בגמרא ואחד שבא מלאך והשחית בעם: א״ל דלפ״ז נס השני נפל לבירא דגם אם צעק לבני שבטו מ״מ לא היו עוזרים לו מפני המגפה די״ל דודאי קודם שנעשה דין בזמרי לא היה הקב״ה רוצה להביא מגפה משום דאז עדיין היה קצף גדול על ישראל וכיון שניתן רשות למשחית לא היה מבחין אבל לאחר שנהרג זמרי ששב חרון אף ה׳ מישראל כדכתיב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל ב״י וגו׳ אז ניתן רשות למלאך להשחית בעם הכ״ד אלף החייבים ולכן אם היה צועק זמרי היה פנחס בסכנה כי הקב״ה ברוב חמלתו על ישראל לא היה מביא אז מגפה ולכן שפיר חשיב ב׳ נסים:

מוציאין אותו חוץ לעזרה: עיין בר״ן שהקשה למה אין מוציאין אותו ג״כ חוץ לחיל דהא אין טמא מת נכנס לשם וכש״כ מת עצמו ותירץ דחיל הוא רק מדרבנן ולכן אין מוציאין אותו חוץ לחיל. אמנם הרמב״ם בה׳ בית הבחירה ופרק ד׳ מה׳ ביאת מקדש דממה שכתב שם ובמה שהשיגו הראב״ד נראה דדעתו דחיל הוא דאורייתא אכן א״א לומר כן דא״כ לא פריך מידי בסוטה (דף כ׳ ע״ב) ע״ש דהא עזרת נשים הוא לפנים מן החיל ואין להקשות דאכתי גם לשיטת הסוברים דחיל הוא מדרבנן מאי פריך שם למה מוציאין כיון דט״מ מותר במחנה לויה הא עכ״פ מדרבנן אסור בחיל וכש״כ בעזרת נשים די״ל דהכי פריך כיון דהכא קתני דמוציאין אותו חוץ לעזרה דוקא ולא חוץ לחיל והיינו ע״כ משום דהוא מדרבנן וכתירוץ הר״ן או דנימא דרבנן לא עשו המעלה רק דלכתחלה לא יכנוס טמא אבל שלא יטמא בחיל לא ועכ״פ מוכח דבכה״ג אפילו מדרבנן מותר בחיל ולכן פריך שפיר אכן בלא״ה כבר העיר המ״ל והתוס׳ י״ט שם בסוטה אמאי דמתרץ שמא תפרוס נדה דא״כ למה מוציאין משום עזרה דוקא הא נדה אסורה בכל מחנה לויה ותירץ התוי״ט דהך בעזרה דקתני הוא הר הבית דקרי ליה לפעמים עזרה והוכיח כן ממתניתן פ״ו דשבת דמכנה ג״כ הר הבית בשם עזרה ולפ״ז י״ל דחוץ לעזרה דהכא הוא ג״כ חוץ להר הבית וא״כ בלא״ה ל״ק קושית הר״ן:

לישבק דליקטול בידי שמים: א״ל דהא גם במי שלקה ושנה וגנב את הקסוה ומקלל בקוסם ובועל ארמית דמחייב מיתה בידי שמים כדאמרינן לקמן ואעפ״כ פוגעין בו וממיתין אותו די״ל דהא המ״ד הכא לישבק דליקטיל אכתי לא ידע דבהני חייב מיתה בידי שמים דהא הוא מקשה לקמן מהם אמאי דקאמר מי איכא מידי דרחמנא פטרי׳ ואנן ניקו ונקטול ליה:

מי איכא מידי דרחמנא פטרי׳: עיין בר״ן לעיל שהקשה כיון דהך קטלא ע״כ הלכה למשה מסיני הוא וכמ״ש רש״י לעיל א״כ מאי קא קשיא ליה דהא לאו רחמנא פטרי׳ וכל מה שתירץ אינו מספיק לפענ״ד לתרץ מה דקאמר בש״ס רחמנא פטרי׳ ונ״ל דלכאורה בלא״ה עוד קשה אהא דקאמר אלא מאי אינו חייב מי איכא מידי כו׳ דגם אי אפכא ג״כ קשה אכתי לא תירץ קושיתו דאי מיחייב בידי שמים לשבקיה דליקטול דדוחק לומר דפליגי בהך לישבקיה דליקטול אי סברא היא או לא ועוד דא״כ לימא ליה בפשיטות דהך סברא אינה ול״ל הך מי איכא מידי ונ״ל דעוד קשה אהא דקאמר ואי ס״ד מיחייב מיתה בידי שמים לשבקיה דליקטול כיון דהך מיתה הוא הל״מ וא״כ היא מן התורה והרי טובא יש כיוצא בו דהיינו כל חייבי מיתות ב״ד שהם מכלל ל״ו כריתות כגון מחלל שבת עע״ז עריות וכדומה דיש בהן כרת בלא התראה ובהתראה איכא מיתה ופשיטא דכל היכא דאין ממיתין אותו יש כרת ובמולך בפירוש כתיב בקרא כן ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו׳ והכרתי אותו ואעפ״כ לא מקשינן למה יש מיתה לישבקיה דליקטול בידי שמים והיינו ע״כ משום דציווי התורה כך היא וא״כ מאי מקשה הכא כיון דהך פוצעין את מוחו בגזרין הוא ג״כ מן התורה ולכן נ״ל דודאי אי מן התורה היא באמת ל״ק הך קושיא אבל המקשן היה סובר דהוא רק מדרבנן ולכן פריך שפיר כיון דבלא״ה יש עונש מיתה מן התורה למה הוצרכו רבנן לתקן עונש מיתה כלל וע״ז השיב אלא מאי אינו חייב כו׳ שהוא כמו ולטעמיך פירוש לפי מאי דסברת דרבנן הוא דתיקון מיתה מי איכא מידי דרחמנא פטרי׳ ואנן ניקו וניקטול ליה אע״כ דהוא הלכה למשה מסיני וא״כ בלא״ה ל״ק כנ״ל לפ״ז מזה מוכח אדרבה כשיטת רש״י דהלמ״ס הוא ומתורץ קושית הר״ן. ובזה מתורץ ג״כ מה דקשה לכאורה עוד אהא דקאמר ומי איכא מידי דרחמנא פטריה דלפ״ז מאי פריך בשבועות (דף י״ח ע״א) אלא טמא ששמש דבמיתה היכי משכחת לה פירוש ולענין מאי נמסר כלל הלמ״ס והרי לפ״ז שפיר מצרכינן דאל״כ לא היינו דנין בפוצעים את מוחו אי לאו דבלא״ה איכא מיתה גביה משום שמוש בטומאה שעליו דנין אותו במיתה בידי אדם אבל לפ״ז דהא סברא דמי איכא מידי לא אמרינן רק אי הך דפוצעים את מוחו הוא מדרבנן אבל לא לפי האמת דהוי הלכה למשה מסיני ובזה שאמרנו דלפי האמת דהל״מ הוא לא אמרינן הך סברא דמי איכא מידי א״ש ג״כ דלא תקשה האיך קתני סתמא כהן ששמש בטומאה פוצעין את מוחו הא מיתה בידי שמים לא הוי רק בעבודה תמה כדלקמן וא״כ דין דפוצעין ג״כ לא שייך רק בעבודה תמה משום מי איכא מידי אכן לפי דברינו ניחא:

ורמיזא לא יבאו לראות: הר״ן לעיל הביא דעת הרמב״ן דחייב מיתה בידי שמים מהך קרא והא דלא חשיב ליה בברייתא בואלו שבמיתה משום דהתם לא קחשיב רק אותן שהן רק במיתה בידי שמים ולא אותן שהן בידי אדם ג״כ והקשו עליו דהא קחשיב טמא ששמש ג״כ דאיכא ג״כ מיתה בידי אדם ולא תירץ כלום. ולפענ״ד י״ל דדעת הרמב״ן דודאי הברייתא לא הוי צריך למיחשב הני דברים דכתיב בהו מיתה בפירוש וע״כ לא קחשיב אלא להחשיב כל חייבי מיתות בידי שמים ביחד כמו דתני גם חייבי מיתות ב״ד ולהכי לא קחשיב רק הני דלא קחשיב עדיין במתניתן אבל גונב את הקסוה דכבר חשיב במתניתן לא וכמו שביאר הרמב״ן גופא דעתו בספר המצות אכן זה לא שייך רק לענין גונב את הקסוה דבזה לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דין מיתה גופא כיון דכתיב בתורה בפירוש ולא יבואו לראות ואפילו רב ששת דמקשה והרי גונב את הקסוה לא נסתפק בזה דאיכא מיתה מולא יבואו לראות רק דלא ידע דבכלי שרת איירי וכמו שכתב הרמב״ן שם אבל לענין כהן ששמש בטומאה דנסתפק בגמרא אי איכא מיתה גביה או לא ולא מצי למיפשט רק מהך ברייתא דקתני ביה בפירוש טמא ששמש בזה לא שייך למימר דלא הוי צריך למיחשבי׳ כיון דכבר קחשיב במתניתן דהא צריך למיחשבי׳ לאשמעינן דאיכא דין מיתה דבלא״ה לא הוי ידעינן כלל ואין להקשות דלפי האמת מאי נפקא לן בזה אי הוי מיתה בידי שמים או לא הא קמי שמיא גליא ובשלמא התורה כתבה דין מיתה בידי שמים להודיע חומר האיסור ולהזהיר לפרוש ממנו אבל ברייתא למה הוצרכה להשמיענו וכן רב אחא ב״ה מאי קמבעי׳ ליה מרב ששת אי חייב מיתה בידי שמים או לא די״ל דנפ״מ לפי מאי דפריך בשבועות (דף י״ח ע״א) אלא טמא ששמש דבמיתה היכי משכחת לה ומתרץ בלא שהה והיפך בצינורא וכדרב הונא דקרובי עבודה עבודה היא ע״ש וא״כ מכח הא דטמא ששמש במיתה מוכח הך דינא דרב הונא וא״כ טובא אשמעינן בהא דטמא ששמש במיתה בברייתא ולענין איבעי׳ דרב אחא ב״ה מר״ש. עוד י״ל דנפ״מ אי לוקין איוצק ובולל או לא דאי אינו במיתה א״כ הא דלא קתני במתניתן דזבחים דהיוצק ובולל כו׳ ג״כ המקטיר היינו ע״כ משום דבמקטיר איכא אזהרה א״כ ע״כ ביוצק ובולל ליכא אזהרה וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכדאמרינן לקמן אבל אי במקטיר איכא מיתה א״כ שפיר י״ל דדרשה גמורה היא ואיכא אזהרה ביוצק ובולל וכמו שהוא באמת לדעת הרמב״ם (פ״ט מה׳ ביאת המקדש) ע״ש:

ברש״י ד״ה פטור. וכל הני דיש אחריה עבודה מימעט: אין להקשות דברי רש״י מרישא לסיפא דבתחלה כתב שחיטה וזריקה והעלאה דוקא מרבינן ואח״כ כתב דלא ממעטינן רק הני דיש אחריהן עבודה אבל אעבודה תמה כגון נסוך והקטרת קומץ ומנחת כהנים מרבינן דמיחייב די״ל כיון דכל עבודות תמות הם העלאה ע״ג המזבח בכלל העלאה הם וכן מוכח בזבחים (דף ק״ז ע״א) דפריך תיתי קמיצה וקבלת דם בחוץ דחייב משחיטה וזריקה ומתרץ דא״כ לא לכתוב זריקה ותיתי משחיטה והעלאה אע״כ גלי קרא דלא ילפינן ולכאורה יקשה דלפ״ז נימא דגם אשאר עבודות תמות לא מחייב וממתניתן דפירקין שם מוכח דזה אינו אלא ודאי דשאר עבודות תמות הם בכלל העלאה. והנה התוס׳ בזבחים (שם) הקשו דלפ״ז דמדאצטריך קרא לרבות זריקה מוכח למעט שאר עבודות דלא מיחייב א״כ ל״ל להש״ס למילף כן (שם דף קט״ו ע״ב) מאשר יעלה מה העלאה שהיא עבודה תמה וכן הקשו התוס׳ גם שם והניחו בקושיא. ולפענ״ד י״ל דהנה לכאורה הך דרשה דיליף מדאצטריך למיכתב זריקה לא שייך רק אי שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין אבל למ״ד מלמדין והיינו משום דמלתא דאתיא במה הצד או במה מצינו טרח וכתב לה קרא וכמ״ש התוס׳ בשבת (דף קל״א ע״ב) וכן ביאר טעמא דהך מ״ד בספר הליכות עולם א״כ ודאי לא מוכח מדאצטריך זריקה מידי די״ל דאף דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא ולכן הך מדאצטריך זריקה סתם גמרא הוא דמתרץ ליה וסתם גמרא מתרץ אליבא דהלכתא דפסקינן כמ״ד ב״כ הבאים כאחד אין מלמדין ולכן מתרץ בפשיטות שפיר דאי אפשר למילף שאר עבודות כלל משום דהוי ב״כ הבכ״א ולא צריך לזה דרשה חדשה דאשר יעלה כלל אבל דרשה דאשר יעלה מה העלאה כו׳ היא בברייתא דת״כ וסתם ספרא הוא ר׳ יהודה כדאמרינן לקמן (דף פ״ו ע״ב) ור׳ יהודה הוא מ״ד דב״כ מלמדין לעיל (דף ס״ז ע״ב) ולכן לר״י לשיטתו לא מוכח מדאצטריך זריקה מידי וע״כ הוצרך להך דרשה דאשר יעלה ומ״מ קרא דאשר יעלה לא מיותר גם למ״ד ב״כ הבכ״א אין מלמדין דהיה נדרש בברייתא לדרשה אחרת והך דרשה דמה העלאה לאו מיתורא יליף אלא ממשמעותא ואל תטעה לומר דהכא הו״ל ג׳ כתובים הבכ״א שחיטה זריקה והעלאה ובג׳ כתובים הבכ״א מודה ר׳ יהודה דאין מלמדין כדאמרינן בקדושין (דף ל״ה ע״א) דז״א דג׳ כתובים לא מיקרי רק היכא דהוי מצי למיכתב רק חד קרא ואידך הוי מצינו למיגמר מניה ובזה מודה ר״י כמו שפירש הטעם בספר הליכות עולם משום דכולי האי ודאי לא טרח קרא לכתוב שני כתובים מיותרים אבל הכא דלא מיותר רק חד קרא דזריקה ודאי לא מיקרי רק ב׳ כתובים הבאים כאחד כו׳:

בתוס׳ ד״ה היוצק והבולל. מה העלאה שהיא גמר עבודה: א״ל דא״כ ל״ל קרא דאשר ישחט למעט זורק נמעט ג״כ מאשר יעלה דהא ג״כ לא הוי עבודה תמה דשאני מליקה דהוי גמרינן בק״ו משחיטה דליחייב כדאמרינן בזבחים שם:

בא״ד. משום דאפשר לבטלה: פי׳ היכי דעשה מזבח בחוץ דומיא דמגיש דאיירי ע״כ גם בכה״ג דהא הגשה בקרן המזבח הוא וכיון דהוי בחוץ עבודה שאפשר לבטלה לא מיקרי עבודה ולכן ל״ק דהא איכא חטאות הפנימיות דבהן הוי הולכה עבודה שאי אפשר לבטלה דהא צריך לשחוט בחוץ ולהזות בפנים וכדאמר רשב״ל בזבחים (דף י״ד ע״א) דהא לענין הולכה בחוץ איירינן הכא והולכה בחוץ לעולם הוי אפשר לבטלה דבחוץ לא שייכי חטאות הפנימיות אכן לפי מה שכ׳ התוס׳ בקדושין (דף ל״ז ע״א) דהא דלא חשיב הולכה בכלל עבודות הנוהגות באנשים ולא בנשים משום דבכלל קבלת דם הוא דהא הולכה לא כתיב בקרא בפירוש א״כ גם הכא הוי מצי לתרץ כן:

בא״ד. מה״ט דיש אחריהן עבודה: א״ל דהא תיכף אח״כ כתבו דמהדלקה ל״ק משום דלאו עבודה היא אלמא דהדלקה לא חשיב עבודה די״ל דהטעם דהדלקה לא חשיב עבודה כתב רש״י ביומא שם משום דהשלהבת עולה מאליה א״כ דוקא לענין זר העובד לא חשיב עבודה דליחייב עליו דעבודה שנעשה דהיינו שנדלק הנר נעשה ע״י שלהבת דנדבק בו ולא ע״י המדליק אבל לענין עבודה תמה שפיר הוי עבודה דלא מקרי העבודה שלפני הדלקה עבודה דהא אכתי יעשה בהנר עבודה אחרת דהיינו הדלקה ובזה אין קפידא אם יעשה ע״י עצמו או ע״י המדליק: עם ד״ה המולח. כדתניא הניף והגיש: ברייתא זו לא נמצאת ובמנחות (דף י״ח ע״א) בד״ה לא מלח כתבו התוס׳ ג״כ תנופה קודמת למליחה כדתניא סוטה (די״ט) והניף והגיש קמץ ומלח ומקטיר עכ״ל ולא זו בלבד דהך והניף והגיש לאו ברייתא היא בסוטה (שם) אלא מתניתן אלא דגם שם לא הוזכרה מליחה ולכן נ״ל דהתוס׳ כוונו להך ברייתא דמייתי בסוטה (דף י״ד ע״ב) סדר מנחות כיצד ומפרש התם הגשה קודם למליחה והתוס׳ נקטו סדר עבודה בקיצור אך דלפ״ז צ״ל דמה שנקטו והניף שגרא דלישנא דמתניתן דסוטה נקטו דהנפה לא הוזכרה בברייתא שם: