בגמרא פיסקא ומאחיזין את האור מה״מ אמר ר״ה לא תבערו כו׳ וקשיא לי טובא בזו הסוגיא דמעיקרא מאי ס״ד להקשות מה״מ דמשמע דבעי למימר דיש באחיזת האור איסור דאורייתא בגבולין וכדדריש ר״ה נמי להדיא מקרא דלא תבערו דבכל מושבותיכם אי אתה מבעיר ולא ידעתי מה צד מלאכה איסור דאורייתא שייך כאן כיון שהתחיל בה מבע״י המלאכה נגמרת מאליה בשבת ומה שנא מכל הנך דלעיל דפליגי בה ב״ש וב״ה בדיו וסמנין ואונין ומצודות דמשמע מכל הסוגיא דאפילו בית שמאי דאסרו היינו משום שביתת כלים או משום גזירה וב״ה שרו לגמרי ואף ע״ג דמודו ב״ה בהאי דאין צולין בשר כו׳ הא מסקינן לעיל דהיינו משום גזירה שמא יחתה בגחלים. ולפ״ז אינו אלא מדרבנן וכמו שפירש״י להדיא כאן במשנתינו מדורה גופא דמה שאסור בגבולין אינו אלא משום שמא יחתה. נקטינן מיהא דלכ״ע לא שייך צד מלאכה דאורייתא במה שמאחיזין האור מבע״י אפילו אם לא הצית ברובה. והנלע״ד בזה דהאי מה״מ לאו סתמא דתלמודא קאמר אלא ר״ה גופא מסיק לה בהאי לישנא כדאשכחן בדוכתי טובא. א״כ לפ״ז מצינו למימר דר״ה לקושטא דמילתא ס״ל דאפילו בשבת מותר לעשות מדורה בבית המוקד מן התורה אם נאנס לעשותה מבע״י והיינו לפירוש הרמב״ם שכתבתי בסמוך דהנך עצים גופייהו לצורך המערכה נינהו ולשיטת רש״י והמפרשים נמי שכתבו דמדורת בית המוקד היינו לצורך הכהנים שמתחממים שם אפ״ה י״ל דסבר רב הונא דשרי מדאורייתא כיון שאם לא יעשה המדורה להתחמם אפשר שהיו באים לידי סכנת חולי מעיים כדאיתא להדיא במשניות דשקלים שהיו צריכין להתרפאות תמיד מחולי מעיים ומש״ה אם ע״י אונס לא נעשה המדורה קודם השבת מותר מדאורייתא ומש״ה מותר אפילו מדרבנן להאחיז האור בית המוקד מבעוד יום ולא גזרינן שמא יחתה כיון דליכא חשש איסור דאורייתא בכך. ועוד יש לפרש בענין אחר דר״ה סובר דהא דלא חיישינן בבית המוקד לשמא יחתה היינו דאפילו יחתה או יבעיר לכתחלה אפ״ה מותר מדאורייתא מדאשכחן בברייתא בכריתות ס״פ אמרו לו דהחותה גחלים בשבת להתחמם אינו חייב משום מבעיר למאן דס״ל כר״ש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ע״ש אע״ג דהתם משמע דדוקא להחתות גחלים פטור אפילו אם ע״י חתיית גחלים יובערו הגחלים מאיליהן אפ״ה הוי מלאכה שא״צ לגופה לפי שאינו רוצה בהבערתן אלא להתחמם בגחלים בלא הבערה אבל המבעיר בידים אפילו להתחמם חייב מ״מ אפשר דשאני הכא כיון שהכהנים לא היו צריכין להתחמם אם לא לצורך העבודה דלא סגיא בלא״ה א״כ הוי שפיר מלאכה שא״צ לגופה וא״כ לפ״ז מש״ה לא חייש ר״ה להא דאקשי ליה ר״ח א״ה אפילו בשבת נמי כיון דלקושטא דמלתא סבר ר״ה דאה״נ דמותר מדאורייתא אפ״ה אסור מדרבנן כמו כל מלאכות שא״צ לגופה דהוי פטור אבל אסור כנ״ל ועיין מ״ש בזה בקידושין דף ל״ז בלשון התוספות ודו״ק:

בתוס׳ בד״ה למישרי אברים ופדרים וא״ת אי אברים ופדרים דחול כדפי׳ הקונטרס כו׳ ואי אברים ופדרים דשבת כו׳ הא מעולת שבת נפקא כו׳ וי״ל דמיירי במשלה בהן האור כו׳ עכ״ל. ולולי תירוצם היה נ״ל ליישב הקושיא בענין אחר דרב חסדא דמוקי קרא למשרי אברים ופדרים היינו אליבא דר״ע דפרק אלו קשרים דהלכתא כוותיה דדריש התם דעולת שבת בשבתו היינו שחלבי שבת קריבין בי״ט יכול אף ביום הכיפורים ת״ל בשבתו. נמצא לפ״ז מצינו למימר דהא דדריש ר״ע בכה״ג היינו דוקא לבתר דכתיב בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים דשבת בשבת אע״ג דאפשר להקטירם בלילה. א״כ ע״כ דהאי עולת שבת בשבתו בא ללמד על חלבי שבת שקריבים ביום הכיפורים ומיתור דוי״ו יתירה בשבתו ממעטינן של יה״כ בשבת אבל אי לאו ילפותא דמושבותיכם דר׳ חסדא הוי דרשינן מקרא דעולת שבת בשבתו בחד ענינא דכולה למעוטי אתא דהיכא שחל יה״כ במ״ש או איפכא צריך להקריב עולת שבת בשבתו דוקא ולא בשבת אחרת וכיון דאין חלבי יה״כ קרבין בשבת ולא של שבת ביה״כ הלכך צריך להקטירו בשבת דוקא ביומו כיון דאי אפשר להקטירם בלילה ויפסלו בלינה אבל בשבת ויה״כ דעלמא לעולם דאין רשאי להקטיר באותו שבת כיון שיוכל להקטירם בלילה כמ״ש התוס׳ מש״ה שפיר איצטריכו תרי קראי. ומתוך כך נתיישב מה שהקשו התוספות בא״ד הא איצטריך מושבות כדדריש בקידושין ולמאי דפרישית א״ש דהתם ר״ע הוא דאמר לר״י לדבריך שאתה אומר דעולת שבת בשבתו לאו אחלבי שבת קריבין בי״ט קאי משום דסבירא לך נדרים ונדבות קריבין בי״ט אע״ג דאפשר לעשותן לאחר י״ט וא״כ מכ״ש דאברי שבת קריבין באותו שבת אע״ג דיוכל להקטירן בלילה דחביבה מצוה בשעתה. וא״כ תו לא איצטריך מושבות לר״י להך דרשא דאינו נוהג לאחר ירושה וישיבה או כדדריש ר״י לענין שריפת בת כהן ועיין מ״ש בזה בחידושי קידושין דף י״ז בלשון התוס׳ ד״ה והרי שבת. ולפ״ז א״ש נמי דר״ה ור״ח דשמעתין לטעמייהו ר״ח דוקא מוקי לה לאברים ופדרים דשבת שקריבין בשבת דס״ל בפרק טרף בקלפי דסופו דתמיד דהיינו הקטרתו נמי דוחה שבת ור״ה דשמעתין נמי לשיטתו דס״ל בפרק טרף בקלפי דסופו אינו דוחה שבת והיינו אפילו דשבת בשבת ואם כן אייתר ליה מושבותיכם להך דרשא דהכא להתיר במדורת בית המוקד בשבת כנ״ל ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוס׳ כאן עיין ביומא בפרק טרף בקלפי באריכות. ולפמ״ש אין צורך לדחוק דבכשרים נמי בעינן משלה בהן האור כלישנא בתרא דהתם ודוק היטיב:

בגמרא תנא רבי חייא לסיועיה לשמואל כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה וכתב רש״י ז״ל שני פירושים בשם רבותיו. ולענ״ד נראה דדא ודא אחת היא דאע״ג דרש״י כתב שמצא בת״כ לגבי מנורה מ״מ נראה דממילא שייכא נמי הך דרשא גופיה גבי שבת והיינו למאי דאמר רמי בר חמא לקמן בר״פ במה מדליקין דמקרא להעלות נר תמיד ילפינן הך מלתא ומצאתי בספרי פרשת בהעלותך דמהאי קרא גופא להעלות נר תמיד ילפינן דהדלקת מנורה דוחה שבת אע״ג דלאו מלאכה גמורה הוא והיינו מדכתיב תמיד אפי׳ בשבת. א״כ לפ״ז מצינו למימר דלאחר שהדליק המנורה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה שוב אינו רשאי להדליק בשבת יותר מזה והשתא א״ש דמייתי הכא ברייתא דרבי חייא לענין שבת גופיה וא״ש נמי הא דאמרינן לקמן בדרמי בר חמא דהוא תני לה הוא אמר לה היינו משום דבברייתא דתני רמי ב״ח לקמן איירי לענין הדלקת מנורה בחול שאין להדליקה בפתילות ושמנים שאסורין בשבת משום שנאמר להעלות נר תמיד. אלא דאכתי לא משמע האי טעמא שפיר מהאי קרא כמ״ש רש״י לקמן מש״ה מסיק התם הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה והיינו כברייתא דרבי חייא דהכא דתנא לה לענין שבת כדדרשינן להעלות נר תמיד אפילו בשבת כדפרישית משום הכי אמר רמי ב״ח דהאי דרשא גופיה שייך נמי בברייתא דלקמן דממילא ילפינן נמי מהאי קרא דאין להדליק במקדש אפילו בחול בפתילות ושמנים הפסולים בשבת כי היכי דדרשינן מהאי קרא לענין שבת דבעינן כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ודו״ק:

סליק פרק קמא