×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) ואח״כוְאַחַר כָּךְ מֵתָה בִּתּוֹ פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא ואח״כוְאַחַר כָּךְ נִתְפַּתֵּחַ שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה כָּשֵׁר זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁתְּחִילָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת כָּשֵׁר.
and afterward his wife, who was the daughter of the father-in-law, died, which means that the witness is no longer related to the party involved; or when he was able to hear, and then became a deaf-mute, and again became able to hear; or when he could see, and subsequently became blind, and afterward could see again; or when he was halakhically competent, and then became an imbecile, and again became halakhically competent; in all these cases he is fit to testify.This is the principle: Any individual whose beginning and end is in a state of qualification to serve as a witness is qualified to testify, even if he was unfit in the interim. Evidently, it is not derived from the verse: “And he is a witness,” that the witness must be fit from the beginning to the end.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומתה בתו – שנתרחק:
כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר אע״פ שבנתיים היה פסול]:
ואח״כ מתה בתו – קודם שבא לב״ד להעיד.
ואחר כך מתה בתו, ולפיכך עתה אינם קרובים, או היה העד פקח בשעה שראה ונתחרש וחזר ונתפקח, או היה פתוח ונסתמא ואחר כך נתפתח, או היה שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה — הרי העד כשר. זה הכלל, כל שתחילתו וסופו בכשרותכשר, ומדוע אין אנו לומדים מהמילה ״הוא״ שצריך שיהיה העד כשר מתחילתו עד סופו?
and afterward his wife, who was the daughter of the father-in-law, died, which means that the witness is no longer related to the party involved; or when he was able to hear, and then became a deaf-mute, and again became able to hear; or when he could see, and subsequently became blind, and afterward could see again; or when he was halakhically competent, and then became an imbecile, and again became halakhically competent; in all these cases he is fit to testify.This is the principle: Any individual whose beginning and end is in a state of qualification to serve as a witness is qualified to testify, even if he was unfit in the interim. Evidently, it is not derived from the verse: “And he is a witness,” that the witness must be fit from the beginning to the end.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא {ויקרא ה׳:א׳} אוֹ רָאָה אִם לֹא יַגִּיד בִּרְאִיָּיה וְהַגָּדָה תְּלָא רַחְמָנָא מִילְּתָא וְהָא אִיכָּא וְאֶלָּא וְהוּא לְמָה לִי.

The Gemara explains: The halakha is different there, with regard to testimony, as the verse states: “He is a witness, whether he has seenif he does not utter” (Leviticus 5:1). This formulation indicates that the Merciful One renders the matter of testimony dependent on seeing and recounting the content of his testimony. And in this instance there is both valid seeing and valid recounting, despite the fact that the witness was disqualified in the interim. The Gemara asks: But if so, why do I need the exclusion of the verse: “And he is a witness”?
מיוחס לר׳ גרשוםתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בראייה והגדה תלא רחמנא – בלבד שיהא ראוי בשעת ראיה ובשעת הגדה אע״ג דאיפסל בנתיים לא איכפת לן. [והא איכא. ראוי]:
והוא – עד למה לי:
ואלא והוא ל״ל לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו – וקשיא לרבי מאי דרשי רבנן (הכא הוא) ואם מך הוא מערכך ושמא יש דרשא בשום מקום מהאי הוא דהכא ודרשי׳ ליה.
ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דאמר קרא [שאמר הכתוב]: ״והוא עד או ראה... אם לא יגיד״ (ויקרא ה, א), ללמד כי בראייה והגדה תלא רחמנא מילתא [תלה הכתוב את הדבר], והא איכא [והרי ישנו], שבזמן הראיה ובזמן ההגדה הוא כשר. ושואלים: ואלא המיעוט ״והוא עד״ למה לי?
The Gemara explains: The halakha is different there, with regard to testimony, as the verse states: “He is a witness, whether he has seenif he does not utter” (Leviticus 5:1). This formulation indicates that the Merciful One renders the matter of testimony dependent on seeing and recounting the content of his testimony. And in this instance there is both valid seeing and valid recounting, despite the fact that the witness was disqualified in the interim. The Gemara asks: But if so, why do I need the exclusion of the verse: “And he is a witness”?
מיוחס לר׳ גרשוםתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) לְכִדְתַנְיָא רָאָה אסִיאָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין וְעֵידָיו בֵּינֵיהֶן וְאָמַר מַשְׁבִּיעַנִי עֲלֵיכֶם אִם יוֹדְעִים אַתֶּם לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא ה׳:א׳} וְהוּא עֵד וַהֲרֵי לֹא יִיחֵד עֵידָיו.

The Gemara answers: The limiting clause is necessary for that which is taught in a baraita: If someone saw a crowd of people standing, and his witnesses were among them, and he said: I hereby administer an oath to you, if you know any testimony relating to me, that you will come and testify for me, one might have thought that this form of address suffices to single out the witnesses. This would mean that if the witnesses take a false oath that they do not know testimony with regard to the person who addressed them, they would be obligated to bring an offering of an oath of testimony. Therefore, the verse states: “And he is a witness,” to emphasize that the offering applies only to one who is singled out as a witness, and in this case the individual did not single out his witnesses, as he addressed a whole crowd of people. Consequently, the witnesses are exempt.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ל והוא עד – [עד] שישמע העד ביחוד קול אלה ולא שישתתפנו עם אחרים:
סיאה – סיעה.
יכול יהו חייבין – העדים קרבן שבועת העדות אם לא העידוהו.
והרי לא ייחד עדיו – שהרי השביע את כולן.
ומשיבים: לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא]: ראה סיאה (סיעה, חבורה) של בני אדם עומדין ועידיו היו ביניהן, ואמר ״משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני״, ונשבעו לשקר שאינם יודעים לו עדות, יכול יהו חייבין בקרבן שבועת העדות? תלמוד לומר: ״והוא עד״ (שם), להדגיש שאין חייב קרבן אלא מי שנתייחד כעד, והרי לא ייחד עידיו, שהרי השביע את כולם.
The Gemara answers: The limiting clause is necessary for that which is taught in a baraita: If someone saw a crowd of people standing, and his witnesses were among them, and he said: I hereby administer an oath to you, if you know any testimony relating to me, that you will come and testify for me, one might have thought that this form of address suffices to single out the witnesses. This would mean that if the witnesses take a false oath that they do not know testimony with regard to the person who addressed them, they would be obligated to bring an offering of an oath of testimony. Therefore, the verse states: “And he is a witness,” to emphasize that the offering applies only to one who is singled out as a witness, and in this case the individual did not single out his witnesses, as he addressed a whole crowd of people. Consequently, the witnesses are exempt.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) יָכוֹל אֲפִילּוּ אָמַר כׇּל מִי ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר וְהוּא עֵד וַהֲרֵי יִיחֵד עֵידָיו.:

The baraita continues: One might have thought that even if this individual said to the crowd: I adjure whoever knows testimony relating to me that he will come and testify for me, that even in the case of this more specific address the witnesses are likewise exempt from the offering of an oath of testimony. Therefore, the verse states: “And he is a witness,” and by clarifying his appeal the individual did single out his witnesses. Consequently, in this situation the witnesses would be obligated to bring the offering.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יכול אפי׳ אמר כל מי – כל מי מכם שיודע העדות יהא מושבע:
ת״ל והוא עד – והרי ייחד עדיו שהרי עדיו השביע ולא אחרים:
יכול אפי׳ אמר כל מי – שיודע עדות אני משביע לא יהו חייבין.
ת״ל והוא עד והרי ייחד עדיו – שהרי לא השביע אלא עדיו.
יכול אפילו אמר לאותה חבורה: ״משביע אני כל מי שיודע לי עדות שיבוא ויעידני״, שגם אז יהיו עדיו פטורים? תלמוד לומר: ״והוא עד״, והרי ייחד עידיו, שהשביע רק את היודעים.
The baraita continues: One might have thought that even if this individual said to the crowd: I adjure whoever knows testimony relating to me that he will come and testify for me, that even in the case of this more specific address the witnesses are likewise exempt from the offering of an oath of testimony. Therefore, the verse states: “And he is a witness,” and by clarifying his appeal the individual did single out his witnesses. Consequently, in this situation the witnesses would be obligated to bring the offering.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲבָל בַּקׇּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵּן וְכוּ׳.: אָבִיו מֵת וְהִנִּיחַ לוֹ רִיבּוֹא עָשִׁיר הוּא אָמַר ר׳רַבִּי אֲבָהוּ אֵימָא מַנִּיחַ לוֹ רִיבּוֹא.

§ The mishna teaches: But with regard to the offerings of a leper that is not so. If the leper is destitute, even if his father died and left him ten thousand dinars, the Temple treasury has no share in it. The Gemara raises a difficulty: If his father already died and left him ten thousand dinars, he is wealthy. How could he be considered destitute at all? Rabbi Abbahu said that one should say instead: His father is dying and leaving him ten thousand dinars, but he has not yet died.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל בקרבנות אינו כן – שאם היה עני והעשיר אינו מביא קרבן עשיר:
אלא אפילו מת אביו בשעה שהוא חייב להביא קרבן והניח לו ריבוא ליטרא או ספינתו בים ובאה לו בריבואות שכירות אין להקדש [בהן] כלום ומביא קרבן עני:
מאי שנא בקרבנות דאין להקדש בהן כלום ומ״ש בערכין עני והעשיר דנותן ערך עשיר משום דבקרבנות כתיב אשר לא תשיג ידו בטהרתו אי משיג בזמן טהרה אין אי לא לא אבל בערכין כתיב כפי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן אימתי שמשיג יתן ערך עשיר והא דאמרינן לקמן (דף כד.) שלא ישהא (אפילו) מרגליות לקלים כו׳ הני מילי כי לית ליה אבל כי אית ליה מידי ימתין ויתן ערך עשיר:
אביו מת בשעת הבאת קרבן עשיר הוא – אמאי מביא קרבן עני:
אימא מניח לו – כלומר לא תימא מת והניח לו שכבר באו לידו אלא מניח אביו [לו]:
עשיר הוא – ואמאי אין להקדש כלום בהן.
מניח – שעדיין לא מת אביו אבל עתיד הוא להניח לו.
א שנינו במשנה: אבל בקרבנות אינו כן, שאם היה מצורע עני, אפילו מת אביו והניח לו ריבוא — אין להקדש בהם כלום. ושואלים: אם אביו מת והניח לו ריבוא, אם כן עשיר הוא! אמר ר׳ אבהו, אימא [אמור]: אביו מת (עומד למות) ומניח לו ריבוא, אבל עדיין לא מת.
§ The mishna teaches: But with regard to the offerings of a leper that is not so. If the leper is destitute, even if his father died and left him ten thousand dinars, the Temple treasury has no share in it. The Gemara raises a difficulty: If his father already died and left him ten thousand dinars, he is wealthy. How could he be considered destitute at all? Rabbi Abbahu said that one should say instead: His father is dying and leaving him ten thousand dinars, but he has not yet died.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) פְּשִׁיטָא כְּשֶׁהָיָה באָבִיו גּוֹסֵס מַהוּ דְּתֵימָא רוֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara raises a further difficulty: If so, it is obvious that with regard to the Temple treasury he remains destitute, as at the time he is in fact destitute. The Gemara answers: The halakha was stated with regard to a case where his father is moribund. Lest you say that as the majority of moribund people proceed to die the son should be considered wealthy even before the father dies, the mishna therefore teaches us that the son retains his status as destitute until the father actually dies.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פשיטא – שאין להקדש כלום שעדיין לא הגיעו לידו:
[מהו דתימא] רוב גוססין למיתה – וכמי דמת דמי שהגיע כבר לידו ועשיר הוא קמ״ל:
פשיטא – דהא לית ליה.
כשהיה אביו גוסס – בשעה שהכהן מעריכו.
לא צריכא שהיה אביו גוסס כו׳ – פירש בקונט׳ אבל בערכין בדעת הכהן תליא רחמנא ואי חזי דאביו גוסס אינו מעריכו עד שימות אביו ולא נהירא דלקמן אמרינן אין בהקדש אלא מקומו ושעתו ובסמוך נמי מייתי לה אתה הקשת דמים לערכין ומרגלית לקלים פירוש עני שהעריך עצמו ויש לו מרגלית שאינה שוה עכשיו כי אם כ׳ סלעים אין אומרים נמתין עד שיבא יום השוק ותעלה לנ׳ סלעים אלא שמין אותה כמו שהיא עכשיו ולא יתן כ״א כ׳ סלעים וא״כ למה אנו צריכין להמתין עד שימות אביו לכן נראה לר״י דלא קאי אבל בקרבנות אינו כן אמת אביו אלא אהא דלעיל קאי וסוף מילתא דר׳ יהודה היא והא דמפרש אח״כ אפי׳ מת אביו והניח לו כו׳ מילתא באפי נפשה היא וקרבנות וערכין שוין בו.
ואומרים: אם כן פשיטא [פשוט הדבר] שאין להקדש כלום, שהרי בינתיים הוא עני! ומשיבים: מדובר כשהיה אביו גוסס. והוצרך התנא לומר כן, שכן מהו דתימא [שתאמר]: רוב גוססין למיתה, ונחשיבנו כמת וכאילו ירש כבר, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכל עוד לא מת אביו ממש, נחשב הבן עני.
The Gemara raises a further difficulty: If so, it is obvious that with regard to the Temple treasury he remains destitute, as at the time he is in fact destitute. The Gemara answers: The halakha was stated with regard to a case where his father is moribund. Lest you say that as the majority of moribund people proceed to die the son should be considered wealthy even before the father dies, the mishna therefore teaches us that the son retains his status as destitute until the father actually dies.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) סְפִינָתוֹ בַּיָּם וּבָאָה לוֹ בְּרִיבּוֹאוֹת עָשִׁיר הוּא אָמַר רַב חִסְדָּא כְּשֶׁהָיְתָה מוּחְכֶּרֶת וּמוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים וְהָאִיכָּא שְׂכִירוּת שְׂכִירוּת אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְבַסּוֹף.

The mishna likewise teaches: If his ship is at sea and merchandise valued at ten thousand dinars is coming into his possession, this money is not taken into consideration by the Temple treasury. The Gemara asks: But isn’t he wealthy? Rav Ḥisda said: The mishna is referring to a case where his ship was leased or rented to others, and therefore the merchandise it contains belongs to someone else. The Gemara asks: But isn’t there the rent money that will be paid to the leper? The Gemara answers: Rent is paid only at the end of the rental period, which means that the owner is destitute in the meantime.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[כשהיתה] מוחכרת – [חכירות] למחצית שכר או לשליש:
שכירות אינה [משתלמת אלא לבסוף] – ועדיין לא הגיע לידו ולא הוי עשיר:
כשהיתה – ספינתו מוחכרת ביד אחרים ואין לו בתוכה כלום אלא שכרה והיינו ריבוא דקתני במתני׳.
ועוד שואלים: מה ששנינו ספינתו בים ובאה לו בריבואות, מדוע אין להקדש בהם כלום? הלוא עשיר הוא! אמר רב חסדא: כשהיתה ספינתו מוחכרת או ומושכרת ביד אחרים, והסחורה שבתוכה שלהם היא, ואין לו אלא דמי החכירה או השכירות. ומקשים: והאיכא [והרי יש] דמי שכירות מספינה זו! ומשיבים: שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ובינתיים עני הוא.
The mishna likewise teaches: If his ship is at sea and merchandise valued at ten thousand dinars is coming into his possession, this money is not taken into consideration by the Temple treasury. The Gemara asks: But isn’t he wealthy? Rav Ḥisda said: The mishna is referring to a case where his ship was leased or rented to others, and therefore the merchandise it contains belongs to someone else. The Gemara asks: But isn’t there the rent money that will be paid to the leper? The Gemara answers: Rent is paid only at the end of the rental period, which means that the owner is destitute in the meantime.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם סְפִינָה הָא מַנִּי ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דִּתְנַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר גאִם הָיָה אִיכָּר נוֹתֵן לוֹ צִמְדּוֹ וְחַמָּר נוֹתֵן לוֹ חֲמוֹרוֹ.:

The Gemara raises another difficulty: But let the mishna derive and determine that the leper is wealthy due to the fact that he owns a ship. The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this statement in the mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who maintains that with regard to determining one’s obligation to bring an offering as a wealthy or destitute individual, the property that he uses for business is not taken into account. As we learned in a mishna (23b): When someone’s property is repossessed in order to pay his debt to the Temple treasury, Rabbi Eliezer says: If he was a farmer, the treasurer gives him permission to keep his pair of oxen with which he plows the field. If he was a donkey driver, the treasurer gives him permission to keep his donkey.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ותיפוק ליה משום ספינה – גופה שהיא שלו והוי עשיר]:
הא מני – דלא חשבינן ליה:
ר׳ אלעזר היא – דאמר לקמן במקדיש נכסיו אם היה איכר [נותנין לו צמדו] אף הכא אם היה ספן נותן לו ספינתו:
הא מני ר״א היא – דאמר לקמן בפ׳ שום היתומים (דף כג:) גבי ערכין אם היה חמר נותן לו הכהן חמורו ואינו נוטלה להקדש.
צמדו – צמד בקר דהיא פרנסתו.
ואומרים: ותיפוק ליה [ושתצא לו] שהוא עשיר משום הספינה, ששייכת לו! ומשיבים: הא מני [משנה זו כדעת מי היא]? כדעת ר׳ אליעזר היא, הסבור כי בהגדרת עשיר לגבי החוב להקדש, אין לוקחים בחשבון את רכושו המשמש לפרנסה. דתנן כך שנינו במשנה], ר׳ אליעזר אומר: כאשר ממשכנים את נכסיו של מקדיש לטובת ההקדש, הרי אם היה איכר, עובד אדמה — נותן לו צמדו, צמד הבקר המשמש לחרישה, ואם היה חמר (מוביל סחורה בחמורו) — נותן לו חמורו.
The Gemara raises another difficulty: But let the mishna derive and determine that the leper is wealthy due to the fact that he owns a ship. The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this statement in the mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who maintains that with regard to determining one’s obligation to bring an offering as a wealthy or destitute individual, the property that he uses for business is not taken into account. As we learned in a mishna (23b): When someone’s property is repossessed in order to pay his debt to the Temple treasury, Rabbi Eliezer says: If he was a farmer, the treasurer gives him permission to keep his pair of oxen with which he plows the field. If he was a donkey driver, the treasurer gives him permission to keep his donkey.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַתְנִי׳: הַשָּׁנִים בַּנִּידָּר כֵּיצַד דיֶלֶד שֶׁהֶעֱרִיךְ זָקֵן נוֹתֵן עֵרֶךְ זָקֵן וְזָקֵן שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַיֶּלֶד נוֹתֵן עֵרֶךְ יֶלֶד הָעֲרָכִין בַּנֶּעֱרָךְ כֵּיצַד אִישׁ השֶׁהֶעֱרִיךְ הָאִשָּׁה נוֹתֵן עֵרֶךְ אִשָּׁה וְאִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִישׁ נוֹתֶנֶת עֵרֶךְ אִישׁ.

MISHNA: The sum fixed by the Torah based on the years of age is in accordance with the age of the subject of the vow; how so? A youth who valuated an elder gives the valuation of an elder, and an elder who valuated a youth gives the valuation of a youth. And the distinction based on sex that is written in the halakhot of valuations is stated with regard to the one valuated; how so? A man who valuated a woman gives the valuation of a woman, and a woman who valuated a man gives the valuation of a man.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[השנים בנידר שתולין זמן השנים בנידר ולא במדיר כדמפרש כיצד ילד שהעריך את הזקן כו׳:
הערך בזמן הערך תולין את הערך בזמן שהעריך – כיצד העריך פחות מבן חמש ולא הספיק ליתן הערך עד שנעשה יותר מבן חמש (אינו נותן אלא ערך כו׳. ולא הספיק ליתן הערך עד שנעשה יותר על בן חמש) או פחות מעשרים כו׳ אינו נותן אלא כמה שהיה חייב ליתן בזמן שהעריך:
מתני׳ ילד – מבן כ׳ ועד בן ששים דהוי ערכו נ׳ שקלים.
הערכין בנערך – ולא אזלינן בקצב הערך בתר מעריך.
ב משנה מה ששנינו בתחילת פרק זה: השנים בנידר, כיצד? ילד (צעיר) שהעריך זקןנותן ערך זקן, וזקן שהעריך את הילדנותן ערך ילד. ומה ששנינו: הערכין בנערך, כיצד? איש שהעריך האשהנותן ערך אשה, למרות שערכה הקצוב הוא פחות מערך איש, ואשה שהעריכה אישנותנת ערך איש.
MISHNA: The sum fixed by the Torah based on the years of age is in accordance with the age of the subject of the vow; how so? A youth who valuated an elder gives the valuation of an elder, and an elder who valuated a youth gives the valuation of a youth. And the distinction based on sex that is written in the halakhot of valuations is stated with regard to the one valuated; how so? A man who valuated a woman gives the valuation of a woman, and a woman who valuated a man gives the valuation of a man.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְהָעֵרֶךְ בִּזְמַן הָעֵרֶךְ כֵּיצַד הֶעֱרִיכוֹ ופָּחוּת מִבֶּן חָמֵשׁ וְנַעֲשֶׂה יָתֵר עַל בֶּן חָמֵשׁ פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים וְנַעֲשָׂה יָתֵר עַל בֶּן עֶשְׂרִים נוֹתֵן בִּזְמַן הָעֵרֶךְ.:

And the different valuation based on the age of the one valuated is determined at the time one takes the vow of valuation; how so? If one valuated another when he was less than five years old, when his valuation is five shekels, and before payment to the Temple treasury the subject of the vow became more than five years old, when his valuation is ten shekels; or if one valuated another when he was less than twenty years old, when his valuation is ten shekels, and before payment to the Temple treasury the subject of the vow became more than twenty years old, when his valuation is fifty shekels, in all these cases he gives payment according to the age of the subject of the valuation at the time of the valuation.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומה ששנינו: והערך בזמן הערך, כיצד? אם העריכו כשהיה הנערך פחות מבן חמש, שערכו חמישה שקלים, ולפני שנתן להקדש נעשה הנערך יתר על בן חמש, שערכו עשרים שקלים, או שהיה הנערך פחות מבן עשרים בשעת הנדר, ולפני שנתן להקדש נעשה הנערך יתר על בן עשרים שערכו חמישים שקלים — נותן המעריך להקדש לפי מה שהיה שווה הנערך בזמן הערך.
And the different valuation based on the age of the one valuated is determined at the time one takes the vow of valuation; how so? If one valuated another when he was less than five years old, when his valuation is five shekels, and before payment to the Temple treasury the subject of the vow became more than five years old, when his valuation is ten shekels; or if one valuated another when he was less than twenty years old, when his valuation is ten shekels, and before payment to the Temple treasury the subject of the vow became more than twenty years old, when his valuation is fifty shekels, in all these cases he gives payment according to the age of the subject of the valuation at the time of the valuation.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) גְּמָ׳: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן אַתָּה הִקַּשְׁיתָּ דָּמִים לַעֲרָכִין מַרְגָּלִית לְקַלִּים וְלִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ.

