בחמישי בנה מזבח כו׳ כיון שלא עלה בה׳ מסתמא לא הלך בטל באותו יום אלא שבנה מזבח כו׳ וכל הענין בפרשת משפטים ואין מוקדם ומאוחר בתורה כפירש״י בחומש ע״ש:

בששי לא היה לו פנאי כו׳ אין לפרש דלא היה לו פנאי משום טורח שבת ואל״ה היה נותן הקב״ה תורה בו ביום בע״ש דהא לר״י קיימינן הכא דס״ל דמשה הוסיף יום א׳ מדעתו משום פרישה ודריש היום כמחר דלילו עמו אלא דר״ל דמשום טורח שבת לא עלה בו ביום בע״ש כמו שעלה בג׳ ימים שלפניו ומיהו אי לאו משום פרישה לא היה מוסיף משה יום א׳ משום טורח שבת דלא הוה שביק קבלת התורה משום טורח שבת וק״ל:

אוריין תליתאי כו׳ נתכוון לחשוב כל הני תליתאי בנתינת תורה שהם על כוונה אחת דהיינו שהראשון יש לו שום מעלה והשני מוסיף במעלה על הראשון והשלישי עולה במעלה על גביהן וז״ש אוריין תליתאי שהראשון במעלה הם כתובים שניתן ברוה״ק ולמעלה ממנו דהיינו נביאים שנאמר בנבואה ולמעלה מהם התורה שנתנה על ידי משה רבינו באספקלריא המאירה כמ״ש פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות וגו׳ ולעם תליתאי דהיינו ישראל קדושים הם במעלה להבדילם מן האומות ולמעלה מהם הלוים בקדושה כמ״ש והבדלת את הלוים ולמעלה משניהם כהנים כמ״ש ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים וע״י תליתאי דהיינו שמרים היתה לה למעלה בנבואה אך בדברים שאינן נוגעין במצות התורה ויותר ממנה במעלה אהרן שכמה פרשיות בתורה נאמרו לו מפי הקב״ה ויותר מהם במעלה נבואת משה שלא קם כמוהו וכל התורה נקראת על שמו וביום תליתאי דיום הראשון מהפרישה לא היו פרושים מתשמיש של לילה ולמעלה ממנו כל יום שני של הפרישה שהיה לילו עמו ולמעלה מהם יום ג׳ שנגמרה הפרישה להיותם טובלים אז וטהורים לקבל את התורה ובירחא תליתאי לפי שישראל כשהיו במצרים היו שטופים בעבירות כמעשה מצרים ולא היו ראוים לקבל התורה עד אחר נ׳ יום כדי שיזדככו באותן ימים ובחודש ראשון שהוא ניסן נתן להם הקב״ה עול שני מצות שהם מילה ופסח כדי שיפרשו עצמן ממעשה מצרים כדאיתא במדרשות ובחדש השני היה (לשם) מעלה יתירה להם כמה מצות שנתנו במרה ובמן כדאמרינן לעיל ובחדש הג׳ באו למעלה עליונה עד שהיו ראויים לקבל התורה ודו״ק:

שכפה עליהן ההר כגיגית כו׳. מדלא כתיב תחת ההר וכתיב בתחתית משמע בתוך התחתית כגיגית שמוקפת גם מצדדין והיינו נמי שם תהא קבורתכם כקבר המוקף גם בצדדין ועיין עוד בזה פ״ק דמסכת ע״ז וק״ל:

בתוס׳ כפה עליהם כו׳. ואע״פ כו׳ ועוד י״ל דבדבורם שהקדימו נעשה לנשמע אין זה קבלה גמורה עד שקבלו עליהם אח״כ בכריתת ברית ובשבועה וק״ל:

קיימו מה שקבלו כבר כו׳. דלפי פשטיה דקאי אמגילה ה״ל למכתב קבלו וקיימו דקבלה ודאי קדמה לקיומה וה״נ מה״ט דרשו מינה נמי במגילה קיימו למעלה מה שקבלו למטה ובמס׳ שבועות דריש מינה עוד אמגילה דדבר שנתחדש כגון מקרא מגילה נאמרה מהר סיני שנאמר קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר והדרשות שקולים הם ויבאו כולם וק״ל:

משמים השמעת דין ארץ יראה כו׳ פרש״י דין תורה עכ״ל ויותר נראה לפרש דין ממש השמעת בשעת מתן תורה לעשות דין בארץ שיחזור לתוהו ובוהו אם לא יקבלוה וענינו מפורש פ״ק דע״ז ע״ש:

יום הששי ה׳ יתירה ל״ל מלמד שהתנה כו׳ מפורש פ״ק דע״ז ע״ש:

בשעה שהקדימו כו׳. קשרו לו ב׳ כתרים כו׳ עיין בתוס׳ והוא מבואר שע״י כתר תורה זכו עוד לשני כתרים שהם המלכות והכהונה וז״ש במ״ת ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו׳ דהיינו כתר מלכות וכתר כהונה ומשום שהקדימו נעשה לנשמע דהיינו שקבלו עליהם שני חלקי התורה הא׳ עשיים שבתורה דהיינו נעשה והב׳ הלאוין שבתורה דהיינו נשמע והקדימו לקיים העשיים קודם שמיעת הלאוין זכו עוד לב׳ כתרים הללו דהיינו מלכות וכהונה וכל מלאך מששים רבוא נשא ב׳ כתרים האחד בימין כנגד הכהונה שהיא מדת חסד וכתר הב׳ בשמאל היא כתר מלכות על שם מדת הדין ובדוגמא זו נגד נעשה שהם העשיים על שם מדת הרחמים ונשמע שהם הלאוין על שם הדין ואמר כיון שחטאו בעגל ועברו על עשה של אנכי ועל הלאו דלא יהיה לך דמפי הגבורה שמענום כדאמרי׳ במס׳ מכות ירדו ק״כ רבוא מלאכי חבלה שאז שלט בהם מלאך המות כדאמרי׳ פ״ק דמס׳ ע״ז מדכתיב אכן כאדם תמותון וגו׳ ופרקו מהם הב׳ כתרים שהם המלכות והכהונה שניתן בזכות שאמרו נעשה ונשמע שהוא עשיים ולאוין והיינו שפרקום כשגלו ישראל בחטא עגל כמ״ש וביום פקדי ופקדתי וגו׳ ואמרינן פרק חלק דהיינו בזמן החורבן שנאמר קרבו פקודות העיר וגו׳ ואז בטל ונכרת מהם המלכות והכהונה כמ״ש שני זיתים נכרתים וכתיב הסר המצנפת והרם העטרה וגו׳ שהן מלכות וכהונה כמפורש בפ״ק דגיטין ומייתי ליה מדכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב דהיינו בזמן המקדש שנקרא הר יהיה חרב ומפרש לה רבי חמא דבחורב טענו ובחורב פרקו כו׳ ולא הוזכר חורב במפורש אלא גבי פריקה דכתיב ויתנצלו וגו׳ מהר חורב על כוונה זו דהפריקה מב׳ כתרים שהם כהונה ומלכות יהיה בחורב דהיינו בשעת חורבן שאז יתקיים וביום פקדי וגו׳ כמ״ש לעיל וכפל במלאכי חבלה ק״כ רבוא ע״ש שבשני חורבנות יפרקו מישראל המלכות והכהונה בכל חורבן ס׳ רבוא ואמר וכולן זכה משה ר״ל דשני כתרים אלו שהם מלכות וכהונה ודאי דתלוים בכתר תורה דאין לך גדול ממשה בתורה שנקראת על שמו ולכך זכה למלכות שהיה מלך וזכה לכהונה בז׳ ימי מלואים כמפורש במסכת זבחים וזה שנסמך ומשה יקח את האהל דהיינו האהל של תורה ולכך זכה גם לב׳ כתרים האחרים ולא פירקום ממנו ואמר גם כשנפרק מישראל אלו ב׳ כתרים בשעת החורבן עתיד הקב״ה להחזירן להם ולא יפרקו מהן לעולם שנאמר ופדויי ה׳ וגו׳ דהיינו בגאולה העתידה שתהיה ע״י הקב״ה ולא ע״י מלאך כמו שהיו גאולת עוה״ז שנאמר בהם ומלאך פניו הושיעם אז שמחה שעל ראשם דהיינו ב׳ הכתרים יהיו לעולם ועד:

מי גילה לבני רז זה שמ״ה כו׳ דזהו דבר סודי שהמלאך כולי רוחני ואין לו דעת אחרת כ״א לעשות רצונו ית׳ ב״ה והוא מוכן כאלו עשה משא״כ האדם מחובר בגוף ונפש שיש בו גם דעת היצה״ר ואינו מוכן לעשות רצון אביו שבשמים כי היצה״ר מסיתו לרעה אבל ישראל במ״ת נגלה להם סוד זה להיות להם דעת א׳ להיות מוכנים לעשות רצון אביהם שבשמים כמ״ש מי יתן והיה לבבם זה וגו׳ דהיינו שב׳ הלבבות שהם ב׳ יצרים היו להם דעת אחד כמלאכים הללו שהם מוכנים לעשות קודם שמיעה וק״ל:

דכתיב כתפוח וגו׳ סיפא דקרא כתפוח בעצי היער כן דודי וגו׳ ולפי הענין הקב״ה נמשל לתפוח כת״י וכפירש״י שם וכל דודי הנזכר בשה״ש כן הוא דקאי אהקב״ה ואפשר לפי הדרש דהכא קאי אסיפא דקרא דלעיל דכתיב כן רעיתי בין הבנות דהיינו ישראל בין האומות ועלה שפיר קאי כתפוח בעצי היער כן ישראל בין האומות וקאמר לומר לך מה תפוח זה פריו וכו׳ מדמה המעשה לפרי והשמיעה לעלין כי המעשה עיקר כמ״ש ולא התלמוד עיקר אלא המעשה וק״ל: