צבאות והיו תלמידיו מחבין10 ממנו כנפי כסותן אמר להם בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין והילכ׳ כבית הלל ואינהו סבור [גזירה11] משום כסות לילה.
(1) 
וְאֵין לָהּ פִּדְיוֹן, וַאֲסוּרָה לְזָרִים!? הָנָךְ נְפִישָׁן.
וְאֵין לָהּ פִּדְיוֹן, וַאֲסוּרָה לְזָרִים!? הָנָךְ נְפִישָׁן.And, teruma does not have the possibility of pidyon: redemption, as, once it is sanctified, it may not be redeemed and rendered non-sacred. And it is prohibited to zarim: non-priests may not eat it. These stringencies do not apply to consecrated items. The Gemara answers: Nevertheless, those stringencies that apply to consecrated items are more numerous than those that apply to teruma. Therefore, it is appropriate to be more stringent with consecrated items and exclude impure teruma from the prohibition against deriving benefit when burning it.
1. רבא: ״רבה״ בעיתים. ״רב נחמן״ ברא״ש.
2. מתוך: וכן ברא״ש, עיתים, ורוב נוסחאות התלמוד. מפני בדפוסים ובתלמוד כ״י מינכן 95.
3. גזירה: נוסף ב-גמג , דפוסים, עיתים, וב-גי נוסף בהגהה. וכך בכל נוסחאות התלמוד.
4. אמ׳ ליה: בכ״י א , גי , גמג , גלה , ריבב״ן, עיתים ורא״ש, וכן ברוב נוסחאות התלמוד. חסר בכ״י נ , דפוסים ונוסח התלמוד מהבגניזה.
5. רב חנן בר רבא: כנוסח שבכל נוסחאות התלמוד ובשאילתות תצוה. ״רב חנין בר רב״ בכ״י נ . ״רב נחמן בר רב חסדא״ בעיתים. רבא בר רב חנין בדפוסים.
6. אמר רב: חסר בכ״י נ וברא״ש. בריבב״ן הושלם כנוסח כל עותקי התלמוד: ״ואמרי לה אמ׳ רב חנן בר רבא אמ׳ רב״. ״אמרו משמיה דרב״ בר״ח.
7. כ״י נ מוסיף כאן: ״ומברך עליו להדליק נר של שבת״.
8. בערב שבת: כך בכ״י א , כ״י נ , גי , וכן במשנ״ת לרמב״ם הל׳ שבת ל:ב, בהתאם ללשון מעשה ר׳ יהודה שבסמוך. ב-גמג גלה , דפוסים, עיתים וריבב״ן: ״ערבית״. והוא ככל נוסחאות התלמוד. חסר בשאילתות, בר״ח וברא״ש.
9. מים : הנוסח שבדפוסים מצוי גם בתלמוד שבגניזה אוסף פרידברג, וכן בעיתים. בשאילתות (תצוה) נחלקו הנוסחאות.
10. מחבין: כך גם בתלמוד שבגניזה, אוסף פרידברג וכ״י וטיקן. מחפין בדפוס קושטא ודומה לו בכי״י של התלמוד (אוקספורד, מינכן 95).
11. גזירה: נוסף בכ״י נ , גי , גמג , רא״ש, רי״ף דפוס וניציאה ובתלמוד. ודומה לו בריבב״ן, ר״ח ועיתים: ״ואינהו גזור מש׳ כסות לילה״. חסר בכ״י א , דפוס קושטא , ובתלמוד כ״י וטיקן וגניזה אוסף פרידברג.
12. משום: ״מתוך״ ב-גמג , דפוסים, ריבב״ן, וכן בכל נוסחאות התלמוד. (גמג : גרס בסמוך בדברי אביי: ״ולימא מר משום״).
13. משום: מפני בדפוסים, ריבב״ן ורא״ש.
14. גזירה: חסר רק בכ״י א (ראה לעיל).
ואין לה פדיון – להוציאה לחולין אבל קדש יש קדש שנפדה כגון שהומם לפני שחיטה.
ואסורה לזרים – לעולם אבל קדש יש קדש שמותר לזרים לאחר זריקה כגון מעשר בהמה ותודה ושלמים.
הנך נפישין – בשם.
הדלקת הנר בשבת חובה, פיר׳ מדאמרי דהדלקת נר בשבת חובה (שמא) [שמעי׳] צריך ברכה על הדלקת הנר של שבת.
אמ׳ ליה אביי ויצא, פיר׳ ויצא מאי איכפת לן.
חובה, כבוד שבת הוא שאין (שאין) סעודה חשובה אלא במקום אור כעין [יממא].א
רשצז״ל: בסדינין (המצוינין) [המצוייצין],ב פיר׳ סדינין של פשתן ובהן ציצית של תכלת והוא כלאיםג שמותר מן התורה, דדרשיד סמוכין לאה תלבש שעטנז גדילים תעשה לך.
(מוזכין) [מחבין]ו ממנו כנפי כסותן, שהיו להן סדינין (שאינ/ו) [שאינן]ז (מצויינין) [מצוייצין].
בית שמאי פוטרין, ואע״ג דציצית חובה היא בכל טליתות שיש לו לאדם ואפי׳ מונחין בקופסא, הני דפשתן פטורין משום דכלח כלאים לא (שנא) [שרא]ט רחמנא דלא דרשי סמוכין.
ובית הלל מיחייבי, דדרשי סמוכין.
ואינהו, תלמידיו שהיו אוסרין סבור (לוז) [להו]י דהילכ׳ כבית הלל וחייב מדאוריתא, ומיהוכ רבנן גזורו בהו משום כסות לילה שמא ישל לו כסות שמיוחדת ללילות ויטיל בה ציצית ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה, דכסות לילה לא מחייבא בציצית דכ׳מ וראיתם אותו וג׳.
<אין מדליקין בצרי, פיר׳ בצרי, דהן אל בלסאן [=שמן אפרסמון].>
א. כד׳
ב. כד׳. וכן בסמוך
ג. בד׳ מוסיף, אלא
ד. מנחות לט:
ה. דברים כ״ב יא-יב
ו. כד׳
ז. כד׳
ח. בד׳, דכלאים
ט. כד׳
י. בד׳, נהי
כ. בד׳, מיהו
ל. בד׳, יהא. ובנ״י ככאן
מ. במדבר ט״ו ל״ט
בד״ה חובה לגבי רחיצת ידים בחמין קרי ליה חובה דלא הוי כ״כ מצוה ומים כו׳ עכ״ל כל זה לשיטת ר״ת דמצריך ברכה בהדלקת הנר ועיין ברא״ש:
בד״ה סדין כו׳ פירוש א״כ כיון דהלכה כב״ה למה עושין כן שמתמיהין עליו כו׳ עכ״ל כצ״ל מפרש״י פרק התכלת ע״ש:
בא״ד ועוד דרב עמרם גאון פוסק כב״ש בששה דברים וחשיב הך בהדייהו ובכל דוכתא קי״ל דעשה דוחה ל״ת וילפינן לה מכלאים בציצית עכ״ל הרא״ש בהלכות ציצית ע״ש וכן תפרש הקושיא הכא בתוס׳ ודו״ק:
בא״ד ה״ל למנקט כלאים בציצית ונראה לר״ת כו׳ ולא קתני סדין בתכלת כדאר״א כו׳ עכ״ל שינה ר״ת לשונו בתירוצו סדין בתכלת במקום כלאים בציצית משום דלפי קושייתם לפרש״י דלב״ש ה״ל כלאים בציצית דלא דרשו סמוכים לא הוה ליה למנקט סדין בציצית אלא כלאים בציצית הוה ליה למנקט בפלוגתייהו בין חוטי פשתן בצמר ובין חוטי צמר בפשתן אבל לפר״ת דלכ״ע ליכא כלאים בציצית וטעמא דב״ש משום כסות לילה שפיר נקט סדין ולא סתם כלאים בציצית ומדנקט סדין בציצית ולא נקט סדין בתכלת כדאמר ר״א כו׳ היינו משום דאפילו במינו גזרו מיהו לפי טעמא דשמא יקרע ה״מ למנקט ר״ת בדבריו כלאים בציצית כדלעיל אלא לפי האי טעמא דכסות לילה נקט הכי ודו״ק:
ועוד שאין לה, לתרומה, פדיון, שלאחר שהוקדשה אינה יכולה להיפדות ולהיעשות חולין, ועוד שהיא אסורה לזרים, שאין היתר למי שאינו כהן לאוכלה, וחומרות אלה אינן כן בקדשים. ומשיבים: אף על פי כן הנך נפישן [אלו מרובים], כלומר, החומרות המצויות בקודש מרובות יותר מאלה המצויות בתרומה, ולפיכך ראוי להחמיר בקודש מבתרומה.
And, teruma does not have the possibility of pidyon: redemption, as, once it is sanctified, it may not be redeemed and rendered non-sacred. And it is prohibited to zarim: non-priests may not eat it. These stringencies do not apply to consecrated items. The Gemara answers: Nevertheless, those stringencies that apply to consecrated items are more numerous than those that apply to teruma. Therefore, it is appropriate to be more stringent with consecrated items and exclude impure teruma from the prohibition against deriving benefit when burning it.
הכל
(2) וְאִיבָּעֵית אֵימָא: קֹדֶשׁ חָמוּר שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אָמַר קְרָא: ״תִּתֵּן לוֹ״ (דברים י״ח:ד׳) – ״לוֹ״ וְלֹא לְאוּרוֹ, מִכְּלָל דְּבַת אוּרוֹ הוּא.:
And if you wish, say instead a different reason, without counting the number of stringencies: Consecrated items are more stringent because one who eats them while ritually impure is punishable by karet, while in the case of teruma the punishment is death at the hand of Heaven. In this regard, the Torah is more stringent vis-à-vis consecrated items than it is vis-à-vis teruma. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that there is a different proof that one is permitted to benefit from teruma while it is burning. As the verse said: “The first fruits of your grain, of your wine, and of your oil, and the first of the fleece of your sheep shall you give him” (Deuteronomy 18:4). The Sages derived from this verse: Give the priest teruma that is ritually pure, that is fit for him to consume, and do not give the priest teruma that is suitable only for his fire, to be burned. By inference, ritually impure teruma is suitable for his fire, i.e., a priest may derive benefit from it.
And if you wish, say instead a different reason, without counting the number of stringencies: Consecrated items are more stringent because one who eats them while ritually impure is punishable by karet, while in the case of teruma the punishment is death at the hand of Heaven. In this regard, the Torah is more stringent vis-à-vis consecrated items than it is vis-à-vis teruma. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that there is a different proof that one is permitted to benefit from teruma while it is burning. As the verse said: “The first fruits of your grain, of your wine, and of your oil, and the first of the fleece of your sheep shall you give him” (Deuteronomy 18:4). The Sages derived from this verse: Give the priest teruma that is ritually pure, that is fit for him to consume, and do not give the priest teruma that is suitable only for his fire, to be burned. By inference, ritually impure teruma is suitable for his fire, i.e., a priest may derive benefit from it.
כרת – עדיפא דאית בה תרי חומרי ימיו נכרתין והולך ערירי.
ראשית דגנך תתן לו ולא לאורו – מכאן שאין תורמין מן הטמא על הטהור דכתיב תתן לו דבר הראוי לו לאכול ולא לתת לאורו להסיק ומדאיצטריך למעוטי מכלל דבת אורו היא להסקה.
תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא – ואם תאמר מידי ולא לאורו כתיב אימא תתן לו ולא דבר שאין ראוי לו כלל וי״ל דאם כן לא לכתוב אלא תתן דאין נתינה פחות משוה פרוטה מדכתיב לו משמע לו ולא לאורו.
הא דאמרינן: תתן לו (דברים יח, ד) ולא לאורו מכלל דבת אורו היא. איכא למידק מידי ולא לאורו כתיב, אימא דאינו ראוי לו ולא לאורו, ואתא למעוטי דאין שם תרומה חל עליה, כדדרשינן בפרק ראשית הגז (חולין קלז.) תתן לו ולא לשקו מכלל דאין ראשית הגז נוהג אלא ברחלים. ותירץ רבנו תם ז״ל דכל חד וחד מידריש לפי עניניה, דהכא ליכא למימר הכין, דהא ילפינן ביבמות בפרק האשה רבה (יבמות פט.) דהתורם מן הטמא על הטהור שהיא תרומה, ותנן (תרומות פ״ב, מ״ב) התורם מן הטמא על הטהור בשוגג תרומתו תרומה, וכדרבי אילעא דאמר (יבמות שם בע״ב) מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה דכתיב (במדבר יח, לב) ולא תשאו עליו חטא וגו׳, הלכך דרשינן מיניה לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא.
רש״י ד״ה כרת עדיפא דאית בה תרי וכו׳. עיין בהרע״ב ספ״ט דסנהדרין:
תוס׳ ד״ה תתן לו וכו׳ דאין נתינה פחות משוה פרוטה. עיין גיטין דף כ ע״א תוספות ד״ה דלמא:
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר בלא למנות את ריבוי החומרות: קדש חמור שכן האוכלו בטומאה ענוש כרת, ובתרומה העונש קל יותר והוא אך מיתה בידי שמים, והרי שבאותו ענין עצמו מחמיר הכתוב בקודש. רב נחמן בר יצחק אמר: הוכחה אחרת היא שמותר ליהנות מן התרומה הנשרפת, שכן אמר קרא [הכתוב]: ״ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו״ (דברים יח, ד), ודרשו מכאן שצריך לתת לכהן תרומה טהורה, שיהיה בה כדי נתינה. שכן אמר הכתוב ״לו״ להדגיש: ולא שיתן לכהן תרומה הראויה רק לאורו, כלומר, לשרוף אותה במדורתו. מכלל [ואגב הדברים] הרי למדים אנו דבת אורו הוא שתרומה טמאה מותר לכהן ליהנות ממנה בשעת שריפתה.