GEMARA: With regard to the statement of the mishna: And the valuation is determined at the time one takes the vow of valuation, the Sages taught in a baraita: You have compared pledges of assessments for the Temple treasury, i.e., one who takes a vow to donate a certain person’s assessment, to vows of valuations. This comparison applies with regard to a pearl belonging to light people, i.e., the poor. In other words, just as the assessment of a pearl is determined by the pearl’s location in a village of the poor rather than by the potential price of the pearl in the city market, so too, the valuation of a person is determined at the time of the valuation. And similarly, the comparison teaches that the court is required to assess the value of the limb by its significance, i.e., in the case of a limb that is vital to one’s survival, the valuation of the limb is equivalent to the valuation of the whole person.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אתה הקשית אותה דכתיב בבהמה טמאה דכתיב והעריך אותה הכהן ואין ערכין לבהמה אלא דמים דכתיב כערכך כן יקום אלא מ״ט מפיק ליה בלשון ערכין להקיש דמים לערכין לאלו הדינין דמרגלית לקלים כדאמר בפרק שום היתומים ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא]:
מרגלית לקלים – כלומר אדם קל עני שהקדיש נכסיו והיתה לו מרגלית משובחת אין שמין אותה כן אילו היתה ביד עשיר שיכול להמתין היתה שוה כך וכך או מי שהיה מעלה אותה לכרך פלוני היה מוכרה ביוקר אלא אין להקדש אלא כמה שהיא שוה במקומו של מקדיש ושעתו שאין ממתינין עד לשוק שתמכר ביוקר. [וכן פרה אין ממתינין אותה לאטליז אלא להכי איתקש דמים לערכין דאין לו אלא בזמן הערך:
ולנידון בכבודו – שאם אמר דמי ראשי או כבדי עלי נידון בכבודו של אבר כמו בערכין ונותן דמי כולו מפני שהנשמה תלויה בו]:
גמ׳ אתה היקשתה דמים לערכין – בפ״ק (לעיל דף ד:) דאמרינן נדר בערכך נפשות נדר היינו דמים בערכך היינו ערכין היקישן הכתוב להני תרי מילי.
מרגלית לקלים – דאזלינן במרגלית בתר קלים דכתיב בערכין ונתן את הערכך ביום ההוא ודרשינן לקמן (דף כד.) שלא ישהה מרגלית לקלים עני שהעריך עצמו ובא כהן להעריכו ויש לו מרגלית שוה ל׳ סלעים אין אומרים אם משהין אותה עד שיעלוה לכרך שיש שם עשיר והוא יקננה בנ׳ סלעים הילכך נ׳ סלעים יש לו ויתן ערך שלם אין אומרים כן ואין להקדש אלא מקומו ושעתו וה״נ בדמים אם אמר דמי מרגלית זו עלי אין שמין אותה לפי מכר הכרכים אלא לפי מכר אותה שעה ואותו מקום.
ולידון בכבודו – שאם העריך דבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר ערך ראשי עלי נותן ערך שלם דכתיב גבי ערכין בערכך נפשות דבתר נפש אזלינן.
ג גמרא ביחס למה ששנינו במשנתנו: והערך בזמן הערך, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אתה הקשית (היקשת, השווית) את נדרי הקדש דמים (נדר הקדש רגיל, כגון שנודר דמיו של אדם) לנדרי ערכין, לענין מרגלית לקלים (לעניים), שאם נדר דמי מרגלית, שבמקום אחר נותנים עליה הרבה, ואילו במקומו, בין האנשים הקלים (הפשוטים) היא שווה מעט, מחשיבים את שווייה לפי מקומו, ולא לפי דמיה במקום אחר, כשם שנוהגים בחייבי ערכין, שהוא נידון כעני לפי שווייה במקומו, וכן לידון בכבודו, שהנודר דמיו של איבר שהנשמה תלויה בו, כגון ראשו, נותן דמי אותו אדם, כשם שהמעריך איבר כזה נותן ערך של אדם שלם,
GEMARA: With regard to the statement of the mishna: And the valuation is determined at the time one takes the vow of valuation, the Sages taught in a baraita: You have compared pledges of assessments for the Temple treasury, i.e., one who takes a vow to donate a certain person’s assessment, to vows of valuations. This comparison applies with regard to a pearl belonging to light people, i.e., the poor. In other words, just as the assessment of a pearl is determined by the pearl’s location in a village of the poor rather than by the potential price of the pearl in the city market, so too, the valuation of a person is determined at the time of the valuation. And similarly, the comparison teaches that the court is required to assess the value of the limb by its significance, i.e., in the case of a limb that is vital to one’s survival, the valuation of the limb is equivalent to the valuation of the whole person.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) יָכוֹל נַקִּישׁ עֲרָכִין לְדָמִים שֶׁיִּתֵּן כִּשְׁעַת נְתִינָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא כ״ז:י״ב,י״ז} כְּעֶרְכְּךָ (כֵּן) יָקוּם אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא בִּזְמַן הָעֵרֶךְ.:

