אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל אביי אמר למפרע הוא נפסל מעידנא דאשהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה {שמות כג:א} אל תשת רשע עד פירוש למפרע מעידנא דאסהיד בבי דינא5 ואיכא מאן דמפרש6 מזמן שטרא7 [וליתיה]8 להאי פירושא משום דלא הוי זומם אלא עד שיוזם בעצמו כדתנן {משנה מכות א:ד} אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו בעצמן9 {כפירוש ר״ח10} כגון דאישתכחת11 חתמות ידיהו בשטרא דזמניה כתוב בעשרה בניסן שנת כך וכך במקום פלוני ואתו שהדי ואשהידו דההוא יומא הוו הנהו12 שהדי באתרא רחיקא דלא איפשר למימטי מיניה להך אתרא דאיכתיב ביה ההוא שטרא בחד יומא כגון האי הוא דהוי זומם ואי לא האוי13 כי האי גוונא לא הוי זומם וכיון דהכין היא מילתא ליכא למימר מזמניה דשטרא [דהא]14 ההיא שהדותא לא15 הות בההוא זימנא16 כלל ואיפשר דההוא יומא דאשהידו בבי דינא ביה ביומא קא חתמי בההוא שטרא. ואם כן היכי מפסדינן לכולהו שטרא17 דאינשי דאיכתיבו מקמי הכי מספיקא הילכך ליכא למימר דמיפסלא שהדותייהו אלא מעידנא18 דקא משהדי ביה בבי דינא כגון דאשהידו בבי דינא19 בעשרה באייר ואיתזימו בעשרה בסיון אביי סבר20 למפרע הוא נפסל ומעידנא דאסהידו בבי דינא דהוא עשרה באייר הוה ליה רשע וכל שהדותא דאשהיד21 בבי דינא מעשרה באייר ואילך לא הויא עדות. ורבא סבר מיכן ולהבא הוא נפסל דהוא עידנא דאיתברר לן דזומם הוא והילכתא כאביי.
(1) 
דְּאִי ס״ד סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא מִכִּי שָׁחֵיט לַהּ פּוּרְתָּא אַסְרַהּ אִידַּךְ לָאו דְּמָרַהּ קָא טָבַח.
דְּאִי As, if it enters your mind that it is prohibited by Torah law the mishna here would be difficult, for as soon as he slaughtered the animal a bit, at the very start of the act of slaughter, he has prohibited the animal, with regard to deriving benefit, as a non-sacred animal slaughtered in the Temple courtyard. When he slaughters the other part it is already prohibited with regard to deriving benefit, which means that it is not an animal that belongs to its owner that he slaughters.
1. ומכר: כתבי היד ור״ח, כבמשנה הקודמת. דפוסים: או מכר .
2. ואלו: דפוסים: אלו .
3. והאחרונים: דפוסים : ואחרונים .
4. מובא עם מעט מהפירוש במקביל שברי״ף סנהדרין פרק ג (דף ה ע״ב).
5. בבי דינא: דפוסים: בבית דין .
6. ואיכא מאן דמפרש: וכן ספה״ב. דפוסים: ואיכא מאן דפריש . סוטרו, כ״י נ : ״ויש מפרשין״.
7. מזמן שטרא: סוטרו, כ״י נ : ״מעידנא דחתם בשטרא״.
8. וליתיה: סוטרו, ספה״ב, כ״י נ , דפוסים. כ״י אוקספורד מארש 590 : ״וליתא״.
9. בעצמו, מעצמן: ספה״ב: ״מעצמו, מעצמו״. במשנה וברי״ף שם: ״את עצמן״.
10. ראה קטע גניזה שפירסם ב״מ לוין בגנזי קדם ג (עמ׳ לו ואילך). ובשם ר״ח בערוך (עד ג׳), אור זרוע (סי׳ ש״ה-ש״ו), ראב״ן (סנהדרין לב ע״א). ראה גם ר״ח במקביל שבסנהדרין כז ע״א, ושם סיים: וכבר פירשנוהו באר היטב בפ׳ מרובה מדת תשלומי כפל.
11. דאשתכחת: דפוסים : דאשתכחא .
12. הנהו: סוטרו: ״ההוא״. חסר בדפוסים.
13. האוי: חסר בדפוסים.
14. דהא: סוטרו, ספה״ב כ״י נ , דפוסים. כ״י אוקספורד מארש 590 : ״דהאי״.
15. לא: דפוסים : אפשר לא .
16. בההוא זימנא: ספה״ב, דפוסים: ״בההוא יומא״. חסר בסוטרו, כ״י נ .
17. לכולהו שטרא: ספה״ב: ״לכולהו שטרי״. כ״י נ : ״לכולהו שטריה״. דפוסים: להני שטרי .
18. מעידנא: דפוס קושטא : כל עידנא . דפוסים : על עידנא .
19. בר״ח שם מפורט: ״והעידו בבית דין על כתב ידם ונתקיים השטר״.
20. סבר: דפוסים: אמר .
21. דאשהיד: דפוסים: דאשהידו .
22. והכי: ספה״ב, כ״י נ :״והכין״.
23. דגרסינן: דפוס קושטא : דגרס .
24. בניסן: ספה״ב, כ״י נ , דפוסים. כ״י אוקספורד מארש 590 : ״באייר״.
25. דידעי הי ניהו יומא דקא חתמי ביה: ספה״ב, כ״י נ : ״דמסהדי עליהו דקמייהו קא חתמי״.
26. מההוא יומא: ספה״ב: ״מההוא יומא דקא חתמי ביה בשטרא״.
27. וקאי מקמי: דפוסים : קמי .
28. חזיניה: דפוסים: חזינוהו .
29. נעשו: ספה״ב, כ״י נ . דפוסים: נעשה . חסר בכ״י אוקספורד מארש 590 .
30. ודומיא: ספה״ב, כ״י נ , דפוסים: ״ודמיא״.
31. עליו: חסר בדפוס קושטא .
33. קימא: דפוסים : קמה .
34. דכתבינן: ספה״ב, כ״י נ . חסר בכ״י אוקספורד מארש 590 , דפוסים.
35. כולהו: וכן כ״י נ . חסר בספה״ב, דפוסים.
36. בה: דפוסים: ביה .
37. דחיקתא: דפוסים: רחיקא .
דאי ס״ד דאורייתא מכי שחיט בה כו׳ – משמע דאי הוה מדרבנן חשיב דמרה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת ע״ז אסורה בהנאה דאורייתא מדקאמר לעיל ור״מ שוחט לע״ז אמאי מחייב כיון דשחט פורתא אסרה אידך לא דמרה קטבח ואי דרבנן הוה חשיב שפיר דמרה ומיהו יש לדחות דתקרובת ע״ז אפי׳ לא אסורה בהנאה אלא מדרבנן חשיב ליה שפיר לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות דאפילו קידש בו אין האשה מקודשת כדתנן בתוספתא דקדושין (פ״ד) המקדש ביין נסך (ובע״ז) בעורות לבובים כו׳ אע״פ שקדש בדמיהן אינה מקודשת אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת לכך חשיב דמריה דבסוף האיש מקדש (קדושין דף נח.) קתני גבי חולין שנשחטו בעזרה רבי שמעון אומר מקודשת ופריך אלמא קסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כו׳ ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לע״ז משום שחיטה שאין ראויה ואי איסור אכילה לא הויא אלא מדרבנן לא היה נחשב בכך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה דשבת למאן דאמר דרבנן וא״ל דאי אסור באכילה דאורייתא היינו על כרחך משום דהוקשו למת מהאי טעמא נמי תיאסר בהנאה כמת וי״ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקוש ולא להנאה.
סימן שה
מתני׳ גנב עפ״י שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל. אוקמ׳ בגמ׳ לאביי דהילכתא כוותיה דאמר עד זומם למפרע הוא נפסל כגון שהעידו בבת אחת דכיון שהעידו בב״א ליכא למימ׳ בשעת עדות טביחה פסולין הוו. ואע״ג דפסלינן להו למפרע דהא תוך כדי דיבור הוה והזמה לא איכפת לן אי בזה אחר זה ובלבד שיזומו על הטביחה תחילה. גנב עפ״י שנים וטבח ומכר עפ״י שנים אחרים אלו ואלו נמצאו זוממין הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים משלמין לו תשלומי שלשה. נמצאו אחרונים זוממין הוא משלם תשלומי כפל והאחרונים משלמין לו תשלומי שלשה. אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה:
[שם]
איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל. והילכתא כאביי. פר״ח זצ״ל כגון ראובן שהוציא שטר על שמעון בניסן בשנת תשצ״ח שלוה ממנו כך וכך ממון וזמן השטר באחד בניסן שנת תשצ״ז בירושלים ועדים הכתובים בשטר לוי ויהודה באו בניסן בשנת תשצ״ח והעידו בב״ד על כתב ידם ונתקיים השטר ונתחייב שמעון לפורעו והלך שמעון והביא עדים באלול בשנת תשצ״ח והעידו כי לוי ויהודה היו עמנו בבבל באחד בניסן בשנת תשצ״ח ונעשו זוממין כל עדות שהעידו משעת שנתקיימה עדותן בב״ד והוא יום אחד לניסן לשנת תשצ״ח מאותו היום ולהלן עדותן בטילה ואי אפשר לומר מאחד בניסן שנת תשצ״ח שיתכן שקודם שהוציאו בב״ד והוא יום אחד בניסן שנת תשצ״ח בו ביום נכתב ונחתם ומקודם לכן כשרים היו ולא מפסדי לכל מי שהעידו עליהם מאחד בניסן שנת תשצ״ז מספק וכן לכל שטר ושטר וכן לעדות על פה לא פסלינן ליה אלא מעת שנתגלה עדותן בב״ד. רבא מיכן ולהבא מאלול שנת תשצ״ח הוא נפסל. וראינו מי שהורה שאין העדי׳ נעשי׳ זוממין אלא עד שיודו למזימין או ישתקו שנמצאו שתיקותן הודאתן. וסמכו על זו ששנינו בפ׳ קמא דמכות אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן. ואית עלייהו פירכא שאם כך הוא שאין העדים נעשים זוממים עד שיודו כי אמת דברי המזימין או ישתוקו כעין הודאה לא ימצאו זוממי זוממין לעול׳ כי מאחר שהודו להם כי אמת שאותו היום היו עמהם בבבל האיך יכולים להביא עדים אחרים כי באותו היום היו בירושלים:
איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל. והילכתא כאביי. פר״ח זצ״ל כגון ראובן שהוציא שטר על שמעון בניסן בשנת תשצ״ח שלוה ממנו כך וכך ממון וזמן השטר באחד בניסן שנת תשצ״ז בירושלים ועדים הכתובים בשטר לוי ויהודה באו בניסן בשנת תשצ״ח והעידו בב״ד על כתב ידם ונתקיים השטר ונתחייב שמעון לפורעו והלך שמעון והביא עדים באלול בשנת תשצ״ח והעידו כי לוי ויהודה היו עמנו בבבל באחד בניסן בשנת תשצ״ח ונעשו זוממין כל עדות שהעידו משעת שנתקיימה עדותן בב״ד והוא יום אחד לניסן לשנת תשצ״ח מאותו היום ולהלן עדותן בטילה ואי אפשר לומר מאחד בניסן שנת תשצ״ח שיתכן שקודם שהוציאו בב״ד והוא יום אחד בניסן שנת תשצ״ח בו ביום נכתב ונחתם ומקודם לכן כשרים היו ולא מפסדי לכל מי שהעידו עליהם מאחד בניסן שנת תשצ״ז מספק וכן לכל שטר ושטר וכן לעדות על פה לא פסלינן ליה אלא מעת שנתגלה עדותן בב״ד. רבא מיכן ולהבא מאלול שנת תשצ״ח הוא נפסל. וראינו מי שהורה שאין העדי׳ נעשי׳ זוממין אלא עד שיודו למזימין או ישתקו שנמצאו שתיקותן הודאתן. וסמכו על זו ששנינו בפ׳ קמא דמכות אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן. ואית עלייהו פירכא שאם כך הוא שאין העדים נעשים זוממים עד שיודו כי אמת דברי המזימין או ישתוקו כעין הודאה לא ימצאו זוממי זוממין לעול׳ כי מאחר שהודו להם כי אמת שאותו היום היו עמהם בבבל האיך יכולים להביא עדים אחרים כי באותו היום היו בירושלים:
סימן שו
וזה דבר ברור כדברי רבותי כי המודה בדבר עדות שאי אתה יכול להזימה הוא. ופירוש משנתינו ששנינו עד שיזומו את עצמן למעוטי עמנו היה ההורג או הנהרג אמרה המשנה כי אינם נעשים זוממין עד שיזומו את העדים עצמן כיצד שאמרו לעדים אתם הייתם עמנו באותו יום במקום פלוני. תלמוד ארץ ישראל היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב שור באחד בניסן וטבח ומכר בעשרה בניסן והוזמו בט״ו בניסן כל עדות שהעידו מי׳ בניסן עד ט״ו בניסן למפרע הרי אלו פסולות והוא כאביי שאמר למפרע הוא נפסל. והוא סיוע לפירושי׳ שאין נפסל אלא משעת שנתקיימה עדותן בבית דין עכ״ל. ולשון רבינו יצחק אלפסי זצ״ל כתבתי בפ׳ זה בורר בסנהדרין:
תוס׳ בד״ה דאי ס״ד כו׳ כדתני בתוספתא דמסכת קידושין המקדש ביין נסך ובעורות לבובין כו׳ איסור אכילה דהוי ודאי דאורייתא כו׳ כצ״ל:
מתניתין. הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים שלשה וארבעה. ויש גורסין שנים ושלשה וכן עיקר שהראשונים ישלמו הקרן וחכפל ונשארו שנים בשה ושלשה בשור. הרב המאירי ז״ל.
גמרא. למפרע הוא נפסל. פירוש משעה שהעיד בבית דין שאלו העיד בבית דין באייר שראובן לוה מנה משמעון בניסן והוזם בסיון לדעת אביי כל העדות שהעיד מאייר ואילך פסולין אבל לא מניסן כי הוא לא העיד בניסן אלא באייר. וכן פירשו רבינו חננאל והרי״ף ז״ל והכי איתא בירושלמי וכו׳. ודוקא בעדות על פה אבל בשטר לא קיימא הזמה שאני אומר אחרוהו וכתבוהו אלא אם כן כתוב שטר זה בזמנו כתבנוהו דהשתא ודאי פסולין מזמן הכתוב בשטר דעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה וכו׳. הרשב״א ז״ל.
בד״ה דאי סלקא דעתך דאורייתא כו׳ לא היה נחשב בכך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה דשבת כו׳ עכ״ל דליכא למימר הכא כדלעיל דשוחט לע״ז הוי טפי שחיטה שאינה ראויה כיון דאסור בהנאה מיהת מדרבנן דלית לן למתלי שחיטה שאינה ראויה באיסור הנאה דהא מעשה שבת מקרי שחיטה שאינה ראויה אי הוה אסור מדאורייתא אע״ג דאינו אסור בהנאה מדכתיב לכם וק״ל:
בפרש״י בד״ה אההוא פורתא מחייב דכי היכי דהוי שחיטה עכ״ל. ויש לדקדק אמאי לא פי׳ רש״י כן בלישנא קמא דלעיל ונלע״ד ליישב דלעיל הוי מצינן למימר דהא דקאמר בפשיטות אההיא פורתא מחייב משום דקשיא ליה קושיית התוספות לעיל (דף ע״א ע״ב ד״ה איסורי) ד״ה איסורי הנאה נינהו והיינו דבכל טובח נמי כי טבח פורתא קנייה בשינוי ותו לאו דמריה קטבח אע״כ דחייב אהאי פורתא וא״ל כתירוץ התוספות דבטביחה פורתא עדיין לא קניא בשינוי דנהי דלא הוי שינוי חשוב לקנות מדאורייתא מ״מ מדרבנן מיהו זכי כדין כל שינוי גרוע דקונה לאחר יאוש מדרבנן וסתם גניבה יאוש בעלים הוא וקס״ד דאף על גב דלא קני׳ אלא מדרבנן אפ״ה שייך לומר שפיר לאו דמריה קטבח כדאשכחן בכמה דוכתי מטעמא דהפקר ב״ד הפקר אבל עכשיו בהאי לישנא בתרא שרוצה להוכיח דחולין בעזרה לאו דאורייתא משום דקשיא ליה הא לאו דמריה קטבח מכלל דאי אסור מדרבנן לא שייך לומר לאו דמריה קטבח וכמ״ש התוספות א״כ מאי קס״ד דמחייב בטביחה אהאי פורתא ומ״ש ממכירה דאמרינן לקמן במתני׳ מכרו חוץ מאחד ממאה שבו וכו׳ פטור וקושית התוספות דלעיל דקני בשינוי לא שייך הכא כיון דאינו קונה אלא מדרבנן לכך צריכין אנו לפרש דמאי דקאמר כי קמחייב אהאי פורתא היינו לפי סברת המקשה דבכה״ג הוי שחיטה לענין חולין בעזרה משום דישנה לשחיטה מתחילה וה״ה לענין טביחה מה״ט גופא א״כ דוקא בכה״ג דגנב וטבח חולין בעזרה חשיב לענין טביחה בפורתא קמייתא דמיגו דאהני האי שחיטה לאחיובי חולין בעזרה הוי נמי שחיטה לענין תשלומין משא״כ בשאר דוכתא ודו״ק אף שרש״י לא כיון לסברא זו מ״מ נכונה היא:
בד״ה והאחרונים משלמין וכו׳ וכגון שהוזמו אחרונים תחילה דאי עידי גניבה וכו׳ בטלה לה עדות טביחה וכו׳ עכ״ל. וכתב הנמוקי יוסף דמשמע מפרש״י שסובר דהכחשה לאו תחילת הזמה היא דאל״כ נהי דאיתזמי עידי גניבה תחילה הו״ל הכחשה לגבי עידי טביחה וכי הדר אתזמי משלמי עכ״ל. ולענ״ד אין דבריו מוכרחים דההיא הזמה דעידי גניבה לא חשיב כהכחשה לגבי עידי טביחה דהא אפשר דקושטא קמסהדי שראוהו טובח אלא דממילא בטלה עדות שאין בו צורך כיון די״ל דדידיה קטבח וא״כ אין זה ענין להכחשה תחילת הזמה והא דדייק רב אידי בר אבין לקמן דבכה״ג שייך הכחשה תחילת הזמה היינו בכת אחת דוקא כמו שיתבאר שם ועיין מ״ש בסמוך:
בד״ה בטלה כל העדות וכו׳ ואפילו חזרו והוזמו אחרונים וכו׳ ואהכי לא מחייבי אלא אעמנו הייתם ע״כ. זה הלשון אינו מובן ועיין בתוי״ט שישבו בדוחק:
תוספות בד״ה רבא אמר מכאן ולהבא וכו׳ ולהאי טעמא דמפרש משום חידוש ניחא עכ״ל. פי׳ דלהאי לישנא לא קאמר רבא מכאן ולהבא נפסל אלא בהזמה דוקא משום דחידוש הוא הא דפסלינן העדים הראשונים לגמרי אבל בהכחשה לענין שיבטל אותו העדות ליכא חידוש וא״כ מודה רבא דלמפרע נפסל משעתא דאסהיד וא״כ קאמר שפיר עדות מוכחשת היא כגון שהעיד דאבהתיה ואכליה שני חזקה בעדות א׳ תוך כדי דיבור וכיון שהוכחש באכילה ממילא נתבטל נמי עדות דאבהתיה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדאמרינן לקמן אבל קשיא לי טובא דא״כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי אמרינן לקמן דמאן דס״ל מכאן ולהבא נפסל אטביחה דקא מתזמי איתזמי אגניבה דלא איתזום לא איתזום ואמרינן דמה״ט קמו עידי גניבה בדוכתיה ומשלם כפל ואמאי נהי דלא חשיב הזמה לגבי גניבה מ״מ הכחשה מיהו הוי לענין שיבטל גוף העדות דגניבה דהא הוי תוך כ״ד ומשעתא דאסהיד ה״ל רשע לפ״ד העדים שאומרים עמנו הייתם וטעמא דחידוש לא שייך הכא לענין שיתבטל גוף העדות דאף אי הוי תרי ותרי למה נחייב המוחזק בכפל מספיקא והוי לגמרי כמו בעדות דאבהתיה ואכליה שני חזקה דאמר רבא דבטלה העדות לגמרי ומ״ש בגניבה וטביחה דאמרינן דקם עדות גניבה בדוכתיה אם לא שנאמר דשאני התם בגניבה וטביחה כיון שעידי הזמה אינם יודעים כלום בגוף העדות אלא שבאו לפסול העדים בטענת עמנו הייתם לא שייך בכה״ג עדות שבטלה מקצתה אף על גב דהוי תכ״ד משא״כ בשאר הכחשות כגון בעדות דאכלי שני חזקה שהעדות סותרים זא״ז ממש בגוף הקרקע אמרינן שפיר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וסברא קלושה הוא ועדיין צ״ע. ועיין בחידושי הרמב״ן בפ׳ חזקת תירוץ אחר על קושית התוספות דהתם איירי שעידי הכחשה העידו תכ״ד של כת ראשונה וא״כ לאלתר נתבטל כל העדות ולא שייך לומר מכאן ולהבא נפסל כיון שהכל הוא תכ״ד ע״ש ובתוספות פ׳ חזקת:
תוס׳ ד״ה דאי. ז״ל ומיהו יש לדחות דתקרובת כו׳ עכ״ל. תוס׳ מחלקים בין תקרובת ע״ז שאסורה מדרבנן דלאו דידיה הוא לבין חולין שנשחטו בעזרה אליבא דמ״ד דרבנן הוא דדידיה הוי. ונראה לבאר את החילוק ע״פ שיטת בעה״מ (פסחים ג. ברי״ף) שהמקדש אשה בפסח בחמץ נוקשה שאסור בהנאה מדרבנן אין חוששין לקידושין, ומאידך המקדש אשה בחמץ גמור בשעה ששית שאסור מדרבנן חוששין לקידושין (פסחים ז א). ביאור שיטתו כי לפני חצות שהוא לפני זמן איסור חמץ מדאורייתא אין חלות שם איסור חמץ דאורייתא כלל, ובכן האיסור שהטילו הרבנן על חמץ בשעה ששית, אינו חלות שם איסה״נ דחמץ שחל מדאורייתא אלא חלות שם איסור חדש, ולכן אינו איסה״נ גמור וחוששין לקידושין. מאידך לאחר חצות כשחל שם איסור חמץ גמור מדאורייתא לענין תשביתו ודינים אחרים, התקנה דחמץ נוקשה היתה שיאסר נוקשה מדרבנן בחלות שם איסור של חמץ מדאורייתא, ולפיכך הוי איסה״נ גמור ואינו שלו כמו חמץ דאורייתא ואין חוששין לקידושין.
דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם יעלה על דעתך לומר שאיסורם מן התורה], הלא מכי שחיט לה פורתא [מהזמן אשר שחט אותה בהמה מעט] מסימניה אסרה בהנאה, אידך — לאו דמרה קא טבח [השאר גמר שחיטת הסימנים — לא של בעליה הוא טובח].
As, if it enters your mind that it is prohibited by Torah law the mishna here would be difficult, for as soon as he slaughtered the animal a bit, at the very start of the act of slaughter, he has prohibited the animal, with regard to deriving benefit, as a non-sacred animal slaughtered in the Temple courtyard. When he slaughters the other part it is already prohibited with regard to deriving benefit, which means that it is not an animal that belongs to its owner that he slaughters.
הכל
(2) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא כִּי קָא מִחַיַּיב נָמֵי אַהָהוּא פּוּרְתָּא א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לָא תִּידְחֲיַהּ וּטְבָחוֹ כּוּלּוֹ בָּעֵינַן וְלֵיכָּא.
Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ḥavivi: It is possible to explain the mishna even according to the opinion that the halakhic ramifications of slaughtering are in effect throughout the slaughter, and even if one maintains that it is prohibited by Torah law to benefit from a non-sacred animal slaughtered in the Temple. As, when does the thief become obligated to pay the fourfold or fivefold payment as well? It is when he performs that first bit of slaughter in the beginning, before the animal becomes forbidden. Rav Ashi said to Rav Huna: Do not dismiss Rav Ḥavivi’s suggestion with this explanation. The verse: “If a man steal an ox or a sheep, and slaughter it” (Exodus 21:37), indicates that in order to impose liability to pay the fourfold or fivefold payment we require that the thief slaughtered it completely, and after having slaughtered it just a bit there is no complete slaughter yet.
ודחינן בההוא פורתא – דשחיט קמי דליתסר1 מחייב ד׳ וה׳.
ואמ׳ רב אשי לא תדחייה, וטבחו כולו בענן וליכא. ופרקינן לה משמיה דרבא כגון ששחט מיעוט סימנין מבחוץ וגמרן מבפנים.
1. כן בכ״י לונדון 5558. בכ״י אוקספורד: ״דתליסר״.
כי קא מחייב – בתשלומין.
אההוא פורתא – מחייב דכי היכי דהוי שחיטה לענין חולין בעזרה בתחילתה הוי נמי טביחה לענין תשלומין.
אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא: כי קא מחייב [כאשר הוא מתחייב] תשלומים משום טביחה — נמי אההוא פורתא [גם כן על אותו מעט הוא מתחייב]. אמר ליה [לו] רב אשי: לא תידחיה [תדחה אותו] כך, ״וטבחו״ משמע כולו בעינן [צריכים אנו], כדי לחייבו בתשלומי ארבעה וחמישה, וליכא [ואין כאן].
Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ḥavivi: It is possible to explain the mishna even according to the opinion that the halakhic ramifications of slaughtering are in effect throughout the slaughter, and even if one maintains that it is prohibited by Torah law to benefit from a non-sacred animal slaughtered in the Temple. As, when does the thief become obligated to pay the fourfold or fivefold payment as well? It is when he performs that first bit of slaughter in the beginning, before the animal becomes forbidden. Rav Ashi said to Rav Huna: Do not dismiss Rav Ḥavivi’s suggestion with this explanation. The verse: “If a man steal an ox or a sheep, and slaughter it” (Exodus 21:37), indicates that in order to impose liability to pay the fourfold or fivefold payment we require that the thief slaughtered it completely, and after having slaughtered it just a bit there is no complete slaughter yet.
הכל
(3) אֶלָּא קַשְׁיָא א״ל אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר רַב גַּמָּדָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא כִּי קָא מְחַיֵּיב כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט מִקְצָת סִימָנִין בַּחוּץ וּגְמָרָן בִּפְנִים.:
Rav Huna said to Rav Ashi: But if you are correct, the mishna is difficult. Rav Ashi said to Rav Huna: This is what Rav Gamda said in the name of Rava: When does the mishna state that the thief is obligated to pay the fourfold or fivefold payment? It is in a case where the thief slaughtered part of the simanim outside the Temple, and finished slaughtering them inside the Temple. Therefore, the animal became prohibited with regard to deriving benefit only at the final stage of slaughter, concomitant with the liability to pay the fourfold or fivefold payment.
שאלו רב אחא: אלא מכל מקום קשיא [קשה] על ר׳ יוחנן! אמר ליה [לו], הכי [כך] אמר רב גמדא משמיה [משמו] של רבא: כי קא מחייב [כאשר הוא מתחייב], הרי זה כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים.
Rav Huna said to Rav Ashi: But if you are correct, the mishna is difficult. Rav Ashi said to Rav Huna: This is what Rav Gamda said in the name of Rava: When does the mishna state that the thief is obligated to pay the fourfold or fivefold payment? It is in a case where the thief slaughtered part of the simanim outside the Temple, and finished slaughtering them inside the Temple. Therefore, the animal became prohibited with regard to deriving benefit only at the final stage of slaughter, concomitant with the liability to pay the fourfold or fivefold payment.
הכל
(4) מתני׳ מַתְנִיתִין : גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶן וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִים אמְשַׁלְּמִין הַכֹּל.
MISHNA: If one stole an ox or a sheep, as established based on the testimony of two witnesses, and he subsequently slaughtered the animal or sold it, also based on the testimony of the same witnesses, and these witnesses were found to be conspiring witnesses, these witnesses pay everything, i.e., not only the principal amount but also the fourfold or fivefold payment. This is in accordance with the Torah’s decree with regard to conspiring witnesses: “You shall do to him as he had conspired to do to his brother” (Deuteronomy 19:19). Since these witnesses attempted to obligate the alleged thief to pay the fourfold or fivefold payment, they themselves must pay that full amount.
מתני׳, גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהן ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל כול׳ עד אחד מן הראשונים זומם בטלה לה עדות, שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה.
מתני׳. גנב על פי שנים וכול׳ – רב״ס ז״ל: פיר׳ העידו שנים שגנב וטבח או מכר ונמצאו זוממין משלמין לו אם הוא שור חמשה כמו שרצו להפסידו דכתיב ועשיתם לו כאשר זמן וגומ׳, העידו שנים שגנב והעידו שנים אחרים שטבח ונמצאו זוממין השתי הכיתות עדי גניבה נותנין לו לקרוי גנב שני שוורים כמו שבאו להפסידו, ועדי טביחה נותנין שלשה שוורים כמו שבאו להפסידו דהא מפסיד היה מעיקרא בעידי גניבה, נמצאו עדי טביחה זוממין ולא הוזמו עדי גניבה הגנב משלם שנים לבעל השור, ועדי טביחה משלמין לגנב שלשה, נמצא עד אחד מן עדי טביחה זומם בטלה עדות טביחה ולא מיחייב מידי עד שיוזמו שניהם כדגרסינן לאחורן, ומפרש בפרק כיצד העדים נעשים זוממין1 והגנב משלם שנים על פי עדי גניבה, הוזם אחד מעדי גניבה בטלה לה כל העדות בין של גניבה בין של טביחה ואם אין עדי גניבה לא חישינן לעדי טביחה, דמצי למימר שלי טבחתי.
1. מכות ה,א.
המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי בעדים שהוזמו על איזה צד משלמין לזה שהעידו עליו שגנב או טבח ואמר על זה גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים ואלו ואלו נמצאו זוממין הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים משלמין תשלומי שלשה נמצאו האחרונים זוממין הוא משלם תשלומי כפל והם משלמין תשלומי שלשה אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שניה אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות שאם אין גנבה אין טביחה ולא מכירה אמר המאירי גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ר״ל שאותם שהעידו על הגנבה הם הם שהעידו על הטביחה ונמצאו זוממין על הכל משלמין את הכל לזה שהעידו עליו שגנב וטבח ויש בזו קצת תנאים יתבארו בגמרא:
גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים ונמצאו כלם זוממין הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים שלשה וארבעה ויש גורסין שנים ושלשה וכן עקר שהראשונים ישלמו הקרן והכפל ונשארו שנים בשה ושלשה בשור:
א משנה מי שהעידו בו שגנב שור או שהעל פי שנים עדים, וטבח ומכר על פיהן (על פי עדותם), ונמצאו עדים אלה זוממים, שהעידו עליהם שלא היו כלל באותו מקום באותו זמן עליו הם מעידים — משלמין הכל ארבעה וחמישה, כפי שרצו לחייב אותו, כדינו של עד זומם שנענש בעונש אותו זמם לעשות לזה, כנאמר ״ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו״ (דברים יט, יט).
MISHNA: If one stole an ox or a sheep, as established based on the testimony of two witnesses, and he subsequently slaughtered the animal or sold it, also based on the testimony of the same witnesses, and these witnesses were found to be conspiring witnesses, these witnesses pay everything, i.e., not only the principal amount but also the fourfold or fivefold payment. This is in accordance with the Torah’s decree with regard to conspiring witnesses: “You shall do to him as he had conspired to do to his brother” (Deuteronomy 19:19). Since these witnesses attempted to obligate the alleged thief to pay the fourfold or fivefold payment, they themselves must pay that full amount.
הכל
(5) גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִמְצְאוּ זוֹמְמִין בהָרִאשׁוֹנִים מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאַחֲרוֹנִים מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי ג׳ שְׁלֹשָׁה .
With regard to one who stole an ox or a sheep, as established based on the testimony of two witnesses, and he subsequently slaughtered the animal or sold it, based on the testimony of two other witnesses, if both these witnesses and those witnesses were found to be conspiring witnesses, the first set of witnesses, who testified about the theft of the animal, pay the alleged thief the double payment, which is what they had conspired to cause him to pay. And the last set of witnesses, who attested to the slaughter or sale of the animal, pay the alleged thief a twofold payment for a sheep or a threefold payment for an ox, which they had conspired to cause him to pay over and above the double payment.
והאחרונים משלמים ג׳ – לשור וכגון שהוזמו אחרונים תחילה דאי עדי גניבה הוזמו תחילה בטלה לה עדות טביחה דדלמא בעלים מכרוהו לו וכי מיתזמי אמאי משלמי.
גנב על פי עדות של שנים, וטבח ומכר על פי עדותם של שנים אחרים, אם אלו ואלו נמצאו זוממין הרי הראשונים שהעידו על הגניבה — משלמין לו תשלומי כפל, ואחרונים — משלמין תשלומי שנים או שלשה שהיה מוסיף ומתחייב לשלם על פיהם.
With regard to one who stole an ox or a sheep, as established based on the testimony of two witnesses, and he subsequently slaughtered the animal or sold it, based on the testimony of two other witnesses, if both these witnesses and those witnesses were found to be conspiring witnesses, the first set of witnesses, who testified about the theft of the animal, pay the alleged thief the double payment, which is what they had conspired to cause him to pay. And the last set of witnesses, who attested to the slaughter or sale of the animal, pay the alleged thief a twofold payment for a sheep or a threefold payment for an ox, which they had conspired to cause him to pay over and above the double payment.
הכל
(6) נִמְצְאוּ אַחֲרוֹנִים זוֹמְמִין גהוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְהֵן מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי ג׳ שְׁלֹשָׁה .
If only the witnesses in the last set were found to be conspiring witnesses, while the testimony about the theft remains intact, the thief pays the double payment to the animal’s owner and the second set of witnesses pay the alleged thief the twofold or threefold payment, the amount over and above the double payment, which is what they had conspired to cause him to pay.
נמצאו האחרונים זוממין ר״ל עידי הטביחה מ״מ עדות ראשונה של גנבה קיימת והוא משלם כפל על פי עדות ראשונה וכת אחרונה המוזמת שנים ושלשה:
נמצאו אחרונים בלבד זוממין, שנתברר שאכן גנב, אבל מה שהעידו בו שטבח היתה עדות מוזמת — הוא משלם תשלומי כפל לבעלים כגנב, והן משלמין לגנב תשלומי שנים או שלשה שרצו לחייבו לשלם בנוסף לתשלומי הכפל.
If only the witnesses in the last set were found to be conspiring witnesses, while the testimony about the theft remains intact, the thief pays the double payment to the animal’s owner and the second set of witnesses pay the alleged thief the twofold or threefold payment, the amount over and above the double payment, which is what they had conspired to cause him to pay.
הכל
(7) אֶחָד מִן אַחֲרוֹנִים זוֹמְמִין בָּטְלָה עֵדוּת שְׁנִיָּה אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים זוֹמְמִין דבָּטְלָה כׇּל הָעֵדוּת שֶׁאִם אֵין גְּנֵיבָה אֵין טְבִיחָה וְאֵין מְכִירָה.:
If only one individual from the last set of witnesses was found to be a conspiring witness, the second testimony is nullified, as it was not submitted by two valid witnesses, whereas the first testimony remains intact. If one individual from the first set of witnesses is found to be a conspiring witness, the entire testimony concerning the thief is nullified. The reason is that if there is no theft established by reliable testimony there is no liability for slaughtering the animal and there is no liability for selling it.
בטלה עדות שניה – והוא משלם כפל משום ראשונים והן פטורין דאין עדים משלמין ממון עד שיזומו שניהן.
בטלה כל העדות – והוא פטור והן פטורין ואפי׳ חזרו והוזמו אחרונים אחרי כן אין משלמין שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבו אלא אעמנו הייתם שסתרו גופה של עדות וכ״ש אם הוזמו שנים הראשונים תחילה שעדות שניה בטלה אלא שבזמן שלא הוזמו אלא אחד בטלו שתיהן אבל כשהוזמו שניהם לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמין כפל.
אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שנייה אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות – פירוש: לא דמי בטלה דרישא לבטלה דסיפא דבטלה דסיפא הויא בטלה לגמרי. דאי הדרי ומיתזמי לא משלמי דבטלה עדותן לגמרי אבל בטלה דרישא הוי דלא משלם על פיהם אבל כי הדר מיתזם עד שיני משלמי ליה דמה לי אם הוזמו שניהם כאחת מה לי אם הוזמו בזה אחר זה.
אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שניה שכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה ומ״מ אינו משלם כלום שאין העדים משלמין עד שיזומו שניהם:
אחד מן הראשונים זומם בטלה עדות ראשונה ומשבטלה עדות ראשונה בטלה אף השניה שאם אין גנבה אין טביחה ומכירה ונמצאת כל העדות בטלה ואין משלמים כלום הא אם נמצאו שנים ראשונים זוממים הם משלמין כפל ועדות אחרונה בטלה מאליה ואינה משלמת כלום:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו בגמרא תחתיה אלו הן:
גמ׳. עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. צ״ע במחלוקת בין אביי ורבא שהרי משהוזמו העדות הוברר הדבר למפרע שהעידו לשקר ושעברו על הלאו דלא תענה ברעך עד שקר בשעת הגדת העדות, וא״כ פשיטא דנעשו רשעים ופסולים למפרע שהרי עברו בשעת ההגדה על העבירה של עדות שקר.
נמצא אחד מן אחרונים זוממין — בטלה עדות שניה. נמצא אחד מן הראשונים זוממין — בטלה כל העדות, שכן אם אין גניבה מוכחת, ממילא אין טביחה ואין מכירה של גנב, שהרי כל עוד לא ברור שבהמה של אחר הוא טובח ומוכר — אי אפשר לחייבו בתשלומים.
If only one individual from the last set of witnesses was found to be a conspiring witness, the second testimony is nullified, as it was not submitted by two valid witnesses, whereas the first testimony remains intact. If one individual from the first set of witnesses is found to be a conspiring witness, the entire testimony concerning the thief is nullified. The reason is that if there is no theft established by reliable testimony there is no liability for slaughtering the animal and there is no liability for selling it.
הכל
(8) גמ׳ גְּמָרָא : אִיתְּמַר עֵד זוֹמֵם אַבָּיֵי אָמַר הלְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל רָבָא אָמַר מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא נִפְסָל.
GEMARA: One who is rendered a conspiring witness is barred from providing testimony in the future. The Gemara cites a fundamental dispute with regard to this disqualification. It was stated concerning a conspiring witness: Abaye says: He is disqualified retroactively, from when he provided his testimony. Any testimony he may have provided after that point in time is retroactively nullified. Rava says: He is disqualified only from that point forward, i.e., from when he was established to be a conspiring witness, but not retroactively from when he provided his testimony.
איתמר: עד זומם, אביי אמ׳ למפרע הוא נפסל. מההיא שעתא דאשהיד הוה ליה רשע, והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע, אל תשת רשע עד – פיר׳: כגון ראובן שהוצא שטר על שמע׳ בניסן שנת תשצ״ח שלוה ממנו כך וכך ממון, וזמן השטר באחד בניסן שנת תשצ״ז בירושלם, ועדיו לוי ויהודה. ובא לוי ויהודה בניסן שנת תשצ״ח והעידו בבית דין על כתב ידם, ונתקיים השטר ונתחייב שמע׳ לפרעו. והלך שמע׳ והביא עדים באלול שנת תשצ״ח, והעידו כי לוי ויהודה הללו היו עמנו בבבל באחד בניסן שנת תשצ״ז ונעשו זוממין. כל עדות שהעידו משעה שנתקיימה עדותן בבית דין, והוא אחד בניסן שנת תשצ״ח, מאותו היום ולהלן עדותן בטילה. ואי איפשר לומ׳ מאחד בניסן שנת תשצ״ז, שיתכן היום שהוציאו בבית דין והוא יום אחד בניסן שנת תשצ״ח, בו ביום נכתב ונחתם ומקודם לכן כשרין היו, ולא מפסדינן לכל מה שהעידו להן מאחד בניסן שנת תשצ״ז עד יום אחד בניסן שנת תשצ״ח מספק. וכן לכל שטר, וכן לכל עדות על פה לא פסלינן ליה אלא מעת שנתגלה עדותו בבית דין. רבא אמ׳ מיכן ולהבא מאלול שנת תשצ״ח, הוא נפסל – דהא אלו שבאו והזימום תרי נינהו והללו מכחישין אותן, והיה מן הדין שלא לפסלם מאחר שלא נתברר האמת עם מי מהם, אלא חידוש הוא שחידשה תורה להאמין האחרונים ולפסול הראשונים, אין לך בהם אלא משעת חידושם.
וראינו מי שהורה שאין העדים נעשין זוממין אלא עד שיודו למזימין1 או ישתקו, שנמצאת שתיקותן הודאתן. וסמכו על זו ששנינו, אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן. ואית עליהו פירכא,2 שאם כך הוא, שאין העדים נעשין זוממין עד שיודו3 כי אמת דברי המזימין או ישתקו כענין הודאה, לא ימצאו זוממי זוממין לעולם. כי מאחר שהודו להן כי אמת אותו היום היו עמהן בבבל, היאך יכולין להביא עדים אחרים להעיד כי באותו היום היו בירושלם? וזה הדבר ברור הוא בדברי רבותינו כי המודה בדבר, עדות שאי אתה יכול להזימה היא. ופירוש משנתינו ששנינו עד שיזימו עצמן למעוטי עמנו היה ההורג [או הנהרג, אמרה המשנה כי אינן נעשים]4 זוממין אלא עד שיזימו את העדים עצמן. כיצד? שיאמרו [לעדים אתם הייתם עמנו באותו יום]5 במקום פלוני. תלמוד ארץ ישראל: היו6 עומדין ומעידין עליו בעשרה [בניסן שגנב שור באחד]7 בניסן טבח ומכר בעשרה בניסן, הוזמו בט״ו, כל עדות שהעידו מעשרה בניסן עד ט״ו בניסן למפרע הרי אלו פסולות והיא כאביי, שאמ׳ למפרע הוא נפסל. והוא סיוע לפירושינו שאין נפסל אלא משעה שנתקיימה עדותן בבית דין.
1. כן בכ״י לונדון 5558 ובספר הנר בשם ר״ח. בכ״י אוקספורד: ״למזימן״.
2. כן בכ״י לונדון 5558, ובספר הנר בשם ר״ח. בכ״י אוקספורד חסר: ״פירכא״.
3. כן בכ״י לונדון 5558, ובספר הנר בשם ר״ח. בכ״י אוקספורד: ״שיעידו״.
4. שוחזר מכ״י לונדון 5558. קשה לפענח מלים אלו בכ״י אוקספורד.
5. שוחזר מספר הנר ומכ״י לונדון 5558. קשה לפענח מלים אלו בכ״י אוקספורד.
6. כן בכ״י לונדון 5558. בכ״י אוקספורד: ״יהיו״.
7. שוחזר מכ״י לונדון 5558. קשה לפענח מלים אלו בכ״י אוקספורד.
ערך יעל
יעל – אקג״ם י׳ יאוש שלא מדעת (ב״ני כא) ע׳ עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל (סנהדרין כז. בבא קמא עב:) ל׳ לחי העומד מאליו (עירובין יב) ק׳ קדושין שאין מסורין לביאה (קידושין נא). ג׳ גידול בר דעילאי שדר גיטא לדביתהו (גיטין לד) אמר אביי ברוך הטוב והמטיב ולא בטל הגט דגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא עד שיאמר בפי׳ בטל יהא הגט הזה ואי הדר שליח ויהיב לה ההוא גיטא מיגרשא ביה. מ׳ מומר אוכל נבילות לתאבון (סנהדרין כז).
ערך עד זומם
עד זומם – ב(בבא קמא עב:) אביי אמר למפרע הוא נפסל פי׳ ראובן שהוציא שטר על שמעון בניסן בשנת תשצ״ח שלוה ממנו כן וכן ממון וזמן השטר באחד בניסן שנת תשצ״ז ועדים הכתובים בשטר לוי ויהודה ובאו בניסן שנת תשצ״ח וקיימו חתימתן ובאו עדים באלול שנת תשצ״ח והזימום נפסלין למפרע משעה שהעידו בב״ד ולא מזמן כתיבת השטר שאפשר שבו ביום שהעידו נכתב הזיוף וקודם כשרים הוו זה פי׳ ר״ח זצ״ל (מכות כד) ובסוף מגלת איכה ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה וכו׳. (בראשית רבה נב) ותהרין שתי בנות לוט מאביהן א״ר תנחומא שלטו בעצמן והוציאו עדותן ועיברו כמביאה שנייה (בראשית רבה ס״א) לפי שיש בנות שמשמרות עצמן ממקום עדותן וממקום אחר מפקירות וכו׳ עדותן היינו בתולים (א״ב ערותן כתוב בנוסחאות).
א. [ראבינשער צייכען.]
ב. [איבערווייזען פאלשע עדות]
גמ׳ למפרע נפסל – העיד בניסן והוזם על עדות זו באייר כל העדיות שהעיד בינתים פסולות דמשעה שהעיד עדות זו נפסל.
מכאן ולהבא – משהוזם.
עדים שחתמו על השטר בתשרי והובא בניסן לפני בית דין ונמצאו שקרנים, כל העדיות שהעידו מתשרי או שטרות שחתמו עליהן מתשרי ועד ניסן פסולין. כאביי דאמר עד זומם למפרע, משעתא דאסהיד, הוא נפסל דהוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. והילכתא כוותיה דאמר רב אשי עבד רב פפא עובדא כוותיה דאבייא. וכגון שהעדים החתומים על השטר בפנינו וכי מזימי להו האחרונים לא אמרי איחרנוהו וכתבנוהו, אבל אי ליתנהו בפנינו אמרינן שמא איחרוהו וכתבוהו. כדאמרינן בראש אחד דיני ממונות (סנהדרין לב ע״א) שטר שכתב זמנו באחד בניסן בשמיטה ובאו שנים ואמרו והלא עמנו הייתם באותו יום במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו, מדקתני חיישינן שמא איחרוהו מכלל דליתנהו קמןב. וכל שכן אי (הוה) [הוו] קמן ואמ׳רי איחרנוהו דכשר.
א. לפנינו: עבר רב פפא עובדא כוותיה דרבא רב אשי אמר הלכתא כוותיה דאביי. וקרוב לגירסת רבינו בכת״י ו׳ של הגמרא: אמר רב ירמיה מדפתי עבד רב פפי עובדא כוותי׳ דרבא עבד עובדא רב אשי כוותיה דאביי והילכתא כוותיה דאביי ביע״ל קג״ם. [וצ״ב למה לא סגי בהא דהלכתא כאביי ביע״ל קג״ם וכדאמרינן בגמרא.]
ב. ועיין בספרנו לסנהדרין שם שכתב רבינו דרק בשטר שמסתבר מתוכו שאחרוהו אמרינן שמא איחרוהו, אבל בסתם שטר לא חיישינן.
רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל – תימה [דבריש] חזקת הבתים (ב״ב דף לא. ושם) אמר זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שלי חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילתא בהדי אכילתא ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא והשתא אמאי הוי מוכחשת הא רבא אית ליה הכא מכאן ולהבא הוא נפסל ואית לן למימר לדידיה אאכילה דאיתכחוש איתכחוש ואאבהתא דלא איתכחוש לא איתכחוש מידי דהוי אשנים מעידים אותו שגנב וטבח והוזמו אטביחה דלרבא דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל אע״ג דתוך כדי דיבור כדיבור דמי כיון דמההיא שעתא דקא מתזמי הוא דפסלי אטביחה דקמיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום כדמוכח לקמן ולהאי טעמא דמפרש משום חידוש ניחא אבל טעמא דהוי משום פסידא דלקוחות קשה דאין נראה דנקט לקוחות דוקא מדלא קאמר איכא בינייהו כל עדות שאין לענין לקוחות וי״ל דלמאי דמחלק התם בין אותו עדות לעדות אחרת ניחא דכיון דהוחזקו משקרים על אותה קרקע תו לא מהימני עלה אבל הכא אע״פ שהוחזקו משקרים על הטביחה לא הוחזקו משקרים על הגניבה דלא חשיב ליה כאותה עדות.
איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל וכו׳ – פירשה הרב ז״ל בהלכותיו בעדות על פה על דרך הירושלמי. ויפה פירש בה, ואין צריך לדקדק אחריו.
איתמר עד זומם, אביי אמ׳ למפרע הוא נפסל כגון שאם העיד בראש חדש ניסן והוזם בסופו כל עדיות שהעיד כל ניסן בטילות דמשעה שהעיד שקר נקרא רשע ונפסל לעדות1, ורחמנא אמ׳ אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס אל תשת רשע עד, רבא אמ׳ מיכן ולהבא הוא נפסל כלומר מסוף ניסן אחר שהוזם כל עדיות שהעיד תוך ניסן כשרות, דעד זומם חידוש דינו ששנים מעידין על דבר ויבואו שנים אחרים מזימין אותן כדתנן במכות פרק כיצד העדים2 מה השלשה מזימין את השנים אף השנים משימין את השלשה, דאיכא למימר מאי חזית דציתת אמזימין ציית למוזמין, הילכך אין לו פסול אלא משעה שנתחדש בו החידוש ואילך. עד הנה מדברי רב״ס ז״ל.
ר״ח ז״ל וראינו מי שהורה שאין העדים נעשים זוממין אלא עד שיודו למזימין או ישתקו שנמצאת שתיקותן הודאתן, וסמכו על זו ששנינו3 אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן, ואית עליהו פירכא שאם כך הוא שאין העדים נעשים זוממין עד שיודו כי אמת דברי המזימין או ישתקו בעניין הודאה לא ימצאו זוממי זוממין לעולם, כי מאחר שהודו להן כי אמת אותו היום היו עמהם בבבל האיך יכולין להביא עדים אחרים להעד כי באותו היום היו בירושלם, וזהו דבר ברור בדברי חכמים כי כל המודה בדבר עדות שאי אתה יכול להזימה היא.
ופירוש משנתינו ששנינו עד שיזימו עצמן למעוטי עמנו היה ההורג או הנהרג, אמרה המשנה כי אינן נעשין זוממין אלא עד שיזימו את העדים עצמן, כיצד שיאמרו לעדים אתם הייתם עמנו באותו היום במקום פלוני כול׳.
איתמר עד זומם, אביי אמ׳ למפרע הוא נפסל ורבא אמ׳ מיכאן ולהבא הוא נפסל וכול׳, והילכתא כוותיה דאביי דהילכתא כותיה ביעלקג״ם, פיר׳ ייאוש שלא מדעת אביי אמ׳ הוי ייאוש רבא אמ׳ לא הוי ייאוש, עד זומם אביי אמ׳ למפרע הוא נפסל רבא אמ׳ מיכאן ולהבא הוא נפסל. לחי העומד מאיליו4, אביי אמ׳ הוי לחי, רבא אמ׳ לא הוי לחי. קידושין שלא נמסרו לביאה, אביי אמ׳ הוו קידושי רבא אמ׳ לא הוו קידושי. גלויי דעתא בגיטא אביי אמ׳ לא כלום היא, רבא אמ׳ מילתא היא כמעשה דגידול בר רעילאי. משומד אוכל נבלות לתיאבון דברי הכל פסול להכעיס אביי אמ׳ כשר.
עד זומם אמר אביי למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. פירוש למפרע הוא נפסל משעה שהעיד בבית דין שאלו העיד בבית דין באייר שראובן לוה מנה משמעון והוזם בסיון לדעת אביי כל העדות שהעיד מאייר ואילך פסולין אבל לא מניסן כי הוא לא העיד בניסן אלא באייר ורבא אמר מסיון משהוזם ואילך אבל לא מאייר אף על פי שהעידו באייר וכן פירש ר״ח והריא״ף ז״ל ועיקרו הכי איתא בירושלמי דגרסינן התם (ה״ג) היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב את השור באחד בניסן וטבח ומכר בעשרה בניסן והוזמו בחמשה עשר בניסן כל העדות שהעידו מעשרה בניסן עד חמשה עשר בניסן למפרע הרי אלו פסולות עד כאן, אלמא אינן פסולין מן הזמן שאמרו שגנב דהיינו מאחד בניסן אלא מן הזמן שהעידו בבית דין שעד זומם אינו נפסל אלא בבית דין. ודוקא בעדות על פה אבל בעדות בשטר לא קיימא הזמה שאני אומר אחרוהו וכתבוהו וכדתניא (סנהדרין לב.) שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידים על דבר זה והלא עמנו הייתם אותו היום במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים שמא אחרוהו וכתבוהו, אלמא לא מיקיימא הזמן בעדות בשטר אלא בעל פה אלא אם כן אמרו שטר זה בזמנו כתבנוהו דהשתא ודאי פסולין מזמן הכתוב בשטר דעדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדות בבית דין.
ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. כלומר משעת הזמה, ואם יצא השטר בחתם ידיהם שכתב מזמן שהעידו בבית דין עד זמן שהוזמו כשר ודוקא אם יודע שחתמו קודם הזמן ההזמה הא לאו הכי אפילו רבא מודה שהוא פסול חוששין שמא עכשיו חתמו לאחר שנפסלו והקדימו זמנו.
בד״ה רבא אמר מכאן כו׳ ולהאי טעמא דמפרש משום חידוש ניחא אבל כו׳ עכ״ל מיהו התוספות כתבו בסמוך לחד תירוצא דלמאי דבעי למימר התם רבא כרב חסדא לא הוי טעמא משום חידוש ודו״ק:
ולפי״ז נראה לבאר את החילוק שבתוס׳ בין תקרובת ע״ז לבין חולין שנשחטו בעזרה. בתקרובת ע״ז מכיון שיש חלות שם איסור אכילה מדאורייתא תקנת הרבנן היתה לאסור הנאת תקרובת עם שם איסור מדאורייתא, ועקב כך חלים מדרבנן כל דיני איסה״נ מדאורייתא ופקע כל חלות ממון בעלים כבאיסה״נ דאורייתא. מאידך אין חלות שם איסור מדאורייתא בחולין שנשחטו בעזרה בכלל, והחכמים הם שחידשו את כל שם האיסור של חולין שנשחטו בעזרה, ומשום כך לא הטילו עליו כל הדינים של איסה״נ מדאורייתא אלא דין איסה״נ בעלמא והוי ממון בעלים וחוששין לקידושין.
ב גמרא ומבררים תחילה עניינו של עד זומם. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדינו של עד זומם. אביי אמר: למפרע הוא נפסל, כלומר, יש לפסול כל עדות שהעיד מאותה שעה שהעיד עדות זו שהוזמה עתה, אף אלה שהעיד לפני שהוזם בפועל. ואילו רבא אמר: מכאן ולהבא, משעה שהעידו בו והזימוהו הוא נפסל, אבל לא משעת עדותו.
GEMARA: One who is rendered a conspiring witness is barred from providing testimony in the future. The Gemara cites a fundamental dispute with regard to this disqualification. It was stated concerning a conspiring witness: Abaye says: He is disqualified retroactively, from when he provided his testimony. Any testimony he may have provided after that point in time is retroactively nullified. Rava says: He is disqualified only from that point forward, i.e., from when he was established to be a conspiring witness, but not retroactively from when he provided his testimony.
הכל
(9) אַבָּיֵי אָמַר לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל מֵהָהוּא שַׁעְתָּא דְּאַסְהֵיד הָוֵה לֵיהּ רָשָׁע וְהַתּוֹרָה אָמְרָה {שמות כ״ג:א׳} אַל תָּשֶׁת רָשָׁע עֵד.
The Gemara explains the reasons for the two opinions: Abaye says he is disqualified retroactively because it is from that time when he testified that he is considered a wicked man, and the Torah said: “Do not put your hand with the wicked to be an unrighteous witness” (Exodus 23:1), which is interpreted to mean: Do not allow a wicked man to serve as a witness.
ומסבירים את טעמיהם: אביי אמר למפרע הוא נפסל, וטעמו: מההוא שעתא דאסהיד [מאותה שעה שהעיד] שקר הוה ליה [הריהו] רשע, והתורה אמרה: ״אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס״ (שמות כג, א).
The Gemara explains the reasons for the two opinions: Abaye says he is disqualified retroactively because it is from that time when he testified that he is considered a wicked man, and the Torah said: “Do not put your hand with the wicked to be an unrighteous witness” (Exodus 23:1), which is interpreted to mean: Do not allow a wicked man to serve as a witness.
הכל
(10) רָבָא אָמַר מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא נִפְסָל עֵד זוֹמֵם חִידּוּשׁ הוּא דְּהָא תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ מַאי חָזֵית דציית לְהָנֵי צְיֵית לְהָנֵי.
Rava says that he is disqualified only from that point forward because the disqualification of a conspiring witness is a novelty, i.e., it is not based on logic. The reason is that this is a case of two witnesses against two other witnesses, in which case neither testimony should be accepted. What did you see that causes you to listen to the second set of witnesses, who testify that the first set were not at the scene of the purported event? You could instead listen to the first set of witnesses, who testify to the event, and disbelieve the second set. Yet the Torah teaches that the second set of witnesses is always deemed credible and the first set is subjected to punishment as conspiring witnesses.
בעד זומם וחבירו כשר פליג רבא, אבל שניהן זוממין לא פליגי. והכי גרסינן דפסלוה בגזלנותא ודאסהידו תרי בחדא. ואני פירשתי אותו מבואר בזה הספר בסימן צ״א.
א. לא כגריסתנו: דאסהידו ביה תרי לחד ותרי לחד אי נמי דפסלינהו בגזלנותא. ושלשה עיקרים בגירסת רבינו: דפסלוהו בלשון יחיד, ל״ג תרי בחד ותרי בחד ול״ג אי נמי. וה״ז כפירוש ר״ת שהובא בתוס׳ סנהדרין כז ע״א וכפי שביארו מהרש״ל, שיש כאן רק נפק״מ אחת. אבל מהרש״א ביאר דברי ר״ת באופן אחר. [כסדרו של רבינו גזלנותא... תרי בחד נמצא בכת״י אחד של הגמ׳ בסנה׳ הובא בשנו״ס לב״ק הוצ׳ הרש״ף, אבל שם א״נ]. וע״ע לעיל סי׳ צא כרך א עמ׳ שח.
מכאן ולהבא הוא נפסל – נראה שאם לא נראה השטר עד לאחר הזמה אף על פי שזמנו מוקדם להזמה מודה רבא דלא משגחינן בהו דמי יודע שמא אחר הזמה כתבו אלו המזימים זה השטר והקדימו זמנו והא דאמר דאין נפסל למפרע היינו בשטר שנראה קודם הזמה.
עד שהעיד באחד בניסן והוזם על אותה עדות באחד באייר הרי הוא נפסל למפרע משעת עדותו וכל עדיות שנמצאו לו מניסן ואילך נפסלו הן עדות שבעל פה הן אותם שחתם בהם בשטר ואין משגיחין לפסידת לקוחות כלל בין שהוזמו שנים על פי שנים בין שהוזם אחד על פי שנים:
עד זומם חדוש הוא וכו׳. יש לדקדק מההוא עובדא דאמרינן בפרק חזקת הבתים זה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה וזה אומר כמו כן האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר רב נחמן אוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא. ומסיק תלמודא לימא רבא ורב נחמן בפלוגתא דרב חסדא ורב הונא קמיפלגי דאיתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו רב הונא אמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי דרבא אמר כרב חסדא ורב נחמן כרב הונא. ותימה אי רבא אמר כרב חסדא מאי חידוש איכא בעד זומם אם המזימים פוסלים והלא אף על ידי הכחשה הם נפסלים לעדות אחרת. ויש לומר דסוגיא דהתם ללישנא בתרא דהכא דטעמא דרבא משום פסידא דלקוחות. אבל עדיין קשה מאי פריך והלא עדות מוכחשת היא והא אינה מוכחשת אלא מאכילה דהאי דקאמר דאבהתיה מקמי דקאמר ואכלתיה שני חזקה ורבא אית ליה מכאן ולהבא הוא נפסל. ואין לפרש הואיל ובחד דיבורא אמר לה חד עדות היא דהא אמרינן בשמעתין שנים אומרים גנב וטבח והוזמו על הטביחה ולא על הגנבה דאטביחה דאתזום אתזום אגנבה דלא אתזום לא אתזום והתם נמי מרמי לרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה אלמא תרי מילי נינהו. וצריך לומר דכי אמר רבא דאינו נפסל למפרע היינו להחזיק ממון שאם היה חתום בשובר לא פסלינן ליה אלא מחזקינן ליה הממון בחזקת הלוה שבידו השובר אבל מודה רבא דלהוציא ממון הוא נפסל למפרע כגון אם היה חתום בשטר מלוה אין מוציאין מן הלוה בעדותו והיינו דקאמר רבא התם והלא עדות מוכחשת ואיך מוציאין מזה ונותנין לזה והרי הוא מפסל למפרע ומתרצינן קושיא קמא דמה שפוסלין אותו להחזיק חדוש הוא דהא בשתי כתי עדים לא פסלינן ליה להחזיק אלא למפרע להוציא. ולפי פירוש זה כי אמרינן לקמן מאי בינייהו הוי מצי לשנויי דללישנא דחדוש פסלינן להו למפרע להוציא וללישנא דפסידא דלקוחות אף להוציא לא פסלינן למפרע והא דלא שני הכי משום דכל חלוק זה שחלקנו בין להוציא ולהחזיק לא צריך לפי המסקנא דהתם דמשני רבא אית ליה דרב הונא ולא פסלי אלו את אלו על יד הכחשה ואם כן חדוש הוא הכא. וגם הא דפוסל רבא התם אף על אבהתא מפרש תלמודא התם משום דחד עדות היא ולפי המסקנא דהתם לא מצי למימר איכא בינייהו להוציא כדפרישית. הר״ר ישעיה ז״ל.
התוס׳ הוכיחו בסופם שתקרובת ע״ז אסורה באכילה מדאורייתא ממה דשחיטת ע״ז הוי׳ שחיטה שאינה ראויה ואילו מעשה שבת שאסור מדרבנן מיקרי שחיטה ראויה, ומוכח שאיסור אכילת תקרובת ע״ז מדאורייתא הוא. ולכאורה צ״ע, הלא התוס׳ בעצמם סוברים שניתן לחלק בין שני סוגי איסורים מדרבנן, וא״כ יתכן שתקרובת ע״ז אסורה באכילה מדרבנן ומ״מ חמורה היא ממעשה שבת. וי״ל ע״פ הנ״ל, דאילו היתה תקרובת ע״ז מותרת באכילה מדאורייתא, אזי מכיון שאין בתקרובת שם איסור מדאורייתא, והריהו איסור חדש מדרבנן, בדומה למעשה שבת המהווה חלות איסור חדש מדרבנן, הו״ל שחיטה ראויה. ומזה שתקרובת הוי שחיטה שאינה ראויה קבעו התוס׳ שמוכרח שתקרובת ע״ז אסורה מדאורייתא, ומאחר שנאסרת בשם איסור דאורייתא משו״ה הוי׳ שחיטה שאינה ראויה, ודו״ק.
ואילו רבא אמר: מכאן ולהבא הוא נפסל, כי כל דין עד זומם חידוש מיוחד הוא שחידשה התורה, שאינו דומה לשאר הלכות, דהא תרי ותרי נינהו [שהרי שנים ושנים הם] גם העדים הזוממים וגם העדים המזימים אותם, מאי חזית דציית להני [מה ראית שאתה שומע מאמין, דווקא לאלה] האחרונים המזימים? ציית להני [שמע לאלה הראשונים]!
Rava says that he is disqualified only from that point forward because the disqualification of a conspiring witness is a novelty, i.e., it is not based on logic. The reason is that this is a case of two witnesses against two other witnesses, in which case neither testimony should be accepted. What did you see that causes you to listen to the second set of witnesses, who testify that the first set were not at the scene of the purported event? You could instead listen to the first set of witnesses, who testify to the event, and disbelieve the second set. Yet the Torah teaches that the second set of witnesses is always deemed credible and the first set is subjected to punishment as conspiring witnesses.
הכל
(11) הִלְכָּךְ אֵין לְךָ בּוֹ אֶלָּא מִשְּׁעַת חִידּוּשׁ וְאֵילָךְ.
Therefore, as the disqualification of the conspiring witnesses is an anomaly, you have the right to disqualify them only from the time of the novelty and onward, i.e., this counterintuitive disqualification is not applied retroactively.
אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך – אין להקשות מנא ליה דמהימני המזימין לפוסלן נימא דאין לך לרבויי אלא חידושו ועשיתם לו כאשר זמם אבל אין נפסלין דודאי כיון דמשלמין ממון ונהרגים כ״ש נפסלין דלא המנינהו רחמנא לחצאין אבל קשה דלרב חסדא דאמר בחזקת הבתים (ב״ב שם:) שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו בהדי סהדי שקרי למה לי אם כן אין חידוש מה שנפסלין אדרבה מה שהמזימין כשרים הוי חידוש לרב חסדא והתם בעי למימר דרבא כרב חסדא וי״ל דלמאי דבעי למימר התם דרבא כרב חסדא לא הוי טעמא דרבא משום חידוש אלא משום פסידא דלקוחות ומסקנא דהתם דמוקי לה כרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה כו׳ הוי חידוש מה שנפסלין קמאי והא דמשני רבא בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח. ושם) אליבא דרב חסדא מתניתין דראש השנה לאו משום דס״ל כוותיה ועי״ל דלרב חסדא נמי הוי חידוש מה שנפסלין ודאי והאי דחשיב להו סהדי שקרי בשתי כיתי עדים אינו אלא מספיקא ואם היו שנים מן השוק מעידין פלוני לוה מפלוני מנה ואחת משתי כיתי עדים הללו המכחישות זו את זו אומרת לא לוה לא הייתי מוציא ממון מספק ואלו המזימים פסולים לגמרי אפי׳ להחזיק הממון על פיהן הלכך חידוש הוא ולגבי הכי אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך לחושבם כודאי פסולין ולפי זה הוה מצי למימר דאיכא בינייהו כל שטרי מלוה ומקח הבאין להוציא דלטעמא דפסידא דלקוחות נאמנים להוציא אלא דלא חשיב אלא מילתא דאיכא בינייהו בין לרב הונא בין לרב חסדא ואם תאמר ולמה הוי חידוש כלל והלא מן הדין יש להאמין בתראי במיגו דאי בעו הוו פסלי לקמאי בגזלנותא ובשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו ליהמני בתראי במיגו בין לרב הונא בין לרב חסדא ואור״י דלא שייך מיגו אלא באדם אחד אבל בשני בני אדם לא שייך מיגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה לטעון זה לא יטעון זה ועוד נראה דקצת דמי האי מיגו למיגו במקום עדים שהרי יש עדים כנגד האי מיגו להכחישם ואע״פ שיש כמו כן עדים עם המיגו אין בכך כלום [ועוד] דלא עדיף מיגו מעדים שאם היו עדים מסייעים לאלו לא היה להם כח להכחיש את אלו דהא תרי כמאה וכ״ש מיגו והא דאמר בפ״ב דכתובות (דף יח: ושם) שנים החתומים על השטר ואמרו קטנים או אנוסים היינו כו׳ אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים האי לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם והפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרינן התם בההוא פירקא (דף כב:) מנין להפה שאסור הוא הפה שהתיר ופריך הא למ״ל קרא סברא הוא ובשנים החתומים על השטר ומתו ובאו ב׳ מן השוק ואמרו קטנים או אנוסים או פסולי עדות היו דאמר התם דאי כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים אלא הוו תרי ותרי צ״ל דפסולי עדות דקאמר היינו קרובים דאי גזלנים הוי אלו נאמנים אפילו היו בפנינו ועוד יש תירוצים אחרים ואין להאריך כאן.
בד״ה אין כו׳ ובשנים החתומים על כו׳ צ״ל דפסולי עדות דקאמר היינו קרובים כו׳ עכ״ל ר״ל ולכך נמי אינם נאמנים לומר קרובים היינו במגו דגזלנים משום דבשנים לא שייך מגו ועיין עוד על דבריהם שם ובפ׳ חזקת הבתים:
ואמר הגר״ח זצ״ל שעבירת הלאו ד״לא תענה״ בעצמה אינה פוסלת משום דהו״ל לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליוא, ורק לאו שלוקין עליו פוסל לעדות וכדאיתא ברמב״ם (פ״י מהל׳ עדות הל׳ ב׳) וז״ל אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות זהו רשע ופסול עכ״ל. ולכן פסול עד זומם לעדות הוי פסול מיוחד ופסולו הוא מחמת חלות ההזמה דנקרא ״עד חמס״ בפרשת הזמה (דברים י״ט: ט״ז) וכתיב (שמות כ״ג: י״א) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. לרבא השם של עד זומם חל בשעת גמר הדין ולכן נפסל רק מכאן ולהבא שהפסול עדות חל בו בשעה שחל השם של עד זומם. ולפי״ז יוצא שבבא הרוג ברגליו העד שהעיד לשקר לא יפסל לעדות שהרי לא הוזם, והעבירה של עדות שקר בעצמה אינה פוסלת ורק חלות השם של עד זומם פוסל.
מאידך אביי סובר שעד זומם למפרע הוא נפסל. אליבא דאביי י״ל שמעשה העבירה של עדות שקר פוסלת ולפיכך פסול למפרע. ויוצא שבבא הרוג ברגליו העדים פסולים למפרע משעת העבירה של עדות שקר. מאידך י״ל שגם לאביי רק חלות השם של עד זומם פוסלת לעדות וס״ל שחלות השם חלה למפרע. ולפי״ז בבא הרוג ברגליו יהיו העדים כשרים כי רק עדים זוממים נפסלים למפרע.
ישנם מקורות אחרים ליסוד הגר״ח זצ״ל בפסול עד זומם:
א) במס׳ מכות (ה:) שנינו: ר״ע אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו, וא״כ ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה כו׳ עכ״ל. וכתב הנ״י וז״ל פירש הר״י בן גיאות דאם הוזמו השנים אע״פ שלא הוזם השלישי נעשו כולם זוממין וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר וכו׳, עכ״ל. ויפלא, הרי השלישי לא עבר על עבירה של עדות שקר ולמה יענשב. וביאר הגר״ח זצ״ל שטעמו דמכיון שהשלישי הצטרף לכת הזוממים חל בו השם של עד זומם בשעה שהוזמו האחרים שבכת, וחייב מדין חלות השם של עד זומם שחל בגברא ולא משום עונש עבירת לא תענה שהרי הוא לא עבר בעבירה.
ב) הרמב״ם פסק (פ״כ מהל׳ עדות הל׳ ד׳) וז״ל ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה, לפיכך אין צריכים התראה כמו שבארנו, עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד, וז״ל זה הטעם לא ידעתי מהו וכו׳ א״כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה, עכ״ל. ולכאורה דברי הרמב״ם תמוהים וכפי שהשיג עליו הראב״ד, מ״ש עדים זוממים שנענשים בלי התראה ממגדף. ואמר הגר״ח זצ״ל שיש לחלק שהרי במגדף מעשה העבירה מחייבו ואין אדם נענש עבור מעשה עבירה בלי התראה, ואילו בעדים זוממים אין מעשה העבירה עצם המחייב, אלא המחייב הוא חלות השם של עד זומם שחל בגברא בכל אופן ואפילו בשוגג, ולפיכך נענשים בשוגג ואפילו בלי התראה, ולכך התכוון הרמב״ם.
ג) עיין בש״ך (חו״מ סי׳ ל״א ס״ק א׳) שמביא מחלוקת בין חכמי בריסק בשני עדים שהכחישו זה את זה חד כנגד חד אם פסולים הם להעיד ביחד בעדות אחרת או לא. וצ״ע דממ״נ חד מינייהו העיד לשקר ופסול לעדות משום שעבר על איסור לא תענה והיאך יכולים להעיד ביחד בעדות אחרת.
ונראה לכאורה מכאן ראייה ברורה ליסוד הגר״ח זצ״ל שאין מעשה העבירה של לא תענה ושל הגדת עדות לשקר פוסל להעיד, אלא חלות השם של עד זומם בגברא או חלות השם של עד מוכחש בגברא. שם זה חל רק ע״י הכחשהג או הזמה מפי שני עדים ולא ע״י הכחשת עד א׳. ולפיכך חד כנגד חד מצטרפים אח״כ לעדות אחרתד.
אך נראה שיש דרך אחרת לבאר את המחלוקת שבש״ך, והוא לפי ביאור הגר״ח זצ״ל בדין כל מקום שהאמינה תורה עד א׳ הרי הוא כשנים, ואם עד א׳ העיד שמת בעלה אין עד שני יכול להכחישו אח״כ ולהעיד שלא מת, וה״ה בעד סוטה שהעיד שנטמאה או עד א׳ בעגלה ערופה שהעיד שראה את מי שהרג את החלל שאין אחר יכול להכחיש את הראשון. וכל זה בשהעידו בזה אחר זה, ואילו כשהעידו בבת אחת עדותן בטילה. ואמר הגר״ח זצ״ל שההבדל בין בבת אחת לבזה אחר זה מוסבר עפ״מ שכתב הש״ך ביו״ד (סי׳ קכ״ז ס״ק י״ד) שכל א׳ משלשת הדברים האלה הו״ל מעיקרא דדינא דבר שבערוה או דיני נפשות הזקוק דוקא לשני עדים אלא שעד א׳ נאמן בנאמנות מיוחדת במקום שנים. והם עדות שמת בעלה, עדות שסוטה נטמאה, ועדות בעגלה ערופה שראה את ההורג. מאידך העד אחד שהעיד שלא מת, או שלא נטמאה, או שלא ראית, אינו נאמן כי עדותו הוי דבר שבערוה או דיני נפשות הזקוק להעדאת שנים, ועד אחד אינו נאמן להעיד בו. בד״א כשבאו להעיד בזה אחר זה, אבל אם באו להעיד בבת אחת הו״ל העד שמעיד שמת בעלה, או שנטמאה, או שאני ראיתי את ההורג, עד מוכחש ע״י עד אחד ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. אמנם דין זה של הכחשה חל דוקא כשבאו בבת אחת להעיד, ואילו בזה אחר זה, מאחר שהראשון כבר נתקבלה עדותו ונאמן במקום שנים אין לשני שבא אחריו הכח להכחישו ומאחר שכלפי השני הו״ל דבר שבערוה או דיני נפשות ולכן אינו נאמן בו. כל זה בנוגע לשלושת המקרים האלו (מיתת הבעל, סוטה, ועגלה ערופה), ואילו באיסורין בעלמא שעד א׳ נאמן בו בין לאסור ובין להתיר אפילו בשבאו בזה אחר זה חל דין הכחשה ועד א׳ בהכחשה לאו כלום הוא. יוצא אליבא דהגר״ח זצ״ל שבמקום שחל דין עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ליכא אפילו קבלת עדות וכאילו לא העידו כללה.
לפי״ז מיושבת שיטת חכמי בריסק הנ״ל בדרך אחרת, כי מאחר שמדובר בעד אחד כנגד עד אחד בנוגע לשבועה, שעד א׳ נאמן לשבועה בין לחיוב ובין לפטור (אם תופסים שעד א׳ מועיל לפטור שבועה כמו שמועיל לחייב שבועה), אין עד אחד עדיף מחבירו, והו״ל חד כנגד חד בהכחשה ועד א׳ בהכחשה לאו כלום הוא - כלומר שעצם קבלת העדות בטלה וכאילו לא העידו כלל. ומפני שחל דין הכחשה וכאילו לא העידו כלל אין נפסלים לעדות אחרת. רק בתרי כנגד תרי שעדותם חלה למרות ההכחשה אמרינן שהכת שהעידה לשקר בבי״ד פסולה לעדות אחרת. מאידך בחד כנגד חד שעצם קבלת העדות בטלה - שהרי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא - לא נפסלו ולפיכך כשרים לעדות אחרתו.
ד) עיין בש״ך (סי׳ ל״ח ס״ק ב׳) בדין הזמה שלא בפניהם, שהריב״ש (סי׳ רס״ו) סובר שהעדים נפסלים להעיד, והש״ך סובר שלא נפסלים (עיי״ש בנתיבות ס״ק ב׳ שכ׳ שני ביאורים בש״ך). ונראה דבין הש״ך ובין הריב״ש סוברים שהמזימים נאמנים ועדות הראשונים בטלה לגמרי. (לקמן בשיעורים יבואר דבזה פליגי רש״י עם הרמב״ם). והמחלוקת היא בפסול העדים להעיד מכאן ולהבא. ובוודאי העדים העידו לשקר ולכן לריב״ש הם פסולים. מאידך הש״ך סובר דלא חל עליהם שם עד זומם כי שם עד זומם חל רק בהזמה בפניהם, ולכן אם הוזמו שלא בפניהם כשרים הם להעיד. ולפ״ז בבא הרוג ברגליו, שבודאי העדים עברו על הלאו של לא תענה והעידו לשקר, אך לא חל עליהם שם עד מוכחש ועד זומם - כי שם זה חל רק ע״י הכחשה או הזמה בעדים - ג״כ יש מחלוקת בין הש״ך והריב״ש.
ה) כתב בעה״מ (למס׳ כתובות דף ח: ברי״ף) שאין הזמה בשטר וז״ל אין הזמה לעולם לשלם ממון אלא בעדות על פה עכ״ל. ויש לבאר את דבריו בשני אופנים: א) בשטר אין הגדת וקבלת עדות בב״דז והפרשה של הזמה נאמרה רק בעדות שהעידו בב״ד. ב) רק כשיש עדות אמת חל דין עדות שבשטר שהיא כשרה, ואילו בעדות שקר אין גזיה״כ של שטר, ופסולה מדין מפיהם ולא מפי כתבם, ולכן אין חלות הזמה כי בטלה כל הגדת העדות שבשטר מעיקרה. ויתכן נ״מ בין שני הפירושים בעדי שטר שהוזמו אם כשרים לעדות אחרת (עי׳ ש״ך סי׳ ל״ח ס״ק ב׳). לפי׳ השני, הרי לא העידו בכלל, וכאילו כתבו איגרת לב״ד, ולכן כשרים. מאידך לפי׳ ראשון, אף שאין חיוב הזמה מ״מ יתכן שהעדים פסולים שהרי העידו לשקר. אלא דאפילו לצד זה נראה שיפסלו רק אם ננקוט שהגדת עדות שקר בעצמה פוסלת לעדות. מאידך אליבא דהגר״ח זצ״ל עדות שקר בעצמה אינה פוסלת אלא דוקא חלות השם של עד זומם שחל בגברא פוסל, וא״כ עדי שטר שהוזמו לא יפסלו שאע״פ שנודע שהעידו לשקר מ״מ מאחר דלאו בני הזמה נינהו לא חל שם עד זומם בגברא ולא נפסלו.
יש להקשות לפי בעה״מ למה לא יפסלו שטרות דעלמא משום הפסול של עדות שאי אתה יכול להזימה. תירץ הגר״ח זצ״ל דדין עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דין בקבלת עדות בבי״ד - שאין ב״ד מקבלין עדות שאאי״ל - ולכן אינו חל בשטר שאין עדותו תלויה בקבלה בפני בי״ד.
ו) עיין בתוס׳ למעלה (דף כב: ד״ה בגדי כו׳) בשם ר״ת וז״ל דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממים דבעינן שיתקיים כאשר זמם בכל אחד ואע״ג דבעדים זוממים נמי כשהוא מיתה ותשלומין לאחד פטור התם משום דבההוא גברא מתקיים כאשר זמם כו׳ עכ״ל. דבריהם מחוסרים ביאור.
ונראה דלפי יסוד הגר״ח זצ״ל ניתן לבאר את שיטת ר״ת. הנה למעלה בשיעורים לב״ק חלק א׳ (לדף ד. בתוס׳ ד״ה כראוי אדם) הסברנו שיש שני דינים בקלבד״מ: א) דין פטור; ב) דין שהעונש החמור כולל את העונש הקלח. והעלינו שם שברוצח בשוגג חל דין פטור קלבד״מ ואילו ברוצח במזיד חל דין הכולל. לאור זה יש להבין את החילוק בין מיתה לזה ותשלומין לזה לבין מיתה ותשלומין לחד. במיתה ותשלומין לחד יש לומר שעונש המיתה החמור כולל את תשלומי הממון הקל שכן שני החיובים חלים מחמת אותו גברא המחייב. מאידך במיתה לזה ותשלומין לזה א״א לומר שהממון נכלל במיתה כי שני אנשים שונים מחייבים. כאן דין קלבד״מ חל רק מדין פטור תשלומין בלבד. ובכן ר״ת סובר שבאותם חיובי מיתה שבתורה שמעשה העבירה הוי המחייב שני הדינים של קלבד״מ חלים - דין הפטור ודין הכולל, ולכן חל דין קלבד״מ אף במיתה לזה ותשלומין לזה. מאידך בעדים זוממים מעשה העבירה אינו המחייב, אלא הם חייבים מחמת חלות השם של הזמה שחל בגברא. ולפי״ז מסתבר שדין הפטור של קלבד״מ - במיתה לזה ותשלומין לזה - אינו חל בעדים זוממים כי הפטור של קלבד״מ חל דוקא בחיובי עונשין משום מעשה עבירה. יסוד הפטור הוא מחמת מעשה העבירה המחייב את העונש החמור שחל כפוטר של העונש הקל. אך אין פטור זה חל במחייב של הזמה שהוא חלות שם הזמה שחל בגברא. רק הדין השני של קלבד״מ - דין הכולל - חל בעדים זוממים. ולכן דוקא הדין דקלבד״מ באופן של מיתה וממון לחד חל כי העונש החמור כולל את העונש הקל.
אך יתכן לבאר את שיטת רבינו תם גם בלי היסוד של הגר״ח זצ״ל דהנה העדים העידו לשקר לענין מיתה ולענין ממון באותו מעשה הגדה המהווה רשעה אחת של עדות שקר. דין הפטור של קלבד״מ חל רק כשיש שתי רשעויות - דהיינו שני מעשי עבירה שונים. ובעדים זוממים שיש רק מעשה עבירה אחת של עדות שקר לא חל הפטור של קלבד״מ שחל במיתה לזה ותשלומין לזה דעלמא. מאידך דין הכולל של קלבד״מ חל אף בעדים זוממים ואף על פי שיש רק עבירה אחת, ולכן חל דין קלבד״מ רק במיתה ותשלומין לחד שהוא חלות דין הכולל דבקלבד״מ.
