אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור וכו׳ – והא דפסק רב פפא הכא אליבא דכ״ע פסק ואפילו למ״ד שעבודא דאורייתא וליכא למימר דילמא לטעמיה אזיל ואיהו אמר פריעת בעל חוב מצו׳ בגט פשוט (קע״ד א׳) ובערכין ובכתובות (כ״ב א׳) דאלמא דשעבודא לאו דאורייתא דאי הכי לא הוה איתמר הכא סתם באסוקי שמעתין ואשכחן נמי לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר כותי׳ במציעא (ס״ז ב׳) ואע״ג דאיהו פליג עליהם בפריעות בעל חוב מצוה ואשכחן לרב פפא גופיה בקדושין (י״ג א׳) שעבודא דאורייתא והילכך ליכא למדחיא להא דרב פפא כלל, והכין אסכימו כולהו רבוותא ז״ל.
ומיהו אע״ג דק״ל מלוה ראויה היא, ה״מ בכור דמתנה קרא רחמנא ובעינן דמטיה לידיה אבל גבי בעל מלוה מוחזקת היא וירית לה בעל ודיקא נמי מדאמר רב פפא ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה דוקא בכור אבל גבי בעל מוחזקת היא והיינו דאמרינן בפ׳ שור שנגח ארבעה לא א״ר עקיבא אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה אבל שאר נזקין בעל יורש אותה זה דעת הרב הלוי ז״ל.
ואינו מדוקדק, שהרי הקשו שם בגמ׳ ולוקמ׳ לרבה כגון שגבו מעות וכו׳ דאלמא קס״ד׳ דלא שאני בעל מבכור ולפום מאי דמקשינן שנינן ולא מסיימי׳ בהו פלוגתא אלא איצטריכו לאוקומה כר׳ ומאי דגריס אבל בעלמא כר׳ לא מצינו כתוב כן בנוסחאות אלא ה״ג בכולהו כי קאמרינן הכא כר׳ ואי נמי לגרסת הרב ז״ל לא איתמר כר׳ פלוני בשום דוכתא אלא מכלל דפליגי ועל כרחין ה״נ מפרשה הך גרסא דאליבא דר׳ מיירו דריש לקיש כותיה סבירא ליה ואליבא דידיה מתרצי לברייתא ומוקמי לה בגרושה אי נמי משום דר״נ דידיה סבר לה כר׳ כדעת רבינו תם ז״ל תדע דהא לרבה על כרחין מלוה ראויה היא איהו אמר שעבודא לאו דאורייתא ואמר נמי מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבינה זבינה זביני והוי ראוי אפילו גבי בעל וכיון שכן היכי איכא לפרושי אבל בעלמא כר׳ סבירא להו הא אי אפשר ואכתי קשיא לוקמה לרבא בין בדגבו קרקע בין בדגבו מעות אלא ודאי לאו אליבא דנפשייהו מתרצי אלא לר׳ וכדפרשינ׳ לעיל וליכא למימר נזקין שאני דלא אשכחן ליה לרבה דאמר מלוה הכתובה בתורה עדיפא וסוגי׳ בכולי תלמודא דלא שנא והכי איתא בגט פשוט ובקדושין ובערכין ובבכורות (נ״ב) תדע מדלא מתרצינ׳ הכא ובגט פשוט כי אמר רבא גבו קרקע יש לו בנזקין או במלוה הכתובה בתורה אלא ודאי לא עלה על דעת שתהא עדיפא מן הכתובה בשטר ותמיהא לי אמאי איצטריך רב פפא למיפסק הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק הילכתא מכלל דפליגי הא כולי עלמא מודו שאינו נוטל בראוי וטעמיה דרב הונא משום דקסבר כאומר מעכשיו דמי, ובמעכשיו דכולי עלמא לא פליגי דמוחזק.
לפיכך נראה דה״ק אין הבעל נוטל במלוה שהיא ראויה כשם שהיא ראויה לבכור וסמכו ענין לו אע״פ שלא ערבן ממש לכך נתכוון מתחלה וכל עיקר לא באה אלא ללמדך דמלוה ראויה היא ולא ירית לה בעל וזהו דעת רבי׳ הגדול ז״ל וכן כתב רבינו חננאל שם בב״ק, ואשכחן בשאלתא דוירא בלק דשאיל אי ירית בעל מלוה ואמר תא שמע דאמר רב פפא הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואין הבעל נוטל במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ובמלוה שעמו פליגי קתני מיהת אין הבעל נוטל במלוה אלמא ראוי הוא הדין היא נוסחא עתיקא דגאון ועלה מיבעי למסמך דהא לכולהו נוסחי נמי הכי משמע והכי נמי אשכחן לבעל הלכות גדולות דבמלוה לא ירית לה בעל אלא דמיערבבן מיליה אלא מיהו שמעינן מינה דקבלה דקמאי היא וליכא למינדא מינה.
והוי יודע בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת האשה שקיל להו בעל דכיון שגוף הנכסים כולן שלו כשהשביחו ברשות השביחו כדברי הרב ר׳ שמואל ז״ל והיינו דלא קתני לה גבי אלו שאין נוטלין בשבח במסכת בכורות (נא,ב).
עוד כתב הרב הלוי ז״ל דמלוה מוחזקת היא גבי כתובת אשה וגביא כתובתה מינה ונראה מדבריו שהוא סובר שזו שנינו ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה דוקא לכתובות אשה ומקולי כתובה אבל בעל חוב גבי.
והרב ר׳ שמואל ז״ל פי׳ שהוא הדין לבעל חוב וכן נראה ממה שכתב רבינו חננאל ז״ל בפרק מי שמת אלא שהצריך עיון בדבר והאי דקתני כתובות אשה משום שבח שבעל חוב גובה אותם ולא את האשה והיינו דדקו עלה בגמ׳ התם אשבח ולא אראוי וכן נראה ממה ששנינו בהדיא בפרק מי שמת (קנ״ז) נפל הבית עליו ועל אביו וכו׳. ואמרינן מאי יורשי האב בניה ומשום דאמר במקום אב קאמינא דשמעת מינה דאין בעל חוב נוטל בראוי כבמוחזק ואע״ג דאמר ליה דאקני ואין צ״ל ביורשין דאחו׳ אלא ביוצאי יריכו דהכי מסקנ׳ וכן בדין שהיאך יגבה מן הראוי והיאך ישתעב׳ לו לבעל חובו שאף למכור לא היה יכול ואין לך ראוי שישתעבד לבעל חוב מן הדין לעולם ואשכחן נמי בירושלמי במס׳ גטין פרק הניזקין מיטב שדהו ומיטב כרמו שדהו פרט למטלטלין כרמו פרט לראוי כבמוחזק ר׳ אלעזר בשם ר׳ נסא בשחפר אביו והזיק בחיי אביו ונפלו נכסים לאחר מיתת אביו הייתי אומר ישתעבדו הנכסים לאותו הנזק לפום כן צריך מימר כרמו פרט לראוי כבמוחזק שמע מינה שאין ראוי משועבד לבעל חוב ולנזקין אלא הא דאמרינן דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה טעמא אחרינא הוא מדר׳ נתן הא בכופר ומשתלם ללוה לאחר מיתה ראוי הוא ולא משתלם בעל חוב מיניה דטעמא משום דר׳ נתן הוא כדמפרש בפסחים (ל״א א׳) וכיון שהטעם משום דר׳ נתן הוא מעתה נאמר שהוא הדין לכתובת אשה עצמה.
והא דאמרינן שגבו קרקע האידנא דתיקון רבנן בתראי למגבא ממטלטלי גבי מעות נמי טורף משום דר׳ נתן ואע״ג דלא דמי שעבודא של קרקע לשל מטלטלין שאפילו לאחר תקנה אם מכר מטלטלין אינו טורף ומכל מקום איתא לדר׳ נתן בכל שעבוד שבעולם והיינו דאמר עלה במסכת כתובות אנן מטלטלי שבק אבונא (בכך) [גבך] ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, דאלמא אי מטלטלי משתעבדי לבעל חוב משתעבד מלוה ולפיכך השמיטה שם רבינו הגדול ז״ל ולא כתבה בעל הלכות ועוד כתב מפורש בכתובות (ע״ה א׳) גבי ההיא אתתא דתפשא מלוגא דשטרי והאידנא תקינו רבנן דמתיבתא למגבא בעל חוב מיתמי ממטלטלי אלמא גובה ממלוה וקשה לי דהא בגמ׳ משמע דשעבודא דרבנן לא משוי ליה מוחזק כדפרישית לעיל וכדאיתמר בפרק גט פשוט (קע״ה ב׳) גבי קרקע יש לו שעבודא דאורייתא דשמע מינה דאי דרבנן לא שקיל וכ״ש תקנת גאונים. ואיכא למימר ה״מ לענין בכור דלא משוינן ליה כמאן דגבה אבל לדר׳ נתן כיון דדינא הוא דגבי אפילו תקנתא דגאונים משעבדא ליה להאי כדמשעבד לאבוהו דיתמי וכיון שאנו אומרים דבעל חוב וכתובת אשה שוין בדין זה ונמצינו למדין שב״ח גובה מלוה אפילו גבי מעות נמצינו למדין אף לכתובות אשה מעתה וכן נראה ממה שאמרו בכתובות (צ״ד ב׳) תנאי כתובה ככתובה לשבח ולא מנו עמהם שאינו נוטל בראוי ש״מ אף ב״ח כן.
והרב הלוי ז״ל ג״כ אומר שהאשה גובה כתובתה מן המלוה אפילו גבי מעות בזמן הזה והביא ראיה ממה ששנינו בכתובות (ס״ד א׳) מי שמת והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב והי׳ לו מלוה או פקדון ביד אחרים ינתנו לכושל שבהן והיינו לכתובת אשה משום חינה ואפילו ר׳ עקיבא לא פליג אלא משום דמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב אע״פ שהן ברשות אחרים מפני שכולן צריכין שבוע׳ ואין היורשין צריכין שבוע׳ אבל ודאי לאו ראוי׳ היא לגבי כתובות אשה והשתא דתקון רבנן דגבי׳ ממטלטלי דיתמי גבו נמי ממלוה.
וזו אינה ראיה לפי דעתי שאם יש חלוק בין כתובת אשה לבעל חוב איכא למימר מתניתין לצדדין קתני פקדון לכתובת אשה ושניהם לבעל חוב ודאיתמר עלה בגמרא ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמר לכושל שבראיה ור׳ יוחנן אמר לכתובת אשה משום חינה הכי קאמר ינתנו לכושל הראוי לאשה שהיא הכושלת יותר ושאינו ראוי לאשה לכושל שבראי׳ ור׳ יוחנן מוסיף הוא.
וראיה אחרת הביא מדתני בכתובות (פ״א) הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת הניח שומרת יבם לא יאמר יבם הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין אותו מידו ולוקח בו קרקע והוא אוכל פירות ואוקימנא כר״מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה וכר׳ נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה לדידן נמי דתקינו בתראי דגביא ממטלטלי גובה מן המלוה וזו הראיה אע״פ שהרב עצמו מפקפק בה יותר נכונה על דעתי ואע״פ כן יכולני לדחותה ולומר דילמא ר׳ הוא דאמר מלוה מוחזקת היא.
וא״ת א״כ הוו תלת חומרי והתם אמרינן בגמרא לא אשכחן תנא דחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או ר״מ או ר׳ נתן והוה לן למדחיא נמי משום חומרא דר׳. יש לומר ההיא לא מסיימא דהא איכא הכא בשמעתי׳ אמוראי דסברי מלוה כמאן דגבי׳ דמיא לרבנן ומוחזקת היא אפילו גבי בכור ואביי נמי דהוה מריה דההיא סוגיא הכי סבירא ליה כדאיתא בפסחים.
וא״ת היאך תקנו הגאונים ז״ל תרי חומרי בכתובה דלא אשכחן תנא דאמר הכא כדאמרינן התם בכתובות (פ״ב א׳) זו אינה משנה זו אינה שאלה שהם אמרו מטלטלין של יתומים כקרקעות הן לכל דבר ולא חלקו בה ושמא מי שחלק בדבר זה לומר שאין אשה גובה כתובתה מכל מלוה היה טעמו לומר דאע״ג דתקינו רבנן בתראי ז״ל למגבא כתובת אשה ממטלטלי דיתמי איכא למימר דלא גביא ממלוה דראוי היא וכנכסי דקני יתמי דמי דלא מחמרינן בה חומרא דר׳ נתן במטלטלי דלא עדיף השתא ממטלטלי לר״מ ואי אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי הוו ליה כמקרקעי בכל ענין. זה כתבתי תחלה לפי דברי הר״ר שמואל ז״ל לפי טענותיו של הר״ר יוסף הלוי ז״ל.
ושוב נתישבתי בעיקר הטעם לדברי האומרין דמלוה ראוי׳ לכתובה ולא לבעל חוב ואפילו גבי קרקע אין לה וזהו הטעם משום דכל מלוה מטלטלא הוא כדאמרינן בכתובות (צ״ב א׳) אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי ומפורש התם בפסחים (ל״א א׳) דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם אלא משום דר׳ נתן והאי טעמא דר׳ נתן ודאי ליתיה אלא בבעל חוב ששעבודו מחיים אף על המטלטלין דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ואיכא למימר ביה כי היכי דמשתעבד לאבוכון משועבד לבעל חוב מדר׳ נתן אבל כתובה אפילו מיניה מטלטלי לא משתעבדי לכתובה כמו שמוכח במסכת כתובות (ס״ח ב׳) ובמסכת נדרים (ס״ה ב׳) וכן פר״ח ז״ל ובעל הלכות וכיון שכן אזדא לה דר׳ נתן מיהא דליכא למימר מוציאין מזה ונותנין לזה דהא מטלטלי אית ליה בידא דלוה ולכתוב׳ לא משתעבדן אפי׳ מחיים וכי היכי דלא משתעבדי לאחר מיתה לא משתעבדי נמי בחיי דאבוהון הילכך גבו קרקע נמי השתא הוא דקנו כרבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ונכסי דקנו יתמי היא ולבעל חוב לא משתעבדי כדאמרינן התם בפסחים (ל״א א׳) מקמי דתיתי דר׳ נתן.
ודקא קשיא לן הא דתניא במסכת כתובות (ע״ח ב׳) לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי כבר איפריקא לה מכלל מאי דאמרן משום דכיון דהתם אוקמיה כר״מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה שייך למימר בה דר׳ נתן דהא לר״מ הוי לה כתובה כבעל חוב ועדיפא נמי מבעל חוב דאפי׳ מטלטלי דיתמי דלבעל חוב לא משתעבדי לכתובתה משתעבדי וכן הא דתנן והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים אינה ראיה כלל דהא לר׳ טרפון מטלטלי משתעבדי לכתובה כשהן ברשות אחרים וכדאמרן ועוד דילמא כר׳ סבירא להו דאמר מלוה מוחזקת היא בין לבכור בין לבעל תדע דהא ר״ע נמי כותיה סבר לה כדאיתא בבבא קמא (בבלי ב״ק מ״ב:), והדין הוא דינא דגמרא.
אבל יש בנו דעת לישאל, בתר דתקון רבנן גאוני ז״ל דמטלטלי משתעבדי לכתובה הדרינן להילכתא דר״מ ונימא דגביא ממלוה ולמה אמרו שאינה גובה יש להשיב זו היא שאמרו בגמרא דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה דר׳ מאיר ודר׳ נתן ולא תהא תקנה גדולה מן הדין ומאחר דאפילו לר׳ מאיר דאמר אשה גובה בכתובתה מטלטלין מן הדין אין אומרין בה מוציאין מזה ונותנין לזה כל שכן עכשיו שאינה גובה אלא מן התקנה שאין אומרין מוציאין מזה ונותנין לזה.
ואם תבא לפרש זו שאמרו לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובתה משום דר׳ מאיר לא אשכחן דאית ליה דר׳ נתן ור׳ נתן דר״מ אבל אנן מכיון דקיימא לן כר׳ נתן וכר״מ לאחר תקנה גובה, יש להשי׳ דהא לא אשכחן דפליגי ר״מ ור׳ נתן בהני ואי נמי פליגי אפשר הוה דהאי תנא סבירא ליה דתרוייהו ואי משום הא לא אמרינן זו אינה משנה אלא משום דמחמרינן כולי האי בכתובתה הוא והא דאמרינן אי ר״מ אי ר׳ נתן הכי קאמר אשכחן חומרא דר״מ לחודה ודר׳ נתן לחודה בעלמ׳ אבל שנחמיר בכתובתה בשתיהן לא ואי אפשר שתגבה ממלוה אלא בשתיהן זהו טעם מי שהור׳ שאין אשה גובה כתובה ממלוה ואפי׳ גבו קרקע.
צללנו במים אדירים, ואעפ״כ אין דבריהם מחוורין לפי שיש לומר ונראה הוא דכל שגבו קרקע בחובת אביהן רואין אותו כאלו על אותו קרקע חל שעבוד מתחלת הלואה והילכך אפילו בכתובות שייכי׳ דר׳ נתן דאי לא תימא הכי גבו קרקע בחובת אביהן היאך בעל חוב גובה מהן לימרו לי׳ מכי מת ליה אבונן ושבוק מטלטלי ביד לוה לדידה לא משתעבדי ואע״ג דהוו משתעבדי ליה מחיים דידיה מדרבי נתן כי מת פקע ליה שעבודא מינייהו אלא כל שגבו קרקע בחובת אביהם על אותו קרקע חל שעבוד משעה ראשונה והילכך אפילו כתובה גובה מאותו קרקע.
ורבינו הגדול ז״ל כתב הך מתניתא דנושה באחיו מנה ואמר דהאידנא כותי׳ עבדינן ולמדנו ממנו דהא דדחינן לה בגמ׳ משום דלא אשכחן תנא דאמר הכי כפשטה דגמרא וכיוצא בה לקמן בפרק מי שמת ומה שאמרו עליו ז״ל שהוא היה עושה מלוה ראוי לכל דבר אומר אני חוץ מכתובה דלא שייך בה ראוי בגבו קרקע אפי׳ לדינא דגמרא מדרב נחמן אמר רבה בר אבוה ובגבו מעות בזמן הזה מתקנת אחרונים.
וסברא דרבינו אפרים סברא אחריתי, שכתב בהא דאתמר במציעא (ס״ז ב׳) האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה ממנו ובכור נוטל פי שנים והכא אנן סהדי דגופה דלווה ופירא דמלוה אלא כיון דלא מסלק ביה עד משלם שניא הוה ליה ההיא ארעא לגבי מלוה מוחזק׳ ולגבי לווה ראיה גבי כותב כל נכסיו לבנו נמי מהיום ולאחר מיתה אע״ג דגופ׳ לבן ופירא לאב כיון דבן לא מסלק ליה לאב כל כמה דאיתיה בחיי׳ לגבי כתובה ולגבי בכור הוה ליה אותן כראוי לגבי הבן ואין אשתו נוטלת מהן כתובתה ולא הבכור נוטל פי שנים ואע״פ שאם מכרן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת הבן קנה לוקח כר׳ שמעון בן לקיש דאמר ביה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דבמקום בן קאי לוקח ומי קנה ולא קני שעבודא בעולם הוא תדע דהא אלו איתיה לבן לא הוה מסלק ללוקח בזוזי ושעבודא דאשה אי בעי בעל לסלוקה בזוזי מי לא מצי מסליק ליה והיכי פשיט מר דינא דשעבודא מדינא דמיקנ׳ ממש והא לא דמו אהדדי ועוד לא אשכחן בלוקח אינו נוטל בראוי כבמוחזק כדאשכחן באשה דאי לא תימא הכי קשיא הילכתא אהילכתא דקיימא לן כרבי שמעון בן לקיש וקיימא לן כרב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע בדלא מסלקי והיכן גמירנא להא מילתא מפומא דרבואתא ז״ל ועבדו בה עובדא וכל שכן דירוש׳ דאוריית׳ וכתובה דרבנן ואי קשיא הכי הילכתא אהדדי ולא ידעינן פירוקא מוקמי׳ אדאורי׳ ואמרי׳ לאשה אייתי ראי׳ ושקול, עד כאן לרבינו אפרים ז״ל.
ובודאי דהך סברא כסברא דחבריה דאמר כתובה אינה גובה בראוי אפי׳ במקום שבעל חוב גובה ומפקא מיניה דאיהו עביד מלוה נמי מוחזקת ואלו להך סברא ודאי לא גביא אלא מיהו תמיהא טובא דאף על גב דמשכנתא מוחזקת היא למלוה בדלא מסלקי לא אשכחן משום ההיא דראויה היא ללוה שגופה של קרקע שלו ומיהו גבי משכנתא איכא למימר הכי משום דאית ליה שעבודא דמלוה אגופה דארעא וכיון דלא מצי מסלק ליה מיניה בתורת זביני אתינן לה ואמרינן כי מהדר לה ניהליה ופרע ליה זוזי האי אי נמי משכנתא דסורא השתא הוא דקתני ואית ליה כעין ראיה למילתא ממאי דאתמר בפ׳ חזקת (ל״ה א׳) א״נ בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כיון דמשעבד ליה למלכא ומלכא לא מחסר גוביאנא וברשותיה מחתן הא אשכחן מילתא דהוה ליה למאן דאית ליה גופא ראוי ואף ע״ג דלא דמיא לגמרי אפשר ואיתא לסברא דרבינו אפרים ז״ל בהא כיון דנפק מפומא דרבוותא.
אלא בכותב נכסיו מהיום ולאחר מיתה תמיהא לן מילתא דהא היינו מעשה דסבתא דאמרינן מסתבר טעמיה דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבינ׳ זביני ומשום הכי הוא דהוי ראוי הא מכלל דאי אמר ליה מעכשיו מוחזק הואי ובעל ירית ליה וכדכתב רבו הרב הגדול ז״ל בהלכותיו ואפילו אם כדברי אחרים שמפרשי דברי מערבא או׳ אחריך כאומר מעכשיו ואפי׳ הכי הוו ראוי ההיא משום דרבה דאי קדמה והכא אי נמי זבין אב לאו זביניה זביני ודקאמר דגמר מפומא דרבוותא הא חזינא לרביה ז״ל דלא אגמריה הכי אלא אם תאמר דילמא גמירי דאיכא פלוגתא בין בכור וכתובה לבעל, וליתה.
שוב מצאתי בין תשובת הגאונים ז״ל תשובה לרב עמרם ז״ל בנותן מתנה לבנו לאחר מותו ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב ואומר שאין אשתו של בן גובה מהם משום ראוי וכן בכותב לבתו לאחר מיתתו ומתה בחיי הבעל לא ירית ליה בעל לההיא מתנה דכיון דלא קמו ברשותיה שעה אחת בחייה אין הבעל נוטל בראוי אלו דברי הגאון ז״ל בקוצר ובודאי דבנותן מהיום ולאחר מיתה קאמר ואע״פ כן עשאן ראוי לכתובה ולבעל מכאן קבל הרב רבי אפרים ז״ל אע״פ כן אינם דברים של עיון ואין לסמוך בהן.
ובתוספתא במסכת בכורות (תוספתא בכורות ו׳:ה׳) תני עלה דמתני׳ הכי הבכורה והיורש את אשתו והמיבם את אשת אחיו והמתנה נזק וחצי נזק ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק אבל נותן להן משדה החוזרת ביובל פי׳ משדה החוזרת לאביו ביובל וזו היא אותה ברייתא שהשיבו בגמרא בגיטין בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל וסייעי מינה לר״ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.
ומזו הברייתא נלמוד עוד מפורש דבי תנן במתני׳ ולא האשה בכתובתה והוא הדין לבעל חוב ולנזקין אראוי וכיון דקתני סתמא נותן להם משדה החוזרת לאביו ביובל ולא חלק בה כלל והדבר ידוע שאינו גואל בפחות משתי שנים שמעינן מיניה דמשכנתא אפילו באתרא דלא מסלקי מוחזק׳ היא גבי לוה לעיין בכור ויבום וירושת אשתו ובעל חוב ונזקין והוא הדין לכתובת אשה דהשתא ומה שדה החוזרת ביובל דזביני נינהו אלא דרחמ׳ אוקמיה אפדיון מוחזקת היא גבי מוכר ואפילו בשני שנים שאינו יכול לפדותה משכנת׳ דגופה דידיה היא לא כל שכן ועוד דהא מפרשי עלה טעמא בגיטין משום דריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ומשום הכי הויא מוחזקת למוכר לענין בכור ושאר דינין והאי טעמ׳ איתיה נמי אפי׳ במשכנת׳ דלא מסלקי דהא אפילו בכותב כל נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה אמר ריש לקיש קנין פירות לאו כקנין הגוף דמו הילכך מוחזק הוי לבכור הבן ונוטל בו פי שנים.