One might have thought that we should compare valuations to assessments in that the one pledging must give a person’s valuation not corresponding to his value at the time of the pledge but in accordance with his value at the time of giving, as is the case with regard to vows of assessments. To counter this suggestion the verse states: “According to your valuation it shall stand” (Leviticus 27:17), which teaches that the one making the valuation gives his donation only according to the valuation of the person at the time of the valuation, as stated in the mishna.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יכול נקיש ערכין לדמים – שיתן כשעת נתינה כדכתיב ונתן את ערכך ביום ההוא. והאי ערכך היינו דמים כדאמרן לעיל:
ת״ל כערכך כן יקום – כשעת הערך יקום:
שיתן כשעת נתינה – דבדמים פשיטא לן דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת נדר דהא כעבד בשוק שמין אותו ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב״ד מי יודע מה היה שוה בשעת נדר ושעת נתינה היינו שעה שהוא בא לב״ד.
ת״ל כערכך יקום – דמשמע ערכין בשעת ערך שאם העריך עצמו בן ששים ונעשה יותר על ששים נותן ערך גדול ולא ערך זקן.
שיתן כשעת נתינה – פי׳ רש״י דבדמים פשיטא ליה דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת הנדר דהא כעבד בשוק שמין אותו ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב״ד מי יודע מה היה שוה בשעת הנדר ושעת נתינה היינו [שעה] שהוא בא לב״ד לשון רש״י ותימה מאי סברא הוא זה דלמה יש לנו לומר שהיה שוה יותר מעכשיו ואם אנו רואים שהוא חלש עכשיו ואז היה גבור אז ידענו בודאי שהיה שוה יותר ונפסיד ההקדש מאחר שאנו רואים שהיה שוה יותר סלע לכל הפחות לכך אור״י דאין זו סברא אלא שום ראיה מקרא יש בו ועוד דתנן לקמן פרק האומר משקלי (דף כ. ושם) מת הנידר לא יתנו היורשים לפי שאין דמים למתים ואם היה הטעם מסברא דאזלינן בתר נתינה התם לא שייך למימר הך סברא שהרי ידענו שהיה שוה בחייו סלע לכל הפחות וא״כ מפני מה אנו פוטרים היורשים מכל וכל אלא ודאי שום קרא יש בו.
יכול נקיש מן הצד השני ערכין לדמים לענין שיתן את ערכו של האדם כשעת נתינה, כפי שהוא בנדרי דמים? תלמוד לומר: ״כערכך כן יקום״ (ראה ויקרא כז, יז), ללמדנו שהמעריך אינו נותן אלא לפי מה שהיה שווה הנערך בזמן הערך.
One might have thought that we should compare valuations to assessments in that the one pledging must give a person’s valuation not corresponding to his value at the time of the pledge but in accordance with his value at the time of giving, as is the case with regard to vows of assessments. To counter this suggestion the verse states: “According to your valuation it shall stand” (Leviticus 27:17), which teaches that the one making the valuation gives his donation only according to the valuation of the person at the time of the valuation, as stated in the mishna.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מַתְנִי׳: זיוֹם שְׁלֹשִׁים כִּלְמַטָּה הֵימֶנָּה שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מֵהֶם שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא כ״ז:ז׳} וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה הֲרֵי אָנוּ לְמֵדִים בְּכוּלָּן מִשְׁנַת שִׁשִּׁים מָה שְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה הֵימֶנָּה אַף שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה הֵימֶנָּה.

MISHNA: The Torah provides three age categories that determine the amount of the valuation: From the age of one month until age five, from age five until age twenty, and from age twenty until age sixty. For anyone less than one month old there is no valuation. The halakhic status of the thirtieth day is like that of the period preceding thirty days, and therefore the one who took the vow is exempt. Likewise, the halakhic status of the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them. As it is stated: “And if it is from sixty years old and upward” (Leviticus 27:7), and we derive all the other age categories from the sixtieth year: Just as the halakhic status of the sixtieth year, where upward is written, is like that of the period preceding it, so too, the halakhic status of the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[יום שלשים כלמטה הימנו – שאם העריך ביום שלשים כאילו העריך פחות מבן חדש ואינו נותן כלום:
שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה – שאם העריך בשנת חמש נותן ערך בן שלשים כאילו בשלש או בארבע שנה העריך כדכתיב ואם מבן חדש ועד בן חמש שנה וכן שנת עשרים כלמטה הימנה שנותן ערך בן חמש שנאמר] ואם מבן ששים שנה ומעלה דכיון דכתיב בן ששים ואיצטריך למיכתב ומעלה ש״מ דמה שיעריך מבן ששים ואילך הוי כלמעלה הא שנת ששים גופה כלמטה הימנה:
[והרי אנו למידין לכולם משנת ששים כו׳ – הין אם עושה שנת ששים כלמטה היינו להחמיר שמעשרים ועד ששים ערכין נ׳ שקל ומס׳ ומעלה אינו אלא ט״ו שקל. נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה להקל שפחות מחמש אין ערכו גדול כשל חמש וכן פחות מכ׳ ערכו ממועט משל למעלה מעשרים]:
מתני׳ יום שלשים כלמטה – ואם אמר ערך פלוני קטן עלי ואותו קטן היה באותו יום בן ל׳ הוי כלמטה ולא אמר כלום ואין ערך לפחות מבן חדש דהכי כתיב ואם מבן חדש וגו׳.
ומעלה – משמע ששלמה שנת ששים ואז הוא נידון כזקן אבל בשנת ששים נידון כילד.
ד משנה בתורה נאמרו ערכים שונים למי שהוא מבן חודש עד חמש שנים, למי שהוא מבן חמש ועד עשרים, ולמבן עשרים ועד ששים. ועל כן נאמר כי תינוק כשהוא ביום השלשים להיוולדו נחשב כלמטה הימנה, כפחות מבן חודש, ומכיון שאין ערך בתורה לפחות מבן חודש הריהו פטור. וכן שנת החמש עצמה ושנת עשרים דינם כלמטה מהם. שנאמר בהמשך הפרשה: ״ואם מבן ששים שנה ומעלה״ (ויקרא כז, ז), הרי אנו למדים בכולן משנת ששים שנאמר בה ״ומעלה״, מה שנת ששים עצמה היא כלמטה הימנה, ואין משתנה ערכו אלא לאחר שנת הששים, אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה.
MISHNA: The Torah provides three age categories that determine the amount of the valuation: From the age of one month until age five, from age five until age twenty, and from age twenty until age sixty. For anyone less than one month old there is no valuation. The halakhic status of the thirtieth day is like that of the period preceding thirty days, and therefore the one who took the vow is exempt. Likewise, the halakhic status of the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them. As it is stated: “And if it is from sixty years old and upward” (Leviticus 27:7), and we derive all the other age categories from the sixtieth year: Just as the halakhic status of the sixtieth year, where upward is written, is like that of the period preceding it, so too, the halakhic status of the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) הֵן אִם עָשָׂה שְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהַחְמִיר נַעֲשֶׂה שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה ממנו לְהָקֵל.

The mishna asks: Is that so? Can one derive a halakha in this manner? If the Torah rendered the halakhic status of the sixtieth year like that of the period preceding it in order to be stringent and require one who valuated a sixty-year-old person to pay his valuation to the Temple treasury, shall we render the halakhic status of the fifth year and the twentieth year like that of the period preceding them in order to be lenient and pay a lower sum?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הן אם עשינו – בתמיה. כלומר וכי כן הוא אם עשינו שנת ששים כלמטה להחמיר דערך גדול יש לו לפחות מבן ששים נ׳ סלעים וליותר על בן ששים אין ערך אלא ט״ו סלעים.
ויש להקשות: הן? וכי יכול אתה ללמוד מכאן? וכי אם עשה שנת ששים עצמה כלמטה ממנה להחמיר, לשלם יותר להקדש, שהרי ערכו של מי שהוא צעיר מבן ששים גבוה יותר, נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו להקל? שהרי ערכם של הקטנים מחמש ומעשרים פחות מערכם של הגדולים מהם!
The mishna asks: Is that so? Can one derive a halakha in this manner? If the Torah rendered the halakhic status of the sixtieth year like that of the period preceding it in order to be stringent and require one who valuated a sixty-year-old person to pay his valuation to the Temple treasury, shall we render the halakhic status of the fifth year and the twentieth year like that of the period preceding them in order to be lenient and pay a lower sum?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר שָׁנָה שָׁנָה לִגְזֵירָה שָׁוָה מָה שָׁנָה הָאֲמוּרָה בִּשְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה אַף שָׁנָה הָאֲמוּרָה מִשְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ בֵּין לְהָקֵל וּבֵין לְהַחְמִיר ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר עֵד שֶׁיְּהוּ יְתֵירוֹת עַל הַשָּׁנִים חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד.:

Therefore, the verse states “year” with regard to the fifth and twentieth years (see Leviticus 27:3–6), and “year” with regard to the sixtieth year (Leviticus 27:7), for a verbal analogy. Just as the halakhic status of the year stated with regard to the sixtieth year is like that of the period preceding it, so too, the halakhic status of the year stated with regard to the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them, both in order to be lenient and in order to be stringent. Rabbi Eliezer says: Their halakhic status remains like that of the period preceding it, until they will be aged one month and one day beyond the fifth, twentieth, and sixtieth years.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ל שנה שנה – נאמר בששים שנה [ונאמר] בחמש ובעשרים שנה לג״ש כלומר היקישא הוא ואין משיבין על היקישא בין להקל בין להחמיר:
[ר׳ אלעזר אומר עד שיהו יתירות על השנים חודש ויום אחד – שלעולם אינו נותן ערך בן חמש עד שיהא בן חמש ויותר על החמש חודש ויום אחד. וכן נמי לעולם אינו נותן ערך בן עשרים עד שיהא בן עשרים וחדש ויום אחד]:
להקל – דערך [יותר] על בן כ׳ יותר גדול הוא מפחות מבן עשרים וכן בבן חמש כדכתיב בקראי.
ר״א אומר – לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שתשלם כל השנה וחדש ויום א׳ משנה האחרת.
תלמוד לומר: ״שנה״ ״שנה״ שנאמרה בכל אחד מהם לגזירה שוה, מה שנה האמורה בשנת ששים נחשבת כלמטה ממנה, אף שנה האמורה משנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו, בין להקל ובין להחמיר. ר׳ אליעזר אומר יותר מכך: יש להמתין עד שיהו יתירות על השנים האמורות בתורה חדש ויום אחד, ולדוגמה, רק ילד שהוא בן חמש שנים וחודש ויום אחד (כלומר, לאחר חודש) נערך בעשרים שקלים, ופחות מכך נערך בחמישה שקלים.
Therefore, the verse states “year” with regard to the fifth and twentieth years (see Leviticus 27:3–6), and “year” with regard to the sixtieth year (Leviticus 27:7), for a verbal analogy. Just as the halakhic status of the year stated with regard to the sixtieth year is like that of the period preceding it, so too, the halakhic status of the year stated with regard to the fifth year and the twentieth year is like that of the period preceding them, both in order to be lenient and in order to be stringent. Rabbi Eliezer says: Their halakhic status remains like that of the period preceding it, until they will be aged one month and one day beyond the fifth, twentieth, and sixtieth years.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) גְּמָ׳: מוּפְנֶה דְּאִי לָא מוּפְנֶה אִיכָּא לְמִיפְרַךְ כִּדְפָרְכִינַן שָׁנָה שָׁנָה יתירי כְּתִיבִי.

GEMARA: The Gemara notes: Evidently, the verbal analogy in the mishna is free, i.e., in each verse the word “year” is superfluous, and therefore can be used in the verbal analogy. This means that the halakha derived from the verbal analogy is considered as though it is written explicitly in the Torah. The significance of this fact is that if a verbal analogy is not free, it can be refuted by logical reasoning. In this case the refutation would be as we refuted it in the mishna, that if the fifth year and the twentieth year are considered the same as the respective periods preceding them, this generates a leniency. The Gemara confirms: The verbal analogy is free, as both the first written mention of “year” and the second written mention of “year” are superfluous.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מופנה – האי שנה שנה דאין צריך לגופו אלא לידון בג״ש דאל״כ איכא למיפרך כדפרכינן במתני׳ הין אם עשה שנת ששים כלמטה כו׳:
[שנה שנה יתירי כתיב כלומר למה] לי למיכתב שנה בשנת עשרים ושנת (עשרים) [ששים] ליגמר מבן חמש שנים אלא להקיש:
ואי׳ דמפרשי שנה1 שנה יתירא דמצי למימר ואם מבן חמש שנים עד בן כ׳ ולא איצטריך למיכתב שנים בתרא וכל כולה שנה בתראי:
1. וכן פירש״י בד״ה שנה יתירי
גמ׳ איכא למפרך כדפרכינן – במתניתין.
שנה יתירי כתיבי – דמצי למכתב ואם מבן ה׳ שנים ועד בן כ׳ ואנא ידענא דעשרים נמי (כ׳) בשנים משתעי שנה ל״ל ובן ששים.
ה גמרא ומעירים: גזירה שווה שנזכרה במשנה הריהי מופנה, שהמילה ״שנה״ בכל אחד מן הכתובים היא מיותרת, ופנויה לגזירה שווה זו, כאילו נאמר דין זה במפורש בתורה. דאי [שאם] לא מופנהאיכא למיפרך כדפרכינן [יש לפרוך אותה כפי שהקשינו במשנה], שאם אנו דנים את שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהן נמצאנו מקילים. ומשיבים: אמנם מופנה הוא, שכן ״שנה״ ״שנה״ יתירי כתיבי [יתירים כתובים שם].
GEMARA: The Gemara notes: Evidently, the verbal analogy in the mishna is free, i.e., in each verse the word “year” is superfluous, and therefore can be used in the verbal analogy. This means that the halakha derived from the verbal analogy is considered as though it is written explicitly in the Torah. The significance of this fact is that if a verbal analogy is not free, it can be refuted by logical reasoning. In this case the refutation would be as we refuted it in the mishna, that if the fifth year and the twentieth year are considered the same as the respective periods preceding them, this generates a leniency. The Gemara confirms: The verbal analogy is free, as both the first written mention of “year” and the second written mention of “year” are superfluous.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) לֵימָא מתני׳מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי דְּאִי רַבִּי הָאָמַר עַד וְעַד בַּכְּלָל.

The Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as, if it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t he say that the word “until” means until and including? With regard to valuations, the Torah states: “From twenty years old until sixty years old…And if it is from five years old until twenty years old…And if it is from one month old until five years old” (Leviticus 27:3–6). Accordingly, in the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi there should be no need for a verbal analogy to include the fifth year and the twentieth year in the periods preceding them.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאי ר׳ היא הא אמר לקמן עד ועד בכלל כלומר כיון דכתב עד בן חמש שנים ועד בן עשרים שנה ממילא שמעינן דכלמטה הימנה דעד ועד בכלל ולא צריכא ג״ש:
לימא מתני׳ – דמצריך קרא למילף שנת עשרים כלמטה דלא כרבי דאי כרבי האמר עד ועד בכלל וכיון דכתיב מבן חמש שנים ועד בן עשרים ממילא ידענא דשנת עשרים בכלל והיינו כלמטה.
ושואלים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת רבי היא דאי [שאם] כשיטת רבי — לא הוצרכנו ללמוד מגזירה שווה זו, שכן האמר [הרי אמר] שכל מקום שנאמר ״ו עד״ — הרי זה כולל הכל, ״ועד״ בכלל. ואף כאן, הואיל ונאמר: ״ועד בן חמש שנים״, ״ועד בן עשרים שנה״ — גם שנת חמש ושנת עשרים בכלל זה.
The Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as, if it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t he say that the word “until” means until and including? With regard to valuations, the Torah states: “From twenty years old until sixty years old…And if it is from five years old until twenty years old…And if it is from one month old until five years old” (Leviticus 27:3–6). Accordingly, in the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi there should be no need for a verbal analogy to include the fifth year and the twentieth year in the periods preceding them.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) דְּתַנְיָא {שמות י״ב:ט״ו} מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְעַד יוֹם הַשְּׁבִיעִי יָכוֹל רִאשׁוֹן וְלֹא רִאשׁוֹן בַּכְּלָל שְׁבִיעִי וְלֹא שְׁבִיעִי בַּכְּלָל

The Gemara provides the source of Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion. As it is taught in a baraita concerning the festival of Passover: The verse states: “For whoever eats leavened bread from the first day until the seventh day” (Exodus 12:15). One might have thought that the prohibition against eating leaven applies from the first day and onward but the first day is not included, and likewise that the prohibition continues until the seventh day but the seventh day is not included.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ראשו ולא ראשו בכלל עד רגלו ולא רגלו בכלל משום דכתיב לכל מראה עיני הכהן וראשו ורגליו אינן נסקרין ביחד בסקירה אחת:
יכול – מיום הראשון ואילך יהא מוזהר על חמץ ולא ראשון בכלל.
יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל – וא״ת היאך אפשר לומר כן והכתיב (שמות יג) שבעת ימים תאכל מצות וי״ל דלחיוב כרת קאמר דכרת בהאי קרא כתיב דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה מיום הראשון עד יום השביעי מש״ה מייתי ת״ל עד יום האחד ועשרים בערב והאי קרא כרת נמי כתיב ביה.
ומנין שכך היא שיטתו? דתניא [ששנויה ברייתא]: ״כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשן ועד יום השבעי״ (שמות יב, טו), יכול מיום הראשון והלאה, ולא יום ראשון עצמו בכלל זה, וכן עד יום השביעי ולא יום שביעי עצמו בכלל זה,
The Gemara provides the source of Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion. As it is taught in a baraita concerning the festival of Passover: The verse states: “For whoever eats leavened bread from the first day until the seventh day” (Exodus 12:15). One might have thought that the prohibition against eating leaven applies from the first day and onward but the first day is not included, and likewise that the prohibition continues until the seventh day but the seventh day is not included.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ערכין יח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ערכין יח., עין משפט נר מצוה ערכין יח., מיוחס לר׳ גרשום ערכין יח., רש"י ערכין יח., תוספות ערכין יח., פירוש הרב שטיינזלץ ערכין יח.

Arakhin 18a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Arakhin 18a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Arakhin 18a, Attributed to R. Gershom Arakhin 18a, Rashi Arakhin 18a, Tosafot Arakhin 18a, Steinsaltz Commentary Arakhin 18a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144