And if you wish, say instead a different reason, without counting the number of stringencies: Consecrated items are more stringent because one who eats them while ritually impure is punishable by karet, while in the case of teruma the punishment is death at the hand of Heaven. In this regard, the Torah is more stringent vis-à-vis consecrated items than it is vis-à-vis teruma. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that there is a different proof that one is permitted to benefit from teruma while it is burning. As the verse said: “The first fruits of your grain, of your wine, and of your oil, and the first of the fleece of your sheep shall you give him” (Deuteronomy 18:4). The Sages derived from this verse: Give the priest teruma that is ritually pure, that is fit for him to consume, and do not give the priest teruma that is suitable only for his fire, to be burned. By inference, ritually impure teruma is suitable for his fire, i.e., a priest may derive benefit from it.
הכל
(3) ״רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כּוּ׳ ״: – מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: מִתּוֹךְ שֶׁרֵיחוֹ רַע, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַנִּיחֶנָּה וְיֵצֵא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְיֵצֵא!? אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אהַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת חוֹבָה. דְּאָמַר רַב נַחְמָן בַּר רַב זַבְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב נַחְמָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת – חוֹבָה; רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין עַרְבִית – רְשׁוּת, וַאֲנִי אוֹמֵר: במִצְוָה.
We learned in the mishna that Rabbi Yishmael says that kindling a lamp on Shabbat with tar is prohibited. The Gemara asks: What is the reason for this? Rava said: Because its odor is bad the Sages issued a decree prohibiting the use of tar, lest one forsake the light and leave. Abaye said to him: And let him leave. What obligation is there to sit next to the light? Rava said to him: Because I say that kindling Shabbat lights is an obligation, and one is required to eat specifically by that light in deference to Shabbat. As Rav Naḥman bar Rav Zavda said, and others say that it was Rav Naḥman bar Rava who said that Rav said: Kindling the Shabbat lamps is an obligation, whereas washing one’s hands and feet with hot water in the evening prior to Shabbat is merely optional. And I say: Washing is not merely optional; it is a mitzva even though it is not an obligation.
We learned in the mishna that Rabbi Yishmael says that kindling a lamp on Shabbat with tar is prohibited. The Gemara asks: What is the reason for this? Rava said: Because its odor is bad the Sages issued a decree prohibiting the use of tar, lest one forsake the light and leave. Abaye said to him: And let him leave. What obligation is there to sit next to the light? Rava said to him: Because I say that kindling Shabbat lights is an obligation, and one is required to eat specifically by that light in deference to Shabbat. As Rav Naḥman bar Rav Zavda said, and others say that it was Rav Naḥman bar Rava who said that Rav said: Kindling the Shabbat lamps is an obligation, whereas washing one’s hands and feet with hot water in the evening prior to Shabbat is merely optional. And I say: Washing is not merely optional; it is a mitzva even though it is not an obligation.
ויצא – מאי איכפת לן.
חובה – כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפרק בתרא דיומא (דף עה:).
רחיצת ידים ורגלים – ערבית ליל שבת.
(3-4) סימן שמג
רחיצת ידים ורגלים בחמין בע״ש מצוה, וכל שכן רחיצת כל הגוףא, ממנהגו של ר׳ יהודה ברבי אילעאי ערב שבת מביאין לו עריבה מליאה חמין, בשלא היה לו מרחץב, ורוחץ פניו ידיו ורגליו וכו׳. ומצוה לשמוע דברי חכמיםג.
מה שנהגו שלא לעשות ציצית אלא מצמר, משום דלא קמה דרבא, דרבא רמיד כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן, בטלית של צמר ופשתים, בין שלא במינן, לטלית של שיראין וכלך וסיריקון, שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין. וליתה לדרבא דאמר שאר מיני טליתות דלאו צמר ופשתים חייבין בציצית ומינן פוטרן, מדתנא דבי ר׳ ישמעאל דאמ׳ הואיל ונאמר בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים, כגון בנגעים בגד הצמר או הפשתים, מה הפרט צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים, ואין עושין ציצית אלא לטלית של צמר ופשתים. ואמרינן בראש יבמות (ד ע״ב) עיבידה ציצית פתיל תכלת ותכלת עמרא הוא דמ[ד]שש כיתנא תכלת עמרא, כלומר דעמרא הוא דמיקריא תכלת, הילכך ליכא ציצית אלא מדעמרא, ולהכי נהגו בשל צמר ולא במין אחר.
ומה שנהגו לעשות ציצית לטלית של מעילו דלא כתנא דבי רבי ישמעאל, משום דתניא בהדיא בראש התכלת במנחות (לט ע״ב) השיראין והכלך והסיריקון חייב׳ בציצית, ולא אמרינן מין כנף אלא דצמר עבדינן להוז.
ואין עושין אלא מחוטי צמר שזורין. כדאמרינן בראש פרק בתרא דעירובין (צו ע״ב) המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה מאי שנא לשונות פסולה דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי נימא אדעתא דגלימא שדנהוח ומשני בשזורין. אלמא שזורין בעינן לציציתט.
ועשיית הציצית מודד חמשה אמות וטפח בחוט אחדי, והד׳ אמותכ יפסוק ראשן ויעבירם רחוק מן הכנף ויהיו ח׳ חוטין של חצי חצי אמהל. כדאמרינן בהתכלת (מנחות מא ע״ב) הילכ׳ ד׳ חוטין בסוף ג׳ אצבעות סמוך לכנף או כמלא קשר גודלמ. ואם יש חוטין עבין בסוף הבגד אין עולין למלא קשר גודל כדאמרי׳ בסוף בבא קמא (קיט ע״ב) אמר רב יהודה חוטינ קצרה שמיה וקצרא שקיל להו ועולין למנין תכלת לכמלא קשר גודל, ויצחק ברי (קסבר) [קפיד] ולא היה מכניסן לכמלא קשר גודל. וכיצחק עבדינן. שכשיעבירםס ח׳ חוטין יהיו. והחוט השמיני הוא ארוך אמה וחצי וטפחע. ואמרינן נמי (סוכה יא ע״א) תלאן ואח״כ פסק ראשי חוטין פסולהפ. ואותו חוט הארוך שהוא השמיני יכרוך על השבעה. וקודם שיכרוך יעשה כעין שניצ קשרים מאותו חוט הארוך סביב הז׳ חוטיןק, ואח״כ יכרוך אותו החוט סביב סביב לז׳, כדאמ׳ר עשה גדיל ופתיל יהא מתוכו, גדיל הוא הכריכה שכורך סביב, ופתיל שכורך בו הוא מתוך (הכריכה)ש הח׳, כלומר הוא אחד מהשמנה. ושליש הציצית יהא גדיל, כלומר כרוּך, ושני שלישי הציצית ענף, כלומר פתיל שאינו כרוך. ואם יארך החוט שיכרוך בו, ידחוק החוטין הכרוכין למעלה חוט אצל חוט עד שיכרוך כולו, שלא ישתייר ממנו בסוף אחר כריכתו ואחר שיעשה ג׳ קשרים למטה בסוף כריכתו, אלא שיהא שוה לז׳ חוטין המכורכיןת. וכן יעשה לד׳ קרנותיו.
ואחר עשייתו אותם יפריד חוטי הענף זה מזה. כדאמ׳ (מנחות מב ע״א) צריך לפרודינהו כי צוציתא דארמאי.
וכשמתחיל לעשות הציצית מברך אשר קידשנו לעשות ציציתא. וכאשר מתעטף מברך להתעטף בציצית.
ומנא לן דבעינן שמנה חוטין דכתיב גדילים ואמרי׳ (מנחות לט ע״ב) גדיל שנים גדילים ארבעה. וכשמעביר ד׳ חוטין יהיו ח׳.
כך נהגו אבותינו לעשות ציצית במלכות זהב. אבל אני ראיתי טלית שהובא מלומברדיא והיה מצויץ והיה עשוי שבעה חוליות וכל חוליא ג׳ פעמים כרוך החוט, והפרש בין חוליא לחוליא כמלא רחב אצבע וקשר בראש החוליא וקשר בסופה. והכל היה מחוט הארוך השמיני. והיו שבעה חוליות וששה אוירים בינתיים כדאמ׳ בפרק התכלת (מנחות לט ע״א) הפוחת לא יפחות משבע חוליותג והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה כנגד ז׳ רקיעים וו׳ אוירים שביניהן. וכל הציצית היה עשוי כן חוליות ואוירים מראשו ועד סופו. ולפי עשייתן נראה לי שהן מפרשין עשה גדיל ופתיל יהא מתוכו, שהוא האויר שבתוך החוליותד.
א. וכ״ה בטור רס״י רס. וראבי״ה בסי׳ קצז סע׳ ז כתב: שמעי׳ מהני דמצוה לרחוץ או לכה״פ לחוף את ראשו בע״ש ולרחוץ ידיו ורגליו בחמין. והבין בברכ״י רס״י רס ש׳לרחוץ׳ דקאמר ראבי״ה היינו כל גופו.
ב. שאם היה מרחץ היה מקיים מצות כל גופו [כך פי׳ דברי רבינו בא״ר רס״י רס. וכתב ע״ז ׳והוא דחוק׳].
ג. בגמ׳ אמרינן רחיצת ידים ורגלים וכו׳ ואני אומר מצוה מאי מצוה דאמר ר״י א״ר כך היה מנהגו של ר״י בר אלעאי וכו׳. ועי׳ בתשו׳ הרשב״ם לרבינו להלן ד״פ דקמ״ה רע״א ששאל רבינו את רשב״ם ׳היכי נפיק מצוה מהכא׳ והשיבו ׳אני לא דיקדקתי בה לפני המורה, אך י״ל מדקתני מנהג דמשמע שלא הפסיק שום ערב שבת מעולם אלמא מצוה הוא ולאו רשות מצוה דקיימא לן מנהג אבותינו תורה, ובכל דוכתא עבדינן מנהג הראשונים כדתנן מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין׳. וחזינן שלא קבל רבינו דבריו ופירש שהמצוה היא לשמוע ד״ח ואילו לרשב״ם המצוה היא משום כבוד שבת. [ואולי דבריו כאן קודם שהשיבו]. וכ״כ הברכ״י בשם הרמב״ם שהמצוה משום כבוד שבת. ועוד כת׳ דלשון התלמוד ואני אומר מצוה מאי מצוה וכו׳ משמע כרבינו. ובמחב״ר כת׳ דגם רבינו מודה שמצוה שאמרו בגמ׳ היינו משום כבוד ועונג שבת, אלא הו״א דזהו חסידות של ר״י ב״א, לזה אמר מצוה לשמוע ד״ח שאמרו שהוא מצוה לכל.
ד. כל הסוגיא ביבמות ד ע״א וש״נ.
ה. גי׳ רבינו בגמ׳ ׳עיביד תכלת׳, ו׳ציצית פתיל׳ זה תוספת ביאור שלו. וכך הגי׳ בתג״ק ר״ע יח. וע״ע על השנו״ס (הקלים) כאן בדק״ס השלם עמ׳ כח.
ו. סתם מעיל הוא של משי. עי׳ רש״י מנחות לט ע״ה ד״ה השיראין וד״ה סריקין.
ז. רבינו נוקט להלכה כתנא דבי ר״י דמדאורייתא רק צמר ופשתים חייבים בציצית וכד׳ הרי״ף והרמב״ם. ודלא כרש״י ור״ת ודעימייהו שפסקו כרבא דכל המינין חייבין. עי׳ שיטות הראשונים בטוב״י סי׳ ט. וקאמר רבינו דמשום דנקטינן כתנא דבי ר״י, הרי לדידיה ׳צמר פשתים׳ שאמרה תורה קאי על הבגדים ולא על הציצית, וא״כ אין ציצית אלא מצמר, וכמבואר ביבמות ששמעינן כן מפתיל תכלת. ורק רבא דמרבה שאר בגדים, הוא מפרש צמר ופשתים על הציצית, ואנן לא קיי״ל כרבא. ואזיל רבינו בשיטת הגאונים שהובאו באוצה״ג ליבמות עמ׳ ו: וששאלתם מהו להטיל ציצית שלפשתן לסדין של פשתן, כיון דאמר מר צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן שפיר דאמי, או דילמ׳ כיון דאמרו רבנן תכלת עמרא הוא מעמרא הוא דהאוי ציצית מידי אחריני לא... כך ראינו ... ציצית אין עושין אלא שלצמר, דתכלת עמרא הוא ודעמרא הוא דהואי ציצית דמידי אחריני לא. ואע״ג דאמ׳ רבא צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, ליתא לדרבא ... סד״א כרבא דמעייל פשתים קמ״ל דלאו כרבא וכו׳. ועוד שם: ׳וחוטי דכיתנא לא נקראו ציצית מעולם׳. הרי לן שמהלך רבינו כמהלך הגאונים שאליבא דתנא דבר״י פשתן פסול מדאורייתא ולא משום גזרה כשא״ר [עי׳ ב״י סס״י ט]. ושיטת הגאונים הובאה בקצרה ברי״ף הל׳ ציצית די״ג ע״ב ונחלק עליהם שם: והני רבואתא דסבירא להו הכי לא דייקי בשמעתא וכו׳. וכהרי״ף כ״ד הטור סי׳ ט. עוד מוסיף רבינו שאע״פ שאנו נוקטים ששאר בגדים חייבין מדרבנן, מ״מ א״א לפוטרן אלא בצמר. ונראה שטעמו שרק לרבא ילפינן מדרשה דהכנף מין כנף שיש ציצית משאר מינין, אבל אנן דלא נקטינן לדרשה דהכנף, ואנו מחייבין שאר מינין רק מדרבנן, מנלן שמינין שאינן צמר ופשתים כשרים לציצית, רבנן שחייבו שאר בגדים בציצית לא תקנו שאפשר לעשות גם הציצית משאר מינין. ועי׳ ב״י סי׳ ט עמ׳ מד שפי׳ שמש״כ הרמב״ם ששאר מינין חייבין מדרבנן ונפטרין במינן ׳תקנת חכמים כך הוא׳. ולרבינו אין תקנה זו וגם חוטי פשתן אינן פוטרין וכנ״ל. [וחידוש הוא שהמחייב שאר בגדים מדאו׳ מתיר ציצית משאר מינין ואילו המחייב רק מדרבנן מתיר רק צמר]. סוף דבר לשי׳ רבינו אין מציאות של ציצית זולת צמר, בין בחייבין מדאו׳ ובין בחייבין מדרבנן. ואולי היינו שאמר בריש דבריו שנהגו רק בצמר, ואכולהו קאי.
ח. כ״ה (שדינהו) בדפו״י עי׳ דק״ס שם.
ט. וראיה זו גם בס׳ הישר חלק החי׳ עמ׳ לט ועמ׳ תלח ובב״י סי׳ ט ס״ב.
י. וכ״ה במחז״ו עמ׳ תרלה: וימדוד חוט ארוך אמה שהיא וכו׳ ויפסקם לארבע חוטין. וכ״ה בכל בו סי׳ כב: וצריך למדוד החוטין תחלה ואח״כ פוסקן. ומקור הדברים כנ׳ בגאונים, שכ״ה בס׳ הלכות קצובות הל׳ ציצית ועשייתו אות ז: וכן צריך לעשות יטול הציצית וימדוד במידה כשיעור זרת בינוני ושליש אצבע אגודל ומעייפו לשנים וכו׳ ומיד פוסק ראשי חוטין ומשימן במקומן. וכ״ה בס׳ האסופות כת״י דק״ט ע״א: וכה יעשה יטול הפתילה וימדוד במדה כשיעור זרת בינוני וכו׳ ואחר שמדדן פוסק ראשי החוטין וכו׳ [והוא לשון הל״ק הנ״ל]. מדידה זו בחוט אחד מה ענינה? ולמה לא אמרו בקצרה (כל׳ הרוקח סי׳ שסא): ולוקחין ארבעה חוטין כל אחד ארכו אמה. והנה ראה זה מצאתי בס׳ האסופות דק״ח ע״ד: עשיית הציצית וכו׳ ושיהא החוט שלם שממנו יעשה ח׳ חוטין ויפסוק אותם ואחר כך יתלה כי הלכה ומשנה רווחת היא. ואע״פ שס׳ האסופות לא ידענו מאן הוא, אבל אולי גילוי מילתא יש בדבריו, שרבותינו שכתבו ימדוד חוט וכו׳, לכך נתכונו. וטעם הדבר לא נתברר.
כ. לכאורה צ״ל והד׳ חוטין [שהרי אחד מהן אינו אמה כי אם שתי אמות וטפח].
ל. כלומר אחר שיכרוך יהיו ח׳ של חצי אמה [אבל בשעה שמעבירם אחד מהח׳ הוא אמה וחצי וטפח].
מ. כלומר צריך להטיל בסוף ג׳ אצבעות ״ולא יוסיף להרחיק מזה השיעור ולא יפחות״ (ל׳ ריא״ז בפסקיו למנחות). ושיעור מ״ק גודל ושיעור ג׳ אצבעות חדא הוא. וכ״ה בפי׳ רגמ״ה בסוגיין. והיא היא שיטת רבינו. ועי׳ ב״י סי׳ יא. (דברי מנחם להרמ״מ כשר ח״א סי׳ ה. ועי״ש שהאריך שעו״ר ס״ל הכי).
נ. ׳חוטי׳ ליתא בגמ׳ דידן. ואולי הוספת רבינו היא שמפרש כפי׳ ר״ח [הובא בערוך ע׳ קצר ובאו״ז ב״ק סי׳ תסח] ׳קצרא שמיה׳ שהחוטין נקראין קצרא ולא כרש״י שקצרא היינו הכובס. ואף המשך הלשון נראה שמקורו בר״ח שם.
ס. קאי על מה שאמר קודם: והד׳ אמות יפסוק וכו׳ שכשיעבירם וכו׳.
ע. לרבינו צריך עבור הכריכות אמה וטפח. ולהרוקח בסי׳ שסא ב׳ טפחים בחוט עב וג׳ טפחים בחוט דק (ולכאו׳ צ״ל להפך). ועוד פחות מזה בס׳ האסופות דק״ט ע״א: והחוט השמיני מניח ארוך כחצי זרת. וחצי זרת הוא טפח ומחצה והוא פחות מרבע משיעורו של רבינו.
פ. משמע שאם פסק ראשיהן אחר שהעבירם פסול אע״פ שהוא קודם קשירה. ועי׳ טוב״י סס״י יא.
צ. כ״ה בכת״י (בד״פ לית שני). ועם ג׳ קשרים שלמטה שכתב רבינו להלן הרי חמשה קשרים, כשיטת רש״י ור״ת בדף לט ע״א והרוקח סי׳ שסא והרא״ש בהל׳ ציצית סי׳ טו והטור בסי׳ יא ועו״ר, וכרב יהודאי גאון (הו״ד בא״ח הל׳ ציצית אות טו), דבעינן ב׳ קשרים למעלה וג׳ למטה.
ק. על צורה זו שקושר רק ע״י החוט הארוך, עי׳ מחלוקת הראשונים במרדכי הלק״ט ר׳ תתקמ הו״ד בב״י סי׳ יא עמ׳ ע.
ר. מנחות לט ע״ב. ונקיט רבינו כשני הפירושים שברש״י שם.
ש. ליתא בכת״י וכנ׳ טס״ה.
ת. וכן השיב רש״י (מחז״ו עמ׳ תרלה): אם יאריך יותר מדיי אין לחוש לפסקו למידת האחרים [ר״ל יכול לפסקו] וכו׳ אין כאן משום תולמ״ה. וכ״ה בס׳ ערוגת הבשם כ״ג עמ׳ רלח: ואם לא יצמצם והוא ארוך מן החוטין יכול לחתוך וכו׳. ועי׳ מש״כ ב׳דיונים בדברי רבינו׳ שבסוף הספר.
א. כמבואר בגמ׳ מב ע״ב דלמ״ד חובת מנא מברך בשעת עשיה. ורבינו לשיטתו לעיל סי׳ מ (תשובות ראב״ן מ׳) שציצית חובת מנא היא. כ״כ הר״ב אב״ש. ומש״כ רבינו וכאשר מתעטף מברך להתעטף, על כרחין ס״ל כבעל העיטור הל׳ ציצית דע״ו ע״ב דגם למ״ד חובת מנא הוא יש מצוה בעיטוף. אבל הר״ב אבן לשם בדביר כת׳ דלאו משום חובת מנא מחייב רבינו לברך אלא משום דבציצית דכתיב בה ׳ועשו׳ גם העשיה מצוה.
ב. ר״ל בכריכה בעלמא בלא חוליות [לעומת מנהג לומברדיאה דלהלן שנהגו בחוליות]. וכ״ד העיטור והרא״ש שבזה״ז דליכא תכלת א״צ לדקדק בחוליות. עי׳ טוב״י סי׳ יא. וכתב ביש״ש יבמות פ״א סי׳ ג: אכתוב ג״כ מה שמצאתי בשם ראב״ן וז״ל בענין עשיית הציצית יש לקשור תחילה קשר של קיימא ויכרוך ז׳ פעמים ויקשור קשר ויכרוך ח׳ פעמים ויקשור קשר ויכרוך י״א פעמים ויקשור קשר ויכרוך י״ג פעמים ויקשור, הרי יש הכריכות ז׳ ח׳ י״א י״ג בגימטרי׳ טל, שנ׳ טל אורות טליך, אורות בגי׳ ציצית וח׳ חוטין וה׳ קשרים, כלומר טל כרכים לציצית עכ״ל. ובספרנו ליתא כ״ז.
ג. ׳חוליות׳ רש״י.
ד. ונראה שהם מפרשים והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה, לא שלש עשרה חוליות אלא שבע חוליות ושש האוירים שבין החוליות.
מתוך שריחו רע – ואף על גב דנפט נמי ריחו רע כדאמר בפ״ק (שבת יב:) הא בדמשחא והא בדנפטא ובפרק אמר להם הממונה (יומא דף לט.) בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך אין ריחו רע כמו עטרן.
הדלקת נר בשבת חובה – פי׳ במקום סעודה דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג אבל מהדלקת נר גופיה לא הוה פריך אביי דפשיטא דחובה היא דהתנן (לקמן דף לא:) על ג׳ עבירות נשים כו׳ על שאינן זהירות בהדלקת הנר.
חובה – לגבי רחיצת ידים בחמין קרי ליה חובה דלא הוי כל כך מצוה ומים אחרונים קרי ליה חובה משום סכנה דמלח סדומית ושהרגו הנפש וחמירי טפי מן הראשוני׳ ויש שרוצים לומר דאין לברך אהדלקת נר מדקרי ליה חובה כדאמרינן (חולין קה.) מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה ואומר ר״ת דשיבוש הוא דלא דמי למים אחרונים דלא הוי אלא להצלה בעלמא אבל הדלקת נר היא חובה של מצות עונג שבת וכמה חובו׳ הן דטעונין ברכה ומה שאומר טעם אחר שלא לברך משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צרי׳ לכבותה ולחזור ולהדליקה ולא להדליק אחרת אין נראה דהא גבי כיסוי הדם (שם פ׳.) אם כסהו הרוח פטור מלכסותו אפ״ה כשמכסה צריך לברך וכן נולד מהול איכא למ״ד דאין צריך להטיף ממנו דם ברית וכשמל תניא בשילהי פר׳ ר׳ אליעזר דמילה (לקמן דף קלז:) המל אומר כו׳ ובסדר רב עמרם יש המדליק נר בשבת מברך אשר קדשנו כו׳ ועוד נראה לר״ת שאם היה הנר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור ולהדליק כדאמר ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר (לעיל דף כג:).
מתוך שריחו רע גזירה שמא יניחנו ויצא – איכא דק״לא בנפט נמי לימא ר״י הכי שהרי ריחו רע כמו שפרש״י ז״לב מדאמרי׳ ביומאג בא למדוד לו נפט אומר לו מדוד לעצמך. והך קושיא מפרקא לי ממאי דאשכחית בירושל׳ד גבי קרבי דגים דמקשי מה בין עטרן מה בין קרבי דגים, קרבי דגים כ״ז שהוא דולק אין ריחו רע כבה ריחו רע, עטרן בין כבה בין לא כבה ריחו רע1 הואילה וריחו רע יהא טעון הרחק ד׳ אמות, לפום כן צ״ל אין מדליקין בו, אף אנו נאמר כן בנפט שאינו מסריח אלא כשאדם מנענע, דהא תלמוד מחנוני שהרי החנוני יש לו בחנותו נפט ואינו מקפיד, וכשבא למדוד אומר לו מדוד לעצמך.
א. בתוד״ה מתוך.
ב. לעיל במשנה ד״ה נפט.
ג. לט, א.
ד. ירושלמי בפרקין ה״ב, ועי׳ רשב״א.
ה. בכי״נ: והואיל, ועי׳ הערת הגראז״מ שתיקן לפי הירושלמי לפנינו.
1. הגהת הגרא״ז: שלא תאמר.
הדלקת נר בשבת חובה. איכא מאן דדייק מדקרי לה חובה שמע מינה אינה טעונה ברכה, כדאמרינן (חולין קה.) מים ראשונים מצוה, מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. ור״ת ז״ל כתב דמים אחרונים לאו משום דאינן טעונין ברכה קרי להו חובה, אלא משום דהן חמורין יותר מן הראשונים לפי שהרגו את הנפש, ועוד שהרי משום מלח סדומית שיש בהם משום סכנת נפשות קרי להו חובה, ומיהו כיון דלית ביה משום חשש איסור אלא משום שמא יבא לידי סכנת נפשות אינן טעונין ברכה, דאינן אלא להצלה בעלמא, אבל הדלקת נר בשבת דאיכא משום מצות עונג שבת טעון ברכה, ולהכי קריא לה חובה משום דלגבי רחיצת ידים ורגלים בחמין חובה דרחיצת חמין בערב שבת אינה מצוה כ״כ. וכן כתב רב עמרם בסידורו הידוע, המדליק בשבת מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו׳. ואומר ר״ת ז״ל שמצוה להדליק לשם נר שבת, שאם היתה דולקת והולכת זקוק לכבותה ולחזור ולהדליק, וכדאמרינן לעיל (שבת כג:) א״ל ההוא סבא תנא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר.
הדלקת נר בשבת חובה מדברי סופרים מפני שהיא ראש לכל עונג שאין עונג בלא אורה וכתבו הגאונים שמאחר שכן מברכים עליה להדליק נר של שבת כשאר מצות שמדברי סופרים ומ״מ רחיצת ידים ורגלים או כל גופו או ראשו בחמין רשות והמרבה בתענוג נקיות ובחבוב מצות שבת הרי זה משובח:
בתוספות בד״ה הדלקת נר בשבת חובה פירוש במקום סעודה כו׳ אבל מהדלקת נר גופא כו׳ דפשיטא דחובה היא דהתנן על שלש עבירות כו׳ עכ״ל. נראה דמשמע להו דהדלקת הנר היינו דומיא דחלה שהיא מצוה וחובה אלא דבאמת אין הכרח כ״כ בזה דאפשר הא דקאמר התם שאינן זהירות בהדלקת הנר היינו שאינן זהירות להדליק בזמנו אלא מאחרות ומדליקות ודומיא דסיפא דמתני׳ דהתם דקתני שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו כו׳ הדליקו את הנר והיינו שיזרז שידליקו קודם ספק חשיכה ואפשר נמי דאין הנשים זהירות להדר אחר שמנים ופתילות יפות. וא״כ לפ״ז הא דקתני שאינן זהירות בהדלקת הנר הוי דומיא דשאינן זהירות בנדה דהיינו ע״כ שאינן זהירות בדיקדוקי הדינים כראוי דהתם ודאי לא שייך לומר שאינן זהירות במצות נדה כלל הוצרכתי לזה משום דלכאורה אין לחלק בין הדלקת נר במקום סעודה להדלקת נר בבית שהרי עיקר מצות הדלקת הנר היינו משום שלום בית כדאיתא לעיל בגמרא:
א שנינו במשנה שר׳ ישמעאל אומר שאסור להדליק נר שבת בעטרן. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רבא: מתוך שריחו של העטרן רע, גזרו חכמים גזרה מתוך החשש שמא יניחנה לאותו נר ויצא. אמר ליה [לו] אביי: ויצא! וכי מה חובה לו לשבת ליד הנר? אמר ליה [לו] רבא: שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה היא, וצריך לאכול לאור הנר דווקא, משום כבוד השבת. שאמר רב נחמן בר רב זבדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת היא חובה, ואילו רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית, לפני כניסת השבת אינה אלא רשות. ואני אומר: לא רשות בלבד, כי אם מצוה, אף שאינה חובה.
We learned in the mishna that Rabbi Yishmael says that kindling a lamp on Shabbat with tar is prohibited. The Gemara asks: What is the reason for this? Rava said: Because its odor is bad the Sages issued a decree prohibiting the use of tar, lest one forsake the light and leave. Abaye said to him: And let him leave. What obligation is there to sit next to the light? Rava said to him: Because I say that kindling Shabbat lights is an obligation, and one is required to eat specifically by that light in deference to Shabbat. As Rav Naḥman bar Rav Zavda said, and others say that it was Rav Naḥman bar Rava who said that Rav said: Kindling the Shabbat lamps is an obligation, whereas washing one’s hands and feet with hot water in the evening prior to Shabbat is merely optional. And I say: Washing is not merely optional; it is a mitzva even though it is not an obligation.
הכל
(4) מַאי מִצְוָה? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל ר׳ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי: ע״ש עֶרֶב שַׁבָּת מְבִיאִים לוֹ עֲרֵיבָה מְלֵאָה חַמִּין וְרוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, וּמִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב בִּסְדִינִין הַמְצוּיָּיצִין, וְדוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת. וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְחַבִּין מִמֶּנּוּ כַּנְפֵי כְסוּתָן. אָמַר לָהֶן: בָּנַי, לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: סָדִין בְּצִיצִית – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין וב״ה וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. גוְאִינְהוּ סָבְרִי: גְּזֵירָה מִשּׁוּם כְּסוּת לַיְלָה.:
The Gemara asks: What mitzva is there? The Gemara explains that Rav Yehuda said that Rav said: This was the custom of Rabbi Yehuda bar Elai: On Shabbat eve, they would bring him a bowl full of hot water and he would use it to wash his face, hands, and feet, and he would wrap himself, and sit in linen cloaks with ritual fringes, and he was like an angel of the Lord of hosts. He did all this in deference to Shabbat. And the Gemara relates that his students, who also sat wrapped in linen cloaks, would conceal the corners of their garments from him so that he would not see that they did not have ritual fringes on their garments. He said to them: My sons, did I not teach you with regard to the obligation to attach ritual fringes to a linen cloak: Beit Shammai exempt the linen sheet because at least part of the ritual fringes is always made from wool, and there is a Torah prohibition against a mixture of wool and linen that applies even to ritual fringes? And Beit Hillel obligate linen sheets in the mitzva of ritual fringes, as they hold that the positive mitzva of ritual fringes overrides the prohibition of mixing wool and linen. The halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel, and therefore the sheets require ritual fringes. And the students held: Although it is permitted by Torah law to attach ritual fringes to a linen garment, the Sages issued a decree that one may not do so due to garments worn at night. The Sages were concerned lest a person wear this cloak at night. Since one is not obligated in the mitzva of ritual fringes at night, he would be wearing the prohibited mixture of wool and linen at a time when he is not fulfilling the mitzva of ritual fringes. Therefore, attaching ritual fringes made of wool to a linen garment is prohibited, even to a garment worn during the day.
The Gemara asks: What mitzva is there? The Gemara explains that Rav Yehuda said that Rav said: This was the custom of Rabbi Yehuda bar Elai: On Shabbat eve, they would bring him a bowl full of hot water and he would use it to wash his face, hands, and feet, and he would wrap himself, and sit in linen cloaks with ritual fringes, and he was like an angel of the Lord of hosts. He did all this in deference to Shabbat. And the Gemara relates that his students, who also sat wrapped in linen cloaks, would conceal the corners of their garments from him so that he would not see that they did not have ritual fringes on their garments. He said to them: My sons, did I not teach you with regard to the obligation to attach ritual fringes to a linen cloak: Beit Shammai exempt the linen sheet because at least part of the ritual fringes is always made from wool, and there is a Torah prohibition against a mixture of wool and linen that applies even to ritual fringes? And Beit Hillel obligate linen sheets in the mitzva of ritual fringes, as they hold that the positive mitzva of ritual fringes overrides the prohibition of mixing wool and linen. The halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel, and therefore the sheets require ritual fringes. And the students held: Although it is permitted by Torah law to attach ritual fringes to a linen garment, the Sages issued a decree that one may not do so due to garments worn at night. The Sages were concerned lest a person wear this cloak at night. Since one is not obligated in the mitzva of ritual fringes at night, he would be wearing the prohibited mixture of wool and linen at a time when he is not fulfilling the mitzva of ritual fringes. Therefore, attaching ritual fringes made of wool to a linen garment is prohibited, even to a garment worn during the day.
סדין בציצית: בית שמיי פוטרין, ובית הילל מחייבין. והלכה כבית1 הלל.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״בית״.
אינהו סבור גזירה משום כסות לילה. עיקר דילה במס׳ מנחות בפ׳ התכלת (מנחות דף מ) דתנו רבנן סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין והלכה כב״ה וכו׳ רב זירא אמר גזירה משום כסות לילה:
בסדינין המצוייצין – סדינים של פשתן ובהן ציצית של תכלת כלאים אלא שמותר מן התורה דדרשינן סמוכין לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך (מנחות פ״ד לט.).
מחבין ממנו כנפי כסותן – שהיו להם סדינים שאינן מצוייצין.
בית שמאי פוטרין – ואף על גב דציצית חובה הוא בכל טליתות שיש לו לאדם ואפילו מונחים בקופסא הני דפשתן פטורין משום דכלאים לא שרא רחמנא דלא דרשי סמוכין.
וב״ה מחייבין – דדרשי סמוכין.
ואינהו סברי – [תלמידיו] שהיו אוסרין סבור נהי דהלכה כב״ה וחייבין מדאורייתא מיהו [רבנן] גזור בהו משום כסות לילה שמא יהא לו כסות שמיוחד ללילות ויטיל בו ציצית ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה דכסות לילה לא מיחייב בציצית דכתיב וראיתם אותו וביבמות פרכינן וכי ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה לפטור את החייב ומשני שב ואל תעשה שאני.
סדין בציצית ב״ש פוטרין – פירש בקונטרס ב״ש לא דרשי סמוכין והא דלא קאמר אוסרין משום דסברי בעלמא כלי קופסא חייבין בציצית והכא פטירי דלא שייך למיתני בהו אוסרין ובסיפא דהך ברייתא קתני בפ׳ התכלת (מנחות דף מ.) א״ר אליעזר כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין אמר ר׳ אם כן למה אסרוה פי׳ א״כ (כל אותן) שמתמיהין עליו למה עושין כן כיון דהלכה כב״ה ומשני גזרה שמא יקרע סדינו כו׳ ועוד מתרץ גזרה משום כסות לילה ופירש״י בתשובה אחת שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב והא דא״ל מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה היינו ציצית מן המובחר מה תהא עליה אבל ציצית במינו היה עושה ובשמעתין נמי היה להם ציצית של מינו והיו מחביאים מר׳ יהודה לפי שהיה מחייב לעשות תכלת והיה סבור שעושין כב״ש מדאורייתא ואינהו סבור אפי׳ לב״ה אסור מדרבנן משום כסות לילה וקשה לר״י דבפרק התכלת (מנחות דף מא.) מהדר לאתויי דציצית חובת טלית הוא מחסידים הראשונים משארגו בבגד ג׳ היו מטילין בו ציצית ודחי לה ואמאי לא מייתי מהכא דלא קתני אוסרין ועוד דבה״ג פוסק דחובת גברא הוא מדמברכינן להתעטף בציצית ועוד דאמרינן בפ״ק דיבמות (דף ד.) גבי כלאים בציצית דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש ואיך יתכן לומר דב״ש לא דרשי סמוכין ועוד דרב עמרם גאון פוסק כב״ש בששה דברים וחשיב הך בהדייהו ועוד אמאי נקט סדין בציצית הוה ליה למנקט כלאים בציצית ונראה לר״ת דכ״ע דרשי סמוכין וב״ש פטרי מדרבנן משום כסות לילה או משום שמא יקרע ופטרי אפילו ממינו מדקתני סדין בציצית ולא קתני סדין בתכלת כדאמר ר׳ אליעזר בר׳ צדוק כל המטיל תכלת בסדינו כו׳ וב״ה מחייבין אפי׳ תכלת דלית להו הנהו גזרות דב״ש וכב״ש קי״ל כדמוכח בסיפא דהך ברייתא והשתא ניחא דרב קטינא שלא היה לו ציצית כלל וכן תלמידיו של רבי יהודה לא היה להם כלל ציצית דסברי כב״ש ואומר ר״ת דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו מינו דכב״ש קיימא לן דפטרי והמברך מברך ברכה לבטלה.
גזירה משום כסות לילה – מדנקט סתמא דש״ס האי טעמא ולא נקט טעמא שמא יקרע משמע דקי״ל כרבי שמעון דפוטר כסות לילה בפ׳ התכלת (מנחות דף מג.) וכן משמע בפ״ב דברכות (דף יד:) דאמר במערבא לא היו אומרים פרשת ציצית בלילה אלא מתחילין דבר אל בני ישראל אמר אביי כיון דאינהו מתחילין אנן נמי מתחלינן וכיון דמתחלינן מסיימינן משמע דמודו כולהו דאין מצות ציצית בלילה ולכך נשים פטורות מן הציצית ורב יהודה ורב עמרם דהוו רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה בהתכלת (מנחות מג.) ובפרק קמא דסוכה (דף יא. ישם) משום דסברי דהויא מצות עשה שלא הזמן גרמא לא קיימא לן כוותייהו דהא משמע שהם דווקא היו עושין ולא האחרים ובפרק קמא דקדושין (קידושין לג:) תנו רבנן מצות עשה שהזמן גרמא שופר ולולב סוכה וציצית.
{שמעתא דהטלת ציצית בטלית של פשתן}
אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של ר״י בר אילעאי ע״ש. מביאין לו עריבה מלאה חמין וכו׳ – הוי יודע כי כל הגאונים ז״ל שהיו מן העולם, כולם אסרו להטיל ציצית של פשתן בטלית [של פשתן],1 ולא היה אדם שחלק בדבר עד שבא הרי״ף ז״ל והתירו לעצמו והורה לאחרים לעשות כן. ודבריו וראיותיו כדעתו2 מפורשים בהלכות ציצית. וכבר השיב עליו הרב הנשיא ר׳ יצחק בר ר׳ ברוך ז״ל ושבר כל דבריו הכתובים בהלכות ציצית. והדעת מכרעת כדברי הנשיא, ורוב תשובותיו על הרי״ף נכונות וברורות.
ואע״ג דתניא: סדין בציצית - ב״ש פוטרין וב״ה מחייבין והלכה כב״ה – אין למדין הלכה מפי משנה. ובדוכתא3 במסכת מנחות (מנחות מ׳.) אידחיא לה ומפורש בגמרא דהתם (בבלי מנחות מ׳:), שרייה ר׳ זירא לסדיניה.
ואמת הדבר כי עיקר האיסור משום חוטי התכלת הוא שנאסרה הציצית בסדין,4 אי משום קלא אילן,5 אי משום שמא יקרע סדינו בתוך ג׳ ויתפרנו, אי משום גזירת כסות לילה, וכדמפרש התם. וכיון שמצות התכלת ולבן תלויות6 זו בזו, אפילו למ״ד אין מעכבות זו את זו, הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסרה לבן עמה, משום7 דתרוייהו ציצית נינהו. ואין לך להפריש ביניהם, שתהא מחייב את הסדין בלבן ואוסרו בתכלת, נמצא זה מצוה וזה אסור. דבר זה רחוק מאד ואין הדעת סובלתו.
וממעשה דרב קטינא (מנחות מ״א.), דאשכחיה מלאכא וא״ל, קטינא קטינא - סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה, ואסיקנא בגמרא דהכי קאמר ליה, טצדקי8 למפטר נפשך מציצית, אתה למד שלא היה רב קטינא מטיל לסדינו לא תכלת ולא לבן. ומ״ש הרי״ף ז״ל כי על התכלת הם הדברים אמורים, לא מצינו תכלת לבדה שנקראת ציצית בשום מקום, לא במקרא ולא במשנה ולא בתלמוד.
וכתב מר רב עמרם ז״ל בסדורו: בכולה לא מתוקמא הלכתא כב״ש אלא בשית בלחוד. בפרק אלו דברים (ברכות נ״א:) חדא: בש״א מכבדים את הבית וכו׳, וכמו שמפורש בגמרא (ברכות נ״ב:). אידך בההיא פירקא (ברכות נ״א:): מי שאכל ושכח ולא בירך. אידך (סוכה כ״ח.): שאינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו. ותרתין בפ׳ התכלת. (מנחות מ״א:): כמה חוטין הוא נותן וכו׳. כמה תהא משולשלת וכו׳. אידך (מנחות מ׳.): סדין בציצית וכו׳.
והוי יודע שדעתנו נוטה9 שהתכלת מעכבת את הלבן והלבן את התכלת.10 ואע״ג דתניא: וחכמים אומרים אין מעכבין, הא פרישנא בגמרא דמאן חכמים יחידאה הוא. כדאמרינן בגמרא (מנחות ל״ח:): מאן תנא דפליג עליה דרבי, ר׳ יצחק הוא, דאמר, אין לו תכלת מטיל לו לבן. הלכך, הדרינן לכללא דנקטינן הלכה כרבי מחבירו.
ואע״ג דברייתא קתני לה לדר׳ יצחק בלשון חכמים, לסתמא דברייתא לא חיישינן ודר׳ עדיפא. משום דגרסינן התם - א״ל לוי לשמואל אריוך: לא תיתיב אכרעך עד דמפרשת לה להא מילתא, התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. מאי היא וכו׳. מדקא מהדרינן לפרושה למתניתין [אליבא דרבי, שמע מינה הלכה כרבי, דאי לאו הכי למה לן לשנויי שינויי דחיקי]11 לאפוקה למתני׳ מפשטה ולאוקימא אליבא דר׳ דלא כהלכתא.
וכן נראה מדברי ר״ש קיראה, בעל הלכות ראשונות, שלא כתב משנה זו, והתכלת12 אינה מעכבת את הלבן, בהלכות ציצית שלו.
ומנהג קדמונינו הבאים אחרי הרי״ף לסמוך עליו כאשר ישאל איש בדבר האלהים, וממנו פשט המנהג בינינו כמו שהוא נהוג היום. ונחנו מה לחלוק ולשנות. ועל כן אנחנו13 יוצאים בעקבי הראשונים.
1. כך הוא בכת״י
2. כך הוא בכת״י
3. כך הוא בכת״י. אבל בדפ״ר: וברור
4. בכתי״ו: הסדין בציצית.
5. בכת״י כתוב עוד: אי משום טעימה
6. כבכת״י. בדפ״ר: תלוי
7. בכת״י: משום לתא דידה
8. כך בכת״י. אבל בדפ״ר: מצית
9. בדפ״ר: אינו נוטה. אך בכת״י: אכן נוטה. והכי מסתברא
10. בכת״י: כר״י
11. נוסף ע״פ כת״י
12. בכת״י: דהתכלת
13. בכתי״ס: גם אנחנו
הא דאמרי׳ גבי סדין בציצית גזרה משום כסות לילה, פי׳ כסות המכסה בה בלילה אפילו מיוחד ליום, דקיימא לן ציצית חובת גברא הוא, מדמברכינן להתעטף בציצית ולא מברכינן בעשייתו לעשות ציצית, שכל מצוה שעשייתה גמר מצותה כגון מילה והדלקת הנר וכיוצא בהן צריך לברך [על עשייתה], וכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון סוכה ולולב וציצית למאן דאמר חובת גברא הוא אין מברך על עשייתו. והכי איתא במסכת מנחות בפרק התכלת. ומאי דגרסינן בירושלמי דסוכה העושה סוכה לעצמו אומר אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות סוכה ליתא, דאגמרא דידן סמכינן. ומאי דפירש רבינו שלמה ז״ל כסות לילה כסות המיוחד ללילה, אליבא דמאן דאמר חובת מנא [הוא] דקא מפרש הכי. [ולא קיימא לן הכי]. והרב אלפסי פסק דחובת גברא הוא, כלומר כשלובש טלית שיש לו ד׳ כנפים חייב בציצית, אבל אינו לובשה פטור דכלי קופסא פטורין מן הציצית. והוי יודע שהתכלת אינה מעכבת את הלבן, דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכב׳ זה את זה דברי ר׳, וחכמים אומרים אין מעכבין. וקיימא לן הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו. ואע״ג דאמרינן בפרק התכלת מאן תנא דפליג עליה [ד]ר׳ ר׳ יוחנן בן נורי היא, כיון דקתני לה בברייתא בלשון חכמים הלכתא כותיה. ופשטא דמתני׳ דהתכלת אינה מעכבת את הלבן לרבנן אזלא, אע״ג דשנינן לה התם אליבא דרבי.
הא דאמרינן: שהיו מחבאין ממנו כנפי כסותן – לפי שלא היה להם בם אלא לבן ולא תכלת, ומתייראין שלא יחשדום במיחויא מצות, שמתוך שהתכלת דמיו יקרים אין לוקחין אותן, ואמר להם יודע אני שאתם חוששין לדברי ב״ש, ולפיכך אין אתם מטילין בהם תכלת שלא יהא אסור שלא במקום מצוה, לא כך שניתי לכם שהלכה כדברי ב״ה שחייב בציצית מן התורה, ודרשי׳ סמוכין למישרי בהו כלאים, ולמה אתם חוששין לדברי ב״ש כלל, והרי מן התורה הוא חייב ומותר בכלאים. ואינהו סבור אע״ג דאין הלכה כדברי ב״ש דפטרי לי׳ מדאורייתא ולא דרשי סמוכין, בהא מיהו איכא למיחש ולמגזר משום כסות לילה,ב וכמו שעו אנשי ירושלים שכל המטיל לו תכלת בסדינו אינו אלא מן המתמיהים,ג ולישנ׳ דגמ׳ דייקי כדאמרן.ד ולא כדברי מי שאומרה שהלכה כדברי ב״ש וטעמא דב״ש משום כסות לילה. ומי שיטעום הלשון האמור בגמ׳ ואינהו סבור משום כסות לילהו ידע שאין זה טעמן של ב״ש, אלא גזירה חדשה היא שחששו הם. וטעמא דב״ש משום דלא דרשי הכא סמוכין ופטרי1 לה נמי מלבן כדפרישית. ואי קשיא קשיא הא במשנה תורה כ״ע דרשי׳ סמוכין.ז וא״ל טעמא דב״ש נמי משום דדרשי סמוכין להזהיר על הכלאים בציצית שלא תאמר יבא עשה וידחה ל״ת.ח ויש מפרשים דבית שמאי ממעטי להו מכסותך, דתניא בספריט כסותך פרט לסדין והם מעמידין אותה כדברי ב״ש.י ואין זה מחוור לי דהכי מתניא התם כסותך פרט לטיגא לבורסין ולברדסין, עד כסותך פרט לסדין, ואי ב״ש פרט לכרכ מאי היא. ועוד דריש התם תכסה פרט לסגוס. ונ״ל שכל אלו כלי מטה הם, ומשום כסות לילה ממעט להו, ואצטריך שלא תאמר פעמים שישן בהם ביום, קמ״ל כיון שהם מיוחדין ללילה פטורין וכדברי ב״ה היא סתומה. וכבר פירשתי השמועה יפה שבמסכת מנחות לסייע לדברי רבינו הגדול ז״ל שחייב בלבן, ולא גזרו אלא על התכלת, וכ״ד רש״י ז״ל וכן כתב בתשובותיול וכל הפורש ממנו כפורש מחיים. ויש לרבים אחרים בזה דברים מרבים הבל.מ
א. אפשר שצ״ל: בביזוי [ובכי״נ חסרים ב׳ תיבות אלו].
ב. עי׳ מלחמות שהאריך רבנו בזה. והנה עיקר שיטתו של רבנו כרי״ף ורש״י דגם התלמידים חששו לב״ה אלא שגזרו משום כסות לילה ולכן לא הלכו תכלת והיו מחבין כסותן ור״י סבר שהם פסקו כב״ש והנה אליבא דב״ש דעת הרי״ף וכ״ד רש״י בתשובה דלא פטרי אלא מתכלת דלא דרשי סמוכין, אבל רבנו כתב במלחמות דאף מלבן פטרי דטלית דאסור בתכלת פטור אף מן הלבן, ואתי שפיר לשון פוטרין, וכן מבואר ברבנו להדיא בסמוך, [והגרא״ז ז״ל תיקן לקמן ע״פ רש״י והרי״ף, ואף דהלשון כאן שכתב יודע אני שאתם וכו׳ אין אתם מטילין בהם תכלת, משמע דלבן היו לובשין, מיהו המעיין במלחמות חזי להדיא שרבנו נזהר בזה לפרש גם לדעת רש״י והרי״ף ע״ש שפירש בין אי לבשו לבן בין אי לא לבשו כלל].
ג. מנחות מ, א.
ד. במלחמות: ועוד ראיה גמורה מלשון הגמ׳ דאמרינן בשמעתין ואינהו סבור מדברי כסות לילה שאילו היה טעמן של ב״ש כן מה תשובה יש להן כנגד רבן שאמר להן הלכה כדברי ב״ה ולא גזרינן, ועוד למה לן למימר הכי וכי טעמייהו דב״ש אתינן לפרושי הכא ע״ש.
ה. שיטת הרז״ה ור״ת דהלכה כב״ש והתלמידים עשו כב״ש ופטרי אף מלבן. ועי׳ תוס׳ רז״ה ור״ן. ועי׳ תמים דעים סי׳ רכז האשכול הל׳ ציצית עמ׳ 208, העיטור הל׳ ציצית (עא, ב, ג).
ו. במלחמות: ועוד ראיה גמורה מלשון הגמ׳ דאמרינן בשמעתין ואינהו סבור מדברי כסות לילה שאילו היה טעמן של ב״ש כן מה תשובה יש להן כנגד רבן שאמר להן הלכה כדברי ב״ה ולא גזרינן, ועוד למה לן למימר הכי וכי טעמייהו דב״ש אתינן לפרושי הכא ע״ש.
ז. יבמות ד, א. ועי׳ תוס׳.
ח. עי׳ מלחמות מאירי וריטב״א החדשים.
ט. דברים פיס׳ רלד. כלומר כל היכא שהוא כסותו מותר להטיל בה תכלת אבל סדין לא וכיון דלא אפשר בתכלת אף בלבן פטור.
י. העיטור הלכות ציצית שער ב ח״א (עא:).
כ. בספרי שם: כסותך פרט לכר כסותך פרט לסדין תכסה פרט לסגוס.
ל. הובא בתוס׳ כאן ומנחות מ רע״א, תשובות רש״י סי׳ פד (אלפ׳ עמ׳ 112), האורה ח״ב סי׳ קיז עמ׳ 216.
מ. כלומר לאפוקי מדעת הרז״ה ועי׳ מלחמות.
1. הגהת הגרא״ז: ולא דפטרי׳.
{שמעתא דהטלת ציצית בטלית של פשתן}
ועוד, אמר רב יהודה אמר רב, כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי ע״ש, מביאין לו עריבה מליאה חמין וכו׳.
אמר הכותב: אלו היו דברי הגאונים הראשונים כן וקבלה היא, קבלנו. אבל אם מאחר שאין טעמן של ראשונים אלא ממה שאמרו, סד״א כדרבא, והדבר ידוע שאינו כמו שעלה על דעתם אלא כדברי רבינו הגדול ז״ל, ראוי לנו לסמוך עליו יותר מדברי אלו [בעלי אפשרות האחרונים] 1.
ובאמת שדברי רבינו ז״ל נכונים וברורים לענין הפסק, גם לענין פי׳ השמועה. אבל מפני שערערו עליו במה שאמר שפי׳ ציצית הוא תכלת אמתק דבריו ואפרש דברים כולם כמשמען בע״ה.
תניא: סדין בציצית, בית שמאי פוטרין. פי׳, פוטרין אפי׳ מלבן ואין צ״ל שאפילו איסור יש בו, משום תכלת. וטעמייהו דב״ש דלית להו סמוכין למשרא כלאים בציצית, וכיון דתכלת ליכא לבן נמי ליכא. ואפילו למאן דאמר אין מעכבין זה את זה, מ״מ, טלית שאסור בתכלת לא חייבתו תורה בלבן. וכי כתיב (במדבר ט״ו:ל״ח), ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם, בבגד הראוי לתכלת קאמר, כדכתיב (במדבר ט״ו:ל״ח), ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. הרי שבגדים שנאמרו כאן סתם אינן אלא צמר, ולא פשתים.
ואם תשאל: והלא לכ״ע במשנה תורה דרשי׳ סמוכים, כדאמרי׳ בפ״ק דיבמות (בבלי יבמות ד׳.). תשובתך: קסברי בית שמאי, אדרבה, לא בא הכתוב אלא להזהיר על הכלאים בציצית, שלא תאמר יבא עשה וידחה לא תעשה. ויש שמוציאין אותה מדתניא בספרי (פיסקא רלד): כסותך, פרט לסדין. והיא לדעתם כדברי בית שמאי. ומכאן פטרוהו אף מלבן. ולפיכך תנא, פוטרין, ולא קתני, אוסרין, שאפילו ממצות לבן פוטרין אותו בית שמאי, אע״פ שאין בו איסור.
וב״ה מחייבין. פי׳ בציצית. רצון2 לומר בין בתכלת בין בלבן, דדרשינן סמוכין ולא דרשינן: כסותך, פרט לסדין. והלכה כדברי ב״ה.
אמר ר״א ברבי צדוק: והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלם אינו אלא מן המתמיהין. פי׳, תכלת ממש, ואין בכללו לבן. ופי׳ הענין שרבי אלעזר ברבי צדוק אמר לו לתנא קמא ששנה דברי ב״ה ופסק כדבריהם: אם כן, דכלאים בציצית מותרין מן התורה, למה מתמהין בירושלם על מי שמטיל תכלת לסדינו. אלא נראה שהלכה כב״ש או שלא נחלקו ב״ה בדבר זה. ולפיכך, מי שמטיל בו תכלת עובר על איסור כלאים והרי הוא מן המתמיהין. אבל לבן היו מטילין בו, שהוא חייב מדבריהם, והמטיל בו אינו מן המתמיהין ולא משאינן בקיאין, אע״פ שהוא פטור מן התורה. לפיכך, לא היו תמהין אלא על התכלת.
אמר רבי: א״כ, למה אסרוה. לפי שאינן בקיאין. הוא נמי על דברי ת״ק הוא חוזר, ואומר: א״כ, שהלכה כדברי ב״ה, למה אסרוה בירושלם בתכלת. לפי שאין העם בקיאין לדרוש סמוכין, ויבאו לומר שכלאים מותרין כשרואין אותנו בתכלת בסדין. לפיכך, אסרוה לתכלת ולא היו מטילין בה אלא לבן. ואין הלכה כדברי בית שמאי, אלא כדברי ב״ה. ואעפ״כ גזרו על התכלת בירושלים לפי שאינן בקיאין. ולא רצו לדרוש להן כל הענין, משום כסות לילה, כדאסיקנא בגמרא (מנחות מ׳:). ואילו טעמא דב״ש, לאו משום גזירה אלא מדין תורה. וכן פי׳ רש״י ז״ל.
ועוד ראיה גמורה מלשון הגמ׳. דאמרינן בשמעתין (בבלי שבת כ״ה:): ואינהו סבור משום כסות לילה. משמע ודאי דה״ק: אע״פ ששנה להם דהלכה כדברי ב״ה בשל תורה, הם היו סבורים לגזור מדברי סופרים, משום כסות לילה. שאילו היה טעמן של ב״ש כן, מה תשובה יש להם כנגד רבן, שאמר להם, הלכה כדברי ב״ה ולא גזרינן. ועוד, למה לן למימר הכי. וכי טעמייהו דב״ש אתינן לפרושי הכא. אלא ש״מ כדפרישית.
עכשיו פירשנו הדבר ולא שנינו לשון השמועה בפירושה אלא ציצית ממש, שהוא לבן ותכלת, ותכלת, תכלת ממש. ולא כדברי החולקים, שאומרים שבכללו לבן. ונמצינו למדים שלא גזרו על הלבן, ואף אנשי ירושלים היו מטילין בו לבן והיו תמהים על התכלת. ותלמידיו של רבי יהודה ברבי אלעאי נמי לבן היו מטילין לסדיניהם, אלא שהיו מחבאין כנפיהן כדי שלא יחשוד אותם שמפני שהתכלת דמיו יקרים אין מטילין אותו. והוא אמר להם: אם אתם חוששין לדברי בית שמאי ולפיכך אין אתם מניחין תכלת, שלא יהא איסור שלא במקום מצוה. ושמא חשב שלא היה להם אפילו לבן. ומ״מ אמר להם: למה אין אתם נוהגים כדברי ב״ה. והלא כך שניתי לכם, שהלכה כדברי ב״ה ואם תטילו בו נמי תכלת מצוה היא ולא עבירה. ואינהו סבור משום כסות לילה, וגזרו על התכלת, ולא מפני שחשו לדברי ב״ש כלל.
ומה שאמר, אין למדין הלכה מפי משנה, שבוש הוא. שאין דברי רבי יהודה לתלמידיו, שפסק להם כב״ה, מפי משנה. אלא הראשונים שנו משנה והוא פסק בה הלכה, והרי היא כשאר פסקי הלכות שבכל התלמוד. וגדולה להם, דמעשה רב. ורב יהודה ורב, אמוראי, מיירי בה ומדמו ליה מינה למלאך ה׳ צבאות. ואע״פ שגזרו לתכלת לבתר הכין, לפי שאין בקיאין וחששו לטעות דכסות לילה.
והראיה שאמרו ממה שאמר לו מלאכא לרב קטינא, ציצית מה תהא עליה, אינה ראיה. שעל התכלת בלבד תפסו אבל לבן היה בסדינו. אבל מפני שאמר לו, סדינא בקיטא וסרבלא בסתוא, אמר לו, ציצית מה תהא עליה, ולא אמר לו, תכלת. ובא הלשון כולל ביטול התכלת והלבן בסרבלא וביטול התכלת בסדינא. ולא היה אפשר לו לומר, תכלת מה תהא עליה, שהרי אף מצות לבן בטלה בסרבל. והוא אמר לו: טצדקי בעית למפטר נפשך ממצות ציצית, ואתה לובש סרבלא בסתוא כשם שאתה לובש סדינא בקיטא. ציצית מה תהא עליה. הרי את מבטלה לגמרי, בין בתכלת בין בלבן. פעמים בטלת שתיהם, פעמים אחת מהן.
ורבינו שלמה ז״ל כתב בתשובתו:- ומלאכא דקפיד אדרב קטינא דמכסי סדינא, לפי הדעת, חוטי לבן היו בו, וה״ק: טצדקי למפטר נפשיה מציצית. כלומר, מפני שהתכלת דמיה יקרים אתה מבקש תחבולות להפטר ממנה. והאי דקאמר ליה, מציצית, משום דעיקר מצוה בתכלת והמקיים לבן בלא תכלת אין כאן מצוה שלימה אלא אחת מן השנים. ושנינו אצל רבי יוחנן בן החורונית שהיה יושב בסוכה וכו׳ (סוכה כח. ועוד) - אמרו לו: א״כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך - לפי שלדברי ב״ש לא היה מקיים מצות אכילה. ע״כ. וגם זה יספיק.
אבל מעולם לא גזרו על הלבן. שאילו היו גוזרין עליו כדי שלא יבא להטיל בו אף תכלת, היתה גזרה לגזרה. ועוד, שהיה להם לפרש כן בגמרא ולומר: התינח תכלת. לבן מאי איכא למימר. גזרה משום תכלת. ובפי׳ אמרו שהיו מתמיהין בירושלים על התכלת, ועל זה נאמרו כל הטעמים בגמרא, למה לא התירוה בפניהם. אבל על הלבן לא היו תמהין ולא נגזרה עליו גזירה בגמרא. ואם גזרת אלו המפרשים היא אין הצבור עומדין בה. והלכה רווחת, בכל הלכה רופפת צא וראה היאך הצבור נוהגין. ולא שהלכה זו רופפת בעינינו, אבל כמדומה לנו שפירושינו יכריח כל מודה על האמת להודות בו, ואין אחריות עקשים עלינו.
ומה שאמר בעל המאור ז״ל שדעתו נוטה שהתכלת מעכבת את הלבן מדמהדרינן לפרושה למתני׳ אליבא דרבי, אינה ראיה של כלום. דמשום דרבי סתמינהו למתני׳ מהדרי לאוקומא כוותיה. כדאמרינן במס׳ גיטין (גיטין ד׳.), מהדרי׳ אדרבי מאיר משום דסתם מתני׳ רבי מאיר. ואע״ג דלית הלכתא כותיה, כדמפורש בגמרא. ויש כיוצא בהן בתלמוד הרבה.
אבל כיון דאמרינן בגמרא, ורבנן, ותניא בברייתא, וחכמים, משמע דרבי יחידאה הוא. ועוד, דכיון דרבי יצחק ורבי נתן ורבי יוסי הגלילי ורבי יוחנן בן נורי כולהו ס״ל, אין מעכבין, הלכה כותייהו, דאין דבריו של א׳ במקום שנים. וקי״ל, הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ואינהו רבים ואיהו יחיד לגביהו.
ועוד, דסוגיין כותייהו. דאקשינן גבי גזרה משום קלא אילן (מנחות מ׳.): ולא יהא אלא לבן בעלמא. ומפרקי׳, ה״מ דליכא מיניה וכו׳, ולא אמרינן דלבן לחודיה לא פטר ואיכא איסורא שלא במקום מצוה.
והנה הוא פוטר כל העולם כלו מן הדין. שאם כדבריו, אנו שאין לנו תכלת, אין אנו צריכין להטיל לבן. ואם יאמר שהוא חייב מדברי סופרים, יראנו היכן תקנו חכמים זו התקנה. ואע״פ שאמרו בגמרא אליבא דרב נחמן, אימא, או צמר או פשתים, לא אמרו אלא בטלית של דבריהם שאינו [אלא את שתיהן], 3אבל בטלית שחייב מן התורה צריך תכלת ולבן ובלאו הכי לא מפטר.
והנה בעל4 המאור עכשיו במקומות הללו אין אדם צריך להטיל לבן לבדו. וכ״ש שאסור בשבת, ולא עוד אלא שחייב חטאת, דהוה ליה כד׳ ציציות שמעכבות זו את זו והוה ליה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, וכל היוצא בה חייב חטאת. אע״פ שבטלית של דבריהם יוצאים, כיון דהיא מצוייצת כחיובא בטלי לגבה, אבל בטלית דאורייתא מקצת ציצית הן ולא חשיבי ולא בטלי. וכבר קבלנו עדותו שכל ימיו פטר עצמו מן הציצית כדבריו הללו. והרי אבות קדמונים מימות הגאונים נהגו לצאת בטלית שיש בה לבן בלא תכלת. ומימרא דרב נחמן גופא, דאמר, או צמר או פשתים, הויא תיובתיה. שאילו היו התכלת והלבן מעכבין זה את זה, לא היו חכמים מצריכין להטיל אחת בטלית שאי אפשר להטיל בה שניהם, שהרי אין באחד מהם זכר לקיום מצות ציצית וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ואפילו היה חייב מן התורה במין אחד היה להם לאוסרו שלא להטילו, כדי שלא יטילו בו אף המין האחר, כמו שגזר בעל המאור וחביריו שלא להטיל בסדין לבן כדי שלא יטילו בו אף תכלת.
אלא ודאי, כדברי רבינו יצחק ור׳ שלמה ז״ל עיקר, וכל הפורש מהם כפורש מן החיים. ואף5 רבי׳ חננאל ז״ל נראה שהוא כן, שכתב כאן בפירושיו בלשון הזה: וסדין בציצית, ב״ש פוטרין וב״ה מחייבין, והלכתא כב״ה. והשמועות עצמן אומרות לך דרוש כן, כמו שפי׳. והדברים מודיעים שכולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ואשרי המדבר לאוזן השומעת.
1. אולי צ״ל: ועל פירושי האחרונים
2. צ״ל: רצו, או: רצונו
3. נראה דצ״ל: של אחת משתיהן
4. נראה דצ״ל: לבעל
5. נראה דצ״ל: ואף מדברי
הא דאמרינן: ואינהו סבור משום כסות לילה. פירש רש״י ז״ל (בד״ה ב״ש): דטעמייהו דב״ש דפטרי משום דלא דרשי סמוכין, ומתכלת בלחוד הוא דפטרי אבל במינו חייב, וב״ה מחייבי אפילו בתכלת דדרשי סמוכין, ואינהו הטילו לבן בלחוד ולא תכלת, דאינהו סבור אף על גב דקיימא לן כבית הלל, מכל מקום חכמים גזרו ביה משום כסות לילה. והקשו עליו בתוספות (בד״ה סדין), דהא קיי״ל דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה במשנה תורה דריש בריש פ״ק דיבמות (יבמות ד.). ועוד מדקאמר סדין בציצית ולא קאמר סדין בתכלת משמע דלגמרי פטרי ליה ואפילו ממינו.
ור״ת ז״ל פירש (שם), דאפילו לב״ש דבר תורה חייב ואפילו בתכלת, אלא דפטרי ליה לגמרי ואפילו במינו משום דלא אפשר להטיל בו תכלת, וכדמפרש התם במנחות (מנחות מ:) טעמא משום כסות לילה אי נמי גזירה שמא יקרע סדינו בתוך שלש ויחזור ויתפרנו והתורה אמרה (דברים כב, יב) תעשה ולא מן העשוי, לפיכך פטרוהו מהכל ואפילו להטיל בו מינו, דתכלת מעכב את הלבן, ובית הלל לית להו גזירה כלל ומחייבי ליה אפילו בתכלת, ואינהו בהא סבור כבית שמאי משום כסות לילה. וכן דעת הרב בעל המאור ז״ל. ולשון אינהו סבור אינו הולמו.
ודומה למלאך כו׳. אמר כן משום דמלאכים מקפידים אהא כדאמרי׳ פרק התכלת (דף לז׳ דמלאכא אשכחיה לרב קטינא ואמר קטינא קטינא סדינא בקייטא כו׳ דס״ל למלאך דהלכה כב״ה ולא גזור משום כסות לילה ע״ש:
ושואלים: מאי [מה, איזו] מצוה יש בדבר? ומסבירים שאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של ר׳ יהודה בר אלעאי, בערב שבת היו מביאים לו עריבה (קערה) מלאה חמין והיה רוחץ בה פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין של פשתן המצוייצין (שיש בהם ציציות), והיה דומה למלאך ה׳ צבאות, וכל זה משום כבוד השבת. ומסופר שהיו תלמידיו, שישבו אף הם בסדינים, מחבין (מסתירים) ממנו כנפי כסותן, שלא יראה שאין ציציות בסדיניהם. אמר להן: בני, וכי לא כך שניתי לכם: סדין של פשתן בענין דיני ציצית, בית שמאי פוטרין משום שחלק מן הציצית עשוי תמיד צמר, וצמר ופשתן יחד הוא שעטנז, ולא הותר שעטנז אפילו לצורך ציצית. ואילו בית הלל מחייבין, שסברו שכאן דוחה מצות עשה שבציצית את איסור השעטנז. והרי הלכה כשיטת בית הלל היא, ולכן גם סדינים ראוי לשים בהם ציציות. ואינהו סברי [והם, התלמידים, סברו] שאף שמן התורה מותר לשים ציציות בבגד פשתן, מכל מקום גזרו חכמים שלא יעשה כן משום כסות לילה, שמא ילבש אדם את הסדין הזה בלילה, ומאחר שבלילה אינו מחוייב במצות ציצית נמצא שהוא לבוש שעטנז בלא שתהיה בכך מצות עשה של ציצית. ולכן אסרו להטיל ציציות צמר בבגד פשתן אפילו בכסות יום.
The Gemara asks: What mitzva is there? The Gemara explains that Rav Yehuda said that Rav said: This was the custom of Rabbi Yehuda bar Elai: On Shabbat eve, they would bring him a bowl full of hot water and he would use it to wash his face, hands, and feet, and he would wrap himself, and sit in linen cloaks with ritual fringes, and he was like an angel of the Lord of hosts. He did all this in deference to Shabbat. And the Gemara relates that his students, who also sat wrapped in linen cloaks, would conceal the corners of their garments from him so that he would not see that they did not have ritual fringes on their garments. He said to them: My sons, did I not teach you with regard to the obligation to attach ritual fringes to a linen cloak: Beit Shammai exempt the linen sheet because at least part of the ritual fringes is always made from wool, and there is a Torah prohibition against a mixture of wool and linen that applies even to ritual fringes? And Beit Hillel obligate linen sheets in the mitzva of ritual fringes, as they hold that the positive mitzva of ritual fringes overrides the prohibition of mixing wool and linen. The halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel, and therefore the sheets require ritual fringes. And the students held: Although it is permitted by Torah law to attach ritual fringes to a linen garment, the Sages issued a decree that one may not do so due to garments worn at night. The Sages were concerned lest a person wear this cloak at night. Since one is not obligated in the mitzva of ritual fringes at night, he would be wearing the prohibited mixture of wool and linen at a time when he is not fulfilling the mitzva of ritual fringes. Therefore, attaching ritual fringes made of wool to a linen garment is prohibited, even to a garment worn during the day.
הכל
(5) ״וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה״ (איכה ג׳:י״ז) – מַאי ״וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי״? אָמַר ר׳ רַבִּי אֲבָהוּ: זוֹ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת. ״נָשִׁיתִי טוֹבָה״ – אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: זוֹ בֵּית הַמֶּרְחָץ. (אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן): זוֹ רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין. ר׳ רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: זוֹ מִטָּה נָאָה וְכֵלִים נָאִים שֶׁעָלֶיהָ. ר׳ רַבִּי אַבָּא אָמַר: זוֹ מִטָּה מוּצַּעַת וְאִשָּׁה מְקוּשֶּׁטֶת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים.:
Since bathing as preparation for enjoyment of Shabbat was discussed, the Gemara cites the homiletic interpretation of the verse describing those heading into exile: “And my soul is removed far off from peace, I forgot prosperity” (Lamentations 3:17). What is: And my soul is removed far off from peace? Rabbi Abbahu said: That is the lack of opportunity to engage in kindling the Shabbat lights, which a refugee is unable to do. I forgot prosperity, Rabbi Yirmeya said: That is the lack of opportunity to bathe in the bathhouse. Rabbi Yoḥanan said: That is the lack of opportunity to engage in washing one’s hands and feet in hot water. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: Prosperity is a pleasant bed and the pleasant bedclothes that are on it, which are not available in exile. Rabbi Abba said: That is a made bed, and a wife adorned, i.e., worthy of and suitable (Rashba) for Torah scholars.
Since bathing as preparation for enjoyment of Shabbat was discussed, the Gemara cites the homiletic interpretation of the verse describing those heading into exile: “And my soul is removed far off from peace, I forgot prosperity” (Lamentations 3:17). What is: And my soul is removed far off from peace? Rabbi Abbahu said: That is the lack of opportunity to engage in kindling the Shabbat lights, which a refugee is unable to do. I forgot prosperity, Rabbi Yirmeya said: That is the lack of opportunity to bathe in the bathhouse. Rabbi Yoḥanan said: That is the lack of opportunity to engage in washing one’s hands and feet in hot water. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: Prosperity is a pleasant bed and the pleasant bedclothes that are on it, which are not available in exile. Rabbi Abba said: That is a made bed, and a wife adorned, i.e., worthy of and suitable (Rashba) for Torah scholars.
אפילו הכי, חומרות דקודש נפישי.
אמרו משמיה דרב: הדלקת נר בשבת – {חובה}.1 וכן אמר רבא הדלקת נר בשבת {חובה}.2
ורב חנן אמר: אפילו רחיצת ידים ורגלים בחמין – חובה, ממנהג של רבי אלעזר. ויש אומרים: רחיצת ידים ורגלים בחמין – מצוה.
ותזנח משלום נפשי – זו הדלקת הנר. נשיתי טובה – זה בית המרחץ. רבי יוחנן אמר: רחיצת ידים ורגלים בחמין.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״חנוכה״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״חנוכה״.
הדלקת נר בשבת – שלא היה לו ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל ואוכל1 באפילה.
1. כן בכ״י לונדון 5975, וכן תיקן הב״ח. בדפוסים: ״והולך״.
מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים. פירוש מקושטת מלשון קשט עצמך (בבא מציעא קז:), כלומר: מתוקנת והגונה במעשיה וראויה לתלמידי חכמים, וכענין שאמר רבי עקיבא בסמוך כל שיש לו אשה נאה במעשיה.
טלית של פשתן אם ראוי להטיל בו ציצית אפי׳ ממינו ר״ל חוטי פשתן אם לאו נתבלבלו בו המפרשים ועיקר הדברים לדעתנו שמותר וכמו שכתבוה גדולי הפוסקים והמחברים וענין זה לדעתנו הוא שהדרך סלולה בכל התלמוד לומר שהתורה התירה כלאים בציצית ומסמיכות לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך ר״ל אף מן הכלאים ועיקר הענין שאחר שסמך גדילים תעשה לך לצמר ופשתים כבר גילה שהגדילים צריך לעשותן הן לבגד צמר הן לשל פשתים וכבר גילה במקום אחר שהציצית יש בה פתיל תכלת והדבר ידוע שהתכלת צמר הוא למדת שהותר התכלת בשל פשתי׳ ומאחר שהותרה הרצועה הותרה אף לשאר החוטים והוא ששאלו במנחות של צמר פוטרים בשל פשתים דכיון דתכלת פטרה לבן נמי פטרה כלומר אחר שהותר התכלת בפשתים אף שאר החוטים כן אלא של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר שהרי לגוף הציצית אין כלאים בשל צמר שהתכלת צמר הוא והיאך נתירהו לשאר חוטין והשיבו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך לא שנא צמר לפשתים או פשתים לשל צמר ומ״מ חכמים גזרו על הכלאים אף בציצית אם של פשתים בשל צמר הואיל ואפשר ליעשות במינה וכל שאתה מוצא עשה ולא תעשה אין אומרים יבא עשה וידחה את לא תעשה במקום שאפשר לקיים את שתיהן ואם של צמר בפשתים גזרו בו אף על פתיל התכלת שאי אפשר בזולתו מצד גזירות הרבה ואחת מהם משום כסות לילה כלומר שמא יתכסה בו בלילה שהוא שעה שאינה חייבת בציצית ונמצא מתחמם בכלאים שלא במקום מצוה וכן מגזרת קלא (אלין) [אילן] וכן גזרו מסיבות אלו של פשתים בשל צמר אף במקום שאינו מוצא ממין הצמר ושאלו עליה ביבמות וכי ב״ד מתנים לעקור מצוה מן התורה ותירצו בה שב ואל תעשה שאני ומ״מ חוטי פשתן בשל פשתן מותר ואם מפני התכלת הרי אמרו התכלת אינו מעכב את הלבן כלומר שאם אין לו תכלת מטיל את הלבן נמצא עכשיו צמר בשל צמר ופשתים בשל פשתים אין בו פקפוק:
מעתה צריך שתתעורר בשמועה שהוזכרה כאן ונתרחבו בה דברים במסכת מנחות לידע ביאורה לפי שטה זו והוא שאמרו סדין בציצית בית שמאי פוטרין ולשון סדין הוא מונח על כל בגדי פשתן אלא מפני שהוא בן ד׳ כנפים מה שאין רגילות כן בשאר בגדי פשתן ושאדם רגיל להתכסות בו בשעה שרוצה לרחוץ בתוך ביתו הוא תופש לשון סדין ואמר שב״ש פוטרין אותו משום ציצית אף מחוטים לבנים של מינו והוא שאוסרים בו את התכלת וזה שלדעת ב״ש לא הותרו כלאים בציצית כלל ואינן דורשין סמוכין ואע״פ שבראשון של יבמות דורשים סמוכים אף הם סוברים שסמכן להזהיר שלא לטעות לבא עשה לדחות לא תעשה כלומר לא תלבש כלאים אף במקום גדילים וא״כ הרי נסתלקה ציצית מן הפשתן לגמרי שהרי עיקר הציצית בתכלת ובטל תכלת בטל לבן ואע״פ שאין התכלת מעכב את הלבן מ״מ טלית שאסור בתכלת אינו בדין ציצית ולא אמר כנפות כסותך וכנפות בגדיהם אלא בבגד הראוי לתכלת וכמו שאמרו בספרי כסותך פרט לסדין ונמצא לדעת ב״ש שאין שום ציצית בפשתן פטור מן הלבן ואסור בתכלת:
ואמר אח״כ וב״ה מחייבין פי׳ בתכלת ר״ל מן התורה ומדרשת סמוכים והלכה כדברי ב״ה ואמרו במנחות א״ר אלעזר בר צדוק והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהים נראה אומרו המטיל תכלת ולא אמר המטיל ציצית ר״ל לבן כלומר אחר שאתה פוסק כב״ה מפני מה מתמיהין למטילי תכלת בסדין שלא היה ר׳ אלעזר בר צדוק מרגיש בגזירת חכמים והוא שסמך לו א״ר א״כ למה אסרוהו והן הן דברי ר׳ אלעזר בר צדוק אלא מתוך שלא היה ר׳ אלעזר בר צדוק מרגיש בדברי חכמים חיזק ר׳ את השאלה כלומר אף אם תשיבהו שלא עשאוהו מן המתמיהין אלא מגזרת חכמים אמור מעתה אף חכמים מפני מה גזרו בה ופירשו שם לפי שאין בקיאים כלומר אינם יודעים בהיתר כלאים בציצית מתורת סמוכין ויבואו להתיר כלאים בכל ענין ועוד טעם אחר משום כסות לילה וכמו שביארנו:א
מעתה ראוי לפסוק כב״ה אם מצד שב״ש במקום ב״ה אינה משנה אם מצד שאמרו בברייתא זו והלכה כב״ה ואע״פ שאין למדין הלכה מפי תלמוד הואיל וראינו כאן שר׳ יהודה בר אלעאי שאלה לתלמידיו וחיזק להם שהלכה כדבריהם נר׳ שלמדין ממנה ואחר שהלכה כב״ה הרי הפשתן בתורת ציצית מן התורה וחכמים הפקיעוהו מן התכלת מגזירות שהזכרנו ומ״מ נשאר חיובו בציצית אחר שאין התכלת מעכב את הלבן ולא היו בירושלם מתמיהין אלא במטילי תכלת ומ״מ מטילין היו בו לבן ואף בשמועה שבכאן ר׳ יהודה בר אלעאי היה מתעטף בסדין המצוייץ בתכלת ותלמידיו לא היו נוהגין כן אלא שהיו מציינין בלבן וכשראה אותם מחבאין כנפי כסותם ממנו והרגיש בהם גער בהם ואמר לא כך שניתי לכם וכו׳:
ובעל התלמוד הודיע התנצלותם ואמרו אינהו סבור משום כסות לילה כלומר אע״פ שקבלו ממנו שב״ה היו מחייבים בתכלת ושהלכה כדבריו שמא דוקא מן התורה אלא שמגזרת חכמים אסור משום כסות לילה ולא שיהו חולקים עם רבן וא״ת שלא היו מציינין כלל אף בפשתים במה היו מתנצלים במה ששנה להם רבן שהלכה כב״ה ואין גזרת כסות לילה אלא במקום תכלת ושמא תשאל לדעת זה מה שאמרו במנחות מלאכא אשכחיה לרב קטינא דהוה מכסי סדינא וא״ל קטינא קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתווא ציצית מה תהא עליה שמשמע שלא היה שם ציצית כלל אפשר שלבן היה שם והיה תופשו על שלא היה מתכסה בבגד שיהא חיובו בתכלת ואע״פ שאמר ציצית אפשר שהציצית כולל תכלת ולבן ואין ראיה לומר שהציצית אינו מונח על התכלת כמו שדמו רבים אלא מונח הוא על כלל הציצית וכונתו לומר אתה משתדל בבגדים שיהא עיקר המצוה נפקע ממנה סדינא בקייטא ליפטר מן התכלת וסרבלא בסיתווא ליפטר מן הכל מצד שאינה בת ד׳ כנפים ולמדת שלא גזרו על הלבן בפשתן שאם מגזירה שמא יבאו להטיל בה תכלת גזירה לגזירה היא ואם מפני שאין ציצית אלא בבגד הראוי לתכלת הרי ראוי הוא אלא שחכמים גזרו בו:
זו היא שטתנו וזו היא דרך כל העולם להביא טלית של פשתן מצוייצת בחוטי פשתן ואף בשבת ואלו לא היה שם תורת ציצית היה אסור שהרי אמרו המוציא טלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת ומ״מ לשיטתנו אע״פ שאין שם תכלת הרי היא מצוייצת כהלכות סופרים ובטלים לגבה ומ״מ קצת מפרשים חולקים להפקיע ממנה ר״ל מטלית של פשתן מצות ציצית מפני שהם פוסקים כב״ש ומונים את זו בכלל הששה שהלכה כב״ש במקום ב״ה ואין תורת ציצית בפשתן כלל שמאחר שנאסרה בתכלת הופקע לבן ממנה לגמרי ואין זה ציצית ומאחר שאינה ציצית הויא לה משאוי לענין שבת וזה שאמרו סדינא בקייטא כלומר שאינה חייבת בכלום ובדמיון סרבלא בסיתווא והוא שאמרו שם גם כן שרייה ר׳ זירא לסדיניה כלומר שהתיר ציציותיו ונמצא לדבריהם עכשיו שאין ציצית אלא בשל צמר ובחוטי צמר ויש מפריזים עוד על מדותיהם לומר שאף של צמר עכשיו אינו כלום מפני שהם פוסקים שהתכלת מעכב את הלבן שהרי ר׳ אמרה והלכה כר׳ מחבירו ועוד ממה שהשתדלו שם להעמיד המשנה כר׳ ואין זה כלום שלא השתדלו בכך אלא מפני שהוא סתם המשניות ואם אמרו הלכה כר׳ מחבירו דוקא מחבירו ולא מחביריו והרי חלקו שם עמו רבנן ובבריתא שנאוה כן וכן שיטת הסוגי׳ מוכחת שם ממה שאמרו ולא יהא אלא לבן וכו׳ ומ״מ נמצאו לדעתם פוטרים את כל העולם מן הציצית אלא שיודו בו מתורת זכר ומ״מ בשבת מיהא אסור ואין דבריהם נראין כלל ותפוש לשון ראשון שמנהגן של ראשוני׳ תורה היא:
זה שכתבנו בכסות לילה שפי׳ כסות יום שמתכסה בלילה ושזה פטור מן הציצית כך כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים ומפני שהם פוסקים בציצית חובת גברא הוא ונמצא שאם יש שם כלאים הרי הן כלאים שלא במקום מצוה ומ״מ גדולי הצרפתים כתבו כסות לילה כסות המיוחד ללילה הא כסות יום חייב בציצית אף אם היה מביאו בלילה ומפני שהם פוסקי׳ חובת מנא הוא ואין להביאו אף בלילה אלא בציצית ואף בתלמוד המערב פירשו שכסות המיוחדת ליום ולילה חייבת ביום ובלילה ומ״מ נראה כדעת ראשון שאם חובת מנא הוא היה לנו לברך לאחר גמר עשייתו שהרי לדעת זה אף כלי קופצא חייבין בציצית והיה לנו לברך אשר קדשנו וכו׳ לעשות ציצית שהרי יש גמר מצוה בעשייתה ומ״מ מצוה שאין עשיית׳ גמר מצותה כגון סוכה ולולב אין מברכים על העשייה ומה שאמרו בירושלמי העושה סוכה לעצמו מברך אשר וכו׳ לעשות סוכה אין הלכה כן שהרי חולקת עם סוגיא שבמסכת מנחות וציצית לדעתנו אף הוא מן המצות שאין המצוה גמר מצותה אלא לבישתה ומ״מ טליתות שלנו הואיל ואין בהם תכלת אף לדעתנו אינו צריך לפשטו בלילה:
כבר ביארנו שאין מדליקין בצרי שמא יבא להסתפק ממנו וכן מפני שהוא עף ואף בנפט לבן אסור מפני שהוא עף ומאחר שמטעם זה הוא אף בחול אסור כדי שלא יבא לידי סכנה וטבל אף בחול אין מדליקין בו ולא סוף דבר בטהור שהרי יש בו צד תרומה אלא אף בטמא משמרת תרומותי כתיב מה תרומה טהורה אין לך בה להיתר אכילה אלא משעת הרמתה כך טמאה אין לך בה להיתר הדלקה אלא משעת הרמה ואילך:
א. [הגה״ה, וי״מ אחר שהלכה כב״ש מפני מה אתה אומר מתמיהין שיראה דחומרא איכא איסורא ליכא]
ותזנח משלום וגו׳. משום דכל הפרשה דאני הגבר וגו׳ קובל בו על הצרות שנתחדשו להו בחורבן הבית אבל האי לישנא ותזנח ונשיתי לא משמע אלא שקובל על דבר העדר טובה שנתהוה לו עכשיו וקאמר דמסתם קרא מהו אית לן למימר דסמך עצמו אדבר תמיד ותדיר שהיה לו בכל שבת שלום בית וטובת מרחץ וק״ל:
ב ומתוך שהוזכרה הרחיצה כהכנה לעונג שבת, מביאים את מה שנדרש על הפסוק העוסק מענין ההולכים לגלות. נאמר: ״ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה״ (איכה ג, יז). מאי [מה פירוש] הכתוב ״ותזנח משלום נפשי״ — אמר ר׳ אבהו: זו הדלקת הנר בשבת, שהגולה אינו יכול לקיימה. ״נשיתי טובה״ — אמר ר׳ ירמיה: זו חוסר אפשרות להשתמש בבית המרחץ. ר׳ יוחנן אמר: זו חוסר אפשרות לרחיצת ידים ורגלים בחמין. ר׳ יצחק נפחא אמר: ״טובה״ זו היא מטה נאה וכלים נאים שעליה שאין לגולה אותם. ר׳ אבא אמר: זו מטה מוצעת ואשה מקושטת, כלומר, ראויה והגונה (רשב״א) לתלמידי חכמים.
Since bathing as preparation for enjoyment of Shabbat was discussed, the Gemara cites the homiletic interpretation of the verse describing those heading into exile: “And my soul is removed far off from peace, I forgot prosperity” (Lamentations 3:17). What is: And my soul is removed far off from peace? Rabbi Abbahu said: That is the lack of opportunity to engage in kindling the Shabbat lights, which a refugee is unable to do. I forgot prosperity, Rabbi Yirmeya said: That is the lack of opportunity to bathe in the bathhouse. Rabbi Yoḥanan said: That is the lack of opportunity to engage in washing one’s hands and feet in hot water. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: Prosperity is a pleasant bed and the pleasant bedclothes that are on it, which are not available in exile. Rabbi Abba said: That is a made bed, and a wife adorned, i.e., worthy of and suitable (Rashba) for Torah scholars.
הכל
(6) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן : איזה עָשִׁיר? כׇּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעׇשְׁרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.״: סִימָן מ״ט ק״ס:: ״רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ ק׳ מֵאָה כְּרָמִים וּמֵאָה שָׂדוֹת וק׳ וּמֵאָה עֲבָדִים שֶׁעוֹבְדִין בָּהֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה נָאָה בְּמַעֲשִׂים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכִּסֵּא סָמוּךְ לְשׁוּלְחָנוֹ.״
Incidental to the discussion of prosperity, the Gemara mentions that on a similar topic, the Sages taught: Who is wealthy? Anyone who gets pleasure from his wealth, that is the statement of Rabbi Meir. The letters mem (Meir), tet (Tarfon), kuf (Akiva), samekh (Yosei) are a mnemonic for the tannaim who expressed opinions on this matter. Rabbi Tarfon says: A wealthy person is anyone who has one hundred vineyards, and one hundred fields, and one hundred slaves working in them. Rabbi Akiva says: Anyone who has a wife whose actions are pleasant. Rabbi Yosei says: Anyone who has a bathroom close to his table.
Incidental to the discussion of prosperity, the Gemara mentions that on a similar topic, the Sages taught: Who is wealthy? Anyone who gets pleasure from his wealth, that is the statement of Rabbi Meir. The letters mem (Meir), tet (Tarfon), kuf (Akiva), samekh (Yosei) are a mnemonic for the tannaim who expressed opinions on this matter. Rabbi Tarfon says: A wealthy person is anyone who has one hundred vineyards, and one hundred fields, and one hundred slaves working in them. Rabbi Akiva says: Anyone who has a wife whose actions are pleasant. Rabbi Yosei says: Anyone who has a bathroom close to his table.
איזהו עשיר – נפקא מיניה למטרח להדורי אמילתא.
נחת רוח בעשרו – שמח בחלקו אם מעט אם רב.
שעובדין בהן – בשדות עבודה הצריכה להם.
בית הכסא סמוך לשלחנו. פירוש: סמוך בזמן, וכדתנן (יומא כ׳. תמיד כו.) או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו.
אמר ליה אביי ולימא מר מפני שהוא עף אמר ליה חדא ועוד קאמינא. איכא למידק אי מפני שהוא עף מאי שנא שבת אפילו בחול נמי, כדאמרינן בסמוך אין מדליקין בנפט לבן בחול ואין צריך לומר בשבת. ונראה לי דהכי קאמר ליה, ולימא מר מפני שהוא עף ואין מדליקין בו כלל קאמר, דהא לא קתני אין מדליקין בצרי בשבת אלא סתמא ויש במשמע שאין מדליקין בו כלל, אמר ליה חדא ועוד קאמינא, חדא מפני שהוא עף ואפילו בחול אסור ועוד יש איסור נוסף בשבת מפני שמסתפק ממנו.
כל שיש לו נחת כו׳. עיין פירש״י ויותר נראה לפרש דמיירי בעושר שיש לו רב וכמו שאמר קהלת גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים [וכבוד] והשליטו לאכול ממנו וגו׳ וז״ש שיש לו נחת רוח בעשרו דהיינו שנהנה מעושרו זה מקרי עשיר כמ״ש בהאי קרא זה מתת אלהים הוא ובהיפך אמר איש אשר יתן לו האלהים עושר וגו׳ ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו וגו׳ זה הבל וגו׳ ואינו מקרי עושר וק״ל:
כל שיש לו ק׳ כו׳. נראה לפרש דעות וסברות דהני תנאי משום דיש עשיר שמאסף לכבוד שיהיה לו שם בגדולים ולהיות נקרא עשיר ויש שמאסף עושר משום שחושב שצריך הרבה לפרנסת אשתו בשאר וכסות שחייב לה ויש שמאסף שחושב שיהיה צריך לו באם יבא עליו חולי שלא יצטרך לבריות וקאמר ר״ט כלפי מי שמאסף לכבוד להיות נקרא עשיר ודרך גוזמא קאמר שאינו נקרא עשיר אלא שיש לו ק׳ כרמים כו׳ וה״ה ביותר דאוהב כסף לא ישבע כסף וא״כ לא הגיע לתאותו להיות נקרא עשיר לעולם וכלפי שמאסף לצורך אשתו שצריכה הרבה להיות נאה בקישוטים קאמר ר״ע דאין זה עשיר דלעולם לא תסתפק דהיא מבקשת לימודה ביותר אבל זה נקרא עשיר שיש לו אשה נאה במעשיה ואינה מבקשת מבעלה קישוטים ודי לו במועט ונקרא עשיר כאמרם השמח בחלקו ונתכוין ר״ע על אשתו בת כלבא שבוע שהיתה מסתפקת במועט ואמרה להו יודע צדיק נפש בהמתו כשאמרו לה שאלי מאני לבושי בפ׳ אע״פ (כתובות דף ס) וכלפי מי שחושב שיהיה צריך לעשירות בעת שלא יהיה בריא קאמר דדבר זה גם כן אין לו שיעור אבל אמר שיהיה נקרא עשיר וישמור בריאותו שיהיה לו בהכ״ס סמוך לשולחנו ולא יבא לידי חולי כמ״ש בר״י בר אלעאי בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ) דאמר ליה מינא לר״י פניך דומין או כמלוי ברבית כו׳ וקא״ל כ״ד בהכ״ס אית לי מביתי כו׳ עכ״ל:
וכיון שדברו במה שנקרא ״טובה״, מזכירים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בנושא דומה: איזהו עשיר? — כל שיש לו נחת רוח בעשרו. אלו דברי ר׳ מאיר. סימן מ״ט ע״ס. ר׳ טרפון אומר: עשיר הוא כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים שעובדין בהן. ר׳ עקיבא אומר: כל שיש לו אשה נאה במעשים. ר׳ יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו.
Incidental to the discussion of prosperity, the Gemara mentions that on a similar topic, the Sages taught: Who is wealthy? Anyone who gets pleasure from his wealth, that is the statement of Rabbi Meir. The letters mem (Meir), tet (Tarfon), kuf (Akiva), samekh (Yosei) are a mnemonic for the tannaim who expressed opinions on this matter. Rabbi Tarfon says: A wealthy person is anyone who has one hundred vineyards, and one hundred fields, and one hundred slaves working in them. Rabbi Akiva says: Anyone who has a wife whose actions are pleasant. Rabbi Yosei says: Anyone who has a bathroom close to his table.
הכל
(7) תַּנְיָא: ״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: דאֵין מַדְלִיקִין בִּצְרִי.״ מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה: מִתּוֹךְ שֶׁרֵיחוֹ נוֹדֵף, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי:
It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: One may not light on Shabbat with sap from balsam trees [tzori]. The Gemara asks: What is the reason for this? Rabba said: Since its pleasant smell diffuses, the Sages were concerned lest one forget and come to take some sap from it on Shabbat. That is tantamount to extinguishing the lamp, as removing oil from a burning lamp curtails the amount of time that it will burn. Abaye said to him:
It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: One may not light on Shabbat with sap from balsam trees [tzori]. The Gemara asks: What is the reason for this? Rabba said: Since its pleasant smell diffuses, the Sages were concerned lest one forget and come to take some sap from it on Shabbat. That is tantamount to extinguishing the lamp, as removing oil from a burning lamp curtails the amount of time that it will burn. Abaye said to him:
שמא יסתפק ממנו – ותניא בתוספתא הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק חייב משום מכבה במסכת ביצה בגמרא דיום טוב (דף כב.).
גמ׳. אין מדליקין בעטרן. עטרן פסולתא דזיפתא, לא פסולת הזפת עצמו, אלא הוא יוצא מן העץ על ידי האור, אך בתחלה זב הזפת הוא עב ונקרש, ואחר כך זב מן העץ שמן צלול ולא יקרש לעולם ועטרן שמו, ולו ריח רע, ומאחר שהוא צלול הוא נמשך אחר הפתילה, ואעפי״כ אסרינן להדליק בו, מפני שריחו רע, ושמא יניח הנר ויצא, (או שמא) [ו]יאכל בחשך או יתענה.
ריחו נודף. ריחו טוב והולך למרחוק.
גזירה שמא יסתפק ממנו. יקח ממנו לסוך בו ידיו ומכתו ויתחייב משום מכבה.
ג תניא [שנינו בברייתא] שר׳ שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בשבת בצרי (שרף ריחני מעצי בושם). ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אמר רבה: מתוך שריחו נודף חששו שמא ישכח ויסתפק (ישתמש) ממנו בשבת ונמצא כמכבה את הנר, שהלוקח שמן מן הנר בשעת בעירתו הרי זה כמכבהו, שהרי זמן בעירתו פוחת. אמר ליה [לו] אביי:
It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: One may not light on Shabbat with sap from balsam trees [tzori]. The Gemara asks: What is the reason for this? Rabba said: Since its pleasant smell diffuses, the Sages were concerned lest one forget and come to take some sap from it on Shabbat. That is tantamount to extinguishing the lamp, as removing oil from a burning lamp curtails the amount of time that it will burn. Abaye said to him:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
שבת כה: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת כה:, ר׳ חננאל שבת כה: – מהדורת על־התורה (בהכנה), על פי כתב יד וטיקן 128, קטעי הגניזה, וציטוטים בראשונים (כל הזכויות שמורות); הפירוש על פרקים ח׳–י׳ הוא כנראה מרב האיי גאון, ר׳ נסים גאון שבת כה:, רי"ף שבת כה: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י שבת כה:, ראב"ן שבת כה: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבת כה:, בעל המאור שבת כה: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת כה: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת כה: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת כה: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה., רמב"ן שבת כה: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' שבת כה: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת כה: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת כה: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת כה:, מהרש"א חידושי הלכות שבת כה:, מהרש"א חידושי אגדות שבת כה:, פני יהושע שבת כה:, גליון הש"ס לרע"א שבת כה:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת כה:, אסופת מאמרים שבת כה:
Shabbat 25b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 25b, R. Chananel Shabbat 25b, R. Nissim Gaon Shabbat 25b, Rif by Bavli Shabbat 25b, Rashi Shabbat 25b, Raavan Shabbat 25b, Tosafot Shabbat 25b, Baal HaMaor Shabbat 25b, Sefer HaNer Shabbat 25b, Ri MiLunel Shabbat 25b, HaHashlamah Shabbat 25b, Ramban Shabbat 25b, Ramban Milchamot HaShem Shabbat 25b, Rashba Shabbat 25b, Meiri Shabbat 25b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 25b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 25b, Maharsha Chidushei Aggadot Shabbat 25b, Penei Yehoshua Shabbat 25b, Gilyon HaShas Shabbat 25b, Steinsaltz Commentary Shabbat 25b, Collected Articles Shabbat 25b