א. ד״ה בכותל.

ב. בתוס׳ הגרע״א בערובין פ״י מ״ג כ׳ דרש״י דס״ל לקמן ח, א דווקא ט׳ טפחים מצומצמות הוי רה״ר ע״כ ס״ל כרבנו דהכא קתני משהגיע לי״ט משמע אפילו משהו, ותוס׳ אזלי בשי׳ הסוברין דמט׳ עד י׳ ג״כ מהני רבים מכתפין, ולולי דברי הגרע״א אפשר לומר דאין זה מוכרח וכיון דבין כך אוקימנא המשנה באוקימתא תו נמי מוקמי בגבוה ט׳, ובתוך י׳ לאו דוקא. והדבר מוכרח דהא הרשב״א ס״ל כתוס׳ [עי׳ בהערה בסמוך] דהכא מיירי ברבים מכתפין ובעה״ק דיני רשויות אות ה ס״ל דבעי מצומצמות, שו״ר שהדברים מפורשים בריטב״א החדש [הוצאת רייכמן] דכתב פר״י: וכגון שהיה גבוה ט׳ טפחים מצומצמות דחשיב ר״ה וכו׳.

ג. ז, א. וכדעת רבנו כ׳ הריטב״א כאן ובערובין צח, א. וברשב״א הסכים לדעת התוס׳ דהתם לא נח במקום מסויים אבל כאן שהוא במקום מסויים ה״ה כתל שאם אין מכתפין הוי כרמלית. ועי׳ שו״ע סי׳ שנ״ב בב״ח ומג״א שם שכתב דדוקא מכתפין, ולפי זה יש קולא דאם אין מכתפין מותר להחזירה. ובבה״ל כ׳ להחמיר כרבנו.

א. ט, ב. וקושיא זו בתוס׳ וראשונים כאן ובב״מ שם.

ב. וכן בב״מ שם כ׳ רבנו לחלק דאין על הספינה דין מהלכת אבל ודאי דליכא הנחה ומקום חשוב.

א. כ״כ בתוס׳ וראשונים ולהוציא מדעת הרי״ף שפסק כר׳ יוחנן וכב״ע, ועי׳ רא״ש וק״נ שם.

ב. כתובות לא, א. וע״ש בתוס׳.

ג. בתוס׳ ד״ה בשלמא ותוס׳ כתובות לא רע״ב, ובראשונים.

ד. בנד׳ חסר ב׳ שורות מחה״ד.

ה. יש להקשות אמאי לא פשטי׳ לעיל ג, א מב״ע דעקירת גופו הוי עקידה והנחתו הוי הנחה ואפילו רבנן ל״פ אלא במהלך. ואפשר דהוי דחינן דטעמא דב״ע לאו משום דהוי כעומד אלא משום דלא אשכחן כה״ג דחייב, וריו״ח דאמר מודה ב״ע בזורק הוא רק למסקנא.

ו. במרכבת המשנה פי״ג מהל׳ שבת הכ״א כ׳ דלפי הגמ׳ לקמן צז, ב דל״א קלוטה רק באומר כל מקום שתרצה תנוח, א״כ כשלא נתכוין שתנוח תוך ד׳ ל״א קלוטה [וכעי״ז כ׳ באבנ״ז סי׳ רמ] והוסיף שכה״ג גם במהלך לב״ע אינו חייב אלא באומר בכ״מ שתרצה ובתוך ד״א כשאינו רוצה שתנוח חייב. והנה בעיקר הדברים עיי״ש ברשב״א צח, א דרק לענין חיוב צריך שיאמר כ״מ שתרצה תנוח דבעי איקיים מחשבתו אבל לפטור כיון דהוי כהנחה אפילו לא איקיים מחשבתו הוי כמונח. [מיהו ברש״י שם משמע דאפילו לפטור נמי אמרי׳ קלוטה ע״ש]. מיהו מש״כ דאפילו לבן עזאי בעי כ״מ שתרצה תנוח, נראה שיש לחלק, דהנה עיקר הסברא דאם לא אמר כ״מ שתרצה תנוח דלא איקיים מחשבתו [עי׳ רש״י שבת שם] צ״ע דהא במציאות לא נח אלא רק הוי דין דקלוטה וזה אינו נגד רצונו, ואדרבא רצה שתלך באויר בדרך הקלוטה, וע״כ הכוונה, שזה שצריך שיאמר כ״מ שתרצה אינו חסרון במלאכת מחשבת אלא הוא דין בחלות ההלכה של קלוטה שאם אין דעתו שיחול ע״ז שם קלוטה אינו חשיב שיהא כקלוטה. וכן הוא בתוס׳ ערובין צז, ב ד״ה אלא שכ׳ דמסתבר טפי למימר התם קלוטה כמו שהונחה כיון שהיה דעתו ורצונו שתנוח שם, אבל הכא דאין רצונו שיפול שם אין לנו לומר שיהא כמונח. ולפי״ז אפשר דרק בדין קלוטה דהוא מכח ההלכה צריך שיחשב בדעתו ורצונו, אבל בדין ב״ע דהוי כעומד שהוא הנחה במציאות, וכמו שכתב רש״י דכל פסיעה הוי עקירה והנחת הרגל הוי הנחה, ובזה א״צ שיאמר כל מקום שתרצה, ואמנם הכא מוכרח בכתובות שם דבגנב לב״ע הוי כעומד לחייבו, אע״פ שבטלה עקירה ראשונה ובודאי אין דעתו לכ״מ שתנוח.

ז. וכ״כ בתוס׳, ועי׳ בתוס׳ שנסתפקו לב״ע אם עמד לפוש בתוך ד״א אי הוי כמונח, וכן בקלוטה לר״ע אם לא עמד חוץ לד״א ונטלה אחר. ובמהרש״א הקשה דאמאי לא בעו התוס׳ לר״ע נמי אם עמד לפוש, ונראה דבאמת חלוק השאלה לבן עזאי מאשר לר״ע. והיינו דלב״ע מה שהוי כעומד הוא מן הסברא וכרש״י בכתובות שם, ולפי״ז בד״א ברה״ר אתא הלכתיה וגרעיה דאע״פ דהוי כעומד מ״מ אין בזה הפסק לפטור, ולפי״ז שפיר נסתפקו בתוס׳ דאפשר דגם בעמד לפוש לא הוי הפסק, או דילמא אפילו לב״ע עמד לפוש עדיפא, ואפילו נתמעט עומד עדיין לא נתמעט דין לפוש, [וברשב״א משמע דפשיטא ליה דלפוש הוי הפסק]. אבל לרע״ק הבעיא בתוספות אחרת, דלדידיה מן הסברא ליכא למימר דהוי כקלוטה ורק ההלכה חידשה דקלוטה יש לה דין כהנחה, ולפי״ז הבעיא דתוספות דמה דל״א קלוטה בתוך ד״א ברה״ר הוא משום דל״א כמי שהונח רק כשהגיע למקום חיוב דהיינו אחר הד״א, או דעיקר הסברא דמרשות לרשות דוקא נאמרה ההלכה דהוי כמונח אבל לא בחד רשותא. ולפי״ז ניחא תמיהת המהרש״א דלר״ע לא נאמר כלל שלא יועיל הפסק בד״א, אלא שלא נתחדשה ההלכה של קלוטה, ולפי״ז פשיטא דעמד לפוש דהוי הנחה טובא דהוי הפסק. [ועי׳ דו״ח לגרע״א שביאר כן לר״ע, ובחנם תמה באבנ״ז סי׳ רמ ס״ק מא דע״כ אין זה כוונת התוספות שהרי תוספות כתבו ספק זה גם לב״ע, וע״כ לב״ע אמרי׳ מהלך כעומד גם באותו רשות ע״ש, ולפי מה שנתבאר דהם ב׳ שאלות ואין שייכות זל״ז ניחא דברי הגרע״א]. ועי׳ להלן הערה 154 בשם השט״מ. שו״ר שמה שכתבנו דלבן עזאי דהוי כעומד היא מן הסברא ואין לחלק בהא בין ב׳ רשויות וכן לפטור, זה אינו אלא לדעת רבנו ולדעת התוספות, אבל יש ראשונים דפליגי, דהנה בשטמ״ק כתובות לא, ב ד״ה אלא כתבו ״דהיכא דמוציא מרה״י לרה״ר ובשעת עקירה ראשונה נמלך להוציאו, אפילו לבן עזאי חייב רק מחמת עקירת פסיעה ראשונה משום דבמקום חיוב גם לדידיה מהלך לאו כעומד דמי וכדמוכח ממעביר ד״א ברה״ר, ורק היכא דמתחילה עקר להצניעו ואח״כ נמלך להוציאו בזה סובר בן עזאי דחייב מחמת עקירת פסיעה אחרונה משום דמהלך כעומד דמי״. ע״כ, ועל כרחך הביאור דמה שיש דין עומד לבן עזאי הוא מחידוש ההלכה, ולא נאמרה ההלכה רק לחיוב, כלומר שזה דין לעשות חלות חיוב כעומד, אבל לפטור שאין על זה דין חלות דין, אלא אדרבא ביטול חלות חיובים אין בזה הלכה, ומשו״כ אם יש חיוב משום פסיעה ראשונה אין צורך לחייב משום חידוש ההלכה, ולא הוי הפסק בנתיים דלפטור אין חשוב כעומד, ולפי זה אפשר דנאמנו סברת המרה״מ שהבאנו לעיל.

ח. וכן צריך לפרש דברי התוספות בכתובות שם [ודברי המהרש״א שם צ״ב]. והביאור דמה שאמר ב״ע דהוי כעומד הוא מן הסברא דבכל הליכה יש עמידה [ול״ל החילוק בין עמד לפוש או לכתף דהא אפילו מהלך הוי כעומד, מיהו לפוש אפשר דעדיפא וכמש״כ לעיל]. וכשנתחדשה הלכה דבד״א ל״א דהוי כעומד, הוא נגד הסברא ואין לך בו אלא חידושו אלא במקום חיוב.

ט. תוס׳ שם.

י. עי׳ רשב״א לעיל ד, ב ד״ה אבל למטה שהביא תי׳ זה והקשה דאינו מחוור דהא לענין גיטין אמרו כן נמי בפרק הזורק והתם מאי חיוב ומאי פטור איכא. וסברת רבנו דל״ש לומר הלכה דהוי כמונח רק לענין חיוב שע״י זה יש חלות שם מלאכה, וה״נ בגיטין לענין חלות דין של ונתן בידה ובחצרה.

כ. לעיל בקושיא אבן עזאי אין לתרץ הני ב׳ תירוצי, משום דרק לר״ע דבמציאות לא נח רק מכח הלכה דקלוטה יש לחלק בין חיוב לפטור, וכן בחילוק רשויות, אבל לבן עזאי דס״ל דהוי כעומד הוא משום דהוי נח במציאות ולפיכך אין לחלק בהא והוי כעומד ואפילו באותו רשות, וכן לפטור הוי כעומד.

ל. יש להקשות אסברא זו דלקמן צז, ב אמרי׳ דלר״י חייב בזורק מרה״י לרה״ר ועבר ד״א ברה״ר שתים א׳ משום הוצאה וא׳ משום הכנסה, ופרש״י דהוי כמי שהונחה משיצתה בפתח וחזרה ונעקרה ונחה לסוף ד׳, ומבואר דאמרי׳ קלוטה אפילו ברשות אחת ואפשר דלגבי ד״א הוי כרשות אחרת. אי נמי כיון דחשוב הנחה לגבי הוצאה חשיב נמי קלוטה לענין עקירה [וכעין סברא זו כ׳ בגרע״א וכתב עלה שהיא דוחק].

מ. בפרקין ה״א, ולפנינו ליתא הפירוק, מיהו בתוס׳ היה לפניהם תירוץ תפתר בקופץ.