×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כְּשֶׁבָּרַח וְטַעְמָא דְּבָרַח הָא לֹא בָּרַח קָנְסִינַן לְמוֹכֵר וְנִקְנְסֵיהּ לְלוֹקֵחַ לָאו עַכְבְּרָא גַּנָּב אֶלָּא חוֹרָא גַּנָּב.
The case here is where the seller fled with the money, and there is no way of voiding the sale and returning the money to the purchaser. The Gemara comments: And the reason is that he fled, but had he not fled, we would penalize the seller by requiring him to return the money. The Gemara asks: And let us penalize the buyer and require him to take an equivalent sum of money to Jerusalem. The Gemara answers: It is not the mouse that steals, but the hole that steals. In other words, a mouse cannot steal an item unless he has a hole in which to hide it. Here too, the money would not have been desacralized without the help of the seller.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרמב״ןר' אברהם מן ההרריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ופריק שמו׳ בשברח המוכר ואינו מצוי להחזיר הדמים, מכלל שאילו היה המוכר מצוי (למכור), [למוכר] קנסינן להחזיר הדמין, ואמאי לא קנסינן ליה ללוקח. ואסיקנה כיון שהמעות של מעשר שני ביד המוכר הן קנסינן למוכר.
{משנה קידושין ב:ט} מתני׳ המקדש בערלה ובכלאי הכרם ובשור הנסקל ובעגלה ערופה ובצפורי מצורע ובשער נזיר ובפטר חמור ובבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת:
ערך חד
חדא(משנה פאה ד חולין קלב) חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית פי׳ ולא חשוב שכחה ושלאחר הקוצרים העליונים לעניים דאמרינן נפלו בשעת קצירה והתחתונים של בעל הבית דאמרינן חורי נמלים הן. (ירושלמי) רבי יהודה בשם רבי שמואל העליונים לעניים בלבנים והתחתונים לבעל הבית בירוקים פירוש לבנים הן המבושלים ואיכא למימר בשעת קצירה נפלו ירוקין שאינן מבושלים דודאי מקודם לכן נפלו ותנן איזה לקט הנושר בשעת בצירה וספק לקט לקט מנין שנאמר עני ורש הצדיקו עד ובמתנותיו לא תטה וכו׳. (גיטין מה. קידושין נו: ערכין ל.) לא עכברא גנב אלא חורא גנב אי לאו עכברא חורא מנא ליה וכו׳. (פרק ו׳ במקואות) כל המעורב למקוה כמקוה חורי
ערך חץ
חץב(בבא קמא לד.) וגם את המת יחצון פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי פי׳ כל מה שנפסד השור במיתתו ונחתת מדמיו תצי ההפסד משלם לו מן החי. (בבא בתרא טו:) מאי וסר מרע א״ר אבא בר שמואל מנהגו של עולם חצי פרוטה חנוכי איוב מדנפשיה יהיב. ס״א איוב ויתרה משלו פי׳ כששוקל התגר מעותיו למוכר ונמצאו מכריעות חצי פרוטה הולכין אצל חנוני ולוקחין פירות בפרוטה ומחלקין אותן ביניהם ואיוב היה מוותרה ומניחה למוכר (פסחים כב: קידושין נו) ולהך תנא דמפקי ליה להאי קרא ובעל השור נקי לדרשא אחרינא לחצי כופר ולדמי ולדות (בבא קמא מא) ת״ר ובעל השור נקי ר״א אומר נקי מחצי כופר וכו׳. (נדרים פג) אלא אמר אביי אין כזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין:
ערך קרם
קרםג(שבת ח.) אי אפשר לקרומיו של קנה שלא יעלו למעלה מי׳ טפחים פי׳ מה שמשתייר מן המחצלת כשמתקנין אותה. (שבת קכה.) אמר שמואל קרומית של מחצלת מותר לטלטלה בשבת פי׳ שירי מחצלות שבלו. (חולין טו: קידושין נו) בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה (ירושלמי בפרק המוציא יין) ה׳ דברים נאמרו בקרומית של קנה וכו׳ עד מפני שרוח רעה שורה עליו (חולין נז) רחל היתה בשכונתנו שנקדר קנה שלה ועשו קרומית של קנה וחיתה:
א. [לאך.]
ב. [טהיילען.]
ג. [ברוך שטיק, אבפאלל.]
כשברח – המוכר שהדמים בידו.
ומתמהינן הא לא ברח קנסינן למוכר.
אלא חורא גנב – אלמלא חור שהעכבר מצניע גניבתו שם לא היה גונב.
כשברח פי׳ ההיא דאין לוקחין עבדים.
הא לא ברח קנסינן למוכר – כמו ההוא דלעיל דאמר יחזרו דמים למקומם שהוא קנסא למוכר שרוצה למכור בהמתו חוץ לירושלים דקנס הוא כשתחזור לו.
ונקנסיה ללוקח – פירוש שיאכל כנגדו בירושלים ולא יתבטל ולפירוש ר״מ פריך שפיר שהמעות שביד המוכר יוצאין לחולין על ידי הלוקח אבל לפי׳ ריב״א קשה מאי פריך אדרבה מוטב לקנוס המוכר להוציא איסור מידו מלקנוס הלוקח וישאר האיסור ביד המוכר כלומר המעות שלא נתחללו ושמא יאכלם חוץ לירושלים דכסבור נתחללו וי״ל דלדידיה הכי פריך וליקנסיה ללוקח שילך לבית המוכר ויאמר לו המעות שהן קדושין בידך תהא קדושתן על אלו ואז יצאו לחולין.
טעמא דברח הא לא ברח קנסינן ליה למוכר – לאו אדשמואל בלחוד קפריך אלא אעיקר ברייתא דקתני יחזרו דמים למקומם אלא דמעיקרא לא ס״ד דמשום קנסא הוא אלא מדינא שהמעות של מעשר הן בכל מקום ואם ברח אין קונסין ללוקח, אבל השתא דאמר דכשברח קונסין בשלא ברח נמי היה הדין לקונסו ללוקח:
הא דתנן המקדש בערלה אינה מקודשת – איכא למידק הא מותרת היא שלא כדרך הנאתן כדאמרינן בפסחים (כ״ה:) דרבינא דהוה שייף לברתיה בגהרקי דערלה, לא קשיא התם חולה היתה ושלא כדרך הנאה שרי אעפ״י שאין בו סכנה, אבל בלא חולי אסור בכל ענין דלא אמרינן אלא שאין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן מלקות הוא דליכא הא אסורא מיהא איכא. ואע״ג דמשמע דאסורייהו מדרבנן מדאין לוקין עליהם, הא קיימא לןא דמקדש באיסורין מדבריהם אינה מקודשת. ואי קשיא והרי כל הנשרפין אפרן מותר, י״ל הכא כשאין באפרה שוה פרוטה והאי דלא תנא איסורי ע״גב משום דבעי למיתני מכרן וקדש בדמיהם מקודשת ותני עלה בתוספתאג המקדש ביין נסךד בע״ג בעיר הנידחת ויושביה בעורות לבובין באשרה ופירותיה במרקוליס ומה שעליו ובכל דבר שחל עליו איסור ע״ג כולםה אע״פ שמכרן וקדש בדמיהם אינה מקודשת. ותנא ושייר חמץ בפסח שאם קדש בו אינה מקודשת ומכרו וקדש בדמיו מקודשת ושייר נמי נותר ופיגול, ואפשר שהם בכלל קדשים ששנינו למעלה אינה מקודשת:
ב. בכת״י: איסורי הנאה ע״ז עכו״ם.
ג. פ״ד ה״ז.
ד. נוסף ע״פ כת״י.
ה. נוסף ע״פ כת״י.
הא לא ברח בתמיה – חורא. חור שהעכבר מצניע שם גנבתו. מנא ליה מאין לו הגנבה.
(1-4) מתני׳ המקדש בערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה נינהו אינה מקודשת – ואיכא דקשיא ליה אמאי אינה מקודשת בערלה דהא אפשר ליהנות בה שלא כדרך הנאתה כדאמרינן בפרק כל שעה כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן. ולאו מילתא היא דנהי דלית בהו איסורא דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא והמקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון סתם יינם וכיוצא בו א״מ וכדאמרינן בפסחים המקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה ואפילו בחטי קורדנייתא דשרירן ויבישן שאינם חמץ מן התורה אלא נוקשה דרבנן אינה מקודשת ואע״ג דהמקדש בעדים פסולים מדרבנן מקודשת אומר מורי נר״ו דלא דמי דהתם איכא עדות מעליא מן התורה ומקודשת של תורה היא ולא מפקעי רבנן קדושי דאורייתא בכדי אבל הכא כיון דאמר רחמנא דליתיב לה ממונא ומאי דיהיב לה השתא לאו ממונא הוא דהא אסרוה רבנן עלה לא מיקדשא כלל ומאי דאמרינן לקמן בפירקין דלרבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואשה מתקדשת בה הכי קאמר דכיון דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לא אסרינהו רבנן בהנאה אלא באכילה אבל חמץ וסתם יינם וערלה שלא כדרך הנאתם דאיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת כלל וכי תימא והא שרי שלא כדרך הנאתן אפילו מדרבנן לחולה שאין בו סכנה כדאמרינן בפרק כל שעה בעובדא דרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקיא דערלה ואמר מידי דרך הנאתן עבידנא הא ל״ק ואע״ג דחולה שאין בו סכנה מותר בו שלא כדרך הנאתן מכל מקום אסור הוא לה למכרה לחולה זה וליטול דמים ממנו תדע דהא אפילו בדרך הנאתה מותרת בחולה שיש בו סכנה ואפילו הכי אסור למוכרה לו בדמים דאם כן נמצא נהנה באיסורי הנאה של תורה אלא דודאי אסור למכרם וכיון דכן לא חשיב ממונא כלל ואפילו היא חולה שראויה ליהנות בה אינה מקודשת דלאו ממונא יהיב לה אלא אם כן אומר לה הרי את מקודשת לי באותה הנאה שיש לך שנתתי לך דבר שתתרפאי בו ויש באותה הנאה שוה פרוטה. וכי תימא הרי אכתי ערלה וכלאי הכרם מן הנשרפים הם וקיימא לן דכל הנשרפים אפרן מותר והוי דבר של ממון. ויש מתרצין דמיירי שאין באפרן שוה פרוטה. ומורי נר״ו תירץ דאפי׳ יש באפרן שוה פרוטה כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה נינהו וכל הקודם זכה באפרן.
והא דלא קתני תנא בהדי הני דמתני׳ איסורא עבודה זרה ופירות שביעית לאחר זמן הביעור דהוו איסורי הנאה נמי משום דבעי למתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דאלו ע״ז תופסת דמיה ואם קידש בדמיה אינה מקודשת והכי תניא בתוספתא המקדש ביין נסך ובעבודה זרה בעיר הנדחת ויושביו בעירות לבובין באשרה ובפירותיה בבימוס ובמה שעליו במרקוליס ובמה שעליו באיסורי ע״ז כולם אף על פי שמוכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת מיהו הא הוה מצי למתני חמץ בפסח דאיסורי הנאה ואינו תופס דמיו דהא פשיטא ליה דחמץ בפסח אסור בהנאה הוא אלא דתנא ושייר והכי נמי שייר פיגול ונותר. הא דקתני בציפורי מכורע דמשמע דשתיתן אסורות ואלו לקמן אמרינן דמשולחת מותרת אפי׳ באכילה שלא אמרה תורה שלח לתקלה לא קשיא דמשעת שחיטת השחוטה נאסרות שתיהן ובשעת שלוח הותרה המשולחת שלא נאסרה מתחלה אלא עד זמן זה שיש זמן לאיסורה ושילוחה מתירה.
מכרן וקידש בדמיהן מקודשת טעם הדבר מפורש בירושלמי דגרסי׳ התם ר׳ חגי בשם ר׳ זעירא לפי שאין דמיהן פי׳ שאיסורי הנאה אינם שוים כלום ואין להם דמים ומעות שנתן לו לוקח בהם גזל הם בידו או מתנה ואמרי׳ א״ר חנינא זאת אומרת מקדשים בגזילה פי׳ דכיון דאיסורי הנאה נינהו דלא שוו מידי כדאמרינן וגם אינן תופסין דמיהן המעות שנתן לו לוקח כשלא הכיר בהם גזל הם בידו ובגמרא דילן לא אמרו כן משום דסמכי אדיוקא דדייק רב ממתני׳ דאחיות דאין מקדשין בגזל ולית ליה דיוקא דרב חנינא דירוש׳ ור׳ חנינא לית ליה דיוקא דהתם דייקינן מדקתני שלהן היתה ומשמע לן דמתניתין דהכא כשהכיר בהן לוקח וגמר ונתן להם מתנה לשמואל או על מנת שיוציאם לו לרב א״נ כשמכרן לעכו״ם ואפי׳ מכרן לישראל ולא הכיר בהם אף על פי שהיה מכיר בהם מוכר לא נתכוין לגזול אלא שיהו אצלו מלוה וכשיחזור בו לוקח ישלם מביתו וכיון דכן אידך יהבינהו ניהליה לאנפוקיה לאו גזל הוא אלא מלוה ויכול לקדש בהם את האשה.
והא דקתני וקדש בהם לאו דוקא בדיעבד אלא אפי׳ לכתחילה יכול להוציאם במה שירצה ולקדש בהם שהרי אינם דמי איסורי הנאה כדאמרן אלא שלכתחלה אסור למכור איסורי הנאה שלא יהא כנהנה בא״ה ויהא להם דמים ולהכי קתני מכרן בדיעבד ואיידי דקתני מכרן בדיעבד דוקא תנא נמי וקדש בדמים ולאו דוקא והכי מוכח בפרק השוכר דע״ז בשמעתא קמייתא דאקשינן ממתניתין דהכא דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת למאי דתנינן תמן השוכר את הפועל לעשות ביין נסך שכרו אסור ולא משנינן דהתם אסור לכתחילה והכא מותר בדיעבד דאלמא הני אפילו לכתחלה שרי וכדפרי׳ התם ובפ״ק דחולין אמרינן דאפי׳ לר׳ יהודה דאמר חמץ לאחר פסח אסור בהנאה מן התורה חמצן של עוברי עבירה לאחר פסח מותר מיד מפני שהם מחליפים דאלמא חלופיו מותרין לכתחלה לכל דבר ואפילו לאכילה אם הוא בר אכילה והטעם לפי שאינם דמיו. ומאי דקשיא ליה לרש״י ז״ל א״כ מצינו דמים לחמץ בפסח. ואנן תנן האוכל תרומת חמץ פטור מן התשלומין לא מצינו לו דמים מכיון שאסור למכרן לכתחלה וכשמכרן אינן דמיהם אלא מתנה. או מלוה. ומאי דבעי׳ התם בנדרים מהו בחליפיהן אסור דחלופיהן אסור היינו דאסור להחליפם לכתחלה וזה מבואר. מעתה מי שמכר פירות ערלה וכיוצא בהם מאיסורי הנאה שאין תופסין דמיהן אותן הדמים מותרים בהנאה אבל אסור לעשות כן מפי רבינו נר״ו.
ונקנסיה ללוקח לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. כבר כתבתי דזה הלשון תמוה לפי׳ התוספות לעיל בד״ה אבל במתכוון דשקלא וטריא דשמעתין היינו אפילו בשהתנה שיעלה המוכר המעות לירושלים אלא שאין אנו מאמינים לו וא״כ היאך שייך לומר דחורא גנב כיון שהוא עומד וצוח שרוצה להעלות לירושלים ובשלמא לגבי הלוקח שפיר מצינו למיקנסי׳ ולמימר דעכברא גנב שאין לו למסור מעות מעשר לע״ה אלא לחבר משא״כ לגבי המוכר לא שייך שפיר ונראה דהתוספות לא כתבו לעיל דאיירי אפילו התנה אלא ליישב לשון במתכוון אבל ההיא דאין לוקחין ודאי איירי בסתמא ומכ״ש למאי דפרישית דהדר ביה מהאי סברא דאדם יודע וא״כ עיקר התקנה שלא יקח מעות מעשר לידו אלא שיקנה הלוקח לשם שלמים ותו לא פלוג רבנן בתקנת׳ בין יודע לאינו יודע ואפילו התנה כן נ״ל ועיין בסמוך:
כשברח המוכר כשהכסף בידו, ואין לנו דרך לבטל את המיקח ולהחזיר את הכסף למקומו. ומעירים: וטעמא [והטעם דווקא] שברח, הא [הרי] אם לא ברח קנסינן [היינו קונסים] את המוכר ויחזרו המעות. ושואלים: ונקנסיה [ונקנוס] את הלוקח שיעלה מעות אחרים לירושלים! ומשיבים: לאו עכברא גנב [לא העכבר גונב] אלא חורא גנב [החור גונב], שאין העכבר גונב דברים אלא אם כן יש לו חור להחביא בו, ואף כאן לולא מוכר זה לא היה הכסף מתחלל.
The case here is where the seller fled with the money, and there is no way of voiding the sale and returning the money to the purchaser. The Gemara comments: And the reason is that he fled, but had he not fled, we would penalize the seller by requiring him to return the money. The Gemara asks: And let us penalize the buyer and require him to take an equivalent sum of money to Jerusalem. The Gemara answers: It is not the mouse that steals, but the hole that steals. In other words, a mouse cannot steal an item unless he has a hole in which to hide it. Here too, the money would not have been desacralized without the help of the seller.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרמב״ןר' אברהם מן ההרריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאִי לָא עַכְבְּרָא חוֹרָא מַאי קָעָבֵיד מִסְתַּבְּרָא כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא הָתָם קָנְסִינַן.:

The Gemara questions this logic: But if not for the mouse, what has the hole done? Since they both are integral to the prohibited act, each of them is deserving of a penalty. The Gemara answers: It stands to reason that anywhere that the forbidden item is, i.e., anywhere that the money is, and in this case it is with the seller, there we should penalize.
רי״ףרש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חורא מנא ליה – מאין לו הגניבה.
מסתברא כל היכא דאיכא איסור קנסינן ליה – פירוש והיינו המוכר שהרי המעות דמעשר ברשותו הוי קיימא ולפיכך קנסו ליה שיחזרו דמים למקומם והיינו שלא מכר בהמתו וזה דוחק לפירוש ריב״א דפירש דלעולם המעות שביד המוכר קדושים מקדושת מעשר וצריך להעלותן לירושלים א״כ אדרבה זכות הוא לו מהא דאמרן יחזרו דמים למקומם דטוב לו שיחזור לו בהמתו מלהעלות דמיו בירושלים אבל לפירוש הר״ם ניחא אך זה קשה לפירוש הקונטרס לעיל דפי׳ גבי אבל מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין דהמעות יצאו לחולין והבהמה קדושה ועלה קאמר יחזרו דמים למקומם ואם כן לפי סברא זו הוי ליה למקנסיה ללוקח למימר דיאכל כנגדו בירושלים שהרי האיסור הוא בידו דהיינו בהמה אבל לפירוש [ריב״א] ניחא שהרי האיסור הוא ביד המוכר ואם תאמר לעיל דקאמר גמרא דקנסוהו ללוקח ויאכל כנגדן מאי קנס הוא זה כי נמי אמר יחזרו דמים למקומם צריך הלוקח להעלות המעות לירושלים וי״ל דהקנס הוי מזה דמסתמא לקח הבהמה ביוקר ממעות מעשר שני ליפטר עצמו מלעלות לירושלים וכשנאמר לו שיאכל כנגדו בירושלים והמקח יהיה שלו יהיה לו הפסד גדול בלקיחת הבהמה שלקח.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

בד״ה מסתברא כו׳ וזה דוחק לפריב״א כו׳ דטוב לו שיחזרו לו בהמתו מלהעלות דמיו לירושלים כו׳ עכ״ל לכאורה קשה ומאי דוחקא לפריב״א הא כבר תירצו בזה לעיל ובסמוך דאי לאו דקנסינן למוכר משום דאיסורא גביה הוה קנסינן ללוקח דאין הדמים חוזרים למקומן אלא שילך לבית המוכר ולחלל המעות שביד המוכר שיצאו לחולין וצ״ל דהכי קא קשיא להו הכא למאי דמסיק דלכך קנסינן למוכר משום דאיסורא גביה דלא הוה אצטריך לזה אלא דגם אם שוים הם הלוקח והמוכר לענין קנס ואין לנו לקנוס לא לזה ולא לזה יש לנו לומר דזכות הוא למוכר דטוב לו שיחזרו לו בהמתו מלהעלות דמיו לירושלים ועיין במהרש״ל בזה דרך אחרת ואין להאריך ודו״ק:
תוספות בד״ה מסתברא כל היכא כו׳ וזה דוחק לפי׳ ריב״א כו׳ דטוב לו שיחזיר לו בהמתו מלהעלות לירושלים כו׳ עכ״ל. ועיין במהרש״ל ומהרש״א ז״ל בישוב לשון התוספות ואלו ואלו דברי אלקים חיים עולים בקנה א׳ ואכתי יש לדקדק על מה שכתבו דטוב לו שיחזיר לו בהמתו מלהעלות לירושלים ולדבריהם לעיל בד״ה אבל במתכוון משמע דתחלת המקח היה ע״מ שיעלה לירושלים אלא שאין אנו מאמינין לו וע״כ למאי דמקשה ונימא יחזרו דמים למקומן כי התם ההיא דאין לוקחין נמי איירי בהאי ענינא למאי דלית ליה האי דרשה לחלק בין היכא דאדם יודע וא״כ אף שרוצה להעלותן לירושלים אין אנו מאמינים לו וא״כ שפיר חוב הוא לו שיבטל המקח אף על פי שרוצה לעלות לירושלים מיהו למאי דפרישית בסמוך דודאי עיקר תקנתא לאו משום הכי הוה אלא בלוקח ומוכר סתם וא״כ שפיר קשיא להו לפריב״א אדרבה זכות הוא לו דכיון דהדר ביה הש״ס מהאי סברא דאדם יודע וסתם בני אדם אין יודעין א״כ לאו ע״מ להעלות לירושלים נעשה המקח והמוכר יבטל המקח ולא איצטריך לומר דקנסינן ליה כן נ״ל נכון:
בא״ד אך זה קשה לפי׳ הקונטרס לעיל כו׳ שהרי האיסור בידו דהיינו בהמה עכ״ל. וכבר כתבתי לעיל דמ״ש רש״י שהמעות מתחללין על הבהמה לאו דקושטא דמילתא הכי הוא דודאי אין מעשר מתחלל בלא כוונה כ״ש שנתכוון להוציא לחולין אלא על כוונת המוכר כתב רש״י שיודע שהמעות מעשר מחחלל׳ על הבהמה אם ירצה לחלל וא״כ לפ״ז אין מקום לקושיי׳ התוס׳ על פי׳ הקונטרס דודאי עיקר איסורא ביד המוכר דהיינו המעות שלא נתחלל כן נ״ל ברור ליישב שיטת רש״י ז״ל ותו לא מידי ודו״ק:
ותוהים: ואי [ואם] לא עכברא [העכבר] חורא מאי קעביד [החור מה עשה]? וכיון ששניהם שותפים בדבר יש לקנוס גם אותו! ומשיבים: מסתברא [מסתבר לומר] שכל היכא דאיכא איסורא [מקום שנמצא האיסור]התם קנסינן [שם אנו קונסים] ומכיון שהאיסור (מעות המעשר) הוא כעת ביד המוכר — קונסים אותו.
The Gemara questions this logic: But if not for the mouse, what has the hole done? Since they both are integral to the prohibited act, each of them is deserving of a penalty. The Gemara answers: It stands to reason that anywhere that the forbidden item is, i.e., anywhere that the money is, and in this case it is with the seller, there we should penalize.
רי״ףרש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מתני׳מַתְנִיתִין: אהַמְקַדֵּשׁ בְּעׇרְלָה בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה בְּצִפּוֹרֵי מְצוֹרָע וּבִשְׂעַר נָזִיר וּפֶטֶר חֲמוֹר וּבָשָׂר בְּחָלָב וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן מְקוּדֶּשֶׁת.:

MISHNA: With regard to one who betroths a woman with orla, i.e., fruit grown during a tree’s first three years, or with diverse kinds in a vineyard, i.e., grain and grapes planted together, or with an ox that is sentenced to be stoned, or with a heifer whose neck is broken, or with the leper’s birds which are designated for his offering, or with a nazirite’s hair, or with a firstborn donkey, or with meat cooked in milk, or with non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard, if he betroths her with any of these items, the woman is not betrothed, since it is prohibited to derive benefit from any of these items. By contrast, if one sold them and betrothed a woman with the money received from their sale, she is betrothed, as in these cases one may derive benefit from the money he receives in exchange for the forbidden item.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילתוספות רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳. בערלה ובכלאי הכרם ובשור הנסקל ובעגלה ערופה ובצפרי מצורע ובשער נזיר ובפטר חמור ובבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת. בערלה דתניא ערלים לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאהא. בכלאים אמ׳ חזקיה פן תקדש המלאה הזרע פן תוקד אשב. שור הנסקל דכת׳ לא יאכל את בשרו וכר׳ אבהו אמ׳ ר׳ אלעזר דאמ׳ כל מקום שנ׳ לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. ולהנך תנאי דמפקי להאי ובעל השור נקי לחצי כופר ולדמי ולדות כול׳. כבר פירשנוה בפרק ה⁠[חובל בח]⁠בירוג.
א. וכ״כ הרמב״ם בפירוש המשניות, וכן העתיק הרע״ב [וכ״כ התוס׳ יו״ט שכ״ה בגמ׳]. ועיין ברש״ש שתמה על הרמב״ם והרע״ב דבגמ׳ מבואר דילפינן איסור הנאה מוערלתם ערלתו, וכמבואר בגמ׳ בפסחים כב,ב דאי אפשר ללמוד מלשון לא יאכל דמשמע נמי איסור הנאה, משום דכתיב לגבי ערלה לכם דמשמע שלכם יהא. וכן תמה בראשון לציון (על המשניות).
ב. ובגמ׳ איתא עוד: רב אשי אמר פן יהיה קדש, ורבינו קיצר ונקט רק הדרשא הראשונה.
ג. לפנינו ליתא פירושי רבינו לפרק זה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ המקדש בערלה כו׳ – דכולהו איסורי הנאה נינהו כדיליף לה בגמרא.
מכרן וקידש בדמיהם מקודשת – דאין הדמים נתפסין באיסור כדיליף לקמן.
המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן הרי היא מקודשת.
המקדש בערלה כו׳ אינה מקודשת – פירוש לפי שאיסור הנאה וא״ת אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו כדאמר בפ׳ כל שעה (פסחים דף כד:) ויש לומר בכאן מיירי דליכא שוה פרוטה אלא כדרך הנאתו אי נמי יש לומר דמיירי שפיר דאיכא שוה פרוטה אף שלא כדרך הנאתו מ״מ כיון שהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מקח טעות ואם תאמר ואמאי לא חשיב בהך מתני׳ פיגול ונותר וטמא ויש לומר דבקדשים לא קא מיירי והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דקסבר כרבי יוסי הגלילי דשרי בהנאה בפרק כל שעה (שם דף כג.) והא דלא חשיב עבודת כוכבים משום דלא שייך למיתני ביה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת שהרי עבודת כוכבים תופסת דמיה ושביעית אחר הביעור.
מתני׳ יא. המקדש בערלה וכו׳. והני כולהו איסורי הנאה נינהו. וכוליה רישא לא איצטריך למיתני, דהא מילתא פשיטא היא דאינה מקודשת. אלא משום סיפא נקט לה, שאם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. דאשמעינן שאין הדמים נתפסין באיסור, אע״ג דאשכחן בשביעית וע״ז שתופסת דמיה, אבל בשאר איסורי הנאה לא תפסי, דשני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, שאם מלמדין לכל התורה כולה, לא ליכתוב [אלא] אחד וניליף מיניה השני, כי היכי דילפינן מיניה כל שאר איסורי הנאה, אלא לאו ש״מ בהא דגלי גלי, ובהא דלא גלי לא גלי.
ובחולין שנשחטו בעזרה. קסבר האי תנא דמדאורייתא אסירי, דכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת, ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום, שאם תזבח יהיה (אומ׳) [חומר] הקדש עליהן ומתסרי בהנאה.
המקדש בערלה ובכלאי הכרם כו׳ – פירוש: האי דלא תנא יין נסך ועבודה זרה ועורות לבובין כדקתני בפרק בתרא דעבודה זרה משום דלא מצי למיתני בהו מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת דעבודה זרה תופסת את דמיה כדלקמן.
המקדש בערלה – קשיא לי אמאי לא תנא חמץ בפסח דבשלמא רובע ונרבע ושלל עיר הנדחת לא תנא דהיינו שור הנסקל שנגמר דינו בבית דין.
ובצפרי מצורע – פירוש בשתיהם אינה מקודשת ששתיהם אסורות אי משעת (שחיטה השחיטה)⁠1 אי משעת לקיחה אי משעת שחיטת השחוטהא אלא ששילוח המשולחת מתיר אותה. אבל רש״י ז״ל פירש למאן דאמר משעת לקיחת שתיהן אסורותב ולמאן דאמר משעת שחיטה שחוטה נאסרת ולא משולחת:
מכרן וקדש בדמיהן מקודשת – מצאתי בירושלמיג רבי חגי בשם ר׳ זעירא כשאין (גמר) דמיהן אמר רבי חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה, פירוש לפיכך מקודשת שאינן דמיהן שמאחר שאין תופסין את דמיהן לאסור כדאמר בגמר׳ דילן אעפ״י שהוא נהנה בהן עכשיו מותר, שאינן אלא גזל בידו שהן אין להם דמים ואמר רבי חנינא זאת אומרת שמקדשין כו׳ מכאן יש ללמוד שאף הוא עצמו מותר בהנאת אותן דמים שאינן דמים לאיסורין ומה שאמר רש״י ז״ל2 אם כן מצינו דמים לחמץ בפסח, לא מצינו שאינן דמים אלא גזל הוא בידו ואם ידע הלה ולקח מתנה הוא שרצה ליתן לו. ומסתברא דלדידן דקיימא לןד קדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת אלא א״כ ידע הלה שהוא איסור הנאה ולקח או שמכרן לנכריה, וי״ל בנותן דמים כיון דלאנפוקינהו יהביהו ניהליה הלואה הן ביד ומקדש בהן ואע״ג דמקח טעות הוה3 עבד כשיבא לחזור בו משלם מביתו:
א. ע״פ כת״י. ובנדפס: אי משעת לקיחה. ורא״ז הגיה: אי משעת שחיטת השחוטה אי משעת לקיחה.
ב. בכת״י: נאסרות.
ג. פ״ב ה״ח.
ד. לעיל נב ע״ב.
ה. שמותר לו ואין המעות גזל בידו. ובמחנה אפרים הלכות מאכלות אסורות פ״ח דין י״ו כתב, שהיה מקום לומר שרק במכרם לישראל המעות גזל שאסור ללוקח ליהנות בהם, אבל במכרן לגוי אינם גזל כיון שמותר ליהנות מהם, אך כתב שמהירושלמי שהוכיח מכאן שמקדשים בגזלה, משמע שבמכרם לגוי כיון שאין המעות גזל הם אסורים למחליף כדי שלא יהנה מהם וכדעת רש״י ואין מקדשים בהם, ובמוכר לישראל גם רש״י מודה שאין המעות גזל בידו כיון שאין כאן תורת מכר אין המעות נתפסים באיסור.
1. הגהת הגרא״ז: שחיטת השחוטה.
2. הגהת הגרא״ז: חולין דף ד׳ ע״ב ד״ה מפני.
3. הגהת הגרא״ז: מה דעבד.
מתניתין: המקדש בערלה ובכלאי הכרם כו׳ אינה מקודשת. קשיא לן והא שלא כדרך הנאתו הוא, ומשמע (בפ״ק) [בפ״ב] דפסחים (פסחים כג:) דשלא כדרך הנאתו שרי, כרבינא (פסחים כה:) דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה ואמר מידי דרך הנאתו קא עבידנא, יש לומר דהתם שאני, דחולה הויא, ובמקום חולי התירו, אף על פי שאין בו סכנה, אבל שלא במקום חולי לא, ואם תאמר עוד והא ערלה וכלאי הכרם בשריפה, ותנן שלהי תמורה (תמורה נד.) כל הנשרפין אפרן מותר. ותירצו בתוס׳ דהכא בדליכא אלא שוה פרוטה בצמצום. ואפילו בנהנה ממנו כדרך הנאתו, והלכך בנהנה ממנו שלא כדרך הנאתו בציר ליה שיעורא. והעלו שתי הקושיות בתירוץ זה.
ואינו מחוור לי דהא סתמא קתני כל שמקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת, ועוד דומיא דשור הנסקל קתני, ושור הנסקל משמע בכולו שיש בו שוה כמה פרוטות. ועוד דגרסינן בתוספתא (פ״ד, ה״ז) המקדש באשרה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה כו׳ כולן אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקדושת, אלמא אף על פי שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משוה פרוטה אינה מקודשת, ומסתברא דלעולם אינה מקודשת, אפילו קדשה בסאה של פירות ערלה, משום דהשתא מיהת לית להו דמים דאסור למוכרן, ואי משום אפרן, הא אינו בעולם, ולכי קלי ליה הוה ליה כגופא אחרינא, ולא זהו מה שקדשה בו, הלכך אינה מקודשת, ואף על גב דאסיקנא בפרק האומר לקמן (קידושין סב:) גבי הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר דכל שבידו לאו במחוסר מעשה דמי, התם הוא דאין הגוף משתנה, אבל כאן שהגוף משתנה לגמרי לא. ועוד דהתם נמי דוקא כשאמר לכשיהיה, אבל בלאו הכי לא, וכדתניא התם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין או פירות ערוגה זו מחוברים יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום, אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימים כנ״ל.
בצפורי מצורע. מדקתני בצפורי ולא קתני ובצפור מצורע, משמע דשניהם אסורין. וקשיא לן דבשלמא לריש לקיש דאמר בגמרא דמשעת קיחה מיתסרי משולחת נמי אסירא, אלא לר׳ יוחנן דאמר משעת שחיטה משולחת שריא, וכדאותביה ר׳ יוחנן לריש לקיש מהא דתניא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת, אם כן במשולחת אמאי אינה מקודשת. ואם תאמר דצפורי דעלמא קאמר, ולעולם אשחוטה, הא ליתא, דאם כן הוה ליה למיתני ובפטרי חמור ובשוורים הנסקלים, ויש לומר דאפילו לר׳ יוחנן נמי משולחת משעת שחיטה השחוטה אסורה, ושילוח הוא דמתירה, דלא אמרה תורה שלח לתקלה, והכא במקדשה בין שחיטה לשלוח קאמר, והא דתניא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת, לאחר שלוח קאמר, ולא כן פירש רש״י.
ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת. ואם תאמר אמאי לא חשיב נמי איסורי עבודה זרה איכא למימר משום דבעי למיתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, דאילו באיסורי עבודה זרה אף על פי שמוכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת. ואם תאמר אמאי לא תנא חמץ בפסח. ויש לומר תנא ושייר, ושייר נמי פגול ונותר.
מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ואם תאמר והא דמיהן גזל הן בידו, דהא לית להו דמי, והמקדש בגזילה אינה מקודשת, ויש לומר במודיע את הלוקח דהוו מעות מתנה, ואינו מחוור, דאם כן לאו דמיהן נינהו, אלא יש לומר שמכרו לגוי, אי נמי אפילו לישראל, וכמאן דאמר (בבא קמא קיד.) סתם גזילה יאוש בעלים הוא, וכיון דלא הכיר ביה לוקח ומחמתן הוא דיהיב ליה דמי, דמיהן קרי להו.
מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. רש״י פירש בפרק קמא דחולין (חולין ד:) ובריש פרק בתרא דעבודה זרה (עבודה זרה סב.) דכי אמרינן דאין איסורי הנאה כגון אלו או חמץ בפסח (אין) תופסין דמיהן ודמיהן מותרין לא אמרו למוכר עצמו, דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח, ותניא בתוספתא (פ״א, ה״ו) האוכל תרומת חמץ בפסח פטור אפילו מדמי עצים ודמי ערלה נמי ביד המוכר כערלה דמו, ובמקדש בדמיהן מקודשת, משום דלגבי דידה שרו, דלאו דמי ערלה הן בידה, וכיון דמותרת ליהנות מהן וקנאתן היא מחמתו אף היא מקודשת לו, הא למה הדבר דומה למקדש בגזל דאחרים (קידושין נב:) למאן דאית ליה סתם גזילה יאוש בעלים היא, דאף על גב דיאוש כדי לא קני, וכל זמן שהוא בידו אינו קנוי לו, אפילו הכי כי נתנו לה מקודשת, לפי שקנאתו היא בנתינתו, דהוה ליה יאוש ושינוי רשות, והכי נמי הרי קנאתו היא בנתינתו, והנאה הבאה לה מחמתו הוא, וכבר הארכתי בזה פרק קמא דחולין בתחלתו בס״ד. ובירושלמי (פ״ב ה״ח) גרסינן ר׳ חגי בשם ר׳ זעירא בשאין דמיהן, אמר ר׳ חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזילה, כלומר לפיכך מקודשת שאין דמי הערלה אלא גזל הן בידו, מאחר שאינן תופסין דמיהן לאיסור, הלכך הוו להו דמים כאילו אינן דמיהן, אלא (דמי) גזל, ושמעינן מינה דאף הוא מותר ליהנות מהן, ור׳ חנינא דיליף מינה שמקדשין בגזילה, משמע דאית ליה כר׳ שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעליהם היא, וכדפרישית לה נמי לעיל, ואנן דלא קיימא לן כר׳ שמעון מוקמינן לה במוכר לגוי ואי נמי לישראל, כיון דלאפקינהו יהבינהו ניהליה, לאו גזל מיקרי, אלא כעין הלואה הן, ואף על גב דמקחו בטל כי אתי למהדר ביה משלם מביתו.
המשנה התשיעית והוא שאמר המקדש בערלה ובכלאי הכרם ובשור הנסקל ובעגלה ערופה ובצפרי מצורע ובשער הנזיר ובפטר חמור ובבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן הרי זו מקודשת אמר הר״ם פי׳ אלו הדברים אשר זכר איסורי הנאה ומעיקרי תורתנו שכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה וכל מה שנאסרה אכילתו ההנאה בו אי אפשר לנו מבלתי ראיה למה הותרה ההנאה בו אם פסוק אם היקש ואמרו ית׳ בערלה שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ואמר בכלאי הכרם פן תוקדש פן תוקד אש וכבר ביארנו זה בסוף כלאים ואמר ית׳ בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו ואמר בעגלה ערופה ונכפר להם הדם ואמר כפרה כתוב בה כקדשים וצפורי מצורע הם ממכשירי מצורע והוא בפנים ר״ל במקדש וכן חטאת מצורע היא מכפרת והיא בפנים הנה כמו שדין המכפר והמכשיר אשר בחוץ אחד והם צפורי מצורע ועגלה ערופה ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואמר בנזיר קדש יהיה גדל פרע שער ראשו ואמרו גדולו יהא קדש ופטר חמור נאמר בו וערפתו יאמר וערפו שם את העגלה בנחל ולא תאסר ההנאה אלא אחר העריפה ובא בבשר בחלב לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים אחד איסור אכילה ואחד לאסרו בהנאה ואחד לאיסור בישול ואמר השם ית׳ בבשר תאוה והיא החולין כי ירחק ממך המקום ואמר בתורת כהנים בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שנשחטו בעזרה ואמרו בכאן יכול לא תאכלנו אבל יטלנו לכלב ת״ל לכלב תשליכון אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה וכאשר מכר האדם אחד מאיסורי הנאה כבר עבר אבל מותרין בהנאה לפי שאין אצלנו דבר שיעמדו הדמים במקומם בלתי ע״ז ופירות שביעית אמרו בע״ז והיית חרם כמוהו ואמר בשביעית קדש הוא מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיו וכבר ביארנו על השלמות בשני משביעית ולא ניליף מע״ז ושביעית לשאר באיסורין להיותן שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין לפי עיקרי ההקש:
אמר המאירי אינה מקודשת שכל אלו איסור הנאה הם וכן הדין בחמץ בפסח ואפילו באיסור הנאה מדברי סופרים כגון חמץ משש שעות ולמעלה וכיוצא בזה שמאחר שמכל מקום הם אסרוהו בהנאה אין כאן ממון וכלן אם עבר ומכרן וקדש בדמיהן מקדשת ולא סוף דבר קדש בדיעבד אלא הואיל ומכרן מקדש בהן לכתחלה ולא תפש לשון קדש אלא אגב מכרן הא משמכרן מקדש בהן לכתחלה שאין איסורי הנאה תופשין את דמיהן בשום דבר אלא בע״ז ושביעית הא בע״ז אף במכר וקדש בדמיה אינה מקדשת ואף בפרש של עגלי ע״ז אינה מקדשת שכל שהוא מע״ז נתפס באיסורה שנאמר לא ידבק בידך וכו׳ אבל פרש של שור הנסקל מותר בהנאה ופירות שביעית מיהא אע״פ שתופסין דמיהן מקודשת היא בהם כמו שביארנו במשנה שלפניה וזו של מכרן וקדש בדמיהן מקודשת פירושו במכרה לגוים שאם לישראל הרי מקח טעות הוא והדמים חוזרין והויא לה גזילה ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שפירשוה אף במכרן לישראל והוא שאמרו שם ר׳ חגאי בשם ר׳ זעירא בשאין דמיהן אמ״ר חנינא זאת אומרת מקדשין בגזילה ופירשו גדולי המפרשים בשאין דמיהן כלומר שלא קדש באותם הדמים עצמם שאותם הדמים ודאי גזל הם אלא שלקח בהם אי זה דבר וקדש בו וזה שאמרו מקדשין בגזילה פירושו בגזילה כי האי שאין הדמים בעין אלא מאי דאתי מחמתיהו:
המשנה העשירית והוא שאמר המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר חטאת הרי זו מקודשת אפילו ישראל אמר הר״ם פי׳ תרומות תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשרות מעשר ראשון ומעשר עני ומתנות הזרוע והלחיים והקיבה ואמרו אע״פ ישראל אמרו בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכבר קנה אותם ואע״פ שמכר אותם ממי שיכשר אותם לאכילה ויקח דמיו ולזה יקדש בהם ואפר פרה אדומה והמים שיזו על זה האפר ולזאת האשה בו הנאה לפי שהיא תמכור אותם לאיש טמא להיות טהור בו ותקח ממנו דמי הבאת אפר הפרה ודמי מילוי המים וזה מותר שאין אסור לו לקיחת הדמים זולת בהזאה וקידוש לבד כמו שיתבאר ברביעי מבכורות הנוטל שכרו להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה והנה אבאר דיני הקידוש והמילוי במסכת פרה:
אמר המאירי הרי זו מקודשת אע״פ שהוא ישראל ונראים הדברים שתנא זה סובר טובת הנאה ממון ואם כן אע״פ שתרומה ומעשר זה אין לו בהם כלום שהרי צריך הוא ליתנם לכהן וללוי הואיל ויש לו בהם טובת הנאה ליתנם לכל כהן שירצה ויקבל בו אי זה תועלת הרי זה ממון ומכל מקום בגמרא נחלקו לומר שטובת הנאה אינה ממון ואם כן אינה מקדשת ומשנתנו אפשר להעמידה בתרומות ומתנות שהם שלו לגמרי ויכול למכרם לכהן כגון שנפלו מבית אבי אמו כהן אלא שמתוך שזו לא הוצרכה ללמדנו העמידוה הם בשנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן שלא הפריש בה אבי אמו עדין תרומות ומעשרות שאף הכהן חייב להפרישם אלא שאינו חייב לנתנם כמו שהתבאר ובא ולימד שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והרי הן כאלו הפרישן אבי האם ושנפלו לו התרומות פירושה שיכול למכרן הא בתרומות ומעשרות שהרים מגרנו אינה מקדשת שטובת הנאה אינה ממון וכן פסקוה רוב פוסקים אלא שיש מפקפקים בה כמו שיתבאר ולפי דרכך למדת שהכהן מקדש בתרומתו ובחלקו שמשבאה לידו הרי הוא ממונו ואין צריך לומר במתנות ר״ל זרוע לחיים וקיבה קדש במי חטאת והם מים שמלאן מן המעין ליתן לתוכן אפר הפרה כמו שידוע שצריך שיהיו מים חיים בשעת המלוי ואין צריך שיהיו חיים בשעת נתינת האפר וכן המקדש באפר פרה הרי זו מקדשת ופירשו בגמרא בשקדש בשכרו ר״ל בשכר הבאת האפר ממקום שהוא מוצנע לשם או בשכר מלוי המים והבאתו ויש אומרים שזו אינה הלכה שהרי בשכר עשיית שירין ונזמים אמרו שהוא מלוה כמו שביארנו למעלה אלא שמתוך שראיתי רוב פוסקים שהביאוה נראה לי להעמידה ולומר שזו הואיל והמים והאפר בידו ואינם שלה הרי הוא כנותן לה גוף הדבר ואין זה פחות משירין ונזמין שהתנה עמה להיותם משכון בידה שהיא מקודשת כמו שביארנו למעלה הא בשכר הזאה וקדוש אינה מקדשת שאין ליטול שכר מגוף המצוה ללמדה ולעשותה אלא שאם טורח בחלקי מצוה כגון הבאה ומלוי מותר ליטול שכר הטורח:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

בד״ה המקדש כו׳ ואמאי לא חשיב בהך מתני׳ פגול נותר וטמא כו׳ עכ״ל ק״ק תיפוק ליה דמשום איסור קודש אינה מקודשת כדתנן לעיל המקדש בחלקו כו׳ ויש ליישב דפסיקא להו בשום דוכתא בפיגול כו׳ דפקע מינייהו איסור קודש (א) ובהכי ניחא נמי דה״מ למתני נמי בהו מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אע״ג דקודש תופס דמיו בכל הני פקע מינייהו איסור קודש ודו״ק:
בא״ד ושביעית אחר הביעור עכ״ל ר״ל דה״מ למתני נמי ברישא בשביעית דאינה מקודשת אחר הביעור אבל קודם הביעור הא קתני לעיל גבי אחיות דמקדש בשביעית אלא משום סיפא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת לא ה״מ למתני שביעית אחר הביעור שהרי תופס דמיו כדלקמן ומיהו לא ידענא לפי מ״ש התוספות לקמן דשביעית שרי בהנאה וא״כ לאחר הביעור נמי מקודשת ויש ליישב ודו״ק:
משנה המקדש בערלה בכלאי הכרם כו׳ וכתב הרשב״א ז״ל בחידושיו אף על גב דכל הנשרפין אפרן מותר מ״מ האפר אינו בעולם ולכי קלי ה״ל גופא אחרינא ולא זהו מה שקדשה בו משמע דאי לאו דגופא אחרינא הוא הוי מקודשת אף על גב דמעיקרא לאו אדעתא דאפרה קיבלה אלא שהיתה סבורה להתקדש בגוף הפירות כמ״ש התוספות וא״כ היה נראה מזה סיוע למה שכתבתי במכילתין בכמה דוכתי דכל היכא דניחא לה בקידושין אינה מקפדת ותקדש בכל צד קידושין שיש בו כדמשמע בההיא דהתקדשי בפקדון שיש לי בידך אם נשתייר בו ש״פ מקודשת ובההיא דשמין את הנייר ובקידשה במעשר שני בשוגג דאיצטריך לטעמא דטירחא דאורחא משמע דאל״כ היתה מקודשת אף על גב דדמי המעשר אינן שוין כ״כ כמו חולין, אלא דמל׳ הרשב״א גופא בההיא דהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך לא משמע הכי לכך נראה דשאני הכא שהאשה יודעת מסתמא דערלה אסורה בהנאה וא״כ ה״ל למימר דמקודשת באפרה לכך הוצרך הרשב״א לפרש דאפ״ה אינה מקודשת כיון שהאפר אינו בעולם מיהו התוספות שכתבו כאן שהאשה סברה להתקדש בגוף הפירות דרך הנאתן משמע להו דאיירי שהאשה אינה יודעת דאסורין בהנאה או בשוגג שאינה יודעת שהן פירות ערלה וא״כ מבואר מדבריהם דאפ״ה ה״ל קידושי טעות ולא נחתו להאי סברא שכתבתי דבקידושי כל דהו ניחא לה ועדיין צ״ע:
תוספות בד״ה המקדש בערלה כו׳ וא״ת אמאי לא חשיב כו׳ פיגול ונותר וטמא כו׳. והקשה מהרש״א ז״ל דת״ל דבלא״ה אינה מקודשת משום קדשים כדתנן המקדש בחלקו כו׳ ותירץ דאולי פסיקא להו בשום דוכתא דבפיגול ונותר פקע ליה איסור קדשים כו׳ ולענ״ד במחילה מכבוד תורתו דהא ודאי ליתא דבכריתות מסקינן להדיא בגמרא דבנותר שייך נמי איסור הקדש וחייב אשם מעילות אי אית ביה ש״פ אלא דאפ״ה לא שמעינן לה דאינה מקודשת מההיא דהמקדש בחלקו דהתם טעמא אחרינא הוא דמשלחן גבוה זכי ליה רחמנא כדדרשינן לעיל מקרא דומיא דאש לאכילה וזה לא שייך בפגול ונותר אלא מטעמא דאיסור הנאה קשיא להו דה״ל למיתני דאינה מקודשת ושייך בהו נמי דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת כגון פגול ונותר דשלמים דפקע קדושת׳ לאחר זריקה וזה בכוונת׳ ודו״ק:
בא״ד והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דסבר כר״י הגלילי כו׳ עכ״ל. והא דלא כתבו בפשיטות דבפלוגתא לא קא מיירי היינו משום דבשר וחלב וחולין שנשחטו בעזרה נמי פלוגתא דתנאי היא לקמן לכך הוצרכו לידחק דס״ל כר״י הגלילי מיהו נראה דלא הוצרכו לכל זה אלא לתירוצם הראשון שכתבו כאן דמקדש בערלה איירי דשלא כדרך הנאתן אינו ש״פ דלתירוצם השני מצינן למימר דתנא דמתניתין בכל הני דקחשיב לא אתא לאשמעינן אלא הא מילתא גופא דאף ע״ג דש״פ שלא כדרך הנאתן אפ״ה אינה מקודשת מהטעם שכתבו משא״כ בחמץ בפסח לא שייך הא מילתא דהא אסור להשהותו ועבר בבל יראה ובל ימצא ואין לו ביעור אלא שריפה דילפינן מנותר דכתיב באש תשוף ובהכי ניחא נמי דלא קתני פיגול ונותר כיון דמילתא דפשיטא היא דאסור אף שלא כדרך הנאתו דכתיב באש תשרפו ואף דמלשון התוס׳ בפ׳ כל שעה דף כ״ד משמע דחמץ בפסח נמי שרי שלא כדרך הנאתו ע״כ צ״ל דהתם ע״כ לאחר פסח איירי דלא שייך בל יראה והכא לא בעי למיתני חמץ שעבר עליו הפסח כיון דלא מיתסר אלא משום קנסא מדרבנן כן נ״ל ודו״ק:
א משנה המקדש בפירות ערלה, או בכלאי הכרם, או בשור הנסקל, או בעגלה ערופה, או בצפורי מצורע, או בשער נזיר, או בפטר חמור, או בבשר בחלב, או בחולין שנשחטו בעזרה שכל אלה הם איסורי הנאה — אינה מקודשת. אבל אם מכרן וקידש בדמיהןמקודשת, ואין אומרים שהכסף שבידו שקיבל תמורת איסור הנאה אף הוא אסור בהנאה.
MISHNA: With regard to one who betroths a woman with orla, i.e., fruit grown during a tree’s first three years, or with diverse kinds in a vineyard, i.e., grain and grapes planted together, or with an ox that is sentenced to be stoned, or with a heifer whose neck is broken, or with the leper’s birds which are designated for his offering, or with a nazirite’s hair, or with a firstborn donkey, or with meat cooked in milk, or with non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard, if he betroths her with any of these items, the woman is not betrothed, since it is prohibited to derive benefit from any of these items. By contrast, if one sold them and betrothed a woman with the money received from their sale, she is betrothed, as in these cases one may derive benefit from the money he receives in exchange for the forbidden item.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילתוספות רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: בְּעׇרְלָה מְנָלַן דְּתַנְיָא {ויקרא י״ט:כ״ג} עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל אֵין לִי אֶלָּא אִיסּוּר אֲכִילָה בהֲנָאָה מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ וְלֹא יִצְבַּע בּוֹ וְלֹא יַדְלִיק בּוֹ אֶת הַנֵּר ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״ט:כ״ג} וַעֲרַלְתֶּם (אֶת) עׇרְלָתוֹ לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּם.:

GEMARA: The Gemara explains the source of the halakha that it is prohibited to derive benefit from the items mentioned in the mishna. With orla: From where do we derive that one is prohibited from deriving benefit from orla? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: “And shall have planted all manner of trees for food, then you shall count the fruit thereof as forbidden; three years shall it be as forbidden [arelim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23). From this verse, I have derived only a prohibition against eating it. From where do I derive that one may not even derive benefit from it? From where do we derive that one may not derive benefit from it in another manner, and one may not paint with the dye that can be extracted from the fruit, and one may not light a lamp with its oil? The verse states: “Then you shall count the fruit thereof [orlato] as forbidden [araltem]” (Leviticus 19:23), to include all these types of benefit in the prohibition.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מנלן – שאסורה בהנאה.
מנין שלא יהנה ממנו – כגון שלא יצטבע בו בפירי הראוי ליצטבע בו כגון קליפי אגוזין ושומר לפירי אסור כפירי.
ולא ידליק בו את הנר – כגון מן השמן.
מנין שלא יצבע בו – אע״ג דאמרינן לא יהנה אצטריך לאשמועינן שלא יצבע דס״ד דשרי משום דחזותא לאו מילתא היא ואיצטריך לאשמועינן שלא ידליק דסלקא דעתך דשרי משום דמכלה אותו קמ״ל דאסור בכל ענין וכדרך הנאתו אבל שלא כדרך הנאתו שרי. [וע״ע היטב תוס׳ ב״ק קא. ד״ה ולא יצבע].
גמרא: מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע ממנו ולא ידליק ממנו הנר תלמוד לומר וערלתם ערלתו לרבות את כולם. ואם תאמר ומאי שנא דהכא מצרכינן קרא לאסור הדלקה, ובתרומה טמאה (שבת כה.) מצרכינן קרא להתיר הדלקה מדכתיב (במדבר יח, יג) נתתי לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. ויש לומר דהתם בשמן של תרומה דהדלקתו כדרך הנאתו, אצטריך קרא לרבוייה אף על גב דנטמא, אבל הכא בהדלקה שלא כדרך הנאתו כגון שמנים שאינן עומדין להדלקה.
ואם תאמר אם בשלא כדרך הנאתו, משרא שרי כדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים כה:) מידי דרך הנאתו קא עבידנא. איכא למימר דהתם בשלא היה דרך הנאתו כלל, אי נמי במקום חולי הוא, אבל שלא במקום חולי אפילו שלא כדרך הנאתו אסור, וכדכתבינן לעיל, וצביעה דהכא נמי לא אצטריך, אלא בשלא כדרך הנאתו, כגון שבא לצבוע בתותים ורמונים של ערלה.
זה שביארנו בערלה שאסורה בהנאה לא סוף דבר הנאה שיש בה ממש כגון שיהנה בגוף הערלה או שימכרנה לכתחלה ויאכל בדמיה אלא אף הנאה שאין בה ממש ואפילו לא היתה בה הנאה אלא למראית העין כגון צבע ואפילו היה האיסור כלה בשעת הנאתו כגון שידליק בו את הנר והוא שאמרו אין לי אלא איסור אכילה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר תלמוד לומר וערלתם וכו׳ לרבות את כלם ויש שואלים בערלה ובשאר איסורי הנאה יהיו קדושיו קדושין שהרי יכולה ליהנות מהם שלא כדרך הנאתם כל שיש שם מקצת חולי כמו שביארנו בשני של פסחים מכל מקום כל שאינה חולה אינה יכולה לעשות כן ובחולה מיהא ושאותו ענין צריך לה יש אומרים שמקדשת וכל שכן בחולי שיש בו סכנה שאיפשר לה ליהנות אף כדרך הנאתה דמכל מקום לדידה שוי לה וכבר שאלתיה לגדולי הדור ולא הובררה להם וחככו בה להחמיר וכן כתבו בדבר שאינו שוה פרוטה לרוב העולם אלא ששוה פרוטה לזה כגון עלה של חזרת למצוה או ענף הדס כשר לתתו למי שצריך לה למצוה או תפוח לחולה וכיוצא באלו שמקדשת ויש מפקפקין בכל אלו לומר שאינה מקודשת ומכל מקום אם לא היתה צריכה לאותו דבר לצרך חולי או למצוה אלא שהיא תאבה לו ומצטערת עליו הכל לפי מה שהוא ענין וכמו שאמרו למעלה (קידושין ח׳.) לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא אבל איניש אחרינא לא ואף זו אם אינה מן הראויות לכך אינה מקודשת דמסתמא לא אקניא נפשה ואע״פ שיש מפרשים דלא איתמרא אלא בסודר וכן בעגל וטלית שאף הם אינם ראויים כל כך לכל אדם אבל שאר דברים הדקים אף כל אדם יכול לקבלו בכך מכל מקום נראה כדעת ראשון ואף גדולי הדור מכריעין בה ממה שאמרו חיישינין שמא שוה פרוטה במדי ואם לא כן מה לנו לחשש מדי נחוש שמא הוא לה כן עד שנשאלה ותאמר שאינו שוה לה ומכל מקום הדברים רופפים וראוי להחמיר:
בעגלה כל הני אסורין נינהו. מכרן. עבר ומכרן מותרין שהדמים מותרים שאינן תופסים דמיהם. ולפום מסקנא דנדרים פ׳ השותפים אע״פ שאין תופסין דמיהן אסור לכתחלה לקדש בהם את האשה דבעינן התם אי חלופין כגדולים דמי או לא ובעי לאודוחי ממתני׳ דתנא מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא לאו כגדולין דמי. ודחי ה״נ לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד ולא איפשיטא ולחומרא. ואין הפרש בין קדושין ושאר הנאות כדמשמע הך שטה דנדרים כמו שבארנו בע״ז פרק ר׳ ישמעאל ובריש השוכר שלא כדברי רש״ג שכתב בפ׳ ר׳ ישמעאל.
לא יהנה כגון שלא יצבע מהפירות שעושים מהם צבע. ולא ידליק מאותן פירות שמדליקין בהן.
כפרה – כפר לעמך ישראל וקדשים אסירי בהנאה.
צפורי מצורע מכשיר בחוץ שהרי חוץ לעיר נעשית מצותה להכשיר המצורע לבא אל המחנה.
מכשיר בפנים – אשם מצורע.
מכפר בפנים – כל הקרבנות.
מכפר בחוץ עגלה ערופה
המשולחת א׳ מהצפורים שהיה משלח שמותרת דכל ריבויא היא.
השחוטה שאסורה
מוקצה – בהמה שהוקצה לתקרובת ע״ז.
נעבד שהשתחוה לה ואסירי לגבוה כדאיתא בתמורה.
רובע ונרבע בעדים דבני סקילה נינהו ואסורים לאחר שנגמר דינם.
לתקלה שאם ילכדנה יאכלנה הילכך הואיל ואמרה ושלח ודאי מותרת היא.
פלוגתא דר׳ יהודה ור׳ שמעון מפרש בבכורות וקאמר התם דמודה ר׳ שמעון לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ בערלה מנ״ל דתניא כו׳ – כלאי הכרם מנ״ל שור הנסקל מנ״ל דתניא ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שנבלה הוא ונבילה אסורה באכילה. איכא למידק ודלמא בן פקועה שניתר בשחיטת אמו ויש מתרצין דהא אתיא דלא כהלכתא כר״מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה. ולא נהירא. ומורי נר״ו בשם רבו ז״ל תירץ דהא ודאי כי אמר רחמנא סקול יסקל השור לאו משום קנסא דשור אלא משום קנסא דבעלים נמי הלכך על כרחך אסריה באכילה לעולם ואפי׳ בבן פקועה דאי לאו מאי קנסא איכא לבעלים אלא ודאי שלכך אמרה תורה שיסקל כדי שיהיה דינו כנבילה ואפילו בבן פקיעה שאין טעון שחיטה.
רש״י בד״ה מנלן שאסורה בהנאה הס״ד:
תוס׳ בד״ה מסתברא כו׳ אבל לפירוש הר״ם כו׳ נ״ב פי׳ דאי לאו דקנסינן למוכר משום דאית איסורא לגביה ע״כ הוה קנסינן ללוקח שיחול עליו ואז היה מחולל אבל לפירוש ריב״א לא היה מחולל מאי אמרת הלא אף לפי׳ ריב״א הוה קנסינן ללוקח שילך לביתו של מוכר ויחלל היינו נמי כדי לתקן האיסור שביד המוכר אבל אי לאו האיסור בידו לא היינו כופין אותו בכך נמצא מה שהאיסור בידו אינו מביאו לידי קנס והיזק. וצ״ע היטב (עיין במהרש״א):
בא״ד והבהמה קדושה נ״ב פי׳ אי לאו דתקנו יחזרו דמים למקומן שהרי כתב אבל מוכר יודע שהמעות מתחללות על הבהמה ועובר אלפני עור לא תתן מכשול משום הכי תקנו שיחזרו דמים למקומן וק״ל:
בא״ד אבל לפי׳ ר״י ניחא כו׳ כצ״ל:
ב גמרא ומבררים: בערלה מנלן [מניין לנו] שהפירות אסורים בהנאה? ומשיבים: דתניא כן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר ״שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל״ (ויקרא יט, כג), אין לי אלא ללמוד איסור אכילה, איסור הנאה מנין? שלא יהנה ממנו באופן אחר, ולא יצבע בו (אם היה זה פרי שאפשר להשתמש בו לצביעה) ולא ידליק בו את הנר (אם אפשר להפיק ממנו שמן)? — תלמוד לומר: ״וערלתם ערלתו״ (שם) — לרבות את כולם, שכל הנאה ממנו אסורה.
GEMARA: The Gemara explains the source of the halakha that it is prohibited to derive benefit from the items mentioned in the mishna. With orla: From where do we derive that one is prohibited from deriving benefit from orla? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: “And shall have planted all manner of trees for food, then you shall count the fruit thereof as forbidden; three years shall it be as forbidden [arelim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23). From this verse, I have derived only a prohibition against eating it. From where do I derive that one may not even derive benefit from it? From where do we derive that one may not derive benefit from it in another manner, and one may not paint with the dye that can be extracted from the fruit, and one may not light a lamp with its oil? The verse states: “Then you shall count the fruit thereof [orlato] as forbidden [araltem]” (Leviticus 19:23), to include all these types of benefit in the prohibition.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם.: מְנָלַן אָמַר חִזְקִיָּה גאָמַר קְרָא {דברים כ״ב:ט׳} פֶּן תִּקְדַּשׁ פֶּן תּוּקַד אֵשׁ.

The mishna stated that one may not betroth a woman with diverse kinds in a vineyard. From where do we derive that one is prohibited from deriving benefit from diverse kinds in a vineyard? Ḥizkiyya said: The verse states: “You shall not sow your vineyard with diverse kinds; lest the growth of the seed that you have sown be forbidden [pen tikdash], together with the yield of the vineyard” (Deuteronomy 22:9). Ḥizkiyya expounds “lest the growth of the seed that you have sown be forbidden [pen tikdash]” as: Lest it be burned [pen tukad esh], indicating that the seed of diverse kinds must be destroyed by fire, so that no benefit is derived from it.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כלאי הכרם אסורין בהנאה שנאמר פן תקדש פן תוקד אש כלומר שלא יסיק בו תנור וכירים:
ג בכלאי הכרם מנלן [מניין לנו] שהם אסורים בהנאה? אמר חזקיה: אמר קרא [הכתוב]: ״לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזריע ותבואת הכרם״ (דברים כב, ט), ומפרש ״פן תקדש״פן תוקד אש, שאת זרע הכלאים צריך לשרוף באש, שאין לו כל דרך ליהנות מהם.
The mishna stated that one may not betroth a woman with diverse kinds in a vineyard. From where do we derive that one is prohibited from deriving benefit from diverse kinds in a vineyard? Ḥizkiyya said: The verse states: “You shall not sow your vineyard with diverse kinds; lest the growth of the seed that you have sown be forbidden [pen tikdash], together with the yield of the vineyard” (Deuteronomy 22:9). Ḥizkiyya expounds “lest the growth of the seed that you have sown be forbidden [pen tikdash]” as: Lest it be burned [pen tukad esh], indicating that the seed of diverse kinds must be destroyed by fire, so that no benefit is derived from it.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רַב אָשֵׁי אָמַר פֶּן יִהְיֶה קֹדֶשׁ אִי מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין אַף כִּלְאֵי הַכֶּרֶם תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְחִזְקִיָּה.:

Rav Ashi says that the phrase “pen tikdash” indicates that it is comparable to consecrated property, as if it said: Lest it become consecrated [kodesh], and one is therefore prohibited from deriving benefit from it, just as one may not derive benefit from consecrated property. The Gemara questions Rav Ashi’s interpretation: If diverse kinds in a vineyard is compared to consecrated property, then just as consecrated property transfers its sanctity to the money with which it is redeemed and becomes desacralized, so too, diverse kinds in a vineyard should transfer their sanctity to the money with which they are redeemed and become desacralized. Contrary to this logic, the mishna taught that if one sells diverse kinds in a vineyard, the proceeds can be used for betrothal, indicating that it is not forbidden to derive benefit from this money. Rather, it is clear that the correct derivation is as that of Ḥizkiyya.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אף כלאי הכרם תופס את דמיו – אלמה תנן במתני׳ מכרן וקידש בדמיהם מקודשת אלמא אין אוסרין את דמיהם.
רב אשי אמר אפשר לפרש כפשוטו: פן יהיה קדש ואסור בהנאה. ותוהים להסברו של רב אשי: אי [אם] כן אפשר לומר: מה קדש תופס את דמיו, שאם מוכרים את הקודש הרי הכסף הזה שקיבלו עבורו נכנס בקדושה זו והוא עצמו יוצא לחולין, אף כלאי הכרם תופס את דמיו ויוצא לחולין, והרי מן המשנה למדנו שאינו כן! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כדברי חזקיה.
Rav Ashi says that the phrase “pen tikdash” indicates that it is comparable to consecrated property, as if it said: Lest it become consecrated [kodesh], and one is therefore prohibited from deriving benefit from it, just as one may not derive benefit from consecrated property. The Gemara questions Rav Ashi’s interpretation: If diverse kinds in a vineyard is compared to consecrated property, then just as consecrated property transfers its sanctity to the money with which it is redeemed and becomes desacralized, so too, diverse kinds in a vineyard should transfer their sanctity to the money with which they are redeemed and become desacralized. Contrary to this logic, the mishna taught that if one sells diverse kinds in a vineyard, the proceeds can be used for betrothal, indicating that it is not forbidden to derive benefit from this money. Rather, it is clear that the correct derivation is as that of Ḥizkiyya.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) שׁוֹר הַנִּסְקָל מִנַּיִן דְּתַנְיָא דמִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר {שמות כ״א:כ״ח} סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁנְּבֵילָה הִיא וּנְבֵילָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ מַגִּיד לָךְ שֶׁאִם שְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ אָסוּר בַּאֲכִילָה.

The Gemara continues its analysis of the mishna: From where is it derived that one is prohibited from deriving benefit from an ox that is sentenced to be stoned? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: It is taught by inference from that which is stated with regard to an ox that killed a person: “And if an ox gore a man or a woman, that they die, the ox shall be stoned, and its flesh shall not be eaten; but the owner of the ox shall be clear” (Exodus 21:28). Don’t I know from this verse that the stoning makes it an unslaughtered animal carcass, and it is prohibited to eat an unslaughtered animal carcass? What is the meaning when the verse states: “Its flesh shall not be eaten”? The verse is telling you that even if one slaughtered the ox after its verdict had been reached but before it was stoned, it is still prohibited to eat it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שהוא נבלה – הואיל וסקלו ונבלה כבר למדנו מלא תאכלו כל נבלה (דברים יד) שאסורה באכילה.
מגיד דאם שחטו כו׳ – ותרתי אשמועינן קרא סקול יסקל השור ואם נשחט לא יאכל.
ממשמע שנאמר סקול יסקל השור אינו יודע שהיא נבילה ונבילה אסורה באכילה כו׳ – שמעתי שמקשים כאן ואימא דהאי ולא יאכל אתא לבן פקועה דלא בעינן שחיטה ולא נפיק מסקול יסקל ולעולם מנא לך דאתא לרבויי היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו. ואין זו קושיא של כלום שהתנא מחזר לדרוש מקרא יתירא דלא יאכל היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו אבל אם שחטו קודם שנגמר דינו מותר דדוקא האי אתא מדברי מקרא יתירא ותו לא. ואם1 אתה מרבה בן פקועה הוה ליה שחטו קודם שנגמר דינו דשרי כל שכן שהיה שחוט קודם שנגח והוא מותר ואם תרבה לאיסור כל שכן שהוספתה על דברי התנא שאם זה אסור כל שכן שאם שחט לאחר שנגמר דינו. אלא ודאי התנא לא מרבה מקרא יתירא אלא שחטו לאחר שנגמר דינו אבל שחטו קודם שנגמר דינו לא וכל שכן בן פקועה דהוה ליה שחוט קודם שנגח שאין בשרו נאסר. ובודאי בן פקועה שנגח והמית ממיתין אותו כדי לסלק הנזק מן העולם אבל בשרו אינו אסור דכבישרא בדיקולא דמי ודמי לשור ששחטו בו שנים או רוב שנים והמית את האדם שאין בשרו נאסר כיון שהוא שחוט.
1. הערת זר זהב: כאן הלשון מגומגם יותר יתכן לגרוס ואם אתה מרבה בן פקיעה כל שכן שהוספת על דברי התנא שאם זה שהי׳ שחוט קודם שנגח אסור כל שכן שאם שחטו קודם שנגמר דינו והתנא לא מרבה מקרא יתירה אלא שחטו לאחר שנגמר דינו אבל שחטו קודם וכו׳.
ושור הנסקל שאסור בהנאה גם כן כמו שביארנו במשנה לא סוף דבר משנסקל אלא אף אם שחטו משנגמר דינו ליסקל אסור בהנאה בין בשרו בין עורו אע״פ ששאר הנבילות מותרות בהנאה שנאמר או מכור לנכרי הא אם קדם ושחטו קודם שנגמר דינו מותר:
ומה ת״ל ולא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו אחר שנגמר דינו אסור באכילה כו׳ ואקשינן דממאי דהאי לא יאכל את בשרו להיכא דשחטיה לאחר שנגמר דינו הוא דאתא דלמא שחטו קודם ג״ד לסקילה מותר באכילה ודקאמרת א״כ לא יאכל למה לי פשיטא אי לאו לא יאכל הוה שרינן ליה בהנאה מיהת אתא לא יאכל למיסריה בהנאה מדר׳ אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב היתר הנאה כדרך שפרט בנבלה לגר בנתינה ולכותי במכירה לאו דוקא לגר בנתינה ולכותי במכירה דהא פלוגתא דר׳ יהודא ור״מ היא ואיכא מ״ד א׳ גר ואחד כותי בין במכירה בין בנתינה ולא אתי ר׳ אבהו השתא לאכרועי באידך אלא דלישנא דקרא נקט דכתב נתינה בגר ומכירה בעכו״ם ובדין הוא דבלאו דר׳ אבהו מצי מייתי לה נמי מדחזקי׳ בר פלוגת׳ דהא כתיב הכא לא יאכל דמודה חזקיה דמשמע איסור הנאה כדאמרי׳ בפרק כל שעה אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה אלא משום דר׳ אבהו איירי דרך כלל בכלהו איסורי וחזקיה לא איירי בהדיא אלא בחמין נקט דרבי אבהו הילכך לעולם אימא לך דשחטו קודם שנגמר דינו מותר באכילה וה״ה אם לא שחטו וקרעו מגבו דבבן פקיעה מותר באכילה ובשאר בהמות מותר בהנאה דלא אסור רחמנא עד שעת מיתת ב״ד וכי אתא מיתת ב״ד מיתסר אפילו בהנאה מדכתיב לאו יאכל ל״ש בן פקועה ול״ש בשאר בהמות ומאי דכתיב ובעל השור נקי אפי׳ הנאת עורו כדלקמן.
(7-13) ופרקינן אמרי ה״נ היכא דנפקא איסור אכילה מלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא לן כו׳ – פי׳ אם איתא כדקאמרת דלא אסר ביה רחמנא מידי עד שעת סקילה א״כ מסקול יסקל נפקא לן איסור אכילה ואפילו בבן פקיעה כדכתיבנא לעיל ולא אצטרך לא יאכל אלא למיסריה בהנאה וכיון דכן אמאי אפקיה רחמנא בלשון אכילה. לימא לא יהנה ואפילו תימא דכתב רחמנא לא יאכל כלישנא דעלמא למה לי למכתב את בשרו דהא בלא יאכל משמע איסור הנאה מדר׳ אבהו או מדחזקיה ובשרו לא שייך בו כלל כיון דלא מיתכלל ביה איסור אכילה אלא ודאי שמע מיניה דאף על גב דעבדיה כעין בשר דשחטיה כראוי מיתסר בהנאה ולא משכחת לה אלא קודם סקילה ואחר שנגמר דינו והוא הדין בבן פקועה נמי דהא כיון דמיתסר בהנאה לא סגיא דלא מיתסר באכילה.
ד וממשיכים עוד לברר: ״שור הנסקל״ מנין שהוא אסור בהנאה? ומשיבים: דתניא כן שנינו בברייתא]: ממשמע שנאמר בשור שהרג אדם ״סקול יסקל השור״ (שמות כא, כח) איני יודע שעל ידי סקילה נבילה היא, ונבילה אסורה באכילה? אם כן מה תלמוד לומר ״ולא יאכל את בשרו״ (שם)מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמר בבית דין דינו להריגה, אפילו לפני שנסקל — אסור באכילה.
The Gemara continues its analysis of the mishna: From where is it derived that one is prohibited from deriving benefit from an ox that is sentenced to be stoned? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: It is taught by inference from that which is stated with regard to an ox that killed a person: “And if an ox gore a man or a woman, that they die, the ox shall be stoned, and its flesh shall not be eaten; but the owner of the ox shall be clear” (Exodus 21:28). Don’t I know from this verse that the stoning makes it an unslaughtered animal carcass, and it is prohibited to eat an unslaughtered animal carcass? What is the meaning when the verse states: “Its flesh shall not be eaten”? The verse is telling you that even if one slaughtered the ox after its verdict had been reached but before it was stoned, it is still prohibited to eat it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) בַּהֲנָאָה מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {שמות כ״א:כ״ח} וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי מַאי מַשְׁמַע שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ יָצָא פְּלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו וְאֵין לוֹ בָּהֶם הֲנָאָה שֶׁל כְּלוּם.

The baraita continues: From where is it derived that one is prohibited from deriving benefit from the ox as well? The verse states: “But the owner of the ox shall be clear.” The Gemara asks: From where may it be inferred that one may not derive benefit from this ox? Shimon ben Zoma says: This is like a person who says to another: So-and-so was left clear [naki] of his property, and he has no benefit from it at all. Similarly, “But the owner of the ox shall be clear” means that he may not derive any benefit from the ox.
רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

בהנאה מנין שהוא אסור? תלמוד לומר: ״ובעל השור נקי״ (שם). ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד נובע מן הביטוי ״ובעל השור נקי״ שהשור אסור בהנאה? שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו ״יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום״, וכך הוא מפרש ״בעל השור נקי״ — כלומר, אין לו שום דבר מן השור.
The baraita continues: From where is it derived that one is prohibited from deriving benefit from the ox as well? The verse states: “But the owner of the ox shall be clear.” The Gemara asks: From where may it be inferred that one may not derive benefit from this ox? Shimon ben Zoma says: This is like a person who says to another: So-and-so was left clear [naki] of his property, and he has no benefit from it at all. Similarly, “But the owner of the ox shall be clear” means that he may not derive any benefit from the ox.
רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מִמַּאי דְּהַאי לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ לְהֵיכָא דְּשָׁחֵיט לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ הוּא דַּאֲתָא דִּילְמָא הֵיכָא דְּשָׁחֵיט לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ שְׁרֵי וְהָא לֹא יֵאָכֵל הֵיכָא דְּסַקְלֵיהּ מִיסְקָל הוּא דַּאֲתָא וכדר׳וְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר.

The Gemara asks: From where is it known that this phrase: “Its flesh shall not be eaten,” comes to teach a halakha with regard to a case where he slaughtered the ox after its verdict was reached, but before it was stoned? Perhaps it is permitted to eat the ox if he slaughtered it after its verdict had been reached. And this phrase: “Shall not be eaten,” comes to teach a halakha with regard to a case where they had already stoned it, but not to teach a prohibition against eating it, as that is already known due to the fact that it was stoned. Rather, it comes to prohibit deriving benefit from the ox, and that would be in accordance with the statement of Rabbi Abbahu who says the following, citing Rabbi Elazar.
רי״ףרש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להיכא דסקליה מסקל – ולאסריה בהנאה אתא דלא יאכל משמע איסורי הנאה כדרבי אבהו דמנבילה נפקא לן בה איסור הנאה שהנבלה פרט בה הכתוב היתר הנאה ולהכי כתיב בדידיה בהדיא לא יאכל ולא פרט אחריו היתר ובעל השור נקי לדרשא אחרינא אתא לחצי כופר ודמי ולדות כדלקמן.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

גמרא והא לא יאכל להיכא דסקלי׳ מיסקל וכדרבי אבהו כו׳ אף ע״ג דחזקיה נמי מודה בלא יאכל בצי״רי מ״מ לחזקיה ע״כ לא איירי דסקלי׳ מיסקל דא״כ אמאי שני בלישנא למיכתב לא יאכל בצירי לכתוב לא יאכל בחול״ם ואפ״ה ידעינן דלאיסור הנאה דלאכילה לא איצטריך דנבילה היא אבל לרבי אבהו דלא שני ליה בין לא יאכל בצי״רי ובין לא יאכל בחו״לם מקשה שפיר ובחידושי לב״ק הארכתי בישוב ל׳ הגמ׳ ובל׳ רש״י ז״ל ע״ש כי שם מקומו:
ושואלים: ממאי דהאי [מנין שהכתוב הזה] ״לא יאכל את בשרו״ להיכא דשחיט [למקום, למקרה ששחט] אותו לאחר שנגמר דינו הוא דאתא [שבא]? דילמא היכא דשחיט [שמא היכן ששחט] לאחר שנגמר דינו שרי [מותר] באכילה, והא [וזה] שכתוב ״לא יאכל״היכא דסקליה מיסקל [במקום שסקלו אותו] הוא דאתא [שבא] ולא לאסור באכילה שהרי הוא נבילה, אלא לאוסרו בהנאה, וכשיטת ר׳ אבהו שאמר בשם ר׳ אלעזר.
The Gemara asks: From where is it known that this phrase: “Its flesh shall not be eaten,” comes to teach a halakha with regard to a case where he slaughtered the ox after its verdict was reached, but before it was stoned? Perhaps it is permitted to eat the ox if he slaughtered it after its verdict had been reached. And this phrase: “Shall not be eaten,” comes to teach a halakha with regard to a case where they had already stoned it, but not to teach a prohibition against eating it, as that is already known due to the fact that it was stoned. Rather, it comes to prohibit deriving benefit from the ox, and that would be in accordance with the statement of Rabbi Abbahu who says the following, citing Rabbi Elazar.
רי״ףרש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) דא״רדְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הכׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יֹאכַל לֹא תֹאכַל וְלֹא תֹאכְלוּ אֶחָד אִיסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִיסּוּר הֲנָאָה עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לְךָ בִּנְבֵילָה.

The Gemara continues the question: As Rabbi Abbahu says that Rabbi Elazar says that wherever it is stated: “It shall not be eaten”; or “you,” singular, “shall not eat”; or “you,” plural, “shall not eat”; both a prohibition against eating and a prohibition against deriving benefit are indicated. This is so unless the verse specifies for you that one may derive benefit, in the manner that it specified for you with regard to an animal carcass, from which the verse explicitly permits one to derive benefit, as it states: “You may sell it to a foreigner” (Deuteronomy 14:21). Here, too, with regard to the ox that is stoned, the phrase: “Its flesh shall not be eaten,” may serve to teach that one may not derive benefit from the stoned ox.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות רי״דרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עד שיפרט לך הכתוב – דמדאיצטריך לפרש בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למשרייה בהנאה ולא נכתב בו אלא לא תאכלו ש״מ לא תאכלו איסור הנאה הוא ובפסחים (דף כב.) פרכינן עלה טובא:
לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה ל״ג במילתיה דרבי אבהו דאי הוה סבירא ליה דברים ככתבן דוקא תו לא מצי יליף מיניה דהיכא דלא פרט היתר ליתסר דהאי דנבלה לאו אתא להיתר הנאה אלא לאשמועינן דחילופא אסור.
כדרך שפרט לך הכתוב בנבלה לגר בנתינה ולגוי במכירה – יש להעמיד הגירסא ולא לשבשה דלאו לדברים ככתבן אתיא אלא הזכיר היתר הנאה שהתירה הבורא בין ליתן אותה מתנה בין למוכרה.
גמרא וכדרבי אבהו אמר רבי אלעזר – בדין היא דהוה ליה למימר מדחזקיהא דאיהו נמי מודה בלא יאכל דמשמע לא יהא בו היתר אכילה, אלא משום דחזקיה לא אמרה בפירוש אלא בחמץ בפסח אבל רבי אבהו אמר כל מקום שנאמרב. ואי קשה לר׳ אבהו נהנה מן החמץ בפסח יהא חייב כרת דכתיבג כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, איכא למימר אוכל לא גמרינן מלא תאכל ומלא תאכלו:
ב. ובעצמות יוסף כתב שהקשו מר׳ אבהו כיון שהלכה כמותו.
ג. שמות יב, יט.
וכר׳ אבהו דאמר ר׳ אבהו אמר ר׳ אלעזר כל מקום שנאמר לא תאכל כו׳. והוא הדין דהוה מצי למימר הכא כדחזקיה, דהא בלא יאכל כולהו סבירא להו דאפילו איסור הנאה במשמע, אלא משום דלא שמעינן ליה לדחזקיה בהדיא אלא בחמץ בפסח, ושמעינן ליה לר׳ אבהו דאמר בפירוש כל מקום שנאמר ניחא ליה לאקומוה כר׳ אבהו. ואם תאמר ולר׳ אבהו נהנה מן החמץ יהא בכרת, דהא כתיב (שמות יב, יט) כי כל אוכל חמץ ונכרתה, יש לומר אוכל לא גמרינן מלא תאכל לא תאכלנו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

שאמר ר׳ אבהו אמר ר׳ אלעזר: כל מקום בתורה שנאמר בו ״לא יאכל״ ״לא תאכל״ ו״לא תאכלו״אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, שלא רק אכילת הדבר עצמו אסורה אלא גם כל הנאה אחרת בכלל אכילה, שהרי היא ניתנת להמרה בדבר הראוי לאכילה. עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה (דברים יד, כא) שמותר ליהנות ממנה. ואם כן מדוע לא נפרש כך גם כאן!
The Gemara continues the question: As Rabbi Abbahu says that Rabbi Elazar says that wherever it is stated: “It shall not be eaten”; or “you,” singular, “shall not eat”; or “you,” plural, “shall not eat”; both a prohibition against eating and a prohibition against deriving benefit are indicated. This is so unless the verse specifies for you that one may derive benefit, in the manner that it specified for you with regard to an animal carcass, from which the verse explicitly permits one to derive benefit, as it states: “You may sell it to a foreigner” (Deuteronomy 14:21). Here, too, with regard to the ox that is stoned, the phrase: “Its flesh shall not be eaten,” may serve to teach that one may not derive benefit from the stoned ox.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות רי״דרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּנָפְקָא לַן אִיסּוּר אֲכִילָה מִלֹּא יֹאכַל הָכָא אִיסּוּר אֲכִילָה מִסָּקוֹל יִסָּקֵל נָפְקָא דְּאִי ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ לְאִיסּוּר הֲנָאָה הוּא דִּכְתִיב נִכְתּוֹב קְרָא לֹא יֵהָנֶה.

The Gemara answers: This statement of Rabbi Abbahu applies only to a case where we derive the prohibition against eating from the words: “It may not be eaten,” which is interpreted to include any manner of consumption. But here, the prohibition against eating is derived from: “It shall be stoned,” from which it is understood that since the ox becomes an unslaughtered animal carcass, it may not be eaten. As if it enters your mind that the phrase: “Its flesh may not be eaten,” is written to prohibit one from deriving benefit, let the verse state: “One may not derive benefit.” Why does it refer to eating if that prohibition has already been derived?
רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״מ – דשמעינן איסור הנאה מלשון אכילה היכא דנפקא לן איסור אכילה מיניה דכיון דמבעי ליה נמי לאזהורי אאכילה כלל כל הנאות בלשון אכילה דילפינן מנבילה התם דלא יאכל איסור הנאה נמי משמע אבל הכא דאיסור אכילה מקרא אחרינא נפיק ולא הוצרך זה אלא להנאה למה לי לאפוקי הנאה בלשון אכילה ליכתוב לא יהנה אלא ודאי לאכילה גופיה איצטריך ולהיכא דשחטיה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

ומשיבים: הני מילי היכא דנפקא לן [דברים אלה אמורים במקום שיוצא לנו] איסור אכילה מ״לא יאכל״, ואז מפרשים שהכוונה היא — לא יאכל בכל דרך, אבל הכא [כאן] איסור אכילה מ״סקול יסקל״ נפקא [יוצא, נלמד] שכיון שנסקל ולא נשחט הרי הוא נבילה ואסור באכילה. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר ש״לא יאכל את בשרו״ לאיסור הנאה הוא דכתיב [שנאמר] נכתוב קרא [שיאמר הכתוב] ״לא יהנה״, ולמה לו לכתוב בלשון אכילה (״לא יאכל״) הרי איסור אכילה לא נלמד מכאן,
The Gemara answers: This statement of Rabbi Abbahu applies only to a case where we derive the prohibition against eating from the words: “It may not be eaten,” which is interpreted to include any manner of consumption. But here, the prohibition against eating is derived from: “It shall be stoned,” from which it is understood that since the ox becomes an unslaughtered animal carcass, it may not be eaten. As if it enters your mind that the phrase: “Its flesh may not be eaten,” is written to prohibit one from deriving benefit, let the verse state: “One may not derive benefit.” Why does it refer to eating if that prohibition has already been derived?
רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִי נָמֵי לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ לְמָה לִי אע״גאַף עַל גַּב דְּשַׁחְטֵיהּ כְּעֵין בָּשָׂר אָסוּר.

Alternatively, even if one would say that the phrase: “It shall not be eaten,” can be used to indicate that it is prohibited to derive benefit from the ox, why do I need the additional words “its flesh”? These words must teach that although he slaughtered the ox like one does with kosher meat, after it was condemned to be stoned, it remains forbidden and cannot be eaten.
רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי נמי לכתוב לא יאכל – ולשתוק את בשרו למה לי.
כעין בשר – ששחטו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

אי נמי [או גם כן] אפילו היה נאמר שננקוט כבשאר איסורי הנאה בלשון ״לא יאכל״ בלבד, התוספת ״את בשרו״ למה לי?! אלא ודאי כוונת המילים ״את בשרו״ ללמדנו שאף על גב דשחטיה [אף על פי ששחטו] לאחר שנגמר דינו לסקילה ונעשה כעין בשר אחר שאינו נבילה — בכל זאת אסור באכילה.
Alternatively, even if one would say that the phrase: “It shall not be eaten,” can be used to indicate that it is prohibited to derive benefit from the ox, why do I need the additional words “its flesh”? These words must teach that although he slaughtered the ox like one does with kosher meat, after it was condemned to be stoned, it remains forbidden and cannot be eaten.
רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא וְאֵימָא ה״מהָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּבָדַק צוּר וְשָׁחַט בָּהּ דְּמִיחֲזֵי כִּסְקִילָה אֲבָל שַׁחְטֵיהּ בְּסַכִּין לָא מִידֵּי סַכִּין בְּאוֹרָיְיתָא כְּתִיב וְעוֹד תַּנְיָא ובַּכֹּל שׁוֹחֲטִין בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.

Mar Zutra objects to this: But say that this prohibition against eating the ox applies only where he examined a sharp stone to ensure that it had no nicks, and slaughtered with it in a halakhically acceptable manner. That action could be considered like stoning, since in any event the ox was killed by a stone. The Torah teaches that even if it was killed in this manner, one is prohibited from eating it. But if he slaughtered it with a knife, he should not be prohibited from eating it. The Gemara expresses surprise at this reasoning: Was a knife written in the Torah? If one slaughters the animal in a halakhically acceptable manner, this is called slaughtering, not stoning. And moreover, it is taught in a baraita (Tosefta, Ḥullin 1:2): One may slaughter with anything that cuts cleanly, whether with a stone, whether with glass, whether with the stalk of a reed. Consequently, there is no difference in the halakha with regard to using a knife or a sharp stone.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואימא ה״מ – דאשמעינן קרא דאפילו שחטו אסור היכא דבדק צור ושחט בה דסקילה היא דמנבלה לא מצי נפיק דלאו נבלה הוא אבל שחיטת סכין לא.
מידי סכין כתיבא באורייתא – אצל שחיטה וכיון דהכי הוא כי שחטה נמי בצור לאו סקילה היא אלא שחיטה ואסר לך הכתוב בשרו והוא הדין סכין.
ומה שנתגלגל כאן ששוחטין בצור ובקנה ובזכוכית יתבאר במסכת חלין:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

מתקיף לה מר זוטרא אימא ה״נ היכא דבדק צור ושחט בה דעבדי׳ כעין סקילה – פי׳ דהשתא מיתסר אפי׳ בהנאה משנגמר דינו ואפילו בבן פקועה דאף על גב דלא מת במיתת ב״ד כיון דהוא כעין מיתת ב״ד אסור אבל היכא דשחטה משחט וה״ה בן פקועה שעשאו גיסטרא דלא דמי לסקילה כנ״ל לשתרי ומהדרינן אטו סכין כתיבא. באורייתא והא תנן בכל שוחטין ואית דגרסי ועוד תנן וה״פ ואפילו תימא דנהי דלא כתיב באורייתא מ״מ גמרי גמירי לה בכמה הלכות שחיטה הא תנן בהדיא כנ״ל: בין בציר בין בזכוכית בין בקרומות של קנה. פי׳ כיון דליכא הפרישה כלל לגבי הכשרא דבשר בין סכין דשאר מילי דהא מתכשר לגמרי בציר כבסכין אפי׳ לכתחלה ליכא למימרא להאי הפרישא כלל שאלו היה מותר כששוחטין בסכין אף כששוחט בצור היה כשר והשתא דאסר רחמנא בכל ענין אסור בין שוחט בצור בין בשוחט בסכין. והשתא דנפקא לן איסור הנאה מלא יאכל בעל השור נקי למה לי להנאת עורו סד״א לא יאכל את בשרו כתיב בשרו אסור בהנאה אבל עורו לא קמל״ן וכי תימא והא מתני׳ לא תני הכא דמתניתין מוציא איסור הנאה מבעל השור נקי. ואיכא למימר דמתניתין נמי ה״ק אין לי אלא באכילה כלומר אין לי דמתסר אפילו בהנאה אלא בדבר הראוי לאכילה כגון בשרו דבר שאינו ראוי לאכילה אלא בהנאה מניין שיאסר בהנאה ת״ל ובעל השור נקי. אבל מדברי רש״י ז״ל נראה שהוא מפרש דתנא לית ליה דרבי אבהו וכך פירש השתא דנפקא לן מלא יאכל ולא דרשינן איסור הנאה כדדריש תנא מבעל השור נקי ולא מיחוור לפום סוגיין. ועוד דאפילו מאן דלית ליה דרבי אבהו אית ליה דחזקיה וכדכתיבנא לעיל. ולמאן דמפיק מבעל השור נקי למעוטי מחצי כופר ומדמי ולדות נפקא ליה הנאת עורו מריבויי דאת בשרו הטפל לבשרו וכדרבי עקיבא דדריש את לרבות דכתיב את ה׳ אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים כך פי׳ שמועה זו מורי נר״ו ותו לא מידי.
מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: ואימא הני מילי [ואמור שדברים אלה] שנאסר באכילה אמורים דווקא היכא [במקום] שבדק אבן צור חדה ומצא שאין בה פגימה ושחט בה שזו שחיטה כשירה, שהרי מיחזי [נראית] כסקילה שאין להבדיל אם זרק עליו אבן או שחטו באבן, אבל אם שחטיה [שחט אותו] בסכיןלא, אינו כן, ויהא מותר! ותוהים: ולמה עולה על דעתך להבחין בין שחיטה בסכין לשחיטה בצור מידי סכין באורייתא כתיב [וכי סכין כתובה בתורה]? שהרי בתורה נאמר רק שיש לשחוט בדבר הראוי לשחוט בו. ועוד תניא [שנויה ברייתא] במפורש: בכל שוחטין, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית (קליפה) של קנה, ואם כן אין הבדל בהלכה בין סכין לצור.
Mar Zutra objects to this: But say that this prohibition against eating the ox applies only where he examined a sharp stone to ensure that it had no nicks, and slaughtered with it in a halakhically acceptable manner. That action could be considered like stoning, since in any event the ox was killed by a stone. The Torah teaches that even if it was killed in this manner, one is prohibited from eating it. But if he slaughtered it with a knife, he should not be prohibited from eating it. The Gemara expresses surprise at this reasoning: Was a knife written in the Torah? If one slaughters the animal in a halakhically acceptable manner, this is called slaughtering, not stoning. And moreover, it is taught in a baraita (Tosefta, Ḥullin 1:2): One may slaughter with anything that cuts cleanly, whether with a stone, whether with glass, whether with the stalk of a reed. Consequently, there is no difference in the halakha with regard to using a knife or a sharp stone.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לַן אִיסּוּר אֲכִילָה וְאִיסּוּר הֲנָאָה תַּרְוַיְיהוּ מִלֹּא יֵאָכֵל הַאי בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי לְמַאי אֲתָא לַהֲנָאַת עוֹרוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ כְּתִיב בְּשָׂרוֹ אָסוּר וְעוֹרוֹ מוּתָּר.

The Gemara asks: And now that we have derived both the prohibition against eating and the prohibition against benefiting from an ox sentenced to be stoned from: “It shall not be eaten,” what halakha does that other phrase: “But the owner of the ox shall be clear,” come to teach? The Gemara answers: It comes to teach the prohibition against deriving benefit from its hide after it has been killed. Were it not for this phrase, it might enter your mind to say that since it is written: “Its flesh shall not be eaten,” only its flesh is forbidden, but its hide is permitted. Therefore, the words “and the owner of the ox is clean” teach that its hide is forbidden as well.
רי״ףתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והשתא דנפקא ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מלא יאכל כו׳ – ראיתי מקשים כיון דלא יאכל לכולי עלמא גם איסור הנאה במשמע אם כן גבי כיסוי הדם דכתב אשר יאכל נפרש אשר יהנה ונרבה גם חיה ועוף טמאים לכיסוי. ולאו מילתא היא דהא אמרינן היכא דנפקי איסור הנאה ואיסור אכילה מקרא חדא אמרינן דלא יהנה הוא והכא אי מרבית טמאים אם כן האי לא יאכל הנאה משמע ולא אכילה והיכי עקריה קרא מפשטיה דכתב לשון אכילה ומפרשים הנאה ולא אכילה הילכך ליכא למימר הכי. ותו אם גם הטמאים טעונין כסוי לשתוק קרא מיניה ולכתוב חיה ועוף סתם והוה אמינא הכל במשמע אפילו טמאים אשר יאכל למה לי. אלא ודאי אכילה דוקא קאמר.
ושואלים: והשתא דנפקא לן [ועכשיו שיצא לנו, שלמדנו] איסור אכילה ואיסור הנאה בש ור הנסקל תרוייהו [שניהם] מ״לא יאכל״; האי [אותו] כתוב ״בעל השור נקי״ למאי אתא צורך מה בא]? ומשיבים: להנאת עורו, ללמד שגם מעורו אסור ליהנות. שלולא כתוב זה סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כי כיון ש״לא יאכל את בשרו״ כתיב [נאמר] ולכן אולי בשרו אסור ועורו מותר, ולכן נצרך לומר ״ובעל השור נקי״ לאסור אף את עורו בהנאה.
The Gemara asks: And now that we have derived both the prohibition against eating and the prohibition against benefiting from an ox sentenced to be stoned from: “It shall not be eaten,” what halakha does that other phrase: “But the owner of the ox shall be clear,” come to teach? The Gemara answers: It comes to teach the prohibition against deriving benefit from its hide after it has been killed. Were it not for this phrase, it might enter your mind to say that since it is written: “Its flesh shall not be eaten,” only its flesh is forbidden, but its hide is permitted. Therefore, the words “and the owner of the ox is clean” teach that its hide is forbidden as well.
רי״ףתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וּלְהָנָךְ תַּנָּאֵי דְּמַפְּקִי לֵיהּ הַאי בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי לַחֲצִי כּוֹפֶר וְלִדְמֵי וַלְדוֹת הֲנָאַת עוֹרוֹ מְנָא לְהוּ.

The Gemara asks: And according to those tanna’im who expound this phrase: “The owner of the ox shall be clear,” to teach that the owner of an innocuous ox, i.e., one that is not known to cause damage with the intent to injure, is exempt from the payment of half of the indemnity incurred if that ox killed a person, or that he is exempt from payment of damages for miscarried offspring if his ox gores a pregnant woman and causes her to miscarry; from where do they derive this prohibition against benefiting from the ox’s hide?
רי״ףרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי ובעל השור נקי – בב״ק (דף מא:).
לחצי כופר – שאם הרג את האדם נקי מחצי כופר ואע״ג דמועד משלם כופר שלם לא אמרינן תם ישלם חצי כופר כי היכי דגבי נזקין משלם חצי נזק.
ולדמי ולדות – אם נגף אשה הרה ויצאו ילדיה אינו משלם דמי ולדות לבעל כמו שהאדם הנוגף משלם כדכתיב (שמות כא) ענוש יענש וגו׳.
לחצי כפר ולדמי וולדות – מאן דדריש נקי מדמי וולדות סבירא ליה דמועד חייב בדמי וולדות ומשום הכי איצטריך למעוטי תם דאי מועד פטור כל שכן תם והכי מוכח בפרק שור שנגח ד׳ וה׳ שוורים כדפרישית במהדר׳ תליתאה.
שור שהמית את האדם שהוא נסקל לא סוף דבר במועד אלא אף בתם אלא שהמועד משלם כופר והתם אינו משלם כופר ולא שתאמר כופר שלם הוא שאינו משלם כשם שאינו משלם נזק שלם הא חצי כופר מיהא ישלם הואיל ומשלם חצי נזק אלא אף חצי כופר אינו משלם ודבר זה אי אתה צריך ללמדו כשהשור נסקל שהרי אם היינו אומרים כן אף הוא לא היה משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל אלא אף כשהשור אינו נסקל כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים ושור שנגח את האשה ויצאו ילדיה אפילו היה מועד פטור מדמי ולדות ואין צריך לומר תם וכבר ביארנו ענינים אלו כלם ברביעי של קמא:
שם ולהנך תנאי דמפקי להאי בעל השור נקי כו׳ הנאת עורו מנ״ל. נראה דהא דפסיקא לתלמודא דלכ״ע הנאת עורו אסור׳ היינו ממתניתין דהכא דקתני אינה מקודשת:
ושואלים: ולהנך תנאי [ולאותם תנאים] דמפקי ליה האי [שמוציאים אותו את הביטוי הזה] ״בעל השור נקי״ לענין חצי כופר, שאם השור הנוגח היה שור תם, אין בעליו משלם חצי כופר נפש של הנהרג, אף כי בכלל בעל שור תם משלם חצי נזק. ולדמי ולדות אם גרם השור להפיל עוברה של אשה, שאינו משלם, שלענין זה נאמר שהוא נקי. אם כן איסור הנאת עורו מנא להו [מניין להם]?
The Gemara asks: And according to those tanna’im who expound this phrase: “The owner of the ox shall be clear,” to teach that the owner of an innocuous ox, i.e., one that is not known to cause damage with the intent to injure, is exempt from the payment of half of the indemnity incurred if that ox killed a person, or that he is exempt from payment of damages for miscarried offspring if his ox gores a pregnant woman and causes her to miscarry; from where do they derive this prohibition against benefiting from the ox’s hide?
רי״ףרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מֵאֶת בְּשָׂרוֹ אֶת הַטָּפֵל לִבְשָׂרוֹ וְאִידַּךְ

The Gemara answers: They derive it from the wording: “Its flesh may not be eaten [velo ye’akhel et besaro].” The verse could have been formulated: Velo ye’akhel besaro, which already means: And its flesh shall not be eaten. The addition of the word “et” teaches that the prohibition applies also to that which is secondary to the flesh, i.e., the hide. The Gemara asks: And the other tanna, who derives the prohibition against benefiting from the hide from the verse: “But the owner of the ox shall be clear,” what does he learn from the additional word “et”?
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הם למדים זאת ממה שנאמר ״את בשרו״, ״את״ משמעו תוספת, וכאן הכוונה את הטפל, הנוסף, לבשרו, כלומר, עורו. ושואלים: ואידך [והאחר] שלא למד באופן זה מה דורש הוא מ״את בשרו״
The Gemara answers: They derive it from the wording: “Its flesh may not be eaten [velo ye’akhel et besaro].” The verse could have been formulated: Velo ye’akhel besaro, which already means: And its flesh shall not be eaten. The addition of the word “et” teaches that the prohibition applies also to that which is secondary to the flesh, i.e., the hide. The Gemara asks: And the other tanna, who derives the prohibition against benefiting from the hide from the verse: “But the owner of the ox shall be clear,” what does he learn from the additional word “et”?
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

קידושין נו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים קידושין נו:, עין משפט נר מצוה קידושין נו:, ר׳ חננאל קידושין נו: – מהדורת הרב אהרן אייזנבך והרב אברהם ישעיהו שולביץ, בתוך: אהל חייא לזכר הגרח"א צוובנר, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"ו, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), רי"ף קידושין נו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס קידושין נו:, רש"י קידושין נו:, ראב"ן קידושין נו: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות קידושין נו:, ר"י מלוניל קידושין נו: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד קידושין נו:, רמב"ן קידושין נו: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א קידושין נו: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי קידושין נו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר קידושין נו: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., ריטב"א קידושין נו:, מהרש"ל חכמת שלמה קידושין נו:, מהרש"א חידושי הלכות קידושין נו:, פני יהושע קידושין נו:, פירוש הרב שטיינזלץ קידושין נו:, אסופת מאמרים קידושין נו:

Kiddushin 56b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Kiddushin 56b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Kiddushin 56b, R. Chananel Kiddushin 56b, Rif by Bavli Kiddushin 56b, Collected from HeArukh Kiddushin 56b, Rashi Kiddushin 56b, Raavan Kiddushin 56b, Tosafot Kiddushin 56b, Ri MiLunel Kiddushin 56b, Tosefot Rid Kiddushin 56b, Ramban Kiddushin 56b, Rashba Kiddushin 56b, Meiri Kiddushin 56b, R. Avraham of Montpellier Kiddushin 56b, Ritva Kiddushin 56b, Maharshal Chokhmat Shelomo Kiddushin 56b, Maharsha Chidushei Halakhot Kiddushin 56b, Penei Yehoshua Kiddushin 56b, Steinsaltz Commentary Kiddushin 56b, Collected Articles Kiddushin 56b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144