משנה. אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים. ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל, שנאמר וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, דברי רבי עקיבא. רבי יהודה אומר אין מענין את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין שלוחין בכל המקומות איש פלוני מתחייב מיתה בבית דין.

עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ ממרים ה״ח) שכתב וז״ל וכיצד דנין זקן ממרא, בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין, אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳, ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן, חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה, אפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו אלא כיון שבאו עדים שעשה כהוראתו או שהורה לאחרים לעשות גומרין דינו למיתה בבית דין שבעירו, ותופסין אותו ומעלין אותו משם לירושלים, ואין ממיתין אותו בבית דין שבעירו ולא בבית דין הגדול שיצא חוץ לירושלים אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ועד הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל, שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו מכלל שצריך הכרזה וכו׳ עכ״ל. ומבואר מדבריו דאע״פ שגומרין דינו של זקן ממרא בב״ד של כ״ג שבעירו כשאר חייבי נפשות מ״מ אין ממיתין אותו אלא בב״ד הגדול שבירושלים מדין הכרזה. אמנם עיין ברמב״ם (פ״ז מהל׳ ממרים הי״ג) שפסק לגבי בן סורר ומורה, וז״ל בן סורר ומורה צריך הכרזה, כיצד מכריזין עליו כותבין לכל ישראל בבית דין פלוני סקלנו פלוני מפני שהיה בן סורר ומורה עכ״ל. וכן לגבי עדים זוממים פסק הרמב״ם (פי״ח מהל׳ עדות ה״ז) דהכרזה היינו שכותבין ושולחין לכל ישראל דפלוני ופלוני העידו והוזמו ונענשו משום עדים זוממים. ועיין בכס״מ (פ״ג מהל׳ ממרים ה״ח, ופי״ח מהל׳ עדות ה״ז) דהרמב״ם פסק לגבי זקן ממרא כר״ע ואילו לגבי בסו״מ ועדים זוממים פסק כר׳ יהודה, דלא פליג ר״ע על ר׳ יהודה אלא לענין זקן ממרא. ונראה דלפי ר״ע יש דין מיוחד בזקן ממרא דהמיתה עצמה תהא מיתת הכרזה ולכן ממיתין אותו ברגל בבית דין הגדול שבירושלים. אמנם צ״ע מאי טעמא דוקא זקן ממרא בעי מיתת הכרזה שממיתין אותו בירושלים ברגל, דמאי שנא משאר חייבי הכרזה דסגי בכותבין אגרות לכל ישראל.

משנה. אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים. ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל, שנאמר וכל העם ישמעו ויראו.

ופרש״י (בד״ה לא בבית דין שביבנה) וז״ל אם נשאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם, וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ועדיין הבית קיים, ואחרי כן הורה כבתחילה אין ממיתין אותו ביבנה, ואף על פי ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם עכ״ל. וממש״כ ״אין ממיתין אותו ביבנה ואע״פ ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם״, מבואר דלקיום הכרזה בעינן להמיתו במקום שעולין שם לעליה לרגל ולא רק במקום קיבוץ של ישראל שבאין לב״ד הגדול כדי לברר ספיקות מהו דין התורה. ולפיכך אין ממיתין אותו בבית דין שביבנה אע״פ ששם ישבו סנהדרין הגדול ועולין לשם לברר ספיקות בדיני התורה, דלא הוי מקום שנקבצים בו ישראל לעליה לרגל.⁠^א

ועוד מבואר דלרש״י כדי להתחייב משום זקן ממרא א״צ מעשה המראה על ב״ד הגדול כשהן יושבים בלשכת הגזית, אלא רק שימרה כנגד הוראת ב״ד שהורו כשהיו בלשכת הגזית. ונראה דרש״י חולק על הרמב״ם בזה, דכתב הרמב״ם (פ״ג מהל׳ ממרים ה״ה) וז״ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא על פי הוראתו ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית עכ״ל, ומשמע דלהרמב״ם אינו חייב מדין זקן ממרא אא״כ המרה על ב״ד הגדול כשהן יושבין בלשכת הגזית בשעת ההמראה. ונראה דרש״י סובר דחל דין זקן ממרא כשממרא על הוראת סנהדרין, ולכן אם המרה על הוראה שהורו כשישבו בלשכת הגזית חייב אע״פ שממרא עליהם לאחר שכבר יצאו מלשכת הגזית. ולפי רש״י הא דאיתא בגמ׳ (דף יד:) ״מצאן אבית פאגי והמרה עליהן וכו׳ מלמד שהמקום גורם״, ר״ל שאם המרה על הוראת ב״ד הגדול שהורו בשעה שהיו יושבין בבית פאגי אזי אין המראתו המראה - דלא חלה על הוראתן חלות שם הוראת סנהדרין הגדול מאחר שאינם יושבין במקומן בלשכת הגזית. אך אם ב״ד הגדול הורו הוראה כשישבו בלכשת הגזית ואח״כ יצאו לבית פאגי והמרה זקן על הוראתם כשישבו בבית פאגי היה נעשה זקן ממרא אע״פ שב״ד הגדול אינם יושבין בלשכת הגזית בשעת המראתו. ואילו להרמב״ם המחייב דזקן ממרא הוי המראה על החפצא של ב״ד הגדול, וכנגד הגברא דדיינים שבסנהדרין, ומשו״ה ס״ל דלא חל דין זקן ממרא אא״כ המרה עליהן כשהן יושבין במקומן בלשכת הגזית, דאזי חל עלייהו חפצא של ב״ד הגדול וחלות שם דיין שבסנהדרין.⁠^ב אלא דרש״י מפרש דהא דאין ממיתין אותו ביבנה הוא משום דאע״פ דיש מחייב דחיוב זקן ממרא דהרי המרה על הוראת ב״ד שהורו בלשכת הגזית, וכמש״כ ״אם נשאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם, וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ועדיין הבית קיים, ואחרי כן הורה כבתחילה וכו׳⁠ ⁠⁠״, דמיירי שהורו ב״ד הגדול בשאלה זו כשישבו בלשכת הגזית, ואח״כ גלו ליבנה ואז הורה הזקן כבתחילה כנגד הוראתם, דחל מחייב דחיוב מיתה דזקן ממרא, מ״מ אין ממיתין אותו ביבנה מכיון דיבנה אינו מקום שמתקבצים בו ישראל לעליה לרגל. ולכן מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל.

ועיין בתוס׳ (ד״ה ולא בבית דין שביבנה) דהקשו דאי גלתה סנהדרין ליבנה היאך ממיתין אותו והרי קיי״ל דאין דנין דיני נפשות לאחר שגלו סנהדרין ממקומן בלשכת הגזית (כדמבואר בגמ׳ לעיל דף מא.). ותוס׳ העלו ״וכי תימא דברגל חוזרין ב״ד הגדול ויושבין בלשכת הגזית אף לאחר שגלו ואז דנין אותו״. ודבריהם צ״ב. והנה פעם שאל רבינו זצ״ל את אביו הגר״מ זצ״ל דאם אין דנין ד״נ אא״כ ב״ד הגדול הם במקומן בלשכת הגזית, א״כ היאך דנו בעלמא דיני נפשות בב״ד של כ״ג, דמנין יודעים הב״ד של כ״ג שבכל עיר ועיר דבשעת המשא ומתן וגמר דין דדיני נפשות בבית דין שלהם שהסנהדרין הגדול של ע״א יושבין הן אז באותה שעה ובאותו הזמן בלשכת הגזית. והגר״מ זצ״ל אמר די״ל דרק כשגלו הסנהדרין ממקומן אז פקע קביעות המקום של הסנהדרין הגדול ממקומן בלשכת הגזית וחל דין שאין דנין ד״נ. אבל אי לא גלו ממקומן אע״פ שאינם נמצאים שם בלשכת הגזית במציאות שפיר דנין ד״נ^ג. ולפי״ז י״ל דמש״כ תוס׳ דהיו חוזרין ברגל לירושלים ר״ל דאף כשב״ד הגדול היו ביבנה היו דנים דיני נפשות, דאין זה נחשב כגלו ממקומן דבטלה קביעות מקומן מלשכת הגזית, מכיון שהיו חוזרין לירושלים ללשכת הגזית ברגל. ומאחר שלא פקעה קביעות מקומן מלשכת הגזית שפיר דנים דיני נפשות, ואף כשהיו ביבנה. אמנם מדקדוק לשונם של התוס׳ שכתבו ״דברגל חוזרין ב״ד הגדול ויושבין בלשכת הגזית וכו׳ ואז דנין אותו״, משמע שהיו דנין אותו וגומרין את דינו דוקא אז ברגל כשב״ד הגדול היו בירושלים, וצ״ע לדברי הגר״מ זצ״ל. ולפי״ד הגר״מ זצ״ל י״ל דכוונת תוס׳ ״ואז דנין אותו״ ר״ל דדנו ד״נ אף כשהיו ביבנה דלא פקע קביעות מקומן מלשכת הגזית, מכיון דלא גלו ליבנה באופן מוחלט, דהרי היו חוזרין לירושלים ברגל. אמנם כל זה דלא כשיטת הרמב״ן בספה״מ (מצוה קנ״ג) שכתב וז״ל ואפילו ביצאתם משם לטייל מעט ולחזור בטל כוחן ורשותן עכ״ל. ומבואר דלפי הרמב״ן אם יצאו ב״ד הגדול מלשכת הגזית אפילו לזמן מועט בטל מהם חלות דין ב״ד הגדול. ויתכן לומר לפי״ד הגר״מ זצ״ל דבאמת כשגלו ממקומן ליבנה וחזרו לירושלים ברגל היו דנין ד״נ ברגל בירושלים דוקא, דאז כשחזרו לירושלים פקע הגלות והו״ל ב״ד הגדול במקומן, אבל כשהיו ביבנה הו״ל ב״ד הגדול שגלו ולא היו דנין דיני נפשות כששהו ביבנה. אמנם כשחזרו לירושלים אזי ב״ד הגדול היו במקומן, ולא חשיבי כב״ד הגדול שגלו שהרי סוכ״ס הם במקומן בלשכת הגזית.⁠^ד

ועוד יתכן לפרש בשיטת רש״י דס״ל כשיטת הרמב״ם (פ״ג ממרים ה״ה) דאינו חייב מדין זקן ממרא אא״כ המרה על סנהדרין הגדול כשהן יושבין במקומן בשעת ההמראה, ולא רק דהמרה על הוראה שהורו ב״ד הגדול כשישבו במקומן. אמנם יתכן דרש״י סובר דדין מקום גורם אינו לשכת הגזית בדוקא, אלא כל מקום קבוע שחל בו קביעות מקום דב״ד הגדול הוי בכלל מקום גורם. ואילו היו ב״ד הגדול קבועים ביבנה והמרה עליהם כשישבו ביבנה הוי מתחייב משום זקן ממרא. והא דקתני במתני׳ דאין ממיתין אותו בב״ד שביבנה מיירי בזמן שהקביעות מקום של ב״ד הגדול היא בירושלים בלשכת הגזית, אלא שלפעמים ב״ד הגדול היו נוסעים ליבנה ללמוד תורה, דאזי אם המראה עליהם כשהיו ביבנה אינו חייב משום זקן ממרא, משום דלא המרה על ב״ד הגדול כשהיו במקומן הקבוע. ומיירי קודם החורבן דקביעות מקום של ב״ד הגדול היה בירושלים בלשכת הגזית אלא דלפעמים היו נוסעים ליבנה ללמוד תורה, דהרי חזינן דיבנה היה מקום תורה וקיבוץ של חכמים מדביקש ריב״ז ״תן לי יבנה וחכמיה״, ויתכן דב״ד הגדול היו עוקרים לשעה ליבנה ללמוד תורה עם חכמי יבנה אבל עיקר קביעות מקומן היה בלשכת הגזית בירושלים.

ולפי״ז יש לתרץ סתירה בספרי, דבפ׳ שופטים (דברים י״ז:ח-י) כתיב ״כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגו׳ וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳ אלוקיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳ ושמרת לעשות ככל אשר יורוך״, ובספרי (פיסקא קנג) דרשו ״ובאת לרבות בית דין שביבנה״^ה. אמנם בספרי (פיסקא קנד) דרשו עה״פ ועשית על פי הדבר וגו׳ ״ועשית על פי הדבר, על הורית בית דין הגדול שבירושלם חייבים מיתה ואין חייבים מיתה על הורית בית דין שביבנה״. וקשה דמתחילת דרשת הספרי משמע דהפרשה הזו נאמרה אף לגבי ב״ד שביבנה, ואילו אח״כ הספרי ממעט חיוב זקן ממרא אם חלק על הוראת ב״ד הגדול שביבנה, וצ״ע. ונראה לתרץ דמתחילה מיירי באופן שקביעות מקום של ב״ד הגדול הוא ביבנה ואזי חל חיוב זקן ממרא כשחולק על הוראתם והן יושבין ביבנה בשעת ההמראה, דהחיוב זקן ממרא תלוי בחולק על ב״ד הגדול כשהן יושבין במקומן הקבוע. משא״כ דרשת הספרי דממעט חיוב זקן ממרא אם חולק על ב״ד שביבנה מיירי שלא היתה קביעות מקומן ביבנה אלא בירושלים והיו ביבנה רק לזמן.

ולפי״ז יש לפרש מש״כ רש״י ״אין ממיתין אותו ביבנה ואע״פ ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם״ דר״ל דלא היה קביעות מקומן של הסנהדרין ביבנה, אלא בירושלים, ומאחר שהמרה עליהם כשהיו ביבנה ליכא חיוב זקן ממרא. ולפי ביאור זה יש לתרץ קושיות התוס׳ על רש״י, דהקשו דאי מיירי לאחר שגלו סנהדרין ליבנה והרי אין דנין ד״נ לאחר שגלו סנהדרין מלשכת הגזית, ואי מיירי שהיו חוזרין ברגל אף לאחר שגלו א״כ משכחת לה דריב״ז הוה בסנהדרין. ועוד הקשו דמאי איריא זקן ממרא אפילו בשאר עבירות אין ממיתין דבטלה ד״נ משגלו מלשכת הגזית, ועוד קשה אמאי נקט יבנה לימא אין ממיתין אותו בב״ד שבחנות. וי״ל דבאמת משנתנו מיירי באופן דקביעות מקומן של ב״ד הגדול היה בירושלים ויצאו ליבנה רק לשעה, והמשנה מחדשת דחל דין מסוים בנוגע לחיוב זקן ממרא דאינו חייב משום זקן ממרא אא״כ המראה על הוראת ב״ד הגדול כשהן יושבין במקומן הקבוע בשעת ההמראה, ולכן אם המרה עליהן כשהיו ביבנה אין ממיתין אותו. ולפי״ז מתורץ קושיית התוס׳ דלרש״י לא מיירי לאחר שגלו סנהדרין מלשכת הגזית, אלא עדיין היה הבית קיים והלכו ליבנה רק לשעה, ולכן עדיין דנו דיני נפשות, אלא דחל דין מסוים לגבי חיוב זקן ממרא דאינו מחוייב אא״כ הוא ממרא על ב״ד הגדול כשהן יושבין במקומן הקבוע, ובציור של המשנה מיירי שהמרה עליהם כשהיו ביבנה שלא היה אז מקום הקבוע של ישיבת ב״ד הגדול, דהלכו לשם רק לשעה, ומשו״ה אינו מתחייב משום זקן ממרא. משא״כ כשגלו לחנות אזי קביעות מקומן היתה בחנות ואם המרה עליהם בחנות היה מתחייב משום זקן ממרא. וכמו״כ לא קשה מאי איריא זקן ממרא אפילו בשאר עבירות נמי, דמכיון דבאמת מיירי דקביעות מקום של ב״ד הגדול היה בירושלים בלשכת הגזית היו ממיתין אותו בשאר עבירות ויש הלכה מסוימת בחיוב זקן ממרא דאינו מתחייב אא״כ המרה על ב״ד הגדול כשהן יושבין במקומן הקבוע, ואם המרה עליהם כשישבו ביבנה אינו חייב מיתה. ויש לעיין בכל זה דחידוש גדול הוא.

ויש להעיר לפי״ז אמאי קיי״ל דלא דנין ד״נ מ׳ שנה לפני חורבן הבית לאחר שגלו ב״ד הגדול של ע״א מלשכת הגזית לחנות (מא.), והרי ביארנו דלרש״י דין מקום גורם תלוי בקביעות מקום של ב״ד הגדול, וא״כ י״ל דאף לאחר שגלו מלשכת הגזית וקבעו מקומן ביבנה או במקום אחר הו״ל ב״ד הגדול במקומן. וי״ל דיש חילוק בין דנין דיני נפשות לעצם חיוב מיתה דזקן ממרא, דלאחר שגלו סנהדרין ממקומן בלשכת הגזית לא דנו ד״נ, ורק לענין חיוב מיתה דזקן ממרא י״ל דדין מקום גורם תלוי בקביעות מקום של ב״ד הגדול, ולאו דוקא בלשכת הגזית. וצריך עוד עיון בזה.

משנה. נביא השקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם אבל הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתו בידי שמים.

עיין ברש״י ד״ה הכובש נבואתו וז״ל שלא אמרה כיונה בן אמיתי עכ״ל. ובגמ׳ (פט.) איתא ״הכובש נבואתו כיונה בן אמיתי״. ובפשטות ר״ל דכשברח יונה לתרשיש ולא הלך לנינוה (יונה א, ג) הרי הוא עבר באיסור דכובש נבואתו שדינו בידי שמים. ויש להעיר דעיין בר׳ סעדיה גאון (בספר האמונות והדעות ג׳:ה׳) שכתב וז״ל ואם ישאל עוד היאך נבחר יונה לשליחותו וברח ממנה, והרי אין החכם בוחר מי שימרהו. אני אומר כבר עיינתי בספר יונה, ולא מצאתי מקרא האומר בפירוש, שלא מסר את השליחות הראשונה, אם כי גם לא מצאתי שמסרה. אלא, שאני מחייב להיות בדעה שכן, כאורח כל הנביאים, ולפי שאין החכם בוחר לשליחותו, מי שלא ימסור אותה. וכבר מצאנוהו אומר תמיד: וידבר ה׳ אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל, ואינו מפורש שאמרה, זולתי במקצתן מפרש ׳וידבר משה כן׳. אלא, ברח יונה מן האפשרות שישלחנו שנית. שנראה לו שהראשונה הייתה אזהרה, והשניה איום ויעוד, וחשש לאיים עליהם במאומה, פן ישובו ויתבטל האיום וייחסו לו שקר, לפיכך יצא מן הארץ אשר הבטיחם הבורא, שהנבואה שורה בה. וזה מפורש בסוף, אמרו: אנא ה׳, הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, על כן קדמתי לברוח תרשישה, ולא היה עליו חטא, כי לא אמר לו ה׳ ׳הנני שולח אותך שנית׳. אלא דבר זה עלה על דעתו, וניסה למנוע מה שעלול להיות או שלא להיות, והחזירו ה׳ אל הארץ הנבחרת בהכרח, עד שניבא אותו ושלחו ועשה כחכמתו עכ״ל. ומבואר דרס״ג פירש דיונה באמת קיים את השליחות הראשונה והלך לנינוה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני ה׳, וכשכתוב (יונה א,ג) ״ויקם יונה לברוח תרשישה״ היינו שברח מפני האפשרות שישלחנו ה׳ שנית, וברח לחו״ל קודם שקיבל נבואה שנית. ורס״ג כתב ״ולא היה עליו חטא״, וצ״ע מגמ׳ דידן דאיתא הכובש נבואתו כיונה בן אמיתי. ועוד צ״ע מה שהקשה באבן עזרא (יונה א,א) דאם יונה ברח לתרשיש וכבש נבואתו ״ואיך יתנבא מורה פי ה׳ והוא כתוב כי הוא נביא״. וי״ל (לפירוש רס״ג) דאם יש לנביא ספק שמא יקבל נבואה ובורח לחו״ל מכיון שאין נבואה שורה בחו״ל וברח כדי שלא יקבל הנבואה אין בזה משום כובש נבואתו, ויונה ברח מפני מה שעלול להיות ולא עבר על האיסור דכובש נבואתו כי היה בספק אם יאמר לו ה׳ נבואה שניה. אך אם נביא יודע בודאי שתהיה לו נבואה ובורח לחו״ל כדי למנוע מעצמו הנבואה הרי זה בכלל כובש נבואתו, וזה כוונת הגמ׳ הכובש נבואתו כיונה בן אמיתי. דביונה בן אמיתי נתברר למפרע שבריחתו לתרשיש כדי שלא ישלח פעם שנית לנינוה היתה בכלל כובש נבואתו, מאחר דבודאי היה נצטווה בנבואה ללכת פעם שנית לנינוה. וא״כ מבואר שנביא שיודע בודאי שיקבל נבואה בעתיד ומונע את עצמו מלקבלה הרי הוא בכלל כובש נבואתו. ומבואר מפירוש רב סעדיה גאון דאיסור כובש נבואתו אינו איסור שקר דרק שייך איסור שקר כשנצטווה כבר בנבואה וכובש הנבואה ואינו אומרה, אך לפימש״נ אליבא דרס״ג חל איסור כובש נבואתו אף אם לא נצטווה עדיין בנבואה אלא דהנביא מונע את עצמו מלקבל נבואה.

משנה. נביא שקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם.

והנה בגדר של נביא שקר עיין בהקדמת הרמב״ם למשנה שכתב וז״ל גם במתנבא בשם ה׳ נחלק לשני חלקים: החלק הראשון, שיתנבא בשם ה׳ ויקרא ויזהיר על עבודתו ויאמר שה׳ הוסיף על המצות מצוה או גרע מהם מצוה מכל המצות שכלל אותם ספר התורה. ואין הבדל בין שיוסיף ויגרע במקראות או שיוסיף ויגרע בפירוש המקובל, ההוספה והגרעון במקראות כגון שיאמר שה׳ אמר לי שהערלה שנתים בלבד, ואחרי שנתים מותר לאכול פירות הנטיעה, או שיאמר שה׳ אמר לי שארבע שנים היא אסורה באכילה במקום אמרו יתעלה שלש שנים יהיה לכם ערלים וכו׳, וכדומה לזה, או שישנה בקבלה איזה שינוי שיהיה אף על פי שפשטי הכתובים מסייעים אותו, כגון שיאמר שמה שנאמר בתורה וקצותה את כפה לא תחוס עיניך, שהוא קציצת היד ממש ואינו קנס המבייש כמו שביארה הקבלה, וייחס דבר זה לנבואה ויאמר שה׳ אמר לי שזה שנ׳ וקצותה את כפה הוא כפשטו, גם זה יומת בחנק לפי שהוא נביא שקר ויחס לה׳ מה שלא אמר לו, וגם בזה אין לחוש לאות או מופת, לפי שהנביא שהפליא את כל באי העולם במופתיו ונתן ה׳ בלבינו אמתותו והאמונה בו כמו שהבטיח לו ה׳ בכך באמרו וגם בך יאמינו לעולם, כבר הודיענו על פי ה׳ שלא תבוא מאת ה׳ שום תורה זולת זו, והוא אמרו לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וכו׳ ולא מעבר לים היא [וכו׳] כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך, ואמרו בפיך ובלבבך ר״ל המקראות הסדורות בפה או הדינים הנלמדים בדרך העיון שהוא מכלל הכוחות הנמשכים מן הלב, והזהירנו שלא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם באמרו לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ולפיכך אמרו ע״ה אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. וכיון שידענו מדבריו שדבר סרה על ה׳ ויחס לו מה שלא אמר לו נתחייב מיתה, כמאמר הכתוב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי וכו׳ ומת הנביא ההוא. והחלק השני, שיקרא לעבודת ה׳ ויזהיר על תורתו, ויצוה בני אדם על שמירת התורה בלי תוספת ולא גרעון, כמו שאמר אחרון הנביאים זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. ויבטיח טובות לשומריה ועונש לעוברים עליה כמו שעשו ישעיה וירמיה ויחזקאל וזולתם. ויצוה צווים ויזהיר אזהרות שלא בעניני הדת, כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית או אומה פלונית עכשיו, כמו שצוה שמואל את שאול להלחם בעמלק אז. או שיזהיר מלהרוג כמו שהזהיר אלישע את יהורם שלא להרוג חיל חזאל הנמצאים בשומרון כידוע. וכמו שהזהיר ישעיה מלהכניס את המים לפנים מן החומה. וכמו שהזהיר ירמיה את ישראל מלצאת מירושלים, וכל כיוצא בזה. לפיכך כשיטען הנביא את הנבואה ולא ייחס אותה לע״ז ולא הוסיף על ד״ת ולא גרע ממנה, אלא נתעסק בענינים אחרים כמו שביארנו, צריכים אנו לבחון אותו כדי לאמת טענתו, אם נתאמתו דבריו חייבים לשמוע לכל אשר יצוה מקטני הענינים ועד גדולם, וכל העובר על משהו מכל אשר יצוה חייב מיתה בידי שמים, כמאמר ה׳ בעובר על דברי הנביא אנכי אדרוש מעמו. ואם לא נתאמתה נבואתו מיתתו בחנק עכ״ל. ועיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ יסודי התורה ה״א) וז״ל דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה׳ שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה׳ אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב עכ״ל.

ונראה דיש גדר של נביא שקר דהוי נביא המדיח במצוות, דאם נביא אומר שה׳ שלחו להוסיף או לגרוע מן המצוות הרי זה נביא שקר דמכחיש נבואת משה רבינו דהתורה היא לעד ולעולמי עולמים ואין להוסיף או לגרוע ממנה (כדפסק הרמב״ם פ״ט מהל׳ יסוה״ת ה״א). ויש עוד גדר של נביא שקר המתנבא בדבר הרשות דבר שלא שמע דהוי נביא שקר ומיתתו בחנק (כמש״כ הרמב״ם פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ח). ויש דין בפנ״ע דנביא המתנבא בשם עבודה זרה (פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ו) וז״ל נביא המתנבא בשם עבודת כוכבים כיצד זה האומר אמרה לי עבודה זרה פלונית או כוכב פלוני שמצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות וכו׳ אם התרו בו בפני שנים הרי זה נחנק שנא׳ ואשר ידבר בשם אלוהים אחרים ומת הנביא ההוא ואזהרה שלו מכלל שנא׳ ושם אלוהים אחרים לא תזכירו עכ״ל. ומבואר דהמתנבא בשם עכו״ם אזהרתו מהפסוק ״ושם אלוהים אחרים לא תזכירו״, ואילו נביא שקר המדיח במצוות אזהרתו מלא תגרע ובל תוסיף והוי כופר דהריהו מכחיש נבואת משה רבינו, ואילו נביא שקר שהתנבא בדבר הרשות י״ל דאזהרתו מ״לא תשקרו איש בעמיתו״ (ויקרא יט: י״א)^א או מהפסוק (דברים יח:כ) ״אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי את אשר לא צויתי לדבר וגו׳ ומת הנביא ההוא״ (כדעת היראים סימן רמ״א ל״ד).

רש״י ד״ה והמוותר על דברי נביא. וז״ל המפקירם שלא חשש למה שאמר לו הנביא עכ״ל.

מרש״י משמע דיסוד האיסור דמוותר על דברי נביא הוי המראה בנביא ובנבואה. אמנם עיין בהקדמת הרמב״ם למשניות שכתב וז״ל ואני אביא לך משל יתבאר בו זה העיקר בכל המצות. אילו איש נביא שנתבררה אצלינו נבואתו כמו שביארנו, יאמר לנו ביום השבת שנקום כולנו נשים ואנשים ונבעיר אש ונתקן בה כלי מלחמה ונחגור איש את כלי מלחמתו ונלחם באנשי מקום פלוני היום שהוא שבת ונבוז ממונם ונכבוש נשותיהם, חייבים אנחנו המצווים בתורת משה לקום מיד, בלי להתמהמה במה שצונו, ונעשה כל אשר יצוה בזריזות ובחבה יתירה בלא ספק ובלא עכוב, ונאמין בכל מה שנעשה ביום ההוא ואף שהוא שבת מהדלקת האש ועשיית המלאכות וההריגה והמלחמה שהיא מצוה, ונקוה עליה גמול טוב מהקב״ה בשביל שעשינו מצות הנביא שמצות עשה לשמוע לדבריו כמו שצונו ה׳ על ידי משה וכו׳ אליו תשמעון, וכו׳ ואם איש יחשוב בלבו שהוא צדיק וירא שמים והיה זקן בא בימים, ויאמר הנה אני זקנתי באתי בימים ולי כך וכך שנים ולא עברתי בהם על מצוה מכל המצוות לעולם, ואיך אקום ביום זה שהוא יום שבת ואעבור על אסור סקילה ואלך להלחם, ואני אין בי יכולת לעשות טובה או רעה וימצאו אחרים במקומי, ובני אדם רבים לעשות הדבר הזה, האיש ההוא מורד ועובר על דבר הא-ל, והוא חייב מיתה בידי שמים מפני שעובר על אשר צוה הנביא, ומי שצוה השבת הוא צוה לשמוע אל דברי הנביא ומה שיגזור, וכל העובר על דבריו חייב כמו שאמרנו, והוא אמרו יתעלה והוא האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו עכ״ל. ולכאורה במשל הנ״ל של הרמב״ם האיש הזקן נמנע מלשמוע אל דברי הנביא מחמת יראת חטא שאינו רוצה לחלל שבת בפעם הראשונה בחייו, ואין זה מתוך זלזול שמפקיר ואינו חושש לדברי הנביא, ויתכן דאליבא דרש״י במשל הנ״ל דהרמב״ם אין האיש הזה נחשב בכלל המוותר על דברי נביא. ואילו הרמב״ם סובר דאע״פ שסירובו לשמוע אל ציווי הנביא אינו מחמת המראה שמבעט בסמכות הנביא אלא מחמת יראת חטאו מ״מ סוכ״ס מאחר שאינו שומע בדברי הנביא הרי זה מורד בנביא וחייב מיתה בידי שמים והו״ל מוותר על דברי הנביא. ונמצא שהרמב״ם ורש״י נחלקו בגדר מוותר על דברי נביא, דלרש״י היינו שמזלזל ואינו שומע בדברי הנביא מפאת שמפקיר את דבריו ואינו חושש לדברי הנביא, ומעשה העבירה הוי מעשה המראה ומרידה בנביא. ואילו להרמב״ם אע״פ שאינו מסרב לשמוע לדברי הנביא מתוך מרידה וליכא מעשה המראה מ״מ חלות העבירה הוי מרידה בנביא, דכל שאינו שומע לדברי הנביא הרי זה מורד בנביא ועובר על ציווי ה׳ וחייב מיתה בידי שמים.

משנה. והמוותר על דברי נביא וכו׳ מיתתן בידי שמים.

עיין במנחת חינוך (מצוה תקט״ז אות א׳) שהקשה דאם המוותר על דברי נביא חייב מיתה ביד״ש א״כ י״ל דכל מצות עשה שבתורה שאין בהם עונש יהא חייב מיתה ביד״ש משום שעובר ע״ד הנביא אדון הנביאים מרע״ה, וא״כ כל העובר יהיה חייב מיתה בידי שמים מחמת העובר ע״ד נביא הן עשין הן לאוין שאב״מ, ולמה פרט הכתוב באיזה שחייב מיתה ביד״ש והרי כל העובר על איזה דבר מה״ת עובר על דברי נביא הגדול אדון כל הנביאים ע״ה ולומר דעונש הוא רק על הנביאים חוץ מרע״ה כמ״ש נביא וכו׳ אליו תשמעון וכו׳ והי׳ האיש וכו׳ זה דחוק עכ״ד. וי״ל דנבואת משה רבינו הויא חפצא של תורה ונתחייבנו בה מחמת חלות שם תורה, ולא נתחייבנו בה בתורת נבואה. דהרי קיי״ל דאין נביא רשאי לחדש דבר וא״כ היאך יתכן למשה רבינו לחדש מצוות לדורות, אלא על כרחך צ״ל דנבואת משה רבינו הויא חלות שם חפצא של תורה, והחיוב לקיים את מצוות התורה ונבואת משה רבינו ע״ה הוא מפאת חלות שם חפצא של תורה ולא בתורת נבואה וציווי מפי נביא. ועיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ יסוה״ת ה״א) וז״ל דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה׳ שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה׳ אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ם דנבואת משה רבינו הוי חלות שם תורה ונוהגת לדורות ולעולמי עולמים, משא״כ דברי נביאים אינם לדורות דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ונראה לתרץ קושיית המנ״ח, דהחיוב מיתה ביד״ש דהמוותר על דברי נביא היינו רק בעובר על ציווי ודברי נביא שנתחייבנו בם בתורת נבואה ולא על מצוות התורה שניתנו בתורה ע״י משה רבינו אדון הנביאים דהויין חלות שם תורה ולא נבואה.

ועיין בספה״מ שורש ג׳ שהקשה הרמב״ם על הבה״ג דמנה בתרי״ג כמה מצוות שהן היו רק לשעה ולא לדורות, כגון תרומת המכס וברכות וקללות שבהר גריזים והר עיבל, וצ״ע למה לא מנה ״הרם את מטך על ארץ מצרים״ ו״הרם ידך על הים״, ״הך את הסלע״ ויעלה חשבון המצוות לאלפים ולא תרי״ג. ותירץ הרמב״ן (בהשגות לספה״מ שורש ג׳) וז״ל והנראה מדעתו ז״ל שהוא לא בא למנות מצות שעה כאותן שבאו במצרים ובמעמד הר סיני וזולתן שאין להם ענין אלא לשעתן, אבל המצות שעניינם קיים לנו לדורות ימנה אותן אף על פי שאינן נעשות אלא פעם אחת. ולכן מנה פרשת אבנים גדולות לפי שנצטוינו לכתוב בהן התורה באר היטב (תבוא כז) בשבעים לשון (סוטה לב.) להיותם לנו לזכר לדורות, ומנה פרשת ברכות וקללות שהיא קבלה שקבלו אבותינו עליהם ועל זרעם לדורות התורה כולה בפרט וכלל וקבלו אותה באלה ובשבועה (שם לז א - ב), וכו׳ ואולי סובר בעל ההלכות בפרשת תרומת המכס שהיא פרשה מלמדת לדורות בכל מלחמות הרשות להקריב מן הבא בידם תרומה לה׳ וכו׳ עכ״ל. ועוד יתכן ליישב את שיטת הבה״ג דס״ל דיש למנות מצוות שנהגו לשעה בכלל מנין התרי״ג, אלא דרק מונין מצוות שניתנו בתורת תורה ולא מה שניתן ונאמר למשה בתורת נבואה כמו ״עשה לך נחש נחושת״, ״הרם את ידך על הים״, ״הך את הסלע״ דנאמרו בתורת נבואה וחיובן הוא בתורת נבואה. והסימן לדעת איזה מצוה שנאמרה למשה לשעתה הויא חלות שם תורה ואיזה הוי רק חלות נבואה, הוא דאי איכא קיום כזה לדורות אזי הוי מצוה וחפצא של תורה ואי אין קיום כזה לדורות אזי בשעתה לא הויא אלא חלות שם נבואה ואינה נמנית במנין המצוות. ולכן כתיבת ס״ת על האבנים דיש לדורות קיום דומה לזה דכתיבת ס״ת, ותרומת המכס דיש דין כזה לדורות הויין חלות שם תורה ונמנין במנין המצוות. ואילו הציווים ״הרם את ידך״ ״עשה לך נחש נחושת״ וכו׳ אינן קיומים לדורות ועל כרחך דנאמרו רק בתורת חלות שם נבואה ואינם נמנין במנין המצוות.

גמ׳. והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים דכתיב והאיש אשר לא ישמע קרי ביה לא ישמיע וקרי ביה לא ישמע אל דברי וכתיב אנכי אדרוש מעמו בידי שמים.

יש לעיין מדוע קתני במשנה ב׳ חיובים נפרדים: א) המוותר על דברי נביא, ב) נביא שעבר על דברי עצמו דחייבים מיתה בידי שמים, והרי לכאורה כל נביא שעובר על דברי עצמו הו״ל בכלל המוותר על דברי נביא. וי״ל דאין יסוד החיוב משום שאינו שומע לדבר ה׳, ואילו אם לא שמע לציווי שבאורים ותומים ליכא איסור וחיוב מיתה ביד״ש, אלא דהוי חיוב מסוים דמוותר על דברי נביא שאינו שומע לחלות שם נבואה. והנה הגר״ח זצ״ל ביאר את החילוק בין נביאים לכתובים, דלכאורה מצד קדושתן הן שוין דקיי״ל דמניחין זה על גבי זה, וא״כ צ״ב במה הן חלוקין דמיקרי זה נביאים וזה כתובים. וביאר הגר״ח זצ״ל דנביאים היינו דנאמר לנביא הנבואה שיאמרה בעל פה ואח״כ היה הנביא כותב את נבואתו שנאמרה לו לומר בע״פ, ואילו כתובים נאמר לנביא שיכתוב אותה קודם ואח״כ יקרא מתוך הכתב נבואה זו. ומבואר מדברי הגר״ח זצ״ל דנביאים הנבואה ניתנה להאמר על פה, ואילו כתובים הנבואה ניתנה להכתב ולקרות מתוך הכתב. ולפי״ז י״ל דהחיוב מיתה בידי שמים משום שעובר על דברי נביא חל רק באופן שהאמירה הוי קיום בעצם החפצא של הנבואה, דאזי חל חלות שם נביאים ודברי נביא, ואילו בכתובים או בנבואה קודם שנאמרה ליכא חיוב מיתה ביד״ש מפאת שעובר על דברי נביא, דלא חל בנביאים חלות שם נבואה עד שתיאמר. ולפי״ז יש חילוק בין חיוב מיתה ביד״ש דהמוותר על דברי נביא והחיוב מיתה ביד״ש בנביא שעבר על דברי עצמו, דנביא שעבר על דברי עצמו חייב מיתה ביד״ש אף קודם לאמירת הנבואה, דלגבי הנביא עצמו חל חלות שם נבואה אף קודם לאמירה. משא״כ העובר על דברי נביא אינו חייב אלא לאחר שנאמרה הנבואה לאחרים.