״רגלה של בהמה זו עולה״, יכול תהא כולה עולה? תלמוד לומר: ״ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה׳ כל אשר יתן ממנו לה׳ יהיה קדש״ (ויקרא כז, ט), מה שהוא נותן ממנו הריהו קודש, ולא כולה קודש.
(1) 
רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה יָכוֹל תְּהֵא כּוּלָּהּ עוֹלָה תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא כ״ז:ט׳} כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה׳ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ מִמֶּנּוּ קוֹדֶשׁ וְלֹא כּוּלָּהּ קוֹדֶשׁ.
רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה יָכוֹל תְּהֵא כּוּלָּהּ עוֹלָה תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא כ״ז:ט׳} כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה׳ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ מִמֶּנּוּ קוֹדֶשׁ וְלֹא כּוּלָּהּ קוֹדֶשׁ.The leg of this animal is a burnt offering, one might have thought that all of the animal will be a burnt offering. Therefore, the verse states: “And if it is an animal of those that they bring as an offering to the Lord, anything of it that one gives to the Lord, it shall be sacred” (Leviticus 27:9). The verse indicates that the part of it that one gives will be sacred, but not all of the animal will be sacred.
The leg of this animal is a burnt offering, one might have thought that all of the animal will be a burnt offering. Therefore, the verse states: “And if it is an animal of those that they bring as an offering to the Lord, anything of it that one gives to the Lord, it shall be sacred” (Leviticus 27:9). The verse indicates that the part of it that one gives will be sacred, but not all of the animal will be sacred.
הכל
(2) יָכוֹל תֵּצֵא לְחוּלִּין ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר יִהְיֶה בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא הָא כֵּיצַד אתִּמָּכֵר לְצוֹרְכֵי עוֹלוֹת וְדָמֶיהָ חוּלִּין חוּץ מִדְּמֵי אוֹתוֹ אֵבֶר שֶׁבָּהּ דִּבְרֵי ר״מ רַבִּי מֵאִיר .
A non-sacred animal with a consecrated limb may not be sacrificed. Accordingly, one might have thought that the consecrated limb may be redeemed and thereby transferred to non-sacred status. Therefore the verse states: “Shall be,” meaning: It shall be as it is, i.e., the limb remains consecrated. How is this possible, i.e., what should one do in this case? The animal should be sold for the needs of burnt offerings, i.e., to an individual who will sacrifice the entire animal as a burnt offering, and the payment received for the animal will be non-sacred, except for the payment received in exchange for that limb of it that was consecrated. This is the statement of Rabbi Meir.
יכול תצא – שאר הבהמה לחולין:
בהוייתה תהא – בקדושתה תהא:
חוץ מדמי אותו אבר שבה – שהקדיש שדמיו יהא קדוש:
תימכר לצורכי עולה ודמיה חולין – דהא לא אקדיש גופה.
חוץ מדמי אבר – שלא יקבל דמה כיון דנחתא ליה קדושת הגוף אינו רשאי למוכרה ואם מכרה אינה מכורה שהרי עולתו היא וכיון דלא נפקא לחולין דתמימה היא אין קדושה חלה על מעות האבר הלכך אינה מכורה. וא״ת נמצא לוקח זה מקריב עולה חסירה אבר שאין אבר זה שלו הא פרכי׳ לה בפ״ק דתמורה (דף יא:) ומשנינן לה כגון דאמר הרי עלי עולה בחייה.
ימכר לצרכי עולה – וא״ת וכי לוקח זה מקריב עולה חסירה אבר שאין אבר זה שלו הא פרכינן פ״ק דתמורה (דף יא:) ומשני כגון דאמר הרי עלי עולה בחייה כלומר כמו שיכול לחיות ואע״פ שנחתך רגלה מן הארכובה ולמטה והא דלא קא משני כגון דאמר רגלה של זו עולה לפטור עולתו של פלוני כמ״ד פ״ק דחולין (דף כג:) הרי עלי לחם לפטור תודתו של פלוני י״ל דלא נקט לה אלא על לשון מימרא דאמורא אבל לשון הברייתא לא מישתמע הכי.
יכול יפדה את רגלה ותצא לחולין? תלמוד לומר: ״יהיה״ — בהוייתה תהא, שלא ניתן לפדות את הרגל מיד המזבח. הא כיצד ייעשה בה? תמכר הבהמה לצורכי עולות, לאנשים שחייבים קרבן עולה, כדי שיקריבוה, ודמיה חולין, חוץ מדמי אותו אבר שבה, שאינו יכול לפדותו, אלו דברי ר׳ מאיר.
A non-sacred animal with a consecrated limb may not be sacrificed. Accordingly, one might have thought that the consecrated limb may be redeemed and thereby transferred to non-sacred status. Therefore the verse states: “Shall be,” meaning: It shall be as it is, i.e., the limb remains consecrated. How is this possible, i.e., what should one do in this case? The animal should be sold for the needs of burnt offerings, i.e., to an individual who will sacrifice the entire animal as a burnt offering, and the payment received for the animal will be non-sacred, except for the payment received in exchange for that limb of it that was consecrated. This is the statement of Rabbi Meir.
הכל
(3) רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי ור״ש וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים מִנַּיִן לָאוֹמֵר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה שֶׁכּוּלָּהּ עוֹלָה תַּלְמוּד לוֹמַר כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה׳ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּהּ.
Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: From where is it derived that in the case of one who says: The leg of this animal is a burnt offering, all of the animal becomes a burnt offering? The verse states: “All that any man give of such to the Lord shall be holy” (Leviticus 27:9). The term “shall be” serves to include all of the animal, indicating that it all becomes sacred.
ר׳ יהודה ור׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים: מנין לאומר ״רגלה של זו עולה״, שכולה עולה? תלמוד לומר: ״כל אשר יתן ממנו לה׳ יהיה קדש״, ומה שנאמר ״יהיה״ בא לרבות את כולה. הרי שבקדשי מזבח, אם הקדיש איבר אחד — פושטת הקדושה בכולה.
Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: From where is it derived that in the case of one who says: The leg of this animal is a burnt offering, all of the animal becomes a burnt offering? The verse states: “All that any man give of such to the Lord shall be holy” (Leviticus 27:9). The term “shall be” serves to include all of the animal, indicating that it all becomes sacred.
הכל
(4) וַאֲפִילּוּ למ״ד לְמַאן דְּאָמַר אֵין כּוּלָּהּ עוֹלָה הָנֵי מִילֵּי דְּאַקְדֵּישׁ דָּבָר שֶׁאֵין הַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ באֲבָל דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ קָדְשָׁה כּוּלָּהּ.
And even according to the one, Rabbi Meir, who says that if one states: The leg of this animal is a burnt offering, not all of the animal is a burnt offering, that statement applies only if one consecrated an item that its life does not depend on, e.g., its leg. But if he consecrated an item that its life depends on, such as its head, the entire animal is consecrated. This presents a difficulty for Rava, who holds that the baraita that discusses consecration of the head is referring to items consecrated in order to purchase offerings for the altar. Why, then, isn’t the entire animal consecrated?
ואפילו למ״ד כו׳ – הכי אוקימנא בשילהי פ״ק דתמורה (דף יא:) דלא פליגי ר״מ ורבי יהודה אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו כגון מן הארכובה ולמטה.
ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר, ר׳ מאיר] שאם אמר ״רגלה של זו עולה״ אין כולה עולה, הני מילי דאקדיש [דברים אלו אמורים כשהקדיש] דבר שאין הנשמה תלויה בו, כגון רגלה, אבל כשהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו, כגון ראשה — קדשה כולה. ולדברי רבא, שהברייתא בענין מקדיש ראש עבד ופרה מדברת בקדשי מזבח, מדוע כשהקדיש ראש פרה לא קדשה כולה?
And even according to the one, Rabbi Meir, who says that if one states: The leg of this animal is a burnt offering, not all of the animal is a burnt offering, that statement applies only if one consecrated an item that its life does not depend on, e.g., its leg. But if he consecrated an item that its life depends on, such as its head, the entire animal is consecrated. This presents a difficulty for Rava, who holds that the baraita that discusses consecration of the head is referring to items consecrated in order to purchase offerings for the altar. Why, then, isn’t the entire animal consecrated?
הכל
(5) (אֶלָּא) לָא קַשְׁיָא הָא בִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף הָא בִּקְדוּשַּׁת דָּמִים.
Rava responds: Rather, both baraitot are referring to items consecrated for the altar, and even so it is not difficult. This baraita, which indicates that if one consecrated the head the entire animal is consecrated, is referring to inherent sanctity, i.e., where he consecrated the head for the purpose of sacrificing it on the altar. That baraita, which teaches that if he consecrated the head it alone is consecrated, is referring to sanctity that inheres in its value, that is, where he consecrated the head for the sake of purchasing offerings.
הא בקדושת הגוף הא בקדושת דמים – אי אקדשיה לראש בהמה בקדושת דמים למזבח שימכר ויקח בדמיו קרבן למזבח ודאי אין לו אלא ראשה דאפשר למכור הראש לבדו. אבל אי אקדשיה קדושת הגוף [ליקרב הוא עצמו למזבח הוא ואי אפשר לחלוק הראש מן הגוף] פשטה הקדושה בכולה דאי אפשר לשחוט הראש לשם עולה והגוף לשם חולין דהא אין שוחטין חולין בעזרה:
ה״ג: לא קשיא ולא גרסי׳ אלא.
הא בקדושת הגוף – הא דקתני פשטה קדושה בכולה כגון דאקדשה קדושת הגוף דאמר ראש בהמה זו אקריב עולה וברייתא דלעיל דאין לקדשי מזבח אלא ראשה של פרה כגון דאקדשה לדמים דאמר ראש בהמה זו עלי לדמי עולה דומיא דעבד וחמור דלא שייכא בהו קדושת הגוף להקרבה.
אלא, ענה רבא לאביי: לא קשיא [אין זה קשה], אף שבשני המקרים מדובר בקדשי מזבח, הא [ברייתא זו], שעולה ממנה שאם מקדיש ראש בהמה קדשה כולה — עוסקת בקדושת הגוף, שמקדיש את הראש עצמו למזבח, הא [ברייתא זו], שהמקדיש ראש פרה לא קדשה כולה — עוסקת בקדושת דמים, וכגון שאמר: ״דמי ראש פרה זו עלי לקרבן״.
Rava responds: Rather, both baraitot are referring to items consecrated for the altar, and even so it is not difficult. This baraita, which indicates that if one consecrated the head the entire animal is consecrated, is referring to inherent sanctity, i.e., where he consecrated the head for the purpose of sacrificing it on the altar. That baraita, which teaches that if he consecrated the head it alone is consecrated, is referring to sanctity that inheres in its value, that is, where he consecrated the head for the sake of purchasing offerings.
הכל
(6) וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר מַקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף.
Abaye responded: But wasn’t it you, Master, who said that if one consecrated a male animal for its value, it is sanctified with inherent sanctity and it is itself sacrificed? This undermines the distinction that Rava is attempting to draw between inherent sanctity and sanctity that inheres in value.
[והא מר הוא דאמר – רבא במסכת תמורה הקדיש זכר לדמיו שאמר דמי זכר זה עולה קדוש קדושת הגוף (עז) והזכר עצמו קדוש הואיל וראוי למזבח הכא נמי הואיל וראויה האי פרה לקדשי מזבח כיון דאקדשה קדושת דמים תהא קדושת מזבח ותפשוט קדושה בכולה:
והא מר הוא דאמר – בפ״ק דתמורה (דף יא:) הקדיש זכר איל דחזי לעולה ואקדשיה לדמי עולה קדוש קדושת הגוף והוא עצמו יקרב עולה דמיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף הואיל והוא חזי לגופיה ה״נ כי אמר ראש פרה לדמי עולה תיקדש לגופה (הוא) הואיל והיא חזיא תפשוט קדושה בכולה.
אמר לו אביי לרבא: והא מר [והרי אדוני] הוא שאמר: מקדיש זכר (איל) לדמיו, כלומר, לדמי עולה — קדוש קדושת הגוף, וקרב בעצמו, למרות שהקדישו לדמיו, שכיון שהוא ראוי להקרבה אינו יוצא מידי המזבח. ואם כן, גם אם מקדיש ראש פרה לדמיו — יקדש לגופו, שהרי הפרה ראויה להקרבה, ותתפשט הקדושה בכולה, ומדוע נאמר בברייתא שאין להקדש אלא ראשה?
Abaye responded: But wasn’t it you, Master, who said that if one consecrated a male animal for its value, it is sanctified with inherent sanctity and it is itself sacrificed? This undermines the distinction that Rava is attempting to draw between inherent sanctity and sanctity that inheres in value.
הכל
(7) לָא קַשְׁיָא הָא גדְּאַקְדֵּישׁ כּוּלָּהּ הָא דְּאַקְדֵּישׁ חַד אֵבֶר.
Rava responds: It is not difficult. This statement, that an animal that was consecrated for its value attains inherent sanctity, applies only in a case where he consecrated the entire animal. There, in the baraita discussing the consecration of the head, it is referring to a situation where he consecrated only one limb. In such a case, the animal does not attain inherent sanctity.
הא דאקדיש כוליה – לדמיו קדוש קדושת הגוף דליכא אלא חד מיגו.
הא דאקדיש חד אבר – כגון הכא דאמר ראש פרה לדמי עולה לא אמרינן מיגו דקדיש חד אבר קדשה נמי כולה ומיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף דתרי מיגו לא אמרינן יחד.
השיב רבא לאביי: לא קשיא [אין זה קשה], הא [דין זה], שקדושת הגוף חלה על הבהמה למרות שהקדישה לדמיה, הוא במקרה דאקדיש [שהקדיש] את הבהמה כולה לדמי קרבן, ומתוך שנתקדשה כולה לדמיה, חלה עליה קדושת הגוף. אבל הא [ברייתא זו, של המקדיש ראש פרה], עוסקת במקרה דאקדיש חד אבר [שהקדיש רק איבר אחד], ואין אומרים שמתוך שקדש איבר אחד לדמיו — תחול קדושת הגוף על הבהמה כולה.
Rava responds: It is not difficult. This statement, that an animal that was consecrated for its value attains inherent sanctity, applies only in a case where he consecrated the entire animal. There, in the baraita discussing the consecration of the head, it is referring to a situation where he consecrated only one limb. In such a case, the animal does not attain inherent sanctity.
הכל
(8) חַד אֵבֶר נָמֵי אִיבְּעוֹיֵי אִיבַּעְיָא לַן דְּבָעֵי רַבָּה הִקְדִּישׁ אֵבֶר לְדָמָיו מַהוּ.
Abaye replied: Actually, we also raised a dilemma with regard to a case where one consecrated only one limb. As Rabba raised a dilemma: If one consecrated a limb for its value in order to bring an offering with the proceeds, what is the halakha as to whether or not the entire animal is consecrated? If your interpretation of the baraita is correct, Rabba can resolve his question based on the baraita and conclude definitively that the entire animal is not sanctified for the altar.
אבר נמי איבעויי איבעיא ליה למר – בשילהי פ״ק דתמורה (דף יא:).
הקדיש אבר לדמיו מהו – שתקדש כל הבהמה לגופה מי אמרי׳ מיגו דקדיש חד אבר לדמי קדיש לגופיה ומיגו דקדיש חד אבר קדשה כולה א״ד תרי מיגו לא אמרינן ואם איתא תפשוט ליה למר מהא ברייתא דלא דהא קתני אין להקדש אלא ראשה ואוקמה לה בקדשי מזבח ודקאמר לדמי.
אמר אביי לרבא: חד אבר נמי איבעויי איבעיא לן [והרי איבר אחד גם כן נשאל לנו], דבעי [ששאל] רבה: הקדיש אבר לדמיו, מהו? האם חלה קדושת הגוף על כל הבהמה? ואם כדבריך, שהברייתא מדברת במקדיש איבר לדמיו, מדוע לא פשט רבה משם שאינו קדוש ליקרב כולו?
Abaye replied: Actually, we also raised a dilemma with regard to a case where one consecrated only one limb. As Rabba raised a dilemma: If one consecrated a limb for its value in order to bring an offering with the proceeds, what is the halakha as to whether or not the entire animal is consecrated? If your interpretation of the baraita is correct, Rabba can resolve his question based on the baraita and conclude definitively that the entire animal is not sanctified for the altar.
הכל
(9) כִּי אִיבְּעִי לַן בְּתָם הָכָא בְּבַעַל מוּם דּוּמְיָא דַּחֲמוֹר.
Rava responded: We raised this dilemma and entertained the possibility that the entire animal might be sanctified to the altar only in a case where the animal is unblemished, and is therefore fit to be used as an offering. But here, the baraita is referring to a blemished animal, similar to the parallel case of the donkey, which is unfit to be sacrificed. Since the animal in question is unfit for the altar, it is clear that the entire animal is not sanctified.
בתם – דאיכא למימר דתיחות ליה קדושת הגוף דהא חזי להקרבה וברייתא דפשיטא ליה דלא קדשה כולה בבעל מום קא מיירי דומיא דעבד וחמור דלא חזו לגופייהו.
השיב רבא לאביי: כי איבעי לן [כאשר נשאלה לנו] שאלה זו, היה זה במקדיש איבר של בעל חיים תם, שגופו ראוי ליקרב על המזבח, ובזה יש לומר שמתוך שחלה עליו קדושת דמים למזבח — כל גופו קדוש להקרבה. אבל הכא [כאן, בברייתא] מדובר במקדיש ראש של בעל מום, שאינו ראוי ליקרב, דומיא [בדומה] לחמור, שהושווה אליו דינה של הפרה. והואיל והקדיש דמיו של דבר שאינו ראוי להקרבה — אין לומר שתחול עליו קדושת דמים.
Rava responded: We raised this dilemma and entertained the possibility that the entire animal might be sanctified to the altar only in a case where the animal is unblemished, and is therefore fit to be used as an offering. But here, the baraita is referring to a blemished animal, similar to the parallel case of the donkey, which is unfit to be sacrificed. Since the animal in question is unfit for the altar, it is clear that the entire animal is not sanctified.
הכל
(10) בַּעַל מוּם נָמֵי אִיבְּעוֹיֵי אִיבַּעְיָא לַן דְּבָעֵי רַבָּה דדְּמֵי רֹאשִׁי לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ מַהוּ כִּי אִבַּעְיָא לָן מִקַּמֵּי דְּאֶשְׁמְעַהּ לְהָא מַתְנִיתָא הַשְׁתָּא דְּשַׁמְעַהּ הָא מַתְנִיתָא לָא מִיבַּעְיָא לַן.
Abaye responded: In fact, we also raised a dilemma with regard to a case where the animal is blemished and unfit to be sacrificed. As Rabba raised a dilemma: If one said: It is incumbent upon me to donate the value of my head to purchase offerings to be sacrificed on the altar, what is the halakha? Is he obligated in his entire value or not? A person is certainly not fit to be an offering, and yet Rabba does not resolve his question based on the baraita. Rava answered: We only raised this dilemma before hearing this baraita. Now that we have heard this baraita, we no longer raise this dilemma, as we concluded from the baraita that the entirety of the animal is not consecrated.
שאל אביי: והרי דינו של בעל מום שאינו ראוי ליקרב נמי איבעויי איבעיא לן [גם כן נשאל לנו], דבעי [ששאל] רבה, מי שאמר: ״הרי עלי דמי ראשי לגבי מזבח״, מהו? האם יביא קרבן מדמי כולו? והרי אדם ודאי אינו עומד להקרבה, ולא פשט רבה את שאלתו מן הברייתא! השיב רבא לאביי: כי אבעיא לן [כאשר נשאלה לנו שאלה זו] היה זה מקמי דאשמעה להא מתניתא [לפני ששמע רבה את הברייתא הזו], השתא דשמעה הא מתניתא לא מיבעיא לן [עכשיו ששמע את הברייתא הזו לא נשאלה לנו], ואינו מביא בדמי כולו.
Abaye responded: In fact, we also raised a dilemma with regard to a case where the animal is blemished and unfit to be sacrificed. As Rabba raised a dilemma: If one said: It is incumbent upon me to donate the value of my head to purchase offerings to be sacrificed on the altar, what is the halakha? Is he obligated in his entire value or not? A person is certainly not fit to be an offering, and yet Rabba does not resolve his question based on the baraita. Rava answered: We only raised this dilemma before hearing this baraita. Now that we have heard this baraita, we no longer raise this dilemma, as we concluded from the baraita that the entirety of the animal is not consecrated.
הכל
(11) גּוּפָא בָּעֵי רַבָּה דְּמֵי רֹאשִׁי לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ מַהוּ נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ אוֹ אֵינוֹ נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ.
§ The Gemara returns to the aforementioned matter itself. Rabba raised a dilemma: If one said: It is incumbent upon me to donate the value of my head to purchase offerings to be sacrificed on the altar, what is the halakha? Is it assessed by the significance of the body part in question, and since he consecrated a vital organ he is obligated in his entire value? Or perhaps it is not assessed by the significance of the body part in question, and only the head is consecrated.
דמי ראשי למזבח מי נידון בכבודו או אין נידון בכבודו – ויהיב פלגא דמים והרי אין לך בעל מום למזבח גדול מזה שהוא אדם וקא מיבעיא ליה ואמאי תיפשוט ליה מההיא דאין נידון.
א ומביאים את גופא [גופה] של שאלת רבה שהוזכרה לעיל. בעי [שאל] רבה: ״דמי ראשי לגבי מזבח״, מהו? האם נידון בכבודו, והואיל והקדיש איבר שהנשמה תלויה בו התחייב בדמי כולו, או אינו נידון בכבודו, ולא הקדיש אלא דמי ראשו?
§ The Gemara returns to the aforementioned matter itself. Rabba raised a dilemma: If one said: It is incumbent upon me to donate the value of my head to purchase offerings to be sacrificed on the altar, what is the halakha? Is it assessed by the significance of the body part in question, and since he consecrated a vital organ he is obligated in his entire value? Or perhaps it is not assessed by the significance of the body part in question, and only the head is consecrated.
הכל
(12) לָא אַשְׁכְּחַן בְּדָמִים דְּאֵינוֹ נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ אוֹ דִלְמָא לָא אַשְׁכְּחַן לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ דְּנִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ תֵּיקוּ.
The Gemara explains the underlying issue: It can be argued that we have not found a case of assessments that is not assessed by the significance of the body part that was specified. Therefore, if one obligated himself in the value of a vital organ he should have to pay the entity’s entire value. Or perhaps he should be obligated only in the value of the head, as we have not found a case of an animal that is sacrificed on the altar that is assessed by the significance of the body part in question, i.e., that if one consecrates the value of one vital organ the entire animal is consecrated. The Gemara concludes: The dilemma shall stand [teiku] unresolved.
לא אשכחן – דקדוש בערכין דאין נידון בכבודו או דלמא לא אשכחן בעל מום לגבי מזבח דנידון בכבודו וכדתרצינן (התם) [הכא] בבעל מום דומיא דחמור:
ומסבירים את הספק: מצד אחד, הרי לא אשכחן [לא מצאנו] בהקדש דמים שאם הקדיש איבר חשוב אינו נידון בכבודו, ולכן ישלם דמי כולו, או דלמא [שמא] נאמר: הרי לא אשכחן [לא מצאנו] לגבי הקדש למזבח דין נידון בכבודו, ולכן ישלם לפי דמי ראשו? לשאלה זו לא נמצא פתרון, ותיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
The Gemara explains the underlying issue: It can be argued that we have not found a case of assessments that is not assessed by the significance of the body part that was specified. Therefore, if one obligated himself in the value of a vital organ he should have to pay the entity’s entire value. Or perhaps he should be obligated only in the value of the head, as we have not found a case of an animal that is sacrificed on the altar that is assessed by the significance of the body part in question, i.e., that if one consecrates the value of one vital organ the entire animal is consecrated. The Gemara concludes: The dilemma shall stand [teiku] unresolved.
הכל
(13) בָּעֵי רָבָא העֶרְכִּי עָלַי לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ מַהוּ נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד אוֹ אֵין נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד.
Rava raised a further dilemma: If one said: It is incumbent upon me to donate my valuation for the altar, rather than for Temple maintenance, as is usually the case, what is the halakha? Is this case determined based on affordability if he is poor, like regular valuations? Or perhaps it is not determined based on affordability, and he is obligated in the full valuation even if he is poor.
ועוד בעי [שאל] רבא: האומר ״ערכי עלי לגבי מזבח״, ולא לבדק הבית, כסתם ערכין, מהו? האם נידון בהשג יד, כלומר, אם הוא עני, האם נותן לפי השג ידו ודי בכך, או אין נידון בהשג יד וחייב לשלם כשיעשיר?
Rava raised a further dilemma: If one said: It is incumbent upon me to donate my valuation for the altar, rather than for Temple maintenance, as is usually the case, what is the halakha? Is this case determined based on affordability if he is poor, like regular valuations? Or perhaps it is not determined based on affordability, and he is obligated in the full valuation even if he is poor.
הכל
(14) לָא אַשְׁכְּחַן בַּעֲרָכִין דְּאֵין נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד אוֹ דִלְמָא לָא אַשְׁכְּחַן לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ דְּמִיפְּרִיק אֶלָּא בְּשׇׁוְיוֹ תֵּיקוּ.
The Gemara explains the sides of the dilemma: One can argue that we have not found a case of valuations that is not determined based on affordability. Therefore, the principle of affordability should apply even when one vows for the purpose of sacrificing offerings on the altar. Or perhaps this case should not be determined based on affordability, as we have not found an item that is consecrated for the purpose of sacrificing offerings on the altar that is redeemed in a manner other than according to its value. The Gemara again concludes: The dilemma shall stand unresolved.
ומסבירים את הספק: מצד אחד, הרי לא אשכחן [לא מצאנו] בערכין מקרה שאין נידון בהשג יד, ולכן גם כשהעריך למזבח יחול דין זה, או דלמא [שמא] נאמר: הרי לא אשכחן [לא מצאנו] בנודרים לגבי מזבח דמיפריק [שדבר נפדה] אלא בשויו? שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
The Gemara explains the sides of the dilemma: One can argue that we have not found a case of valuations that is not determined based on affordability. Therefore, the principle of affordability should apply even when one vows for the purpose of sacrificing offerings on the altar. Or perhaps this case should not be determined based on affordability, as we have not found an item that is consecrated for the purpose of sacrificing offerings on the altar that is redeemed in a manner other than according to its value. The Gemara again concludes: The dilemma shall stand unresolved.
הכל
(15) בָּעֵי רַב אָשֵׁי והִקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחוּזָּה לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ מַהוּ מִי אָמְרִינַן לָא אַשְׁכְּחַן שְׂדֵה אֲחוּזָּה דְּמִיפָּרְקָא אֶלָּא בֵּית זֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף אוֹ דִלְמָא לָא אַשְׁכְּחַן לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ דְּמִיפְּרִיק אֶלָּא בְּשׇׁוְיוֹ תֵּיקוּ.:
Rav Ashi raised a similar dilemma: If a person consecrated an ancestral field for the purpose of sacrificing offerings on the altar, rather than for Temple maintenance, as is usually the case, what is the halakha? Do we say that we have not found a case of an ancestral field that is redeemed other than by the standard rate established by the Torah, which is that an area fit for the sowing of a ḥomer, a kor, of barley seed is redeemed for fifty silver shekels? Or perhaps it should be redeemed according to its market value, as we have not found a case of an item that is consecrated for the purpose of sacrificing offerings on the altar that is redeemed in a manner other than according to its value. Once again, the Gemara states: The dilemma shall stand unresolved.
הקדיש שדה אחוזה – לדמי עולה.
מהו – היכי פריק ליה אי בעי למיפרקיה דהא פשיטא לן אי אקדשיה לבדק הבית הוה פריק בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף דגזירת הכתוב הוא ואפילו היא שוה אלף זוז.
שדה אחוזה דמיפרקא – דהא לא אשכחן שדה אחוזה אלא לבדק הבית דסתם הקדישות לבדק הבית הלכך כי פריש לה למזבח לא פריק לה נמי אלא בהכי או דלמא לא אשכחן למזבח אלא בשויו דהא לא אשכחן קראי למזבח אלא בבהמות והנהו ודאי לא נתנה תורה קצבה לפדיונן אם הוממו והכא נמי אמרינן בשויו. תיקו.
בעי [שאל] רב אשי שאלה דומה: הקדיש שדה אחוזה לגבי מזבח, ולא כסתם הקדשות, שהם לבדק הבית, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: לא אשכחן [לא מצאנו] שדה אחוזה דמיפרקא [שנפדית] בשוויה, אלא לפי הערך הקצוב בתורה: בית זרע חומר שעורים (שטח הראוי לזריעת שלושים סאה שעורים) בחמשים שקל כסף (ויקרא כז, טז). או דלמא [שמא] מצד אחר, הרי לא אשכחן [לא מצאנו] דבר הקדוש לגבי מזבח דמיפריק [שנפדה] אלא בשויו האמיתי? שאלה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
Rav Ashi raised a similar dilemma: If a person consecrated an ancestral field for the purpose of sacrificing offerings on the altar, rather than for Temple maintenance, as is usually the case, what is the halakha? Do we say that we have not found a case of an ancestral field that is redeemed other than by the standard rate established by the Torah, which is that an area fit for the sowing of a ḥomer, a kor, of barley seed is redeemed for fifty silver shekels? Or perhaps it should be redeemed according to its market value, as we have not found a case of an item that is consecrated for the purpose of sacrificing offerings on the altar that is redeemed in a manner other than according to its value. Once again, the Gemara states: The dilemma shall stand unresolved.
הכל
(16) מתני׳ מַתְנִיתִין : זפָּחוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ נִידָּר אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ.:
MISHNA: A child less than one month old is the object of a vow if others vowed to donate his assessment, but is not valuated if one vowed to donate his fixed value, as the Torah did not establish a value for anyone less than a month old.
מתני׳ פחות מבן חדש נידר – אם אמר אחר דמיו עלי שהרי דמים כל דהו יש לו.
אבל לא נערך – שלא נאמר בפרשה אלא מבן חודש ומעלה.
ב משנה תינוק פחות מבן חדש נידר, שאם אמר: ״דמי תינוק זה עלי״ — חייב לתת להקדש את שוויו, כאילו היה נמכר בשוק. אבל לא נערך, שאם אמר: ״ערכו של תינוק זה עלי״ — פטור מלשלם, מפני שלא הוזכר בתורה ערך למי שהוא פחות מבן חודש.
MISHNA: A child less than one month old is the object of a vow if others vowed to donate his assessment, but is not valuated if one vowed to donate his fixed value, as the Torah did not establish a value for anyone less than a month old.
הכל
(17) גמ׳ גְּמָרָא : ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן הַמַּעֲרִיךְ פָּחוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ ר״מ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר נוֹתֵן דָּמָיו וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא אָמַר כְּלוּם.
GEMARA: The Sages taught in a baraita: With regard to a case of one who takes a vow of valuation concerning a child less than one month old, Rabbi Meir says: The person who valuated is obligated to give the child’s assessment. The Rabbis say: He has said nothing, i.e., he is not obligated to give anything.
ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המעריך פחות מבן חדש, שאמר: ״ערכו של פחות מבן חודש עלי״ — ר׳ מאיר אומר: נותן דמיו, וחכמים אומרים: לא אמר כלום.
GEMARA: The Sages taught in a baraita: With regard to a case of one who takes a vow of valuation concerning a child less than one month old, Rabbi Meir says: The person who valuated is obligated to give the child’s assessment. The Rabbis say: He has said nothing, i.e., he is not obligated to give anything.
הכל
(18) בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי ר״מ רַבִּי מֵאִיר סָבַר אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין עֲרָכִין לְפָחוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וְגָמַר וְאָמַר לְשֵׁם דָּמִים וְרַבָּנַן סָבְרִי אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה.
The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? Rabbi Meir holds: A person does not issue his statement of consecration for naught. The assumption is that a person knows that there are no valuations for a child less than one month old, and therefore he intended and said his statement for the sake of assessments, i.e., he meant to vow to give the child’s market value. And the Rabbis hold that a person does make his statement of consecration for naught. Therefore, his statement is taken at face value, and he is not obligated to give anything.
ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חולקים]? ר׳ מאיר סבר [סבור]: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ואנו מניחים כי הוא יודע שאין דין ערכין לפחות מבן חדש, ולפיכך גמר בלבו ואמר דבריו לשם דמים, כלומר, שנודר להקדש את דמיו; ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אדם מוציא דבריו לבטלה, ונתכוון למה שאמר, ולכן הוא פטור.
The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? Rabbi Meir holds: A person does not issue his statement of consecration for naught. The assumption is that a person knows that there are no valuations for a child less than one month old, and therefore he intended and said his statement for the sake of assessments, i.e., he meant to vow to give the child’s market value. And the Rabbis hold that a person does make his statement of consecration for naught. Therefore, his statement is taken at face value, and he is not obligated to give anything.
הכל
(19) כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב גִּידֵּל א״ר אָמַר רַב הָאוֹמֵר עֵרֶךְ כְּלִי עָלַי נוֹתֵן דָּמִים כר״מ כְּרַבִּי מֵאִיר פְּשִׁיטָא דכר״מ דִּכְרַבִּי מֵאִיר אַתְיָא.
The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which Rav Giddel says that Rav says: One who says: It is incumbent upon me to donate the valuation of this utensil, is obligated to give its assessment? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who holds that a person does not issue a statement of consecration for naught. Since utensils are not subject to valuation, he presumably intended to obligate himself in its assessment. The Gemara asks: Isn’t it obvious that Rav’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Meir? Why was it necessary for the Gemara to state this?
[האומר ערך כלי עלי] – דאין ערך לכלי מן התורה. נותן דמיו. כר׳ מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה:
פשיטא – מאי דסבירא ליה בערך פחות מבן חדש סבירא ליה בערך כלי ולר׳ מאיר אמאי איצטריך. הא דרב גידל הא אשמעינן חדא זימנא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה:
כר״מ – דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואדם יודע דאין ערך לכלי דנפשות כתיב וגמר ואמר לשם דמים.
פשיטא דכר״מ – ל״ל למימר כמאן אזלא הא.
ומעירים: לפי זה, כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת שמועה זו] שאמר רב גידל אמר רב: האומר ״ערך כלי עלי״ נותן דמים — כר׳ מאיר, הסבור שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכיון שאין בתורה דין ערך לכלי — גמר בלבו להתחייב בדמיו. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר] ששמועה זו כר׳ מאיר אתיא [באה, הולכת], ולא הוצרך הדבר להיאמר!
The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which Rav Giddel says that Rav says: One who says: It is incumbent upon me to donate the valuation of this utensil, is obligated to give its assessment? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who holds that a person does not issue a statement of consecration for naught. Since utensils are not subject to valuation, he presumably intended to obligate himself in its assessment. The Gemara asks: Isn’t it obvious that Rav’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Meir? Why was it necessary for the Gemara to state this?
הכל
(20) מַהוּ דְּתֵימָא אֲפִילּוּ כְּרַבָּנַן הָתָם הוּא דְּטָעֵי סָבַר כִּי הֵיכִי דְּאִיכָּא עֲרָכִין לְבֶן חוֹדֶשׁ אִיכָּא נָמֵי לְפָחוֹת מִבֶּן חוֹדֶשׁ.
The Gemara explains that it was necessary to state that Rav’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, lest you say that it is even in accordance with the opinion of the Rabbis, who exempt one who valuates a child under a month old. The Gemara elaborates: One could say that it is only there, in the case of the child, that one errs and thinks that just as there are valuations for a child who is one month old, there are also valuations for a child less than one month old. Since his vow was based on an error, he is not obligated to pay anything.
התם – גבי פחות מבן חדש פטרי רבנן משום דאיכא למימר אפילו אין אדם מוציא דבריו לבטלה הני מילי היכא דהוא יודע שדבריו בטילין אבל זה סבור היה שיש ערך לפחות מבן חדש כבן חדש והרי אין לו ונמצא הקדש טעות ודמים לא קאמר דליתיב דמי אבל גבי כלי ליחייב קמ״ל דר״מ היא ולא רבנן דטעמייהו דרבנן משום דאדם מוציא דבריו לבטלה ואפילו הוא יודע שדבריו זה בטילין.
ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ששמועה זו אפילו כרבנן [כשיטת חכמים], הפוטרת את המעריך פחות מבן חודש, שיש לומר: התם הוא דטעי [שם הוא שהם פוטרים, מפני שהוא טועה], סבר [סבור הוא]: כי היכי דאיכא [כשם שיש] ערכין לבן חודש — איכא נמי [יש גם כ8ן] ערך לפחות מבן חודש, ונדר של טעות אינו נדר.
The Gemara explains that it was necessary to state that Rav’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, lest you say that it is even in accordance with the opinion of the Rabbis, who exempt one who valuates a child under a month old. The Gemara elaborates: One could say that it is only there, in the case of the child, that one errs and thinks that just as there are valuations for a child who is one month old, there are also valuations for a child less than one month old. Since his vow was based on an error, he is not obligated to pay anything.
הכל
(21) אֲבָל הָכָא דְּלֵיכָּא לְמִיטְעֵי וַדַּאי אָדָם יוֹדֵעַ חשֶׁאֵין עֵרֶךְ לִכְלִי וְגָמַר וְאָמַר לְשֵׁם דָּמִים קָמַשְׁמַע לַן
But here, in the case of one who valuates a utensil, where there is no possibility of erring, it can be argued that a person certainly knows that there is no valuation for a utensil, and he therefore intended and said his statement for the sake of assessments, i.e., he meant to vow to donate the utensil’s value. Therefore, the Gemara teaches us that Rav’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Meir only, and not with that of the Rabbis. The Rabbis hold that a person does issue a statement of consecration for naught even in such a case, and therefore his declaration is taken at face value.
אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש – ואפילו אינו יודע מ״מ דעתו ע״פ שתקנו חכמים הלשון וא״ת מאי שנא מדאמר פרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום ויש לומר דלא אמר כלום ממה שמוציא בפיו אבל מה שבלבו הוי קיים ועוד יש לומר דהתם שאני שמה שאמר בפיו אינו רוצה ובמה שאמר בלבו טעה.
אבל הכא [כאן] במעריך כלי דליכא למיטעי [שאין מקום לטעות], היה מקום לומר: ודאי אדם יודע שאין ערך לכלי, וגמר בלבו ואמר דבריו לשם דמים, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] שלא נאמרו דברי רב אלא לשיטת ר׳ מאיר, אבל חכמים סבורים כי באופן עקרוני אנו מניחים שאדם הנודר מוציא דבריו לבטלה, ופטור לגמרי.
But here, in the case of one who valuates a utensil, where there is no possibility of erring, it can be argued that a person certainly knows that there is no valuation for a utensil, and he therefore intended and said his statement for the sake of assessments, i.e., he meant to vow to donate the utensil’s value. Therefore, the Gemara teaches us that Rav’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Meir only, and not with that of the Rabbis. The Rabbis hold that a person does issue a statement of consecration for naught even in such a case, and therefore his declaration is taken at face value.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.