א״ל השאילני פרתך א״ל אינה פנויה א״ל קונם שדי שאני חורש בא לעולם – פי׳ השואל אמר כן מפני שהקפיד המשאיל שלא רצה להשאילו לו א״נ שבעל הפרה אמר כן כדי להפיס דעתו של זה שיאמין בו שיהא שדה זה שיחרוש בה קונם אם היא פנויה והראשון מתישב יותר בלשון המשנה אבל הדין שוה הוא בשניהם.

אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים – פי׳ לחרוש בה אפילו בשדהו שלא נתכוין האוסר אלא שלא יחרוש בה הוא עצמו.

ואם אין דרכו לחרוש בשעת הנדר הוא וכל אדם אסורים – פי׳ לחרוש בפרה זו בשדהו דכיון שאין דרכו לחרוש אין משמע נדרו אלא שלא יהנה בחרישתה בשדהו ודוקא בכה״ג אבל אם אמר כן השואל מתחלה שלא בהקפדה ששאל מחבירו פרה לשאר מלאכות וזה היה חושש שמא יחרוש בה ואמר הלה שאינו רוצה אותה לכך ואמר קונם שדה שאני חורש בה לא היתה הכוונה אלא שלא ישמשנה בחרישה ואפילו על ידי שליח והוא וכל אדם אסורין לחרוש בה בשדהו וכן כל כיוצא בזה ומכאן כלל גדול שהנודר או הנשבע שלא יעשה דבר פלוני אם דרכו לעשותה בעצמו הוא אסור ואחרים מותרים לעשותה לצרכו ואם אין דרכו לעשותה לעצמו הוא וכל אדם אסורין לעשותה לצרכו.

המודר הנאה מחבירו ואין לו למודר מה יאכל הולך המדיר אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הימני הנאה ואיני יודע מה אעשה – פי׳ שהייתי רוצה לההנותו. החנוני נותן למודר משלו מה שירצה וחוזר ונוטל מה שנתן לו מן המדיר ולא דמיחייב מדיר למיתן ליה מידי שהרי לא אמר לו שיתן וכל שנותן בשביל חבירו או שמתחייב או שנעשה בשבילו ערב או קבלן שלא על פיו אין חבירו חייב לו כלום אלא הכי קא אמרינן שאם רצה המדיר נותן לחנוני מה שנתן למודר שכיון שלא עשאו לחנוני שליח ולא נתן על פיו ואילו ירצה לא יפרע כלום לחנוני׳ אין המודר נהנה אלא משל חנוני ומסקנא בכתובות בפ׳ המדיר דכל דכן דשרי ליה למימר כל הזן אינו מפסיד דבהא נמי לאו שליחותיה עביד אבל אסור לו לומר כל השומע קולי יזון דהאי שליחות הוא ומיחייב ביה כדאמרינן במסכת גיטין (דף סו.) מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי כותבין ונותנין לו.

היה ביתו – של מודר לבנות.

גדרו לגדור שדהו לקצור הולך לו אצל הפועלים וכו׳ – הן עושין עמו ובאין ונוטלין מזה שכרן.

היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחד מהם מתנה גמורה והלה מותר בה – פי׳ דאיהו מדידי׳ אדריה והשתא לאו דידי׳ הוא.

ואם אין עמהם אחר – לזכות לו.

מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי אלו מופקרים לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