גמ׳. עד זומם חידוש הוא. יש לחקור האם המזימים נאמנים כנגד המוזמים כי עדותן היא על גופן של העדים הראשונים בדומה לעדות ד״רשעים אתם״, או דלמא שהזמה בעצם היא כהכחשת המעשה אלא שגזיה״כ שהכת השניה נאמנת להכחיש את הראשונהט.
ונראה שבחקירה זו חלוקים הטור והרמב״ם. הטור כותב (חו״מ סי׳ ל״ד) וז״ל ומפני זה האחרונים נאמנין כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאילו העידו עליהן שהרגו הנפש או שחללו שבת והן אינן נאמנין על עצמן לומר לא עשינו כך וכך עכ״ל. אליבא דהטור חלות עדות דהזמה היא על גוף העדים ולפיכך המזימים נאמנים.
ועיין ברמב״ן בפירושו על התורה (דברים י״ט: י״ח) שגם כן פירש כדאיתא בטור וז״ל לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר כו׳ וע״כ באה הקבלה הנאמנת ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם, והטעם מפני שהעדות הזו על גופם של עדים והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת עכ״ל.
ולכאורה פירוש הרמב״ן והטור אזיל כפי מה דקי״ל כאביי דלמפרע הוא נפסל ולכן אין נאמנות העדים המזימים גזיה״כ וחידוש אלא סברא כי העידו על גופם של העדים הניזומים. אך פירוש זה קשה לומר ברמב״ן שהרי הוא עצמו כתב (שם פסוק י״ט) וז״ל כאשר זמם ולא כאשר עשה מכאן אמרו הרגו אין נהרגין לשון רש״י מדברי רבותינו והטעם בזה בעבור כי משפט העדים המוזמין בגזרת השליט שהם שנים ושנים, והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם צוה הכתוב שיהרגו, כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה, אילו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב״ד כו׳ עכ״ל. וצ״ע שהרי כאן פירש הרמב״ן שנאמנות המזימים גזירת הכתוב היא ולא מסברא ודבריו אלה סותרים לכאורה מש״כ בפסוק י״ח.
ונ״ל שיש הבדל גדול בין פלוני חלל את השבת לבין עמנו הייתם כי בהזמה אינו מעיד על פסלות העד באופן ישיר כבחילול שבת, אלא על העובדא שהעד לא היה שם בשעת המעשה. ובעצם אין זה אלא מין הכחשת המעשה, ואין הבדל בין עדות שהלוה או המלוה היה עמנו לבין עדות שהעדים היו עמנו, אלא שהתורה חידשה שהזמה נחשבת כעדות על גוף העדים, וכאילו העידו שחיללו את השבת. יוצא שהרמב״ן מודה שהזמה גזיה״כ וחידוש הוא, וכדאיתא בגמ׳ אליבא דרבא אלא שהרמב״ן מגדיר את החידוש, שהמזימים נאמנים משום שנחשבים ע״פ חדוש דין התורה כמו עדים שהעידו על גוף העדים הראשונים, ולא על המעשה, ולפי׳ נאמנים להזימם.
ונראה שיש להביא ראייה לדברי הרמב״ן והטור מהגמרא לקמן (דף עג.) דאסהידו ביה תרי בחד. דיעויין בתוס׳ שם (ד״ה דאסהידו) שפירשו דמיירי בעדות מיוחדת וכגון שהעידו אחד מחלון זה וא׳ מחלון זה ולכן הוי תרי כנגד חד, ומוכח לכאורה כרמב״ן והטור שהזמה חלה על גופן של העדים המוזמים, שאילו היתה הזמה מין הכחשת המעשה אזי היה בדין שתצטרף העדות המיוחדת להכחיש את המזימים דבנוגע לעיקר המעשה קיי״ל בסנהדרין (ל.) שמצטרפים עדי עדות מיוחדת לכת אחת והיה נידון כתרי כנגד תרי וכהזמה דעלמא. ועיין לקמן בשיעורים בתוס׳ ד״ה דאסהידו, ואכמ״ל.
מאידך הרמב״ם כתב בפ׳ י״ח מהל׳ עדות (הל׳ א׳ - ג׳) וז״ל מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זהו שנקרא עד זומם כו׳ במה דברים אמורים בעדים שהוזמו, אבל שתי כתות המכחישות זו את זו ואין כאן עדות אין עונשין את אחת מהן לפי שאין אנו יודעים מי הוא הכת השקרנית. ומה בין הכחשה להזמה, ההכחשה בעדות עצמה, זאת אומרת היה הדבר הזה וזאת אומרת לא היה הדבר הזה כו׳ וההזמה בעדים עצמן כו׳ וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים על העדים הראשונים גזרת הכתוב הוא עכ״ל. אליבא דהרמב״ם אין בעדות המזימים חלות עדות על גופן של העדים המוזמים אלא הכחשת ספור המעשה, והא דנאמנים המזימים הוא משום גזיה״כ, שלא כהטור והרמב״ן.
והנה הרמב״ם חידש חידוש עצום כשכתב שבהכחשה דעלמא ״אין עונשין אחת מהן לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית״, דבפשטות ר״ל דבעצם הכחשה כהזמה דמיא ויש בה מחייב דעונש ״כאשר זמם״, אלא דליכא עונש בהכחשה כי יש ספק מי הוא הכת השקרנית. ואליביה חידוש הדין של הזמה הוא להכריע את הספק לטובת הכת השניה, ואילו בהכחשה נשאר הספק. יוצא שלרמב״ם הכחשה והזמה שוות הן בעיקר חלות דינם, אלא שבהכחשה יש ספק איזו הכת המוכחשות המחוייבת בעונש כאשר זמם, ובהזמה ליכא ספק. ואליביה הזמה היא דין מיוחד של הכחשה שיש גזיה״כ הנותנת נאמנות לכת השניה. אבל עצם חלות ההזמה שוה לחלות הכחשה. יוצא שהרמב״ם חולק על הטור הסובר שעיקר חלות העדות דהזמה ושל הכחשה שונות שהרי לטור הזמה מהווה עדות על גופן של העדים והכחשה מהווה עדות על המעשה.
ועיין ברמב״ם (פי״ח מהל׳ עדות הל׳ ה׳) שכ׳ וז״ל ועדים שהוזמו שלא בפניהם הרי הוכחשו, לפיכך אם מתו העדים שהזימום קודם שיזימו אותם בפניהם אין כאן עדות שהרי הכחישו זה את זה עכ״ל. ומשמע דסובר דהו״ל תרי כנגד תרי. אך הריב״ש (סי׳ רס״ו) סובר דעדות כת הראשונה הניזמת שלא בפניה בטלה דמוזמים הם בגופם אלא שפטורים מעונש כאשר זמם. וכן כתב רש״י בכתובות (דף כ. ד״ה וכשם שאין מזימין העדים אלא בפניהם) וז״ל שהרי הם באין לחייבן כדי לעונשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו עכ״ל. ונראה שרש״י והריב״ש ס״ל כדעת הטור שעדות ההזמה חלה על גוף העדים, ולכן בנוגע לנאמנות הזמה שלא בפניהם שוה להזמה בפניהם שהמזימים נאמנים, ודין בפניהם נאמר רק לענין חיוב כאשר זמם ולא לביטול עדות הראשונים. אך פשטות דברי הרמב״ם אינה כן אלא שגם ביטול העדות חל משום דין הזמה ומגזיה״כ, ומאחר דשלא בפניהם אין גזיה״כ דהזמה לפיכך לא חל גם ביטול העדות והו״ל תרי כנגד תרי.
רש״י ד״ה בטלה כל העדות. וז״ל ואהכי לא מחייבי אלא אעמנו הייתם שסתרו גופה של עדות עכ״ל. צ״ע, מהו ההו״א שברש״י לחייב את הכת דטביחה בכאשר זמם, הרי לא הוזמו כלל.
ונראה שרש״י סובר כרמב״ם הנ״ל שהמחייב של כאשר זמם אינו העדות על גופן של העדים (כטור), אלא ביטול העדות ע״י הזמה. ולפיכך הקשה רש״י שמאחר שעדות הטביחה נתבטלה ע״י הזמת הגניבה יתחייבו עדי הטביחה בכאשר זמם. ותירץ דלא סתרו גופה של עדות.
ונראה שיש לפרש את תירוצו בשני אופנים: א) שחוזר מההו״א ומתרץ כטור שהמחייב של הזמה הוא העדות על גופן של העדיםי. ב) רק בביטול עדות שיש בה עדות שקר חל חיוב כאשר זמם. מאידך בביטול עדות כשלא העידו עדות שקר אין דין כאשר זמם, ולפיכך אע״פ שנתבטלה עדות הטביחה עכ״ז עדי הטביחה לא העידו שקר ולכן אין דין כאשר זמם. ויעויין ברמב״ם (פ׳ י״ח מהל׳ עדות הל׳ א׳) ז״ל מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זהו שנקרא עד זומם עכ״ל, ר״ל דלא כל ביטול עדות קובע דין הזמה אלא דוקא ביטול עדות כשהעידו לשקר.
תוס׳ ד״ה אין. בב״ב (דף לא:) פליגי רב חסדא ורב הונא בתרי כנגד תרי, דרב הונא אמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי. וכתב הרשב״ם (ד״ה וזו) וז״ל וטעם דרב הונא משום דאוקי גברא אחזקיה ולא תפסלינהו מספק. ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי ולא יעידו בשום עדות בעולם דאוקי ממונא אחזקיה ולא תוציאנו מספק שמא העדים פסולים עכ״ל. ונראה שאם ננקוט דלאביי מעשה העבירה של עדות שקר הוא הפוסל, המחלוקת בין רב חסדא ורב הונא מבוארת דפליגי בספק פסול העדים אם אזלינן בתר חזקת כשרות או לא. ואילו לרבא הסובר שרק חלות שם עד זומם בגברא פוסלת, צ״ע למה יפסלו העדים בהכחשה בעלמא הרי לא הוזמו וליכא חלות שם עד זומם.
אלא שמכאן ראיה גדולה לשיטת הרמב״ם הנ״ל שהכחשה דומה להזמה ושגם בהכחשה יש חלות שם עד מוכחש הפוסל מספק, ודומה להזמה הקובעת חלות שם פסול עד זומם, אלא שבהכחשה חלות הפסול הוא מספק ובהזמה הפסול הוא בוודאי.
ובכן י״ל גם אליבא דהרמב״ם דבין לר״ח ובין לר״ה כת אחת נפסלת בתורת ספק. ופליגי בדין חזקה אם אזלינן בתר חזקת כשרות של העדים או לא. אך פירוש זה קשה לומר לדעת הרמב״ם שהרי הוא פוסק בפי״ב מהל׳ עדות (הל״ג) וז״ל שנים שהעידו על אחד שהוא פסול בעבירה כו׳ אם באו שנים והכחישום ואמרו לא עשה עבירה זו ולא נפסל הרי זה ספק פסול, לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו ולא ידון עד שיודע שעשה תשובה עכ״ל. וא״כ היאך פסק (פכ״ב מעדות הל״א) כרב הונא בעדות מוכחשת שזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידהכ.
והיה אפשר לומר שהרמב״ם מפרש דפליגי אם עד מוכחש פסול לעדות או לא. לרב חסדא, הכחשה והזמה שוות, וכמו שעד מוזם נפסל לעדות מחמת חלות דין הזמה ה״ה עד מוכחש נפסל מחמת חלות דין הכחשה, כי בעצם הזמה היא הכחשה, אלא שבהזמה הפסול הוא וודאי ובהכחשה הפסול הוא ספק כי לא ידוע מיהו ה״עד חמס״. מאידך לרב הונא, שונה עד מוכחש מעד מוזם. עד מוכחש כשר לעדות, ורק עד זומם נפסל. עד המוכחש בהכחשת תרי כנגד תרי כשר כמו עד שהוכחש בבא הרוג ברגליו שכשר מאחר דליכא חלות הזמה. לכן לרב הונא עד מוכחש כשר לעדות בתורת ודאי. אלא דלפי״ז צ״ע לרב הונא, אם הכחשה אינה פוסלת למה כשבא אחד מכת זו ואחד מכת זו נפסלו להעיד ביחד בעדות אחרת ודוקא כל כת וכת בפני עצמה יכולה להעיד וכדפסק הרמב״ם (פכ״ב מעדות הל״א). ועוד קשה לפי״ז לשון הרמב״ם ז״ל אבל שתי כתות המכחישות זו את זו ואין כאן עדות אין עונשין את אחת מהן לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית עכ״ל, דמשמע שיש איזה פסול בתרי כנגד תרי אלא שפטורין מעונש מחמת ספק, ולפי המבואר אליבא דרב הונא ליכא פסול כלל.
אלא נראה דרב הונא סובר דליכא חלות פסול עד מוכחש מספק, ואם יש רק ספק אם הוכחש, ע״פ דין אינו עד מוכחש בכלל, דחלות השם ופסול של עד מוכחש חל רק אם בודאי הוכחש וכמו חלות דין הפסול בעדים זוממים - שבהם חל עיקר הפסול דעד חמס - שפסולים בפסול ודאי. ולפי׳ בתרי ותרי כל כת כשרה בפ״ע שאין עצם השקר בהגדתם פוסל אלא חלות השם עד מוכחש. ומכיון דכל כת הוכחשה רק מספק, אינה דומה להזמה המהווה הכחשה וודאית, לכן לא חל פסול ספק בכל כת וכת, וכל כת וכת כשרה לבא ולהעיד בפני עצמה. מאידך כשבא א׳ מכת זו וא׳ מכת זו להעיד ביחד הרי הכת הזו הוכחשה בתורת ודאי, כי כל עד ועד שבכת הוכחש ע״י השני, ולכן הכת פסולה להעיד משום חלות שם כת מוכחשת שחל בה. לרמב״ם יש ב׳ הלכות בפסול עד חמס: א) פסול גברא שהוא עד חמס בוודאי והיינו עד זומם; ב) פסול בכת עדות שהיא כת חמס וודאית, ובתרי כנגד תרי כשבאה א׳ מכת זו וא׳ באה מכת זו להצטרף ביחד הרי הכת החדשה הזו הוכחשה בתורת ודאי ולפיכך פסולה לעדות מדין עדות מוכחשת. ומשו״ה מאחר שיש באופן זה חלות פסול הכחשה צריך הרמב״ם להסביר דמ״מ אינם נענשים מאחר שיש ספק מי הוא הכת השקרנית.
בא״ד. וי״ל כו׳ דרבא כרב חסדא לא הוי טעמא דרבא משום חידוש כו׳, ועוי״ל דלרב חסדא נמי הוי חידוש מה שנפסלין ודאי והאי דחשיב להו סהדי שקרי בשתי כתי עדים אינו אלא מספקא עכ״ל. לכאורה התירוץ הפשוט הוא התירוץ השני ובכן צע״ג בתירוץ הראשון שבתוס׳ דמשמע שמפרש שרב חסדא סובר דתרי כנגד תרי פסולים בתורת ודאי כמו עדים זוממים והוא דבר תמוה מאד.
ונראה מזה ראיה מוכרחת להנ״ל אליבא דהרמב״ם דהכחשה והזמה חלות דין אחד הן. ובכן לרב חסדא עד מוכחש נפסל בפסול ודאי כמו עד מוזם. שיטתו בתרי כנגד תרי היא דעדות כל כת וכת נקראת עדות מוכחשת והעדים נפסלים בפסול עד חמס בתורת ודאי. החילוק בין הכחשה להזמה הוא רק בנוגע לעונש, שבהזמה הכת הראשונה נענשת והשניה נאמנת, ואילו בהכחשה מכיון שיש ספק בנאמנותם ליכא עונש. אבל חלות השם ״עד חמס״ חל בהכחשה כמו בהזמה ופוסלת את שתי הכתות בפסול ודאי.
ויתכן לומר שהתירוץ השני בתוס׳ ג״כ מודה לעיקר היסוד שבתרי כנגד תרי חל על שתי הכתות פסול של עד מוכחש אלא שסובר שיש חילוק בין הפסול דעד מוכחש לבין הפסול של עד זומם. הפסול דעד מוכחש אינו חל בתורת ודאי, אלא מספק כי בהכחשה יש ספק נאמנות ולכן הפסול דעד מוכחש אינו חלות פסול ודאי אלא פסול ספק, ואילו בהזמה יש למזימים נאמנות ודאית, ולכן הפסול של הזוממים חל בתורת ודאי. ואליבא דהתירוץ השני בכל הזמה יש חלות דין של הכחשה וגם דין של הזמה, כלומר בכל הזמה הפסול דהכחשה חל מספק למפרע ואפילו לרבא, ונפסלים העדים משעת הגדתם מספק כדין עדים מוכחשים, ואילו הפסול דהזמה חידוש הוא לרבא וחל רק מכאן ולהבא.
בסה״ד. היינו קרובים עכ״ל. יש לפרש את הדין הזה בשני אופנים: א) העדים פסולים להעיד שאינם גזלנים דמכיון דהשם גזלן ורשע מהווה פגם בגופם הויין בעלי דברים שפסולים להעיד. מאידך העדים כשרים להעיד שאינם קרובים, כי אין קורבה פגם בגופם ולכן אינם בעלי דברים, והוי תרי כנגד תרי. ב) פסול גזלן פוסל את העדים לגמרי, לכן הוי פסול בגוף העדים. מאידך פסול קורבה פוסל אותם רק לעדות זו, והרי זה כאילו הכחישו אותם על העדות, ולכן הוי תרי כנגד תרי.
תוס׳ ד״ה מכאן. נראה פשוט שדין התוס׳ שלא לסמוך על זמן הכתוב בשטר נאמר רק בפסול רשע ולא בפסולים אחרים כגון קורבה. ברשע יש הפקעת נאמנות וחשש שקר ומשו״ה יש לחוש שמא חתם כשהיה רשע והקדים זמנו וממילא איתרע השטר ונפסל. ואילו בקרוב אין חשש שקר אלא חלות פסול בעלמאל ואין חשש שהקדים את הזמן, ולפיכך ליכא ריעותא בשטר והוא כשר.
א. והא דלוקין כשהעידו בבן גרושה והוזמו דייק הגר״ח זצ״ל דלהרמב״ם אין זה משום לא תענה אלא מהלכה מיוחדת דלוקים בד׳ דברים אלו בלבד - בבן גרושה, בחיוב גלות, בחיוב כופר, ובעבד עברי - והוא ע״פ הפסוק והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דכ״כ הרמב״ם (פ״כ מהל׳ עדות הל״ח) וז״ל וארבעה דברים אלו מפי הקבלה הן עכ״ל עיי״ש ובשיעורים לקמן (עד:) על התוס׳ ד״ה הוה.
ב. עי׳ בתומים סי׳ ל״ח ובשאגת אריה על מס׳ מכות שהקשו כן, ותירצו שמאחר שמצריכים שיראו העדים זה את זה ואחרת הרי הן שתי עדויות, מוכרחים איפוא להסיק שהעד השלישי אמר שהוא ראה את שני העדים האחרים, וא״כ גם הוא העיד עדות שקר. ונראה דעכ״ז לא העיד לשקר לחייב את הנידון, אלא שהשקר שהעיד שראה את האחרים מצרפו לכת הזוממים, ומחוייב משום חלות השם דעד זומם, וכביאור הגר״ח זצ״ל.
ג. עיין במסכת ב״ב (דף לא:) ובשיעורים כאן על תוס׳ (עב:) ד״ה אין.
ד. עיין בכתובות (דף כב:) ומחנה אפרים הל׳ עדות סי׳ ו׳, וע״ע ברמב״ם (פי״ב מהל׳ גירושין הל״ט). ולפי דברי רבינו על פי יסוד הגר״ח זצ״ל הרמב״ם שם מבואר.
ה. עיין בחדושי רבינו חיים הלוי על הרמב״ם (פ״ט מהל׳ רוצח הלי״ד).
עיין ברמב״ם (פי״ב מהל׳ גירושין הלי״ט) שכשע״א אומר מת בעלה וע״א אומר לא מת ונשאת לעד שהעיד שמת ואמרה ברי לי שלא תצא. והרב המגיד הביא שהרמב״ן חולק עליו וסובר שבחד כנגד חד לא מהני ברי שלה שהרי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וכמאן דליתנהו דמי. ולפי״ז צ״ע ברמב״ם לפי הסבר הגר״ח זצ״ל.
עיין ברמב״ם (פי״ב מהל׳ גירושין הלי״ט) שכשע״א אומר מת בעלה וע״א אומר לא מת ונשאת לעד שהעיד שמת ואמרה ברי לי שלא תצא. והרב המגיד הביא שהרמב״ן חולק עליו וסובר שבחד כנגד חד לא מהני ברי שלה שהרי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וכמאן דליתנהו דמי. ולפי״ז צ״ע ברמב״ם לפי הסבר הגר״ח זצ״ל.
ו. עיין במס׳ שבועות (דף מז: - מח א) ז״ל מתיב רב הונא בר׳ יהודה אחד אומר גבוה ב׳ מרדעות כו׳ ואחד אומר ה׳ עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת, מאי לאו לעדות ממון כו׳ עכ״ל. ועיי״ש בפרש״י (ד״ה מאי לאו) שכ׳ וז״ל מאי לאו מצטרפין לעדות ממון, כל אחד מהן כשר להעיד עם עד אחר בעדות ממון ואע״פ שידענו שאחד פסול וקשיא לרב חסדא עכ״ל. ומהסוגיא שם מוכח שבשני עדים שהכחישו זה את זה בבדיקות כל א׳ וא׳ נפסל לעדות אחרת אליבא דרב חסדא הסובר כן בתרי כנגד תרי. וצ״ע דבשלמא אם ננקוט שהגדת עדות לשקר בעצמה פוסלת ואפילו כשנודעת ע״י הכחשת חד כנגד חד שפיר י״ל כי אף בהכחשה בבדיקות נודע שא׳ מהעדים העיד לשקר ונפסל. ברם אליבא דחכמי בריסק הסוברים שעד א׳ בהכחשת עד א׳ לא נפסל קשה דלמה יפסלו העדים שהכחישו זה את זה בבדיקות חד כנגד חד.
וי״ל דהיכא אמרינן בחד כנגד חד דעד א׳ בהכחשה לאו כלום הוא היינו בכגון שהכחישו העדים זה את זה בעיקר עדותן, בדרישה וחקירה או בעצם המעשה, ובהכחשה הזאת אמרי׳ עד א׳ בהכחשה לאו כלום הוא וכאילו לא העידו כלל ולפיכך לא נפסלו. אבל כשהכחישו זה את זה בבדיקות בלבד אך לא בדרישה וחקירה עדותן הוי׳ עדות, ולפיכך מאחר שעכ״פ העיד א׳ מהם לשקר נפסלו שניהם לעדות אחרת אליבא דרב חסדא.
אבל כ״ז נכון אליבא דהביאור השני שבשיעורים דעד א׳ בהכחשה לאו כלום הוא, ר״ל שאין כאן חלות הגדת עדות כלל. מאידך אליבא דהביאור הראשון שבשיעורים, והוא לפי ביאור הגר״ח זצ״ל ברמב״ם שכדי ליצור את חלות השם עד זומם ועד מוכחש שבגברא צ״ל הכחשה והזמה דוקא ע״י שני עדים, ועדות שקר כשלעצמה לא פוסלת, קשה דה״ה שהכחשת עד א׳ בעצמה אינה פוסלת כי אינה יוצרת את חלות שם הפסול דעד זומם ועד מוכחש שבגברא. ולכן צ״ע, שאם הכחישו שני העדים זה את זה בבדיקות למה יפסלו, שאע״פ שהעידו לשקר, אך עכ״פ לא הוכחשו ולא הוזמו ע״י שני עדים אחרים, וא״כ שניהם צ״ל כשרים לעדות אחרת, מאחר שלא חל בהם הפסול דעד מוכחש או עד זומם, וצע״ג.
וי״ל דהיכא אמרינן בחד כנגד חד דעד א׳ בהכחשה לאו כלום הוא היינו בכגון שהכחישו העדים זה את זה בעיקר עדותן, בדרישה וחקירה או בעצם המעשה, ובהכחשה הזאת אמרי׳ עד א׳ בהכחשה לאו כלום הוא וכאילו לא העידו כלל ולפיכך לא נפסלו. אבל כשהכחישו זה את זה בבדיקות בלבד אך לא בדרישה וחקירה עדותן הוי׳ עדות, ולפיכך מאחר שעכ״פ העיד א׳ מהם לשקר נפסלו שניהם לעדות אחרת אליבא דרב חסדא.
אבל כ״ז נכון אליבא דהביאור השני שבשיעורים דעד א׳ בהכחשה לאו כלום הוא, ר״ל שאין כאן חלות הגדת עדות כלל. מאידך אליבא דהביאור הראשון שבשיעורים, והוא לפי ביאור הגר״ח זצ״ל ברמב״ם שכדי ליצור את חלות השם עד זומם ועד מוכחש שבגברא צ״ל הכחשה והזמה דוקא ע״י שני עדים, ועדות שקר כשלעצמה לא פוסלת, קשה דה״ה שהכחשת עד א׳ בעצמה אינה פוסלת כי אינה יוצרת את חלות שם הפסול דעד זומם ועד מוכחש שבגברא. ולכן צ״ע, שאם הכחישו שני העדים זה את זה בבדיקות למה יפסלו, שאע״פ שהעידו לשקר, אך עכ״פ לא הוכחשו ולא הוזמו ע״י שני עדים אחרים, וא״כ שניהם צ״ל כשרים לעדות אחרת, מאחר שלא חל בהם הפסול דעד מוכחש או עד זומם, וצע״ג.
ז. עיין חי׳ הגר״ח על הרמב״ם (פ״ג מהל׳ עדות הל״ד).
ח. עי׳ בקצוה״ח סי׳ כ״ח אות א׳ ובקובץ שיעורים כתובות אות צ״ג.
ט. עיין בנתיבות המשפט (סי׳ ל״ח ס״ק ב׳).
י. וכנ״ל בשיעורים בנוגע להזמה שלא בפניהם שרש״י סובר כסברת הטור.
כ. עיין בקצה״ח (ל״ד, ו׳).
ל. שהרי משה ואהרן פסולים להעיד בב״ד כקרובים ובודאי נאמנים.
Therefore, as the disqualification of the conspiring witnesses is an anomaly, you have the right to disqualify them only from the time of the novelty and onward, i.e., this counterintuitive disqualification is not applied retroactively.
הכל
(12) אִיכָּא דְאָמְרִי רָבָא נָמֵי כְּאַבַּיֵּי סְבִירָא לֵיהּ דְּאָמַר לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרָבָא
There are those who say that Rava also holds like Abaye, who says that by rights a conspiring witness should be disqualified retroactively from when he provided his testimony, and here this is Rava’s reason for not disqualifying him retroactively:
והיינו טעמא דרבא משום פסידא דלקוחות. ולאו דוקא לקוחות אלא אפילו מקבלי מתנה ושאר עדיות דעלמא דאי לא טובא איכא בינייהו. ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כו:) האי מתנה דהוי חתימי בה תרי גזלני סבר רב פפא בר שמואל לאכשורה דהא לא אכרוז עלייהו ורבא פסלה משום דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה. ויש לומר דהתם בשהעידו עליהן שהיו גזלנין קודם לכן ואי נמי שלא נראה השטר עד עכשיו ויש לחוש שמא עכשיו חתמוהו וכמו שאמרנו למעלה.
איכא דאמרי [יש שאומרים]: רבא נמי [גם כן] בעיקרו של הדבר כאביי סבירא ליה [סבור הוא], שאמר למפרע הוא נפסל, והכא היינו טעמיה [וכאן זהו טעמו] של רבא,
There are those who say that Rava also holds like Abaye, who says that by rights a conspiring witness should be disqualified retroactively from when he provided his testimony, and here this is Rava’s reason for not disqualifying him retroactively:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.