מי שעקצו עקרב ראוי להאכילו דברים חמים ומי שהכתו זיבורא ראוי להאכילו דברים קרים וחילופא סכנה מי שהקיז דם חסא בחומץ מועיל לו ומי דגים קטנים ליושב בתענית דמחזקין הגוף וחילופא סכנה מי שהקיז דם ויאכל שחליים סכנה. וכן מי שיש בו אישתא צמירתא פי׳ אש של עצמות והקיז דם סכנה וכן מי שיש בו כאב עין והקיז דם סכנה כשהקיז דם יאכל ביום השני דג וכן מי שאכל היום דג יקיז דם למחר ריבדא דכוסילתא ריבדא הן השרוטות ששורט הגרע בצוארו של אדם ומוצץ הדם בכוסילתא שם אותו הכלי שמוצץ שמו כוסילתא.
(1) 
לְחַסְפָּנִיתָא וְחִילּוּפָא סַכַּנְתָּא.
לְחַסְפָּנִיתָא וְחִילּוּפָא סַכַּנְתָּא.for facial wounds, but the reverse presents a danger.
1. אל-מעדה: טור, או״ח סי׳ שכח בשם רבינו: {פסאר אלמעדיה}. כ״י נ מוסיף: ״והוא המקום שהוא כנגד הלב שטוחן המאכל וקורין אותו רופאי יון איסטומט״.
2. בכל...אומרים: כ״י אוקספורד , כ״י גינצבורג , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו .
3. מישראל: וכן כ״י אוקספורד , כ״י גינצבורג , וכן בר״ח. דפוסים: מן הישראל .
4. את: חסר בכ״י אוקספורד .
5. אהבה: כ״י אוקספורד : ״מתנה״.
ת״ר ישראל המסתפר מן הגוי רואה במראה. מיכן נראה בעיני לומר שאסור לאיש ישר׳ לראות במראה משום לא ילבש גבר שמלת אשה. דדוקא במסתפר הגוי התירו לו משום סכנה שאינו מתכוין ליפות עצמו. כמנהג נשים שמסתכלות ליפות עצמן אבל להסתכל במראה כרי ליפות שערות ראשו אסור. והכי מוכח בירושלמי דקתני המסתפר מן הגוי הרי זה רואה במראה מן הכותי אינו רואה במראה פי׳ דלא חשיד אשפיכות דמים ולשנא דאינו רואה משמע שאינו רשאי לראות מדלא קתני אין צריך. וההיא דפ׳ השואל דמסכת שבת דתניא אין רואין במראה בשבת ור׳ מאיר [מתיר] במראה קבועה בכותל דאדהכי והכי מדכר. ומוקמי׳ לה במראה של מתכת וכדרב נחמן דאמר רבה בר אבוה אמר רב נחמן מפני מה אמרו מראה של מתכת אסורה מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות משמע הא אינה של מתכת שרי׳ אפילו בשבת ובחול אפילו של מתכת שריא. התם באשה עסקינן כדמוכח בירוש׳ דפ׳ במה אשה דקתני אין רואין במראה בשבת. אם היתה קבועה בכותל ר׳ מאיר מתיר וחכמים אוסרים ר׳ אחא בשם ר׳ אבא טעמא דהדן אסור פעמים רואה נימא לבנה ותולשתה בשבת. והאיש אפי׳ בחול אסור שאין דרך כבוד כלומר אין כבוד של איש שיהא רואה במראה ומיפה עצמו דדמי לשמלת אשה:
סימן קנא
הילכך אפי׳ בחול אסור והוא הבריי׳ כמייתי בפ׳ שואל. וקתני שלשה דברים התירו לבית רבי שהיו רואין במראה. ושיהו מספרין קומי. ושיהו מלמדים בניהם יוונית. ודוקא לבית רבי התירו שהיו מצויים לפני מלכות. כי אין לבא לפני המלך מגודל שיער. כדכתיב גבי יוסף ויגלח ויבא אל פרעה. אבל לכ״ע אסור דדמי לשמלת אשה. הילכך אפילו בחול אסור והיא הברייתא כמייתי בפ׳ שואל. ויש דוחין ומפ׳ והאי אפילו בחול אסור. היינו ללקט שחורות דכתבי משתעי התם וכדאמ׳ בפ׳ המצניע המלקט לבנות מתוך שחורות אפי׳ אחת אסור בשבת. ודבר זה אפי׳ בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה. ואין נראה בעיני כלל דלא משמע הכי כלל אלא באשה שמקשטת עצמה משתעי ואגב אורחא פעמים רואה נימא לבנה ותולשה ולא משתעי כלל באשה שרואת כדי ללקט שחורות מתוך לבנות. והשתא אתי שפיר לישנא דקתני גבי איש שאין דרך כבוד. דהיינו אין כבודו להסתכל במראה כדי ליפות עצמו ודמי לשמלת אשה ואסרו עליה רבנן דאי במלקט מאי שאין דרך כבוד דקתני הא עבר בלאו דשמלת אשה גמור הוא זה. הלכך נראה בעיני כדפרי׳ שאסור לאיש להסתכל במראה ליפות שער ראשו ולגלח זקנו. אבל במסתפר מגוי הואיל ואינו מתכוין ליפות עצמו אלא שלא יהרגהו הגוי שרי. וכן אותם סופרים שמעמידין מראה לפניהם ומסתכלין בה בשעה שכותבין ומתכונין בעבור מאור עינים שלא יחשיכו עינהם. התם נמי שרי דהא לא עבדי ליפות נפשייהו. ירוש׳ חד דיור הוה ספר והוה איסטרוגלוס. והוה [חמי] באיסטרוגליה דידיה דיהוראי שפכין דמיה ולא הוון אלא מגיירתיה והוו יהודאי בעו מסתפרא גבי והוה קטל להון. כמה קטל ר׳ אלעזר בר׳ יוסי אומר שמונים. ר׳ יוסי בר בון אומר שלוש מאות ולבסוף הרגישו בו חכמים והתפללו עליו וחזר לסורו:
פיסקא. ואין מסתפרין מהן בכל מקום דברי ר׳ מאיר. תנו רבנן המסתפר מן הגוי רואה במראה ואינו חושש – פירוש אינו חושש שיגיע לו נזק מן הגוי, מכיון שרואה במראה בשעה שמסתפר.
כבר בארנו במשנה שמסתפר ישראל מן הגוי ברשות הרבים או כל מקום שהרבים מצויים שם אבל לא ברשות היחיד ומ״מ אם היה רואה במראה אף ברשות היחיד מותר מפני שזה דרכו של אדם חשוב ומתירא הימנו:
לא הותר לאדם לראות במראה אלא בדרך זה מפני שהוא מנהג נשים ועובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה וכן היא שנויה בתלמוד המערב במסכת שבת פרק במה אשה וכן יצא לנו משם שקרובי מלכות מותרים להסתכל במראה והוא שאמרו שם אין רואין במראה בשבת ואם היתה קבועה ר׳ מתיר וחכמים אוסרין ר׳ אחא בשם ר׳ בא טעמא דאהן דאסר פעמים שהיא רואה נימא אחת לבנה ותולשתה ובאה לידי חיוב חטאת והאיש אף בחול אסור לפי שאינו דרך כבוד שלשה דברים התירו לבית ר׳ שיהו מגלחים ורואים במראה ושיהו מספרים קומי ושיהו מלמדין את בניהם יונית מפני שהיו זקוקים למלכות ולמדת שזה שאמרו במסכת שבת פרק שואל אין רואין במראה בשבת ומוקמינן לה במראה של מתכת מפני שהיא חדה ועשויה להשיר בה נימין דאלמא כל בחול מותר ואף בשבת בשאר מראות מותר על כל פנים בנשים נאמרה:
גוי המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו מיד שומט את ידו וכמה שלש אצבעות לכל רוח ובלורית היא ציצה אחת שהיו מניחין במצח וכנגדה אחורי העורף וכשהיא גדלה ביותר היו מגלחין ממנה והכל לשם ע״ז וי״מ אותה בענין אחר וסוף דברים שכל שהוא מניח או מעביר לשם ע״ז דינה כבלורית:
שפוד שצלו בו בשר אע״פ שאינו צריך לו עכשיו מותר לטלטלו ולהסירו מאמצע הבית ולשמטו טלטול מן הצד לקרן זוית שלא יזוקו בו בני הבית ואע״פ שאין עליו שום בשר אבל אינו נוטלו להדיא ואם היה צריך לו לצורך גופו או לצורך מקומו נוטלו בהדיא אף בשבת וכבר ביארנוה בפרק אין צדין:
מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה יתבאר במסכת כתבות שבהכנסות שפחות או נכסים הראויים לקנות מהם שפחות היא נפטרת מהם יש מלאכות שנפטרת מהם בהכנסת שפחה אחת ויש שאינה נפטרת אלא בשנים ויש בשלש ובארבע מיהא נפטרת מרובן של מלאכות ומ״מ אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה אותה לעשות בצמר שבטלה מביאה לידי זמה אלא שאין כופין אותה לעשות כל היום כמו שיתבאר שם:
כבר ידעת ששתי שערות הם סימן נערות לכל שהיא מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ולמעלה לא היה שם שער אלא שיש גומות במקום שהשער ראוי לצמוח הרי אלו סימן חזקה אין גומא בלא שער ושערות היו בהם ונשרו ודבר זה יתבאר במסכת נדה:
כבר ידעת שהרושם בעצמו באיזה מקום שבבשרו כתובת קעקע לוקה וענינו הוא ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בכחול או בדיו או איזה צבע מצבעים הרושמים ומ״מ מי שיש לו מכה בבשרו מותר לו ליתן אפר מקלה על גבי מכתו ואע״פ שנראה ככתובת קעקע ויש כאן חשש מראית העין הואיל ויש שם מכה מכתו מוכחת עליו ודבר זה יתבאר במסכת מכות:
גבנת הגוים אסורים וטעם איסורם עם שאר דינין האמורים בה יתבאר למטה בריוח בע״ה:
אסור להסתפר על ידי גוים
ציון ב.
משנה (כז, א). ואין מסתפרין מהן בכל מקום, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: ברשות הרבים מותר, אבל לא בינו לבינו.
גמרא. תנו רבנן: ישראל המסתפר מגוי רואה במראה... היכי דמי? אי ברשות הרבים - למה לי מראה? ואי ברשות היחיד - כי רואה מאי הוי? לעולם ברשות היחיד, וכיון דאיכא מראה - מתחזי כאדם חשוב. רב חנא בר ביזנא הוה מסתפר מגוי בשבילי דנהרדעא, אמר ליה: חנא חנא יאי קועיך לזוגא, אמר: תיתי לי דעברי אדרבי מאיר. ואדרבנן לא עבר? אימר דאמור רבנן ברשות הרבים, ברשות היחיד מי אמור? והוא סבר: שבילי דנהרדעא כיון דשכיחי רבים כרשות הרבים דמו.
ואסור להסתפר מהן ברשות היחיד, שמא יהרגנו, ואם היה אדם חשוב - מותר, מפני שהוא מתיירא להרגו, ואם דימה לגוי שהוא אדם חשוב כדי שיפחד ממנו ולא יהרגנו - הרי זה מותר להסתפר ממנו.(רמב״ם הל׳ רוצח ושמירת הנפש יב, יא)
אין מסתפרים מהגוי אלא במקום שמצויין בני אדם, או אם אותו הגוי מדמה שאותו ישראל הוא אדם חשוב. הגה. ויש מחמירים שלא להסתפר מגוי אפילו במקום רבים בתער, אם לא שיראה במראה, ונהגו להקל כסברא ראשונה.
אסור לאיש להסתכל במראה, משום ״לא ילבש גבר״ אלא אם כן משום רפואה, כגון שחושש בעיניו, או שמספר עצמו, או אם מסתפר מן הגוי בינו לבינו וכדי ליראות אדם חשוב מותר לראות במראה. הגה. ויש אומרים הא דאסור לראות במראה היינו דוקא במקום דאין דרך לראות במראה רק נשים, ואית ביה משום ״לא ילבש גבר״, אבל במקום שדרך האנשים לראות גם כן במראה - מותר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, אם עושה לרפואה, שמאיר עיניו, או שעושה להסיר הכתמים מפניו או נוצות מראשו - שרי, וכן נהגו, ועיין לקמן סימן קפב.(שו״ע יורה דעה קנו, א-ב)
א. ברשות הרבים.
במשנתנו נחלקו רבי מאיר וחכמים האם מותר להסתפר בידי גוי ברשות הרבים. הראב״ד (ד״ה ואין מסתפרין) מסביר שרבי מאיר אוסר מפני שאין הגוי מפחד להרוג אפילו ברשות הרבים משום שיש לו תירוץ שלא התכוון להזיק.
להלכה נראה שיש לפסוק כחכמים שהם רבים, וגם הגמרא נוקטת בפשטות שאין איסור ברשות הרבים, ומעמידה את ההיתר להסתפר בידי גוי כשהישראל רואה במראה כשנמצא ברשות היחיד. כך עולה מדברי רבנו חננאל, הרי״ף (דף ט, ב), הר״י מלוניל, הרי״ד בפסקיו, הריא״ז (הלכה א, כב), הרא״ש (סי׳ יא) והמאירי.
אולם התוספות (ד״ה המסתפר) כותבים הלכה למעשה שגם ברשות הרבים אסור להסתפר בידי גוי, שהרי מסופר בגמרא על רב חנא שהצטער על שעבר על דברי רבי מאיר. עם זאת רבנו אלחנן כותב זאת רק בתור חומרה, וגם הבית יוסף כותב בדעת התוספות שנראה שאין זו הלכה מחייבת אלא מנהג טוב.
מלבד זאת ראוי לציין שרבנו אלחנן מחמיר להסתפר בכגון שבילי דנהרדעא, וניתן לדייק מדבריו שדווקא בכגון זה שאינה רשות הרבים גמורה אלא שהולכים שם רבים ראוי להחמיר, אבל ברשות הרבים גמורה לא צריך להחמיר. יתכן שזו גם כוונת המרדכי (סי׳ תתטז) שכתב שנראה שאסור להסתפר ״במקום רבים״ ולא כתב ברשות הרבים.
יחד עם זאת, התוספות והמרדכי כותבים שעל ידי מראה מותר, והגר״א (סק״ג) מבאר שרבי מאיר נחלק רק לגבי ההיתר ברשות הרבים, אך מסכים להיתר כשמסתכל במראה.
הרמב״ם כותב שאסור להסתפר בידי גוי ברשות היחיד, ומכאן שברשות הרבים אין שום איסור, ואכן מחבר השלחן ערוך פוסק שבמקום שמצויים בני אדם מותר להסתפר. מביאור הגר״א (סק״א) עולה שהמחבר מתיר אפילו במקום שאינו ממש רשות הרבים, אלא כדוגמת שבילי נהרדעא שמצויים שם רבים, שכן היא מסקנת הגמרא.
הרמ״א מביא את דעת המחמירים שאין להסתפר בידי גוי אפילו במקום רבים על ידי תער, ומסיים שנהגו להקל כסברה ראשונה. בעל הדרישה (אות א) מבאר שנהגו להקל כיון שנותנים להם שכר, וכפי שפוסק הרמ״א בסימן קנה, א בעניין התרפאות בידי גוי, שאם הוא נוטל שכר – מותר, כיון שהוא חושש להפסיד את שכרו.
אולם הש״ך (סק״ב) כותב שמלשון הרמ״א מבואר שנהגו להקל כסברה הראשונה הנזכרת בדברי המחבר, כלומר שמותר להסתפר במקום שמצויים שם בני אדם, וכן היא הסכמת הפוסקים.
ב. ברשות היחיד.
במשנה (כז, א) נאמר שלדברי הכל אסור להתספר בידי גוי בינו לבינו, אולם התוספות (ד״ה אבל לא) מפרשים שאין הכוונה לייחוד גמור, שהרי אסור להתייחד עם הגוי אף בלא תספורת משום שפיכות דמים, אלא הכוונה למקום שאין מצויים בו רבים.
יחד עם זאת בברייתא נאמר, לפי הסבר הגמרא, שאם הישראל מסתכל במראה – מותר להתספר מהגוי גם ברשות היחיד, מפני שאז הישראל נחשב בעיני הגוי כאדם חשוב ומפחד להרגו. הבית יוסף כותב שמסתבר שאם הוא ניכר לגוי כאדם חשוב התספורת מותרת גם בלא שיסתכל במראה, וכך הוא מוכיח מדברי הרמב״ם שמתיר באדם חשוב ואינו מזכיר שמסתכל במראה.
התוספות (ד״ה המסתפר) כותבים שהאיסור הוא בתספורת בתער שמצוי בו היזק, אבל במספריים שלא מצוי בהם היזק – מותר אם יש עמו אחר, והב״ח מבאר שהצורך שיהא עמו אחר הוא משום איסור ייחוד.
הרמב״ם כותב שלאדם חשוב מותר להסתפר בידי גוי ברשות היחיד, וכן אם דימה לגוי שהוא אדם חשוב כדי שיפחד ממנו – מותר. אך יש לעיין מדוע הרמב״ם מוסיף בתחילה את ההיתר לאדם שהוא חשוב, והרי הדבר נלמד בקל וחומר מהסיפא ממי שדימה לגוי שהוא אדם חשוב. אכן, השלחן ערוך כותב רק שאם אותו הגוי מדמה שהישראל הוא אדם חשוב – מותר להסתפר בידיו.
הש״ך (סק״ב) כותב שבני אדם המסתפרים אצל הגוי בינם לבין עצמם אינם עושין כדין, שהרי אסור להתייחד עם הגוי וכל שכן להסתפר. אולם בעל בית לחם יהודה מסביר שנוהגים להקל בדבר מפני שנותנים להם שכר, כפי שהובא לעיל בשם הדרישה, שכיון שהוא חושש להפסד שכרו לא חוששים שיבוא להרגו, וכאמור כך פוסק הרמ״א בעניין התרפאות בידי גוי.
לעומת זאת, בעל שאילת שלום (סי׳ צה ד״ה ראשון) כותב שלדעת הש״ך אף בשכר אסור, ואין לדמות זאת להתרפאות מהגוי כיון ששם אינו מתייחד עמו אלא חוששים שמא יעשה רמיה ברפואתו, ועל כך נאמר שאם מקבל שכר אין חוששים לכך משום הפסד שכרו. אבל בנידון שלנו שמתייחד עם הגוי אף שמקבל שכר יש חשש שיהרוג אותו וגם יטול את כספו.
הסתכלות של איש במראה
א. האם יש איסור.
בברייתא בסוגייתנו נאמר שישראל המסתפר בידי גוי – רואה במראה, משמע שאין איסור בעצם ההסתכלות במראה משום ״ולא ילבש גבר שמלת אשה...״. כך עולה גם מהסוגיה במסכת שבת (קמט, א) שם נאמר שאסור להסתכל במראה של מתכת בשבת שמא ישיר בה נימים המדולדלים, ויוצא אם כן שבמראה שאינה של מתכת או ביום חול אין שום איסור.
אולם התוספות (ד״ה המסתפר), בעל ספר התרומה (סי׳ קנה) וראשונים נוספים מביאים את דברי התוספתא (ג, א) והירושלמי (הלכה ב) שישראל המסתפר מגוי רואה במראה, אבל המסתפר מכותי – אינו רואה במראה, כיון שהכותים אינם חשודים על שפיכות דמים. משמע אם כן, שרק במסתפר בידי גוי התירו משום סכנת נפשות, אבל בסתם אסור לאיש להסתכל במראה משום ״ולא ילבש״, ועל כן נאמר ״אינו רואה״. עם זאת הסמ״ג (לאוין מה) כותב שאין זו ראיה מוכרחת שכן ניתן לפרש שהמסתפר מכותי אינו צריך לראות במראה, אך הוא רשאי לעשות כן, אם כי למעשה נראה שהסמ״ג מסכים שיש איסור בהסתכלות.
התוספות והרא״ש (סי׳ יב) מסבירים שהגמרא במסכת שבת אינה אומרת שיש איסור בדבר מפני שמדובר על נשים, אבל גברים אסורים אף בחול משום ״ולא ילבש״. ראיה לדבר הם מביאים מן הירושלמי (שבת ו, א) שמביא את האיסור להסתכל במראה של מתכת בשבת, ומוסיף שהאיש אסור אף בחול מפני שאין זה דרך כבוד. עוד מובא שם בירושלמי שהתירו שלושה דברים לבית רבי מפני שהם זקוקים למלכות, ואחד מהם ״שיהו רואין במראה״, מכאן שלשאר הגברים יש איסור בעצם ההסתכלות במראה.
לעומתם, המרדכי (סי׳ תתטז) מביא דעה ולפיה אסור לאיש להסתכל במראה רק כדי ללקט שערות לבנות מתוך שחורות, שיש בזה משום ״ולא ילבש״, ומשמע שבעצם ההסתכלות אין שום איסור.
בדרך זו צריך להסביר שמה שהתירו בירושלמי לבית רבי הוא ללקוט שערות לבנות מתוך שחורות, ונראה שדעה זו נוקטת כדעת הראב״ד (הל׳ ע״ז יב, י) שהאיסור ללקוט שערות לבנות הוא מדרבנן, ועל כן ניתן היה להתיר את הדבר משום שהיו מצויים אצל המלכות.
הר״ן (על הרי״ף, דף ט, ב) כותב ביישוב הסוגיות שאכן אסור לאיש להסתכל במראה, אך בכל מקום שהאנשים רגילים להסתכל כמו הנשים – מותר, ואין בזה משום ״ולא ילבש״. גם הריטב״א כותב כן באחד מתירוציו, וכן מובא בארחות חיים (ח״ב סי׳ כא, ו) בשם הרשב״א. יחד עם זאת הר״ן סובר שהחברים היו נמנעים מכך בכל מקום, ועל כן היה צריך להתיר לבית רבי.
ב. מהתורה או מדרבנן.
בדעת האוסרים להסתכל במראה משום ״ולא ילבש״ יש לברר האם זה איסור מהתורה, או שהאיסור מדרבנן והדרשה היא אסמכתא.
מדברי האור זרוע (סי׳ קנא) עולה שהאיסור הוא מדרבנן, ועל כן הירושלמי (שבת, שם) מנמק את האיסור לאיש בכך שאינו דרך כבוד. גם בעל יפה מראה (על הירושלמי בשבת) סובר שמההיתר שהתירו לבית רבי להסתכל במראה כיון שהיו מצויים אצל המלכות משמע שהאיסור הוא מדרבנן, ואין איסור מהתורה אלא בלובש שמלת אשה ומתנכר והולך בין הנשים.
אולם בעל שיירי כנסת הגדולה (הגהות הב״י ג) כותב שמדברי הר״ן עולה שהאיסור הוא מהתורה, שכן הוא מדייק מסוגייתנו שאין איסור להסתכל במראה, ואינו סובר כשאר הראשונים שהתירו במסתפר מהגוי משום סכנת נפשות. בעל שיירי כנסת הגדולה מסביר זאת בכך שהאיסור מהתורה, ולא מסתבר להתיר איסור תורה משום הסכנה שבתספורת הגוי, שכן לא יסתפר ולא יסתכן. על כן הר״ן סובר שההיתר הוא מפני שבאותו מקום רגילים אנשים להסתכל במראה, ואינו תלוי בתספורת הגוי. לעומת זאת הראשונים שכתבו שההיתר בתספורת הגוי הוא משום סכנת נפשות סוברים שהאיסור הוא מדרבנן, ומלכתחילה לא גזרו חכמים על המסתפר בידי גוי, בדומה למה שכותבים התוספות במסכת בבא קמא (פג, א ד״ה התירו).
מדברי בעל דינא דחיי (על הסמ״ג, שם) עולה שניתן להבין שהתירו חכמים את האיסור לבית רבי אף אם נאמר שזהו איסור תורה, כשם שהבית יוסף (יו״ד סי׳ קעח) כותב לגבי איסור התורה ללכת בדרכי הגוים שהתירו אותו חכמים למי שקרוב למלכות משום הצלת ישראל, שהם עומדים בפרץ לבטל את גזרת המלכות.
ג. גדרים באיסור.
כאמור, הר״ן (שם) כותב שבמקום שרגילים האנשים להסתכל במראה כנשים, אין איסור משום ״ולא ילבש״, והוא מביא לכך ראיה מדברי הגאונים המתירים להעביר שער בית השחי ובית הערוה במקום שנהגו האנשים להורידו כנשים. הנמוקי יוסף במסכת מכות (על הרי״ף, דף ד, א) כותב שכן דעת הרי״ף בשם רב שרירא גאון, והרשב״א בתשובה (ח״ה סי׳ קכא) מעתיק את תשובת רב שרירא גאון, שם הוא מסביר שהתורה אסרה ״כלי גבר ושמלת אשה״ לפי מנהג המקום והזמן, בין לעניין הבגדים עצמם ובין לעניין העברת השער.
אולם הרשב״א בתשובה אחרת (ח״ד סי׳ צ) מקשה על כך מהמעשה המובא במסכת נזיר (נט, א) על אדם שהתחייב מלקות, וכאשר ראו שלא העביר את שער בית השחי אמרו ״שיבקוה, דין מן חברייא הוא״. מבואר אם כן, שבאותו זמן העם היו רגילים לגלח את שער בית השחי חוץ מן היחידים, ובכל זאת תלמידי החכמים היו נוהגים בו איסור, ומכאן שגם אם הרבים רגילים לעבור על האיסור – אין האיסור הופך להיתר. מדבריו ניתן להסיק שאין להתיר גם להסתכל במראה במקום שנהגו בכך האנשים.
הר״ן מיישב קושיה זו, ומפרש שאכן באותו זמן לא היה איסור בהעברת שער בית השחי, אלא שהחברים היו מחמירים על עצמם ומונעים עצמם בכך, ומפני זה הכירו באותו אדם שהוא חבר, שאם כדברי הרשב״א שהאיסור נשאר במקומו, כיצד הכירו בו שהוא חבר מכך שלא עבר על איסור מפורש. לדבריו, גם בעניין ההסתכלות במראה ראוי לחברים להימנע מכך, ועל כן היה צריך להתיר במיוחד לבית רבי.
מלבד זאת התוספות (שם), הרא״ש (שם) ורבנו ירוחם (נכ״ג ח״א) כותבים שהאיסור להסתכל במראה הוא דווקא אם כוונתו להתנאות, אבל אם הוא מסתפר או מתגלח ומסתכל במראה כדי שלא יחבול בעצמו, או שכוונתו לרפאות בכך את עיניו, מותר להסתכל. כמו כן הרמ״א בדרכי משה (סק״א) כותב בשם מהר״ר זעלקיל שמותר להסתכל במראה כדי להסיר נוצות משערו וכתמים מפניו, מפני שאין כוונתו להתייפות אלא כדי שלא יתגנה בעיני הבריות, וקל וחומר לתלמיד חכם.
ד. שיטת ההלכה.
הרמב״ם בהלכות עבודה זרה (יב, ט–י) מפרט את האיסורים משום ״ולא ילבש״, ואינו מזכיר שיש איסור לאיש להסתכל במראה. כאמור, גם בהלכה שלפנינו אין הוא מזכיר במפורש את ההיתר להסתפר בידי גוי כשמסתכל במראה, אלא כותב באופן כללי שאם הגוי מדמה שהוא אדם חשוב מותר להסתפר אצלו. יחד עם זאת ניתן לומר שההסתכלות במראה נכללת במה שכותב בהלכות עבודה זרה (שם הלכה י) בדרך של כלל שאסור לאיש ללבוש עדי אשה, ואכן רבי דוד עראמה בפירושו לרמב״ם (הל׳ ע״ז, שם) כותב שמטעם זה אסור לראות במראה, וכך נפסק במפורש בשלחן ערוך בהלכה שלפנינו ובסימן קפב, ו.
באשר לגדר האיסור של ״ולא ילבש״ במקום שהאנשים נוהגים כנשים, הרמב״ם כותב (ע״ז שם הלכה ט): ״העברת השיער משאר מהגוף, כגון בית השחי ובית הערוה – אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים, והמעבירו מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים? במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים, אבל במקום שמעבירין השיער האנשים, אם העביר – אין מכין אותו״.
לדעת הבית יוסף (סי׳ קפב) יש הבדל בין שיטת הרמב״ם לשיטת הגאונים, שלפי הרמב״ם גם במקום שנוהגים אנשים להעביר את השער – אסור לעשות זאת, אלא שאם העבירו אינו לוקה, בעוד שלפי הגאונים הדבר מותר אף לכתחילה. אולם בעל שו״ת גינת ורדים (יו״ד כלל ו, יב) ובעל פרח שושן (יו״ד כלל ו, ב) כותבים שניתן לומר שגם לדעת הרמב״ם מותר לכתחילה כדברי הגאונים, ורק משום שכתב בתחילה שמכין אותו מכת מרדות, סיים את ההלכה בלשון ״אין מכין אותו״.
מחבר השלחן ערוך מביא בסימן קפב, א את לשון הרמב״ם לגבי העברת שער בית השחי, ולפי מה שכתב בדעת הרמב״ם יוצא שלכתחילה אסור גם במקום שהאנשים רגילים להעבירו. כך עולה גם מסתימת דבריו בעניין האיסור להסתכל במראה, והוא מתיר רק משום רפואה כשחושש בעיניו או כשמסתפר וחושש שיחבול בעצמו. גם מדברי הגר״א (סק״ג) משמע שאינו מקבל את סברת המתירים.
אולם הרמ״א משיג על דברי המחבר בסימן קפב וכותב שאפילו לכתחילה מותר להעביר את השער במקום שנהגו כך האנשים, וגם בהלכה שלפנינו הוא כותב שיש מתירים במקום שדרך האנשים לראות במראה, ושכן נהגו.
ראוי לציין שבדין העברת השער הרמ״א מוסיף שהחברים מחמירים על עצמם גם במקום שנהגו האנשים להעבירו, ואילו בעניין ההסתכלות במראה הוא אינו מזכיר חומרה זו. יתכן שלדעתו ראוי להתיר לחבר להסתכל במראה, כדי שמראהו יהיה מכובד, מה שאין כן בעניין העברת שער בית השחי שנמצא במקום נסתר ואין בו משום כבוד החבר.
תספורת של גוי ע״י ישראל
ציון ג.ד.
גמרא. וגוי המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו - שומט את ידו. וכמה? אמר רב מלכיה אמר רב אדא בר אהבה: שלשה אצבעות כל רוח ורוח.
גוי שהיה מסתפר מישראל, כיון שהגיע קרוב לבלוריתו שלש אצבעות לכל רוח - שומט את ידו.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה יא, ב)
ישראל המספר את הגוי, כיון שהגיע סמוך לבלוריתו שלש אצבעות מכל רוח - שומט ידו, וכן הקרחה שעושים הכומרים - אסור לישראל לעשות להם.(שו״ע יורה דעה קנו, ג)
א. מהי בלורית.
רש״י (ח, א ד״ה בלוריתו) מפרש שהיו מניחים שער מאחורי הראש, דהיינו העורף.
מדבריו במסכת סוטה (מט, ב ד״ה מספר קומי) ובמסכת בבא קמא (פג, א ד״ה מדרכי האמרי) משמע שהיו מגלחים את השערות שמלפנים, וזה מכונה בלשון הגמרא ״מספר קומי״, ומניחים את השערות שמאחור, וזהו המגדל בלורית, ואם כן המספר קומי והמגדל בלורית הם דבר אחד. כן מפרשים הרי״ד (בפסקיו לעיל יא, ב ד״ה יום תגלחת), הריא״ז (הלכה א, כג) והר״ן (על הרי״ף, דף ב, א).
מלבד זאת רש״י לעיל (יא, ב ד״ה יום תגלחת) כותב: ״ומניח בלורית אפודליץ מאחורי העורף לשם עבודה זרה״, ובאוצר לעזי רש״י מבואר שהכוונה לצמה.
לעומתם, הרמב״ם בפירוש המשניות (א, ג) מבאר שבלורית הוא השער שמניחים באמצע הראש ומגלחים סביבו מכל הצדדים. כעין זה הוא מפרש גם בהלכותיו (ע״ז יא, א): ״ולא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע כמו שהן עושין, וזה הוא הנקרא בלורית״. בעל ספר אגורה באהלך (דף כט, א) מביא ראיה לפירוש הרמב״ם מדברי רב אדא בר אהבה בסוגייתנו, שהספר הישראל צריך לשמוט ידו שלוש אצבעות מכל רוח, ואם כן משמע שהבלורית היא באמצע הראש.
בהמשך אותה הלכה הרמב״ם כותב: ״ולא יגלח השיער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שהן עושין״, והכסף משנה מבאר שזה פירוש הרמב״ם לתספורת ״קומי״, ויוצא אם כן שלדעת הרמב״ם בלורית וקומי הם שני סוגי תספורת.
הארחות חיים (ח״ב סי׳ כב, א) והר״י מלוניל (פ״א משנה ג) כותבים פירוש נוסף לבלורית, שמגדל את השער שמלפנים עד שמכסה את חוטמו, ומשליכו כנגד אחורי ראשו. יתכן שזו גם כוונת המאירי הכותב ש״בלורית היא ציצה אחת שהיו מניחין במצח וכנגדה אחורי העורף, וכשהיא גדלה ביותר היו מגלחין ממנה לשם עבודה זרה״.
הרמב״ם והשלחן ערוך בהלכה שלפנינו אינם מפרשים מהי בלורית, ויתכן שהם סומכים על מה שכותבים ביחס לאיסור לישראל לגדל בלורית, כפי שיתבאר להלן.
השלחן ערוך מביא גם את דברי הארחות חיים בשם הרשב״א, שאסור לישראל לעשות לגוי קרחה שעושים הגלחים בראשם לשם עבודה זרה.
ב. איסור גידול בלורית לישראל.
הרמב״ם כותב בהלכה א: ״אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן... ולא יגדל ציצית כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע כמו שהן עושין, וזה הוא הנקרא בלורית, ולא יגלח השיער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שהן עושין... וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן – לוקה״. כן פוסקים הטור (סי׳ קעח) והשלחן ערוך (סי׳ קעח, א).
הכסף משנה מסביר שהמקור לאיסור גידול בלורית הוא מסוגייתנו, שכיון שהגוי עושה זאת לצורך עבודה זרה אסור לישראל להידמות לו בכך. הגר״א (סק״ד) מציין לדברי התורת כהנים (סוף פרשת אחרי מות), וכך נאמר גם בתוספתא (שבת ו, א): ״אלו דברים מדרכי האמורי: המספר קומי והמגדל בלורית...״.
הכסף משנה מפרש שמה שכתב הרמב״ם ״ולא יגדל ציצית״ זהו האיסור באופן כללי, ובהמשך הוא מבאר שאסרו לעשות תספורת של בלורית ושל קומי, ועל כן הוא מציע לגרוס ״לא יגלח מן הצדדין״ בהשמטת האות וי״ו.
לעומת זאת הב״ח (קעח) סובר ש״לא יגדל ציצית״ הוא איסור נוסף, כך שהרמב״ם מזכיר שלושה סוגי תספורת. לדבריו, גידול ציצית הראש היינו גידול השער לנוי וליופי בלא שום תספורת ועושים זאת דרך שחץ וגאוה או לשם עבודה זרה. הוא מביא לכך ראיה מדברי התורת כהנים (שם), וכך סובר הפרישה (סק״ג). הט״ז (סק״א) מוסיף שגם זה בכלל מגדלי בלורית שאסרו חכמים, ואף על פי שהרמב״ם כותב פירוש אחר על מגדלי בלורית, מכל מקום הכלל הוא שצריך להיבדל מהגוים, והם חלוקים במנהגם.
גם בעלי פרי חדש בספרו מים חיים (על הרמב״ם כאן) כותב שגידול ציצית השער הוא איסור בפני עצמו, אלא שלדבריו הכוונה לקליעת השער כצמה, וכפי שנאמר במסכת חגיגה (ד, ב): ״מרים מגדלא שיער נשייא״ ומפרש שם רש״י שהיתה קולעת שער הנשים, ולדבריו גידול שער בלא קליעה – מותר.
כאמור, לדעת הרמב״ם בלורית וקומי הן תספורות שונות, ואילו לדעת רש״י מדובר באותה תספורת, שמגלח את השער לפנים ומניח את השער מאחור. הבית יוסף (קעח) כותב שעל שיטת רש״י סמכו בני ספרד שנהגו לגלח סביבות כל הראש ולהניח את השער שבאמצע, אך הוא סובר שכיון שהרמב״ם אוסר זאת אין להקל בדבר, מה עוד שמלשון התוספתא (הנזכרת לעיל) יש ראיה לשיטתו.
מכל מקום מדברי הרמב״ם מבואר שזהו איסור מהתורה, אולם בתשובה (מהד׳ בלאו סי׳ רמד) הוא כותב שהאיסור ״מדברי סופרים״. עם זאת ניתן ליישב כפי שכותב הכסף משנה (אישות א, ב) שדרכו של הרמב״ם לכנות בשם זה דבר שאינו מפורש בתורה אלא בדברי חכמים, אף שאיסורו מהתורה.
הרמב״ם כותב בסוף ההלכה שכל העושה אחת מכל אלה – לוקה, אך הכסף משנה מקשה שזה לאו שבכללות שאין לוקים עליו. הוא מתרץ שכל הדינים הנלמדים מפסוק זה הם משם אחד של הליכה בחוקות הגוים, ואין זה כשאר לאו שבכללות שלומדים מפסוק אחד שני דינים שונים לגמרי. בבית יוסף הוא מעיר שהרמב״ם בפירוש המשניות (שם) כותב שאין לוקים על תספורת של בלורית, כנראה מפני שזהו לאו שבכללות, אך יש לסמוך על מה שכתב בהלכותיו.
הסמ״ג (לאוין נ) אינו מזכיר חיוב מלקות בלאו של הליכה בחוקות הגוי, ובעל ברית משה (על הסמ״ג שם סק״ד) מבאר זאת על פי מה שכותב הסמ״ג שצריכים להיות מובדלים מן הגוים במלבוש, במנהג ובדיבור, וכיון שניתן לעבור על לאו זה בדיבור בלא מעשה – אין לוקים עליו בכל אופן, וכפי הכלל שכתב ספר החינוך (מצווה שמד–שמו). אבל לפי הרמב״ם ופוסקים נוספים שלא כתבו שיש איסור להידמות בדיבור אין מניעה לחייב על כך מלקות.
השלחן ערוך (קעח, א) כותב כלשון הרמב״ם, וכאמור נחלקו האחרונים אם יש איסור בגידול שער ארוך בלא תספורת.
עיין עוד בבירור הלכה לסוטה מט, ב ציון ד בעניין תספורת ״קומי״.
לחספניתא [לסדקים שבפנים], וחילופא סכנתא [וחילוף הדברים הוא סכנה].
for facial wounds, but the reverse presents a danger.
הכל
(2) חַלָּא לְסִיבּוּרֵי וּמוֹנִינֵי לְתַעֲנִיתָא וְחִילּוּפָא סַכַּנְתָּא תַּחְלֵי וְסִיבּוּרָא סַכַּנְתָּא אִישָּׁתָא וְסִיבּוּרָא סַכַּנְתָּא כְּאֵיב עֵינָא וְסִבּוּרֵי סַכַּנְתָּא שֵׁנִי לַדָּג דָּם שֵׁנִי לַדָּם דָּג שְׁלִישִׁי לוֹ סַכַּנְתָּא.
Vinegar is good for one to consume after bloodletting, and eating small fish is good for one who has completed a fast, but the reverse is a danger. Eating cress and then undergoing bloodletting poses a danger. With regard to one who suffers from a fever and undergoes bloodletting, this poses a danger to his life. Similarly, one who suffers from pain of the eye and undergoes bloodletting endangers to his life. On the second day after eating fish one may let blood, and on the second day after letting blood one may eat fish. With regard to eating fish on the third day after letting blood, or letting blood on the third day after eating fish, both of these actions pose a danger.
ערך סבר
סבר – א(פסחים קיא:) האי מאן דמסובר ולא משא ידיה פי׳ המקיז דם ולא נטל ידיו מפחד ז׳ ימים (עבודה זרה כט.) חלא לסיבורי פי׳ חומץ יפה להקזת דם ומינוני לתעניתא ומי דגים קטנים מלוחים ליושב בתענית אם טובל בהם פתו יפה לו (יבמות עב) האי יומא דעיבא ויומא דשות׳ לא מהלינן ביה ולא מסוברינן ביה והאידנא דדשו ביה רבים שומר פתאים ה׳ (נדרים נד: מעילה כ) סבר ואכל ציפרי פרח ליביה כצפרא (א״ב מלות אלו בנוסח׳ כתובות באות כ״ף ולא באות בי״ת).
א. [אדער לאססען.]
מוניני – דגים קטנים.
סיבורי – הקזת דם מכתפיים.
שני לדם דג – אם הקיז דם היום אוכל דגים למחר.
שני לדג דם – אכל ביום שלפני הקזה דגים.
חלא לסיבורי [חומץ להקזת דם] ומוניני לתעניתא [ודגים קטנים לאחר תענית], וחילופא סכנתא [וחילוף הדברים הוא סכנה]. תחלי וסיבורא סכנתא [אכילת שחליים ואחריה הקזת דם סכנה], אישתא וסיבורא סכנתא [קדחת ואחריה הקזת דם סכנה], כאיב עינא וסיבורי סכנתא [כאב עיניים ואחריה הקזת דם סכנה]. שני לדג דם ביום השני לאכילת דג אפשר להקיז דם, ולהיפך, שני לדם דג ביום השני אחרי הקזת דם אפשר לאכול דג, אבל לאכול דג ביום השלישי לו להקזה, וכן להפך — סכנתא [סכנה היא].
Vinegar is good for one to consume after bloodletting, and eating small fish is good for one who has completed a fast, but the reverse is a danger. Eating cress and then undergoing bloodletting poses a danger. With regard to one who suffers from a fever and undergoes bloodletting, this poses a danger to his life. Similarly, one who suffers from pain of the eye and undergoes bloodletting endangers to his life. On the second day after eating fish one may let blood, and on the second day after letting blood one may eat fish. With regard to eating fish on the third day after letting blood, or letting blood on the third day after eating fish, both of these actions pose a danger.
הכל
(3) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן הַמַּקִּיז דָּם לֹא יֹאכַל חגב״ש לֹא חָלָב וְלֹא גְּבִינָה וְלֹא בְּצָלִים וְלֹא שַׁחֲלַיִם אִם אָכַל אָמַר אַבָּיֵי נַיְיתֵי רְבִיעֲתָא דְּחַלָּא וּרְבִיעֲתָא דְּחַמְרָא וּנְעַרְבְּבִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְנִישְׁתֵּי וְכִי מִפְּנֵה לָא מִפְּנֵה אֶלָּא לְמִזְרָחָהּ שֶׁל עִיר מִשּׁוּם דְּקָשֵׁה רֵיחָא.
§ The Gemara presents a series of health-related statements. The Sages taught: One who lets blood may not eat the following foods, corresponding to the acronym ḥet, gimmel, beit, shin. That is, he may consume neither milk [ḥalav], nor cheese [gevina], nor onions [betzalim], nor cress [sheḥalim]. If he ate one of these, Abaye said: He should bring a quarter-log of vinegar and a quarter-log of wine and mix them together and drink the mixture. And when he defecates, he should defecate only toward the east of the city, because the odor of the excrement after that treatment is offensive. Since the wind does not usually blow from the east, it is less likely to spread the stench.
תנו רבנן המקיז דם לא יאכל חלב ולא גבינה ולא ביצים ולא שחלים ואם אכל אמר אביי נייתי רביעתא דחמרא כו׳.
ערך צמר
צמר – א(פסחים נה:) משום דאכתי לא פרח צימרא מיניה פי׳ עדיין החמות בה והיא תחמם הביצים. (בבא קמא ס.) ר״ז אמר דצמרא צמורי פי׳ חממא חמומי שלא נשף בשפתיו אלא פער פיו ונשף מן הגרון דהיינו רוח חם לפיכך אינו דומה לזורה ורוח מסייעתו. פ״א שלא היה מלבה בכל כחו אלא מנשב ע״ג האור וליבתו הרוח (עבודה זרה כט.) האי אשתא צמירתא כמכה של חלל דמיא.
א. [היטצע פיבער.]
חגב״ש – חלב גבינה בצלים שחלים.
וכי מפנה – מאן דאכל הני בתר הקזה ובא ליפנות חוץ לעיר לא יפנה למזרחה של עיר.
משום דקשי ריח – דברים הללו והרוח מביאתן לעיר.
הכי גרסינן: לא יפנה אלא למזרחה של עיר – שרוח מזרחית אינה חזקה כדתנן בלא יחפור (ב״ב דף כה.) אין עושין בורסקי אלא למזרחה של עיר ובמסכת ברכות (דף מ.) הישן למזרח גורנו דמו בראשו שרוח מערבית מביאה עליו ומסוכן הוא.
לא יאכל חגב״ש – רש״י פי׳ בצלים ולא פי׳ ביצים. ויש ספרים1 שכתוב בהן בפירוש בצלים שחליים:
והרת פי׳ רש״י ראתה של בהמה – ותימה אם זו היא שלפוחית מאי טעמא לא מזכר ליה באלו טריפות (חולין נה:) דקאמר התם היא האום היא טרפחת היא שלפוחית, ולימא נמי היא הרת, מ״ר:
1. וכן הוא לפנינו, ור״ח גרס ביצים וכ״ה הגירסא לפנינו בנדרים.
תנו רבנן [שנו חכמים]: המקיז דם לא יאכל ארבעה דברים אלו שראשי תיבותיהם: חגב״ש, לא חלב ולא גבינה ולא בצלים ולא שחלים. ושואלים: אם אכל מה יעשה? אמר אביי: נייתי רביעתא דחלא ורביעתא דחמרא [שיביא רביעית חומץ ורביעית יין] ונערבבינהו בהדי הדדי ונישתי [ויערבבם יחד וישתה], וכי מפנה [וכאשר הוא נפנה לצרכיו] — לא מפנה [אינו נפנה] אלא למזרחה של עיר, מדוע? משום שקשה ריחא [הריח] של צואתו אחרי טיפול זה, והרוח אינה נושבת בדרך כלל מצד מזרח.
§ The Gemara presents a series of health-related statements. The Sages taught: One who lets blood may not eat the following foods, corresponding to the acronym ḥet, gimmel, beit, shin. That is, he may consume neither milk [ḥalav], nor cheese [gevina], nor onions [betzalim], nor cress [sheḥalim]. If he ate one of these, Abaye said: He should bring a quarter-log of vinegar and a quarter-log of wine and mix them together and drink the mixture. And when he defecates, he should defecate only toward the east of the city, because the odor of the excrement after that treatment is offensive. Since the wind does not usually blow from the east, it is less likely to spread the stench.
הכל
(4) א״ר אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מַעֲלִין אוּנְקְלֵי בְּשַׁבָּת מַאי אוּנְקְלֵי אָמַר רַבִּי אַבָּא אִיסְתּוּמְכָא דְּלִיבָּא מַאי אָסוּתָא מַיְיתֵי כַּמּוֹנָא כֵּרְוַיָּיא וְנִינְיָא וְאַגְדָּנָא וְצִיתְרִי וְאַבְדָּתָא.
Rabbi Yehoshua ben Levi says: One may lift the unkali on Shabbat. The Gemara asks: What is the unkali? Rabbi Abba said: It is the edge of the ribs [istumkha] near the heart which sometimes bend inward, in which case they must be lifted and straightened into their proper position. The Gemara asks: What is the cure for one whose unkali has been bent? He should take cumin, caraway, mint [ninya], wormwood, satureja, and hyssop.
ערך אנקלי
אנקלי – א(עבודה זרה כט.) בגמ׳ דמתרפאין אמר רבי יהושע בן לוי מעלין אונקלי בשבת מאי אונקלי אמר רבי אבא אסטומכא דליבא (א״ב: אנקלי זה שייך בערך ראשון ועל פי האסטומכא יש סחוס כמו פי חרב וכופף עצמו כלפי האסטומכא ומעלין אותו על ידי רפואה עיין אסטומכא דלבא).
ערך כרויא
כרויא – ב(עבודה זרה כט.) מאז אסותא מייתא כמונא כרוי פירוש בלשון יון ורומיי וישמעאל מין אחר מהזרעים חמים כמו כמון.
ערך מעל
מעל – ג(עבודה זרה כט.) א״ר חנינא מעלין אזנים בשבת פי׳ גידין ס״א אונקלי המחוברין באזן וכשסורחין למטה ומשתנין ממקומן אדם מצטער ומי שבקי להעלותן מעלה אותן אפילו בשבת מפני הסכנה (א״ב העיקר עלה).
א. [דאם מאגן גריבל.]
ב. [איין ארט קוממעל.]
ג. [אויף ברענגען.]
איסתומכא דליבא – דופני בשר שתחת הלב והוא טרפשא. לישנא אחרינא תנוך שכנגד הלב שקורין ניבל״א ופעמים שנכפף לצד פנים ומעכב את הנשימה וזהו עיקר.
כמונא כרוייא – כעין כף אגרוף.
וניניא – מינט״א.
אגדנא – עשב מר הוא והוא מרובי״א לבן. לענה מתרגמינן גידין.
ציתרי – שדריא״ה.
אבדתא – איזוב.
אמר ר׳ יהושע בן לוי: מעלין אונקלי בשבת. ומבררים: מאי [מהי] אונקלי זו? אמר ר׳ אבא: איסתומכא דליבא [קצה הצלעות שליד הלב] שפעמים מתכופף פנימה, ומוסיפים: מאי אסותא [מה התרופה לזה]? מייתי כמונא כרוייא וניניא ואגדנא וציתרי ואבדתא [יקח כמון וכרוייה ונענע ולענה וציתרה ואזוב ביחד],
Rabbi Yehoshua ben Levi says: One may lift the unkali on Shabbat. The Gemara asks: What is the unkali? Rabbi Abba said: It is the edge of the ribs [istumkha] near the heart which sometimes bend inward, in which case they must be lifted and straightened into their proper position. The Gemara asks: What is the cure for one whose unkali has been bent? He should take cumin, caraway, mint [ninya], wormwood, satureja, and hyssop.
הכל
(5) לְלִיבָּא בְּחַמְרָא וְסִימָנָךְ {תהלים ק״ד:ט״ו} וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְרוּחָא בְּמַיָּא וְסִימָנָךְ {בראשית א׳:ב׳} וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם לְכוּדָא בְּשִׁיכְרָא וְסִימָנָךְ {בראשית כ״ד:ט״ו,מ״ה} וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ.
This remedy is beneficial for several ailments, and the Gemara presents each of these in turn: For curing the heart, the above combination should be taken with wine, and your mnemonic for this is the verse: “And wine that makes glad the heart of man” (Psalms 104:15). For curing an ailment that arises due to the wind [ruḥa], one drinks the mixture in water, and your mnemonic for this is the verse: “And the spirit [ruaḥ] of God hovered over the face of the waters” (Genesis 1:2). For childbirth [lekhuda], a woman in labor drinks the mixture with beer [shikhra], and your mnemonic for this is the verse: “With her pitcher [vekhadah] upon her shoulder [shikhmah]” (Genesis 24:15).
ערך כדה
כדה – א(עבודה זרה כ״ט.) לכודא בשיכרא וסימנך וכדה על שכמה פי׳ רוח הוא שאוחז האשה לאחר לידתה ונקרא כידה.
א. [פערקיהלונג.]
לליבא בחמרא – לאיסתומכא דליבא ישתה אלו ביין.
לרוחא – לשחפת שמחמת רוח ישתה אלו במים.
לכודא – חולי אשה יולדת ומצטננת על המשבר.
שכמה – דומה תיבה זו לשכרא בשתי אותיות.
לליבא בחמרא [למחלת הלב יקח את אלה ביין], וסימנך לזה: ״ויין ישמח לבב אנוש״ (תהלים קד, טו), לרוחא [למחלה שבאה מחמת הרוח] ישרה את אלה במיא [במים], וסימנך: ״ורוח אלהים מרחפת על פני המים״ (בראשית א, ב). לכודא [למחלת היולדת] ישרם בשיכרא [בשיכר], וסימנך: ״וכדה על שכמה״ (בראשית כד, טו), ״שכם״ כמו ״שכר״.
This remedy is beneficial for several ailments, and the Gemara presents each of these in turn: For curing the heart, the above combination should be taken with wine, and your mnemonic for this is the verse: “And wine that makes glad the heart of man” (Psalms 104:15). For curing an ailment that arises due to the wind [ruḥa], one drinks the mixture in water, and your mnemonic for this is the verse: “And the spirit [ruaḥ] of God hovered over the face of the waters” (Genesis 1:2). For childbirth [lekhuda], a woman in labor drinks the mixture with beer [shikhra], and your mnemonic for this is the verse: “With her pitcher [vekhadah] upon her shoulder [shikhmah]” (Genesis 24:15).
הכל
(6) רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא שָׁחֵיק לְהוּ לְכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְשָׁקֵיל לֵיהּ מְלֵא חֲמֵשׁ אֶצְבְּעָתֵיהּ וְשָׁתֵי לֵיהּ רַב אָשֵׁי שָׁחֵיק כֹּל חַד וְחַד לְחוֹדֵיהּ וְשָׁקֵיל מְלֵא אֶצְבְּעֵיהּ רַבָּתִי וּמְלֵא אֶצְבְּעֵיהּ זוּטַרְתִּי אָמַר רַב פָּפָּא אֲנָא עֲבַדִי לְכֹל הָנֵי וְלָא אִיתַּסַּאי עַד דַּאֲמַר לִי הַהוּא טַיָּיעָא אַיְיתִי כּוּזָא חַדְתָּא וּמַלְּיֵיהּ מַיָּא וּרְמִי בֵּיהּ תַּרְוָודָא דְּדוּבְשָׁא דִּתְלֵי לֵהּ בֵּי כוֹכְבֵי וְלִמְחַר אִישְׁתִּי עֲבַדִי הָכִי וְאִיתַּסַּאי.
Rav Aḥa, son of Rava, ground all of these together and took a handful of the mixture and drank it. Rav Ashi ground each and every one of the herbs separately and he took all that he could hold between his large finger and his small finger and drank it. Rav Pappa said: I tried all these remedies and I was not healed until a certain Arab said to me: Bring a new jug and fill it with water and place in it a ladle [tarvada] of honey that is suspended among the stars, i.e., add the ladle at night, and drink it on the next day. Rav Pappa concludes: I did this and I was healed.
מלא חמש אצבעתיה – מלא ידו.
מלא אצבע רבה ומלא אצבע זוטרתי – שיכול לאחוז בזרת ואגודל יחד.
כוזא – כלי קטן.
תרוודא – מלא כף.
בי כוכבי – תחת הכוכבים בחצר של בית.
רב אחא בריה [בנו] של רבא שחיק להו לכולהו בהדי הדדי [היה שוחק את כולם יחד], ושקיל ליה [ונוטל ממנו] מלא חמש אצבעתיה, ושתי ליה [אצבעותיו, ושותה אותו]. רב אשי שחיק כל חד וחד לחודיה [היה שוחק כל אחד ואחד מן המינים הללו לחוד], ושקיל [ונוטל] מלא אצבעיה רבתי [אצבעו הגדולה] ומלא אצבעיה זוטרתי [אצבעו הקטנה], כלומר, מה שיכול להחזיק בין שתיהן. אמר רב פפא: אנא עבדי לכל הני ולא איתסאי [אני עשיתי את כל אלה ולא התרפאתי], עד שאמר לי ההוא טייעא [ערבי אחד]: אייתי כוזא חדתא ומלייה מיא [הבא כד חדש ומלא אותו מים], ורמי ביה תרוודא דדובשא דתלי לה בי כוכבי [והטל בו מלוא תרווד דבש התלוי בין הכוכבים] כלומר, בלילה ובחוץ תחת הכוכבים, ולמחר אישתי [שתה מזה], עבדי הכי ואיתסאי [עשיתי כך והתרפאתי].
Rav Aḥa, son of Rava, ground all of these together and took a handful of the mixture and drank it. Rav Ashi ground each and every one of the herbs separately and he took all that he could hold between his large finger and his small finger and drank it. Rav Pappa said: I tried all these remedies and I was not healed until a certain Arab said to me: Bring a new jug and fill it with water and place in it a ladle [tarvada] of honey that is suspended among the stars, i.e., add the ladle at night, and drink it on the next day. Rav Pappa concludes: I did this and I was healed.
הכל
(7) תָּנוּ רַבָּנַן שִׁשָּׁה דְּבָרִים מְרַפְּאִין אֶת הַחוֹלֶה מֵחׇלְיוֹ וּרְפוּאָתָן רְפוּאָה וְאֵלּוּ הֵן כְּרוּב וּתְרָדִין וּמֵי סִיסִין יְבֵישָׁה וקיבת והרת וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף דָּגִים קְטַנִּים וְלָא עוֹד אֶלָּא שֶׁדָּגִים קְטַנִּים מַפְרִין וּמַרְבִּין כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם.
The Sages taught: Six items heal a sick person from his illness and their cure is a permanent cure, and these are: Cabbage, beets, water in which dried chamomile was soaked, and the stomach contents of an animal, and the womb of an animal, and the lobe of the liver. And some say: Small fish are also included in this list. And moreover, eating small fish causes a person’s entire body to flourish and to grow.
תנו רבנן ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה. ואלו הן כרוב ותרדין ומי סיסין יבש וקיבה והרת ויותרת הכבד וי״א אף דגים קטנים שמפרין ומרבין זרע ומברין כל גופו של אדם.
ערך הרת
הרת – א(ברכות מד: נז עבודה זרה כט.) ת״ר ששה דברים מרפאין החולה מחוליו ורפואתן רפואה ואלו הן כרוב ותרדין ומי סיסין יבשה וקיבה והרת ויותרת הכבד פי׳ הרת הרחם של אשה או של תרנגולין תרדין בליטי״ש סיסין פולין (א״ב ע׳ ערך רת).
ערך כרב
כרב – ב(תרומות פ״י) כרוב של שקיא עם כרוב של בעל פי׳ של שדה הנשקית ביד כלומר כרוב הגדל בשדה שלחין של חולין נשלק עם כרוב של בעל של תרומה אסור אותו של חולין מפני שהוא בולע. (ברכות לח:) כל שתחילתו שהכל נהיה בדברו שלקי בורא פרי האדמה משכחת לה בסילקא אקרא וכרובא (עבודה זרה כט.) ת״ר ו׳ דברים מרפאין את החולה ורפואתן רפואה ואלו הן כרוב זתרדין ומי סיסין יבשין וקיבה והרת ויותרת הכבד וי״א אף דגים קטנים (פי׳ מין ירק).
א. [געבער מוטער.]
ב. [איין ארט קרויט.]
ומי סיסין – פוליו״ל יבש שורה במים ושותה.
והרת – רחמה של בהמה.
ויותרת הכבד – טרפשא דכבדא שקורין אייבר״ש.
תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב, ותרדין, ומי סיסין יבישה (בבונג) כאשר שורה אותם אחר כך במים, וקיבת בהמה, והרת (רחם של בהמה), ויותרת הכבד. ויש אומרים: אף דגים קטנים; ולא עוד, אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין כל גופו של אדם.
The Sages taught: Six items heal a sick person from his illness and their cure is a permanent cure, and these are: Cabbage, beets, water in which dried chamomile was soaked, and the stomach contents of an animal, and the womb of an animal, and the lobe of the liver. And some say: Small fish are also included in this list. And moreover, eating small fish causes a person’s entire body to flourish and to grow.
הכל
(8) עֲשָׂרָה דְּבָרִים מַחְזִירִין אֶת הַחוֹלֶה לְחׇלְיוֹ וְחׇלְיוֹ קָשֶׁה אֵלּוּ הֵן אהָאוֹכֵל בְּשַׂר שׁוֹר שׁוֹמֵן בְּשַׂר צָלִי בְּשַׂר צִיפֳּרִים וּבֵיצָה צְלוּיָה וְשַׁחֲלַיִם וְתִגְלַחַת וּמֶרְחָץ וּגְבִינָה וְכָבֵד וי״א וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף אֱגוֹזִים וי״א וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף קִשּׁוּאִין תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן קִשּׁוּאִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן קָשִׁין לְכׇל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם כַּחֲרָבוֹת.:
Ten items return a sick person to his illness, and his illness becomes even more severe than it originally was, and they are: One who eats ox meat, fat, roasted meat, bird meat, and a roasted egg, and cress; and the act of shaving, and bathing, and the consumption of cheese, and liver. And some say: Nuts are also included in this list. And some say: Cucumbers are also included in this list. The school of Rabbi Yishmael taught: Why are they called cucumbers [kishu’in]? Because they are as harmful [kashin] to a person’s entire body as swords.
תנו רבנן עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו וחליו קשה האוכל בשר שור בשר שמן בשר צלי צפורים ביצה צלויה שחלים תגלחת מרחץ וכבד וגבינה וי״א אף אגוזים וקשואין.
עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו, וחליו אף קשה משהיה קודם לכן, אלו הן: האוכל בשר שור, שומן, בשר צלי, בשר ציפרים, וביצה צלויה, ושחלים, וכן העושה תגלחת, ומרחץ, והאוכל גבינה, וכבד. ויש אומרים: אף אגוזים. ויש אומרים: אף קשואין. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: למה נקרא שמן קשואין? מפני שהן קשין ומזיקים לכל גופו של אדם כחרבות.
Ten items return a sick person to his illness, and his illness becomes even more severe than it originally was, and they are: One who eats ox meat, fat, roasted meat, bird meat, and a roasted egg, and cress; and the act of shaving, and bathing, and the consumption of cheese, and liver. And some say: Nuts are also included in this list. And some say: Cucumbers are also included in this list. The school of Rabbi Yishmael taught: Why are they called cucumbers [kishu’in]? Because they are as harmful [kashin] to a person’s entire body as swords.
הכל
(9) וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן בְּכׇל מָקוֹם.: ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן ביִשְׂרָאֵל הַמִּסְתַּפֵּר מִגּוֹי 1 רוֹאֶה בַּמַּרְאָה וְגוֹי 2 הַמִּסְתַּפֵּר מִיִּשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִבְלוֹרִיתוֹ שׁוֹמֵט אֶת יָדוֹ.
§ The mishna teaches: And one may not have his hair cut by gentiles anywhere. The Sages taught in a baraita: A Jew who has his hair cut by a gentile should observe the gentile’s actions in a mirror while he cuts his hair. And in the case of a gentile who has his hair cut by a Jew, when the Jew reaches the gentile’s forelock he removes his hand and does not cut it, because it is associated with idol worship.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "מעובד כוכבים".
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "ועובד כוכבים".
מתני׳ ואין מסתפרין מן הגוי בכל מקום דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים ברשות הרבים מותר. תנו רבנן ישראל המסתפר מן הגוי ברשות היחיד רואה במראה ואינו חושש מאי טעמא כיון דרואה במראה כמדומה הגוי שהוא אדם חשוב ומתיירא ליגע בו. פי׳ קועף וגוי המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו. פי׳ בלוריתו מקום בראש שמגלחין אותו הכומרים לעבודה זרה. וכמה מקום שומט את ידו.
במראה – מירדויי״ר לראות אם מסתפר יפה באומנות וסבר העובד כוכבים כיון דקפיד אהכי חשוב הוא ומתיירא להורגו.
לבלוריתו – שהוא מגדל לעבודת כוכבים שומט את ידו מקודם לכן שלשה אצבעות לכל רוח כדלקמן כדי שלא יהא מתקנה.
אבל לא בינו לבינו – פי׳ במקום שאין רגילין בני אדם כ״כ כי ההיא דרב חנא בשבילי דנהרדעא אבל ביחוד ממש לא איצטריך דתיפוק ליה אף בלא מסתפר אסור להתיחד עמהם משום שפיכות דמים וכן יש לפרש לעיל (דף כו.) גבי מניקה.
המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה – תניא בתוספתא פ״ג ובירושלמי דפירקין ישראל המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה מן הכותי אין רואה במראה פי׳ לפי שאינם חשודים על שפיכות דמים התירו של בית ר״ג שיהו רואין במראה פי׳ אף מן הכותי מפני שהיו זקוקין למלכות משמע שאסור לאיש לראות במראה ונראה כי הטעם משום לא ילבש גבר שמלת אשה דמתרגם לא יתקן גבר בתיקוני אתתא והא (דתנן) בפ׳ שואל (שבת דף קמט.) אין רואין במראה בשבת ומפרש בגמרא במראה של מתכת מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות ומשמע דוקא בשבת הא בחול שרי התם באשה איירי ואדם לאו דוקא דאיש אסור בכל ענין וכן משמע בירושלמי דמפרש טעמא דאין רואין במראה דפעמים שהאשה רואה נימא אחת לבנה ותולשה ובאה לידי חיוב חטאת ומסיים בה והאיש אף בחול אסור שאינו דרך כבוד ג׳ דברים התירו לבית רבי שיהו רואין במראה ושיהו מספרים קומי ושילמדו לבניהם חכמת יון שהם זקוקין למלכות ואין לדחות דהא דקאמרי אף בחול אסור קאי אהשרת נימין ללקט לבנות מתוך שחורות דה״נ אמרינן פרק המצניע (שם דף צד:) המלקט לבנות מתוך שחורות אפי׳ אחת בשבת חייב ודבר זה אף בחול אסור משום לא ילבש דהא מדקא מייתי עלה התירו לבית רבי לראות במראה משמע דהא דאסור בחול לראות במראה הוא ומיהו אינו אסור כ״א להתנאות דעבר משום לא ילבש גבר אבל להסתפר ולגלח ולראות במראה שלא יחבל בעצמו או משום מיחוש עינים ודאי מותר ובוחן לבות הוא יודע והלכה למעשה דאסור להסתפר מעובד כוכבים אלא אם כן רואה ואפילו ברשות הרבים מדקא אמר רב חנא תיתי לי דעברי אדרבי מאיר ודוקא בתער דשכיח ביה הזיקא בקל אבל במספרים לא שכיח בהו הזיקא שרי אם יש עמו אחר.
רואה במראה. כמו במראות הצובאות, זכוכית שכל מה שעושה האדם כנגדו נראה מתוכו. מיד״ל בלע״ז. וקס״ד השתא דמשום הכי מצריכו מראה, שאם ירצה להרגו יכיר במראה כשיתקן ידו להרגו, וירים קולו. ומשום הכי מקשי׳ ליה, אי ברשות הרבים למה לי מראה, אי [ברשות היחיד כי רואה במראה מאי הוי]. מה מועיל לו מראה, הלא אין שם מושיע ועוזר, ומה הועיל צעקתו. ומשני, להכי מועיל לו המראה אפי׳ ברשות היחיד, שכיון שרואה הגוי שזה הישראל המסתפר ממנו קפיד בתגלחת אם מספר אותו היטב אם לאו, סובר שאדם חשוב ונכבד הוא, שיש לו גואלים, ואם יהרגנו יבוקש דמו מידו.
כיון שהגיע לבלוריתו. שהוא מגדל לשם ע״ז, חייב לשמוט את ידו מקודם לכן שלש אצבעות לכל רוח, כדמפריש ואזיל, כדי שלא יסייע עוברי עבירה.
רואה במראה – בתלמוד שלנו [לא] מצינו איסור לאיש לראות במראה, דהכא משמע דשרי,1 וכן בשבת בפ׳ השואל (שבת דף קמט.) דאוסר לראות במראה של מתכת בשבת ומפרש התם טעמא מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות, ולישנא דאדם משמע דמיירי באיש מדלא נקט מפני שאשה עשויה להשיר כו׳. ומיהו או״ר דלפי הירושלמי משמע דאסור, דקאמר בפ׳ במה אשה2 על הך דאין רואין במראה דפ׳ השואל דטעמא דאסור משום דפעמים שהיא רואה נימא אחת לבנה והיא תולשה והיא באה לידי חיוב חטאת, והאיש אף בחול אסור שאינו דרך כבוד, שלשה דברים התירו לבית ר׳ שיהו רואין במראה ושיהו מסתפרין קומי ושיהו מלמדין את בניהם יוונית שהיו זקוקים למלכות, ולפי״ז נראה שיש לאסור לאיש לראות במראה, וטעמא משום לא ילבש גבר שמלת אשה,3 ואפי׳ לצורך תספורת משמע דאסור, דהא בתספורת התם דדומיא דתלישת שער דמיירי ביה בשבת משמע דאסור בחול לראות במראה לצורך תספורת.4 ונראה לי דמהא דקאמר אף בחול אסור לפי שאינו דרך כבוד לא היה לאסור דרך ראיית מראה, דהאיכא למימר דאתלישת נימא לבנה קאי, שהרי על זה הוא בהדיא גם בתלמוד שלנו בפ׳ המצניע (שבת דף צד.) דקאמר דמלקט לבנות מתוך שחורות אפי׳ אחת חייב ודבר זה אף בחול אסור שנא׳ לא ילבש גבר שמלת אשה. ומיהו מדקאמר בתר הכי של בית רבי התירו להן לראות במראה משמע דאסור לראות לאיש במראה,5 דהתם אינו מזכיר ליקוט לבנות מתוך שחורות כמו לעיל גבי אשה.6 ועוד ראיה דתניא הכי בתוספתא7 ואיתא נמי בירושלמי דפירקין,8 ישראל המסתפר מגוי רואה במראה מן הכותי אינו רואה במראה שאינו חשוד על שפיכות דמים, ולבית ר״ג התירו אף מן הכותי לראות במראה או לצורך ייפוי אחר משום שהן זקוקים למלכות,9 הלכך משמע דאסור לאיש לראות במראה אם לא במסתפר מן הגוי, ושמעתתא דשבת דמשמע בחול שרי לראות במראה, באשה מיירי, אע״ג דנקט (ה)אדם עשוי להשיר וכו׳,10 אי נמי אפי׳ באדם11 מיירי בשל בית ר׳ ור״ג, ושמעתא דהכא איכא לאוקומי בשל בית ר׳,12 מ״ר. ולי נראה דבכל אדם מיירי דלהסתפר מגוי שרינן ליה לראות במראה, ולא הוצרכו להתיר של ר׳ ור״ג אלא מסתפר מן הכותי שאינו חשוד על שפיכות דמים או לצורך ייפוי אחר כדפרישית13:
1. וכ״כ התרומה סי׳ קנה והר״ן דמהכא משמע דמותר לראות במראה, וכ״מ בתוס׳, וביאר המהר״ם דאילו היה אסור להסתכל לא היו מתירים להסתפר מגוי במראה ע״ש, ואמנם הרא״ש כ׳ דלפום גמ׳ דידן משמע שאסור לראות במראה, וכ״כ הר״ש משאנץ והאו״ז סי׳ קמ, וביאר בחי׳ מהרי״ש דכוונתם מדאמרו בגמ׳ דבמראה שרי דמתחזי כאדם חשוב, בהכרח דרק אדם חשוב כגון בית רבי וכדו׳ שרו לראות, אבל שאינו חשוב אינו רשאי, ושא״ר סברי דאדם חשוב היינו שרגיל לדקדק בגילוחו כדפירש״י בד״ה במראה ע״ש. והנה מדברי הגמ׳ ה״ד אי ברה״ר ל״ל מראה, מבואר לכאו׳ דליכא איסור, דאל״כ הו״ל להגמ׳ להקשות ואי ברה״ר אינו רשאי במראה וצ״ב. ואמנם לפי מה שמסיק רבינו ורוב הראשונים דדוקא כדי להתייפות אסור להסתכל במראה, והכא שאני דאינו אלא כדי להנצל מהיזק, ל״ק מידי, דרואה במראה ברה״ר אין כוונתו כדי להתייפות אלא רק להנצל מהגוי, ושפיר אקשי׳ ברה״ר דליכא סכנה ל״ל מראה ודו״ק. וע״ע בכנסת הגדולה בשו״ע יו״ד סי׳ קנו מש״כ בביאור הרא״ש והר״ן.
2. שבת פ״ו ה״א.
3. דברים כה, ה. וכ״כ הראשונים כאן והסמ״ג ל״ת מה, ותוס׳ הוסיפו, דמתרגם לא יתקן גבר בתיקוני אשה, ומשמע לכאו׳ דהוי איסור תורה, אכן האו״ז כ׳ דאינו לאו גמור ע״ש, והביאור בזה נראה דהנה יש חילוק טובא בין הסתכלות במראה לשאר תיקוני אשה כגון ליקוט שערות לבנות מתוך שחורות והעברת שער שאיתא בשבת ובנזיר דהויא בכלל לא ילבש, והיינו דהסתכלות במראה אינו אלא היכי תימצי שעל ידה אפשר להתייפות ול״ד לשאר דברים שהן היפוי גופא. ובזה מבואר מה דשקו״ט רבותינו אם הסתכלות במראה הוי בכלל לא ילבש, והלא הוי מנהג נשים ותיקוני אשה, ולמבואר דהסתכלות במראה ל״ד לשאר תיקוני אשה מובן מה דהוצרכו להביא ראיות לאסור ודו״ק.
4. ר״ל דלא מיבעיא כשרואה במראה לצורך יפוי שאסור דהוא בכלל תיקוני הנשים, אלא אפי׳ להסתכל במראה שלא לצורך יפוי אלא לצורך תספורת גרידא ג״כ אסור, דמ״מ הוא בכלל מנהג הנשים, וצ״ב.
5. עי׳ בתוס׳ שהוכיחו מזה על הרישא דהאיש אף בחול אסור דקאי על איסור מראה, וכ״מ ברא״ש, וע״ע באו״ז שהוכיח דל״ש לומר דקאי האיסור על תלישת נימא לבנה דא״כ מאי קאמר דאסור משום שאינו דרך כבוד דמשמע שאינו לאו גמור, והרי בכה״ג הוי לאו גמור וע״כ דקאי על הסתכלות במראה ע״ש עוד.
6. מהא דהוצרך רבינו להוכחה דלא התירו לבית רבי ללקט לבנות מתוך שחורות, משמע דהיה מקום להתיר, וצ״ע דהא הוי איסור תורה. (ומהסתכלות במראה ל״ק דאי״ז אלא איסור דרבנן ולא אסרו בשעת הצורך). אכן יעוין בכס״מ בפי״א מהל׳ ע״ז ה״ג שכ׳ בטעם הדבר שהתירו להסתפר כמותם לישראל שהוא קרוב למלכות ואע״פ שהוא איסור דאורייתא של בחוקותיהם לא תלכו, והיינו משום הצלת ישראל, ולפי״ז מיושב גם קושייתנו לעיל.
7. פ״ג ה״א.
8. ה״ב.
9. עי׳ בסמ״ג (שם) שכ׳ דיש לדחות דהפירוש אין רואה (מן הכותי) היינו אין צריך, אכן האו״ז כ׳ דהלשון אינו רואה משמע שאינו רשאי לראות מדלא קתני אין צריך ע״ש.
10. וכ״כ תוס׳ והר״ש משאנץ והתרומה ושא״ר.
11. כלומר באיש.
12. וכ״כ המרדכי והריטב״א בשם י״א, ועי׳ בריטב״א דהקשה ע״ז דא״כ היכי אמרי׳ דמתחזי כאדם חשוב, והלא בית רבי היו ידועין לכל שהם חשובים ע״ש. והנה לתי׳ זה נמצא שאסור לראות במראה אפי׳ במקום שאינו לצורך יפוי, וצ״ע מהגמ׳ בשבת נ, ב, דמגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו משום צערו ואם בשביל ליפות עצמו אסור, ופרש״י משום לא ילבש גבר שמלת אשה ע״ש, ומבואר להדיא דבשביל צערו מותר וליכא בזה משום לא ילבש, וא״כ ה״ה דשרי לראות במראה אם אין כוונתו להתיפות, וצ״ע.
13. וכ״כ התרומה (שם) ותוס׳ כאן ובנזיר נט, א ד״ה גבול, ושאר ראשונים. ודלא כהר״ן והריטב״א שכתבו שהכא וההיא דהשואל מיירי במקום שנהגו האנשים לראות כנשים דליכא בהכי משום לא ילבש, וכ״כ הרמ״א ביו״ד סי׳ קנו ס״ב, ועי׳ בביאור הגר״א שם ס״ק ז דהקשה ע״ז מגמ׳ שבת נ, ב, ומסיק דאסור לראות במראה ע״ש, וע״ע בספר שערי זבולון סי׳ ל״ה.
פיסקא: ואין מסתפרין מהן כול׳ – ירושלמי (ירושלמי ע״ז ב׳:ב׳): חד גיור הוה ספר והוה איסטרולוגוס והוה חמי באיצטרולוגייה דידיה דיהודיי שפכין אדמיה ולא הוה אלא מגיירתיה וכד הוה יודיי אזל בעי מספרה גביה הוה קטיל לה כמה קטל. ר׳ אלעזר ביר׳ יוסי אומר שמנים. ר׳ יוסי ביר׳ בון אמר שלש מאות ובסוף הרגישו בו חכמים ונתפללו עליו וחזר לשיאורו.
ישראל המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה. ובחנם לראות במראה אם הוא נאה אסור משום ״לא ילבש גבר שמלת אשה״ (דברים כב, ה), מדהתירו לבית רבי מפני שהם זקוקים למלכות (ירושלמי בפרקין ה״ב). והר״מ נ״ע מתיר לראות במראה כשהוא מסתפר לעצמו כדי שלא יחתוך את עצמו, ואין בזה משום לא ילבש גבר. ואומרים שהשר משנץ היה נוהג כשהיו עיניו כואבות היה מכסה פניו בבגד חוץ מן העינים ומסתכל במראה. והרשב״א ז״ל כתב הלכך כל מקום שנהגו האנשים כנשים אין כאן משום שמלת אשה, ושרי, עכ״ל (שם סי׳ ו׳).
ראה במראה – איכא דמקשי׳ ליה מהא דאמרינן בירוש׳ שלשה דברים התירו לבית ר״ג לפי שהיו קרובין למלכות שיהו מספרין קומי ושילמדו בניהם לשון יוני ושיהו רואין במראה כלומר ולשאר בני אדם אסור ויש לומר דאיסורא משום לא ילבש גבר שמלת אשה והכא כיון דלא עביד אלא להצלה ושיהא נראה כאדם חשוב מותר ויש מתרצין דהכא נמי בשל בית ר׳ וכיוצא בהן שקרובין למלכות ומסייעין זה הפירוש מדגרסינן בירוש׳ המסתפר מן הגוי רואה במראה מן הכותי אינו רואה במראה התירו לבית ר׳ שיהו רואין במראה כו׳ ואינו מחוור דאם כן היכי אמרינן דמתחזי כאדם חשוב הא בבית ר׳ וכיוצא בהן ידועין הן לכל שהם חשובים ומאי מתחזי כאדם חשוב דקאמר והירושלמי אינו ראיה דהכי קאמר המסתפר מן הגוי דוקא רואה במראה ולא מן הכותי לפי שאסור לראות במראה אלא בזה דאיכא חשש סכנה זולתי של בית ר׳ שהתירו להם לפי שהם קרובין למלכות כנ״ל ומיהו הא קשיא דאמרינן בפרק השואל שאין רואין במראה בשבת הא בחול שרי והתם נמי דוקא במראה של מתכת שמא יחתוך בה נימין המדולדלין ותירצו דהתם באשה אי נמי במקום שנהגו בה אנשים כנשים דהשתא ליכא משום לא ילבש גבר שמלת אשה ועל זה סמכו היום בקצת מקומות מ״ר.
א וחוזרים לפירוש המשנה, ששנינו בה: ואין מסתפרין מהן בכל מקום לדעת ר׳ מאיר, ולדעת חכמים מותר הדבר ברשות הרבים. תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל המסתפר מגוי רואה במראה שלפניו, כדי שלא ינסה הגוי להורגו בתער שבידו. וגוי המסתפר מישראל, כיון שהגיע הספר היהודי לבלוריתו של הגוי, לא יטפל בה, לפי שהיא ענין של עבודה זרה, אלא שומט את ידו ומניחה. ודנים בפרטי הברייתא.
§ The mishna teaches: And one may not have his hair cut by gentiles anywhere. The Sages taught in a baraita: A Jew who has his hair cut by a gentile should observe the gentile’s actions in a mirror while he cuts his hair. And in the case of a gentile who has his hair cut by a Jew, when the Jew reaches the gentile’s forelock he removes his hand and does not cut it, because it is associated with idol worship.
הכל
(10) אָמַר מָר יִשְׂרָאֵל הַמִּסְתַּפֵּר מִגּוֹי 1 רוֹאֶה בַּמַּרְאָה הֵיכִי דָמֵי אִי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים ל״ל לְמָה לִי מַרְאָה וְאִי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד כִּי רוֹאֶה מַאי הָוֵי לְעוֹלָם ברה״י בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְכֵיוָן דְּאִיכָּא מַרְאָה מִתְחֲזֵי כְּאָדָם חָשׁוּב.
The Master said: A Jew who has his hair cut by a gentile should observe the gentile’s actions in a mirror. The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If it is referring to a haircut performed in a public domain, why do I need a mirror? After all, the gentile will not harm a Jew in public. And if it occurs in a private domain, even if the Jews observes the gentile’s actions, what of it? How does the fact that the Jew is watching prevent the gentile barber from harming him? The Gemara explains: Actually, this is referring to a haircut in a private domain, but since there is a mirror in place, the Jew appears as an important person whom the gentile will hesitate to attack.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "מעובד כוכבים".
ערך פדע
פדע – א(עבודה זרה כט.) אמר שמואל האי פדעתא כמכה של חליל דמיא פי׳ מכה של ברזל (א״ב תרגום פצע תחת פצע פדעא תחות פדעא).
א. [וואנדע.]
היכי דמי אי ברשות הרבים למה לי מראה – פירוש בלאו הכי שרי כדאיתא במתניתין.
ואי ברשות היחיד כי רואה במראה מאי הוי לעולם ברשות היחיד וכי רואה במראה מיחזי כאדם חשוב – פירוש ומתירא הגוי ממנו.
אמר מר [החכם]: ישראל המסתפר מגוי רואה במראה. ויש לשאול: היכי דמי [כיצד מדובר]? אי [אם] התספורת נעשית ברשות הרבים, למה לי להסתכל במראה? הרי הרבים נמצאים שם, ולא יזיק לו. ואי [ואם] ברשות היחיד, כי [כאשר] היהודי רואה את הגוי מאי הוי [מה בכך], והרי עדיין הוא יכול לפגוע בו! ומשיבים: לעולם מדובר ברשות היחיד, וכיון דאיכא [שיש] מראה והוא נראה כמקפיד על מראהו — הרי הוא מתחזי [נראה לו] לגוי כאדם חשוב, והוא חושש להזיק לו.
The Master said: A Jew who has his hair cut by a gentile should observe the gentile’s actions in a mirror. The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If it is referring to a haircut performed in a public domain, why do I need a mirror? After all, the gentile will not harm a Jew in public. And if it occurs in a private domain, even if the Jews observes the gentile’s actions, what of it? How does the fact that the Jew is watching prevent the gentile barber from harming him? The Gemara explains: Actually, this is referring to a haircut in a private domain, but since there is a mirror in place, the Jew appears as an important person whom the gentile will hesitate to attack.
הכל
(11) רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא הֲוָה מִסְתַּפֵּר מִגּוֹי 1 בִּשְׁבִילֵי דִנְהַרְדְּעָא א״ל אֲמַר לֵיהּ חָנָא חָנָא יָאֵי קוֹעָיךְ לְזוּגָא אָמַר תֵּיתֵי לִי דַּעֲבַרִי אדר״מ אַדְּרַבִּי מֵאִיר .
The Gemara relates a relevant incident: Rav Ḥana bar Bizna was having his hair cut by a gentile in one of the side streets of Neharde’a. The barber said to him: Ḥana, Ḥana; Your throat is appealing to the razor. Rav Ḥana bar Bizna said: I have this coming to me, as I violated the ruling of Rabbi Meir, who stated that one may not have his hair cut by a gentile in any location.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "מעובד כוכבים".
ערך קע
קע – א(עבודה זרה כט.) חנא חנא יאה קועיך לזוגא (חולין כח.) כי אתי ממסמס קועיה דמא (בבא קמא קיח) קם רב כהנא שמטיה לקועיה פי׳ גרון.
א. [האלז, קעלהע.]
תיתי לי דעברי אדר׳ מאיר – מדקאמר תיתי לי וכו׳, שמעינן דראוי להחמיר כר׳ מאיר במקום שאפשר לו ושלא להסתפר מגוי בכעין שבילי דנהרדעי,1 וכל שכן דאין לו להסתפר מגוי בינו לבינו דאסור אפי׳ לרבנן.2 וא״ת מאי איריא דאסרי רבנן להסתפר מגוי בינו לבינו תיפוק ליה דאסור להתייחד עמהן מפני שחשודין על שפיכות דמים בלאו טעמא דתספורת, וכן יש לדקדק גם גבי מילדת ומניקה דלעיל.3 וי״ל דבינו לבינו מיירי אפי׳ בענין דליכא איסור יחוד שיש בני אדם מצויין שם קצת,4 נראה לי. ולענין עריות יש ענינים דלא שייך איסור יחוד כגון פתח פתוח לרשות הרבים וכיוצא בה כדאיתא בפ׳ בתרא דקידושין,5 וצ״ע אם נאמר דין זה לענין יחוד דמשום שפיכות דמים, ולענין ייחוד דעריות מיהא משמע לעיל דאין חילוק בין ייחוד ישראל לדגוי לענין זה,6 מדפריך לעיל7 במאי עסקינן אילימא בחד דכוותי׳ גבי ישראל מי שרי וכו׳:
1. צ״ל דלאו דוקא נקט שבילי דנהרדעא דהלא מסקי׳ דלאו כרה״ר דמי, אלא ר״ל אפי׳ ברה״ר גמור.
2. עי׳ בתוס׳ דכ׳ והלכה למעשה דאסור להסתפר וכו׳, וכ״כ המרדכי, ועי׳ בב״י סי׳ קנ״ו דכ׳ שאין כוונתם מעיקר הדין, אלא שטוב להחמיר.
3. כו, א.
4. וכ״כ תוס׳ ד״ה אבל והר״ש משאנץ.
5. פא, א.
6. וכ״כ הר״ש משאנץ ועי׳ לעיל כה, ב בתוס׳ ד״ה לא צריכא.
7. כו, א. ולכאו׳ כוונת רבינו להוכיח מהמשך הגמ׳ דתי׳ אלא בתלתא דכוותה גבי ישראל וכו׳, והיינו דס״ד להתיר בג׳ כמו בישראל ע״ש.
ומסופר, רב חנא בר ביזנא הוה [היה] מסתפר מגוי בשבילי [בשבילים] של העיר נהרדעא, במקום צדדי, אמר ליה [לו] הספר: חנא, חנא, יאי קועיך לזוגא [יפה צוארך לתער]! אמר: תיתי [מגיע] לי שאגיע למצב כזה, על דעברי [שעברתי] על דברי ר׳ מאיר במשנתנו, שאסר להסתפר בכל מקום.
The Gemara relates a relevant incident: Rav Ḥana bar Bizna was having his hair cut by a gentile in one of the side streets of Neharde’a. The barber said to him: Ḥana, Ḥana; Your throat is appealing to the razor. Rav Ḥana bar Bizna said: I have this coming to me, as I violated the ruling of Rabbi Meir, who stated that one may not have his hair cut by a gentile in any location.
הכל
(12) וְאַדְּרַבָּנַן לָא עֲבַר אֵימַר דַּאֲמוּר רַבָּנַן ברה״ר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים ברה״י בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מִי אֲמוּר וְהוּא סָבַר שְׁבִילֵי דִנְהַרְדְּעָא כֵּיוָן דִּשְׁכִיחִי רַבִּים כרה״ר כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ.:
The Gemara asks: And didn’t Rav Ḥana bar Bizna violate the ruling of the Rabbis as well? Say that when the Rabbis stated that it is permitted to have one’s hair cut by a gentile, they were referring to a haircut performed in a public domain; but with regard to a haircut performed in a private domain, did they say that it is permitted? Since the side streets of Neharde’a cannot be considered a public domain, evidently Rav Ḥana bar Bizna violated the ruling of the Rabbis. The Gemara explains: And Rav Ḥana bar Bizna maintains: With regard to the side streets of Neharde’a, since many people are present there, they are similar to a public domain, and it would therefore be permitted to have one’s hair cut there according to the opinion of the Rabbis.
ושואלים: ואדרבנן [ועל דברי חכמים] לא עבר? אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] והתירו להסתפר מגוי ברשות הרבים, ברשות היחיד מי אמור [האם אמרו]? ומסבירים: והוא רב חנא סבר [חשב]: שבילי דנהרדעא כיון דשכיחי [שמצויים שם] רבים, כרשות הרבים דמו [הם נחשבים].
The Gemara asks: And didn’t Rav Ḥana bar Bizna violate the ruling of the Rabbis as well? Say that when the Rabbis stated that it is permitted to have one’s hair cut by a gentile, they were referring to a haircut performed in a public domain; but with regard to a haircut performed in a private domain, did they say that it is permitted? Since the side streets of Neharde’a cannot be considered a public domain, evidently Rav Ḥana bar Bizna violated the ruling of the Rabbis. The Gemara explains: And Rav Ḥana bar Bizna maintains: With regard to the side streets of Neharde’a, since many people are present there, they are similar to a public domain, and it would therefore be permitted to have one’s hair cut there according to the opinion of the Rabbis.
הכל
(13) גוְגוֹי 1 הַמִּסְתַּפֵּר מִיִּשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִבְלוֹרִיתוֹ שׁוֹמֵט אֶת יָדוֹ.: וְכַמָּה אָמַר רַב מַלְכִּיָּה אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה ד שלשה אֶצְבָּעוֹת לְכׇל רוּחַ וָרוּחַ.
The baraita stated: And in the case of a gentile who has his hair cut by a Jew, when the Jew reaches the gentile’s forelock, he removes his hand and does not cut it, because it is associated with idol worship. The Gemara asks: And how much space should the Jew leave around the forelock? Rav Malkiyya says that Rav Adda bar Ahava says: Three fingerbreadths in each and every direction.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "ועובד כוכבים".
אמר רב מלכיה אמר רב אדא בר אהבה ג׳ אצבעות לכל רוח ורוח וקי״ל דהא שמעתתא דרב מלכיה היא דגרסי׳ שפוד שפחות וגומות רב מלכיו בלורית אפר מקלה וגבינה רב מלכיה רב פפא אמר מתני׳ ומתניתא רב מלכיה כו׳ וכבר פירשנוהו בכתובות ובכמה מקומות לפיכך לא הארכנו בכאן פי׳ שפוד ביום טוב שפחות בכתובות גומות בנדה בלורית וגבינה בזו המסכתא אפר מקלה במכות.
וגוי המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו – פירוש הישראל, שדרכן היה באותן גוים באותה בלורית לשם ע״ז.
וכמה – פירוש כמה סמוך לבלוריתו שומט את ידו. אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה שלש אצבעות לכל רוח.
שנינו בברייתא: וגוי המסתפר מישראל, כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו. ומבררים: וכמה ירחיק ממקום הבלורית וישמוט ידו? אמר רב מלכיה אמר רב אדא בר אהבה: שלשה אצבעות לכל רוח ורוח (צד וצד). כיון שהוזכרה הלכה בשמו של רב מלכיה, ויש חכם ששמו דומה לו מאד, רב מלכיו, היה צורך לסדר ולהבהיר מה הן ההלכות המיוחסות לכל אחד מהם.
The baraita stated: And in the case of a gentile who has his hair cut by a Jew, when the Jew reaches the gentile’s forelock, he removes his hand and does not cut it, because it is associated with idol worship. The Gemara asks: And how much space should the Jew leave around the forelock? Rav Malkiyya says that Rav Adda bar Ahava says: Three fingerbreadths in each and every direction.
הכל
(14) אָמַר רַב חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא שַׁפּוּד שְׁפָחוֹת וְגוּמוֹת רַב מַלְכִּיּוֹ בְּלוֹרִית אֵפֶר מִקְלֶה וּגְבִינָה רַב מַלְכִּיָּה.
In addition to Rav Malkiyya, whose ruling was just cited, there was another amora known as Rav Malkiyyu. In order to avoid confusing the two, the Gemara records their respective rulings. Rav Ḥanina, son of Rav Ika, says: The statements concerning a skewer, maidservants, and follicles were issued by Rav Malkiyyu; the rulings concerning a forelock, burnt ashes, and cheese were stated by Rav Malkiyya.
ערך בלר
בלר – א(עבודה זרה יא:) יום תגלחת זקנו ובלוריתו. (סנהדרין כא.) בגמ׳ דלא ירבה לו כולם מגדלי בלורית היו. (עבודה זרה כט. מכות כא) בלורית ואפר מקלה וגבינה. תפשה בבלוריתא. (סנהדרין פב) הגונב את הקסוה פי׳ ציצית של שיער (א״ב: פי׳ בלורית בלשון רומי קווצות שער).
א. [פלעכט, האאר, לאקען.]
שפוד – באין צדין במסכת ביצה.
שפחות – בכתובות באע״פ.
גומות – בנדה בבא סימן הני תלת שמעתא דרב מלכיו אמרינהו משמיה דרב אדא בר אהבה.
בלורית – דהכא.
אפר מקלה – דמכות פרק בתרא לא יתן אדם אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע. אפר מקלה אפר הכירה שקלוי ושרוף מאד ושחור ונראה ככתובת קעקע.
וגבינה – הכא בפירקא (דף לה:) אמר רב מלכיה אמר רב אדא בר אהבה מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר.
אמר רב חנינא בריה [בנו] של רב איקא: ההלכות בשפוד, בשפחות, ובגומות — הן של רב מלכיו, ההלכות בבלורית, באפר מקלה, ובגבינה — הן של רב מלכיה.
In addition to Rav Malkiyya, whose ruling was just cited, there was another amora known as Rav Malkiyyu. In order to avoid confusing the two, the Gemara records their respective rulings. Rav Ḥanina, son of Rav Ika, says: The statements concerning a skewer, maidservants, and follicles were issued by Rav Malkiyyu; the rulings concerning a forelock, burnt ashes, and cheese were stated by Rav Malkiyya.
הכל
(15) אָמַר רַב פָּפָּא מתני׳ מַתְנִיתִין וּמַתְנִיתָא רַב מַלְכִּיָּה שְׁמַעְתָּתָא רַב מַלְכִּיּוֹ וסימנא מַתְנִיתָא מַלְכְּתָא מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁפָחוֹת.:
Rav Pappa said a different opinion: Statements from the Mishna and baraita were issued by Rav Malkiyya, whereas rulings of halakha that are not related to a mishna or baraita were taught by Rav Malkiyyu. And the mnemonic to remember this is: The Mishna is a queen [malketa], i.e., the statements that are referring to a mishna were made by Rav Malkiyya, whose name is similar to the Aramaic term for queen. The Gemara asks: What is the difference between the opinions of Rav Ḥanina and Rav Pappa? The Gemara answers: There is a difference between them with regard to the halakha concerning maidservants. According to Rav Ḥanina, this halakha was stated by Rav Malkiyyu, whereas Rav Pappa holds that it was taught by Rav Malkiyya, as it is referring to a dispute in a mishna.
מתניתין ומתניתא – הנך דאיתמר אפירושא דמתני׳ ובריית׳ רב מלכיה והנך דאיתמר שמעתתא באפי נפשייהו ולא אפירושא דמתנית׳ רב מלכיו.
מתני׳ מלכתא – היא דמותבינן מינה לאמורא ורב מלכיה שמו דומה לנקבה.
מאי בינייהו – בין רב פפא לרב חנינא.
איכא בינייהו שפחות – דאוקי רב חנינא כרב מלכיו ורב פפא כרב מלכיה ומעייל אפר מקלה כרב מלכיו דהנך תלת שפוד ואפר מקלה וגומות שמעתא נינהו ולא אמתני׳ קיימא אבל שפחות א״ר מלכיה הלכה כר״א דאמר במשנתינו אפי׳ הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר בלורית דהכא אפירושא דמתניתא קאי דקתני לעיל שומט את ידו ואתי איהו לפרושי שיעורה וכן גבינה דקתני מתני׳ אלו דברים האסורים כו׳ אמרינן מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבי׳ ופי׳ רב מלכיה. והא דנקיט תלמודא איכא בינייהו שפחות ולא נקט שפחות ואפר מקלה אמילתיה דרב מלכיה דאתנח ביה רב פפא סימן נקט.
איכא בינייהו שפחות – פירש״י1 והאי דלא נקיט תלמודא שפחות ואפר מקלה, ואע״ג דאפר מקלה שמעתא היא ומיתוקמא כרב מלכיו אליבא דרב פפא אמילתיה דרב מלכיה דאתנח ביה סימנא נקיט. ובספר הישר פי׳ כאן כמו כן ולא עיין בפירש״י.2 וה״ר יהודה בן ה״ר יום טוב זקינינו פי׳ דאפר מקלה חשיב לה בכלל מתני׳ מפני שנאמרה על משנה דהכותב כתיבת קעקע במכות (דף כא.) ואע״ג דלא קיימא לפרש המשנה, אבל גומות לא חשבינן מתני׳ אע״ג דמיירי במשניות דנדה ובהרבה משניות וברייתות בהבאת שתי שערות, דהא לא קיימא משום משנה דברייתא דליירא בגומות,3 מ״ר:
1. בד״ה א״ב, ובנדה נב, א. ובמכות כא, א כ״כ בשם י״מ, וכ״כ תוס׳ בכתובות סא, ב בשם רשב״ם, אכן יעוי׳ ברש״י במכות שם דפי׳ דדוקא שפחות מגרע מרב מלכיו ואוקמא אדרב מלכיא אבל אפר מקלה כדקאי קאי, כלומר דמתני׳ דוקא רב מלכיא ולא רב מלכיו, אבל שמעתתא יש מהם רב מלכיו ויש מהם רב מלכיא, ואפר מקלה רב מלכיא אמרה, וכלשון זה פי׳ התוס׳ בנדה שם ובעוד מקומות.
2. וכ״כ הריטב״א כאן ובנדה ובמכות בשם ר״ת, אמנם תוס׳ בכתובות שם כ׳ בשם ר״ת להיפך וכפירש״י במכות.
3. וכ״כ הר״ש משאנץ בשמו ובתוס׳ הרא״ש, ועי׳ בפירוש הר״ח בביצה כח, ב שכתב: שפחות ובלורית אפר מקלה וגבינה רב מלכיא שאלו כולן מתני׳ נינהו ע״כ, וכ״כ הערוך ערך שפד, וצ״ב דהא אפר מקלה הוי שמעתתא, ולפי׳ ה״ר יהודה מבואר היטב.
איכא ביניהו שפחות – הפתרון הראשון שפירש בו המורה נראה לי והשיני אינו נראה לי ועיין בפרק אין צדין ובפרק אילו הן הלוקין בקוטרסי, ושם פירשתי כלשון הראשון של מורה.
איכא בינייהו שפחות – פי׳ דאתמרא המתני׳ והוא הדין דאיכא בינייהו אפר מקלה דהוי שמעתא והא דלא נקטה פרש״י ז״ל בלישנא חדא דלא דק אלא אדרב מלכיה דאיתנח ביה סימנא מתניתא מלכתא ובלישנא אחרינא פי׳ דרב פפא לא איירי אלא בדרב מלכיו וההיא בלחוד אתמרא קמיה והא דקאמר שמעתתא רב מלכיו לאו אכולהו שמעתתא קאי דהא רב פפא לא איירי באפר מקלה אלא הכי קאמר דמהנהו דאדכרו בדרב מלכיו מאי דהוי מתני׳ או מתניתא לא הויין דידיה אבל מאי דאית ביה שמעתתא הויין דידיה זה דרך הפי׳ ההוא ולאו דקאמר דלא פליג רב פפא כלל באפר מקלה ושהוא מורה שהוא לרב מלכיה שאין הפי׳ ההוא לשון הגמ׳ אלא כונת הפי׳ הזה כמו שכתבתי וכן שמעתי ור״ת ז״ל פירש דהכי קאמר איכא בינייהו שפחות דלא קיימא בדוכתא ובעינן להחליפה בשכנגדה דהיינו אפר מקלה וכאילו קאמר שפחות ושכנגדה.
אמר רב פפא: מתניתין ומתניתא [משנתנו והברייתות] מה שמתייחס אליהן — אמר רב מלכיה, שמעתתא [הלכות] אחרות הן של רב מלכיו, וסימנא [והסימן] לדבר זה: שאומרים מתניתא מלכתא [המשנה היא מלכה], שהוא דומה לשם ״מלכיה״. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין רב פפא לרב חנינא? איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי שפחות, שדברים אלה הם מתייחסים למשנה, ולפיכך הם מדבריו של רב מלכיה לדעת רב פפא.
Rav Pappa said a different opinion: Statements from the Mishna and baraita were issued by Rav Malkiyya, whereas rulings of halakha that are not related to a mishna or baraita were taught by Rav Malkiyyu. And the mnemonic to remember this is: The Mishna is a queen [malketa], i.e., the statements that are referring to a mishna were made by Rav Malkiyya, whose name is similar to the Aramaic term for queen. The Gemara asks: What is the difference between the opinions of Rav Ḥanina and Rav Pappa? The Gemara answers: There is a difference between them with regard to the halakha concerning maidservants. According to Rav Ḥanina, this halakha was stated by Rav Malkiyyu, whereas Rav Pappa holds that it was taught by Rav Malkiyya, as it is referring to a dispute in a mishna.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.