit to be eaten by dogs, and it could be argued that it was slaughtered for the sake of dogs belonging to Jews?
והא חזי לעניים. פירש מורי נר״ו אמאי אמר ליה שעבר על דברי תורה והא חזי לעניים ונימא הואיל וחזו לעניים ואי בעי להאכילם שרי השתא נמי שרי מדאורייתא. ופריק עגל של טרפה הוה. ופירש מורי נר״ו דמשום הכי אמר של טרפה הוה ולא אמר עגל טרפה לומר שקודם שחיטה היו יודעים שהיא טרפה כגון ניקב קרום של מוח ומשום הכי אמר לו שעבר על דברי תורה. שאם שחט ונמצא טרפה בסירכא וכיוצא בה היאך אמר לו שעבר על דברי תורה וכי מי ששחט בהמה ביום טוב ונמצאת טרפה עבר על דברי תורה עד כאן. וכן פירש הריטב״א ז״ל שנטרפה מערב יום טוב שמוכנה לכלבים. ועוד פירש הריטב״א ז״ל דמאי דאמרינן עגל של צדקה הואי הכי בעי למימר אלא דלא אסיק אדעתיה הכין דעל ידי שהיתה טרפה ולא חזיא לן היתה מוכנת לתת אותה לבני חילא ולאכסניא של מלך. וקרי ליה עגל של צדקה משום דכתיב ונוגשיך צדקה.
גמ׳ והא חזי לכלבים תנאי כו׳ יש לדקדק דהיאך קס״ד למימר דליכא מאן דאסר לכלבים והאיכא משנה שלימה שנויה במסכת חלה דמייתינן בסמוך עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה כו׳ נאפת בי״ט ובסיפא בנוסחאות שלפנינו קתני בה בהדיא אבל אין הרועים אוכלים ממנה אין אופין אותה בי״ט כמ״ש התוספות לקמן דהכי איתא בספרים בהדיא ויש ליישב דהוי ס״ד כדברי הרז״ה דמודה ר״ע בעיסת כלבים כיון שאפשר לעיסת כלבים בלא אפיה לא טרחינן להן כו׳ עכ״ל ועיין ברא״ש והוא דחוק דא״כ מאי פריך הכא והא חזי לכלבים דה״נ איכא למימר דאפשר לכלבים בלא בישול וק״ל:
אמר רב יוסף: באותו מקרה עגל טרפה הואי [היה] זה, שלא היה ראוי כלל לישראל. ומקשים: והא חזי [והרי ראוי] הוא להאכילו לכלבים ויכול אתה לומר ששחטו עבור כלבי ישראל!
Rav Yosef said: In that case it was a calf with a condition that would cause it to die within twelve months [tereifa], which may not be eaten by Jews. The Gemara challenges: But wasn’t it still fit to be eaten by dogs, and it could be argued that it was slaughtered for the sake of dogs belonging to Jews?
הכל
(15) תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא {שמות י״ב:ט״ז} אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכׇל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר לְכׇל נֶפֶשׁ שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בַּמַּשְׁמָע כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא כ״ד:י״ח} וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה תַּלְמוּד לוֹמַר לָכֶם
The Gemara answers: The question of whether or not one may perform prohibited labor on a Festival for the sake of dogs is a dispute between tanna’im. As it is taught in a baraita: It is written: “Only that which every soul must eat, that alone may be done for you.” By inference, from that which is stated: “Every soul,” I might derive that even the soul of an animal is included, similar to that which is stated: “And he that kills the soul of an animal shall pay it” (Leviticus 24:18), indicating that the life force of an animal is also called a soul. Therefore, the verse states and emphasizes: “For you,”
The Gemara answers: The question of whether or not one may perform prohibited labor on a Festival for the sake of dogs is a dispute between tanna’im. As it is taught in a baraita: It is written: “Only that which every soul must eat, that alone may be done for you.” By inference, from that which is stated: “Every soul,” I might derive that even the soul of an animal is included, similar to that which is stated: “And he that kills the soul of an animal shall pay it” (Leviticus 24:18), indicating that the life force of an animal is also called a soul. Therefore, the verse states and emphasizes: “For you,”
וכן מותר לאדם לאפות ולבשל לצורך בהמותיו כר׳ עקיבא דאמר אך אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר מכה נפש בהמה ישלמנהא.
א. וכ״פ רשב״ט כמובא בראבי״ה סי׳ תשנה וכ״ד בעה״מ כאן ובעל העיטור הל׳ יו״ט סוף מחלוקת יז בשם חכמי הדור.
שם שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה. ולכאורה כ״ש דשייך נמי לומר דאפילו נפש אדם במשמע כדאשכחן במלחמת מדין דכתיב ונפש אדם ששה עשר אלף אלא דאפילו הכי ממיעוטא דלכם למעט נמי כלבים אע״ג דמזונתן עליו היינו משום דמיעוטא דלכם לגמרי משמע אלא דיותר נראה דר״י הגלילי סבר דבנכרים לא צריכי מיעוטא דלא שייך לרבינהו כלל מרבויא דכל נפש כיון דאין מזונתן עליו פשיטא דאסור דגרע טובא מעושה לצורך חול אע״כ דמיעוט דלכם היינו למעט כלבים אע״ג דמזונותן עליו ואפשר לומר ג״כ דר״י הגלילי סבר דכלבים נמי לא מיקרי מזונותן עליו לענין יו״ט כיון דאפשר לפייסן בדבר שאין בו צורך מלאכה כלל או בדבר שנעשה מעיו״ט וכ״ש לשיטת רש״י דלקמן בר״פ אין צדין דבאוכל נפש דאדם עצמו נמי אסור מדאורייתא היכא דאפשר לעשותו מעי״ט כן נראה לי ודו״ק:
ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא אם מותר לעשות מלאכה ביום טוב עבור הכלבים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: ״אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם״, ממשמע שנאמר ״לכל נפש״ שומע (לומד) אני כי אפילו נפש בהמה במשמע, וכענין שנאמר: ״ומכה נפש בהמה ישלמנה״ (ויקרא כד, יח), משמע שנפש בהמה אף היא קרוייה נפש, על כן תלמוד לומר ההדגשה בכתוב ״לכם״
The Gemara answers: The question of whether or not one may perform prohibited labor on a Festival for the sake of dogs is a dispute between tanna’im. As it is taught in a baraita: It is written: “Only that which every soul must eat, that alone may be done for you.” By inference, from that which is stated: “Every soul,” I might derive that even the soul of an animal is included, similar to that which is stated: “And he that kills the soul of an animal shall pay it” (Leviticus 24:18), indicating that the life force of an animal is also called a soul. Therefore, the verse states and emphasizes: “For you,”
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ביצה כא. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ביצה כא., ר׳ חננאל ביצה כא., רי"ף ביצה כא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י ביצה כא., ראב"ן ביצה כא. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ביצה כא., בעל המאור ביצה כא. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ביצה כא. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל ביצה כא. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד ביצה כא., רשב"א ביצה כא. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה כא. – מהדורת על־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה כא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה כא., מהרש"ל חכמת שלמה ביצה כא., מהרש"א חידושי הלכות ביצה כא., פני יהושע ביצה כא., גליון הש"ס לרע"א ביצה כא., פירוש הרב שטיינזלץ ביצה כא., אסופת מאמרים ביצה כא.
Beitzah 21a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 21a, R. Chananel Beitzah 21a, Rif by Bavli Beitzah 21a, Rashi Beitzah 21a, Raavan Beitzah 21a, Tosafot Beitzah 21a, Baal HaMaor Beitzah 21a, Raavad Katuv Sham Beitzah 21a, Ri MiLunel Beitzah 21a, Tosefot Rid Beitzah 21a, Rashba Beitzah 21a, Raah Beitzah 21a, Meiri Beitzah 21a, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 21a, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 21a, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 21a, Penei Yehoshua Beitzah 21a, Gilyon HaShas Beitzah 21a, Steinsaltz Commentary Beitzah 21a, Collected Articles Beitzah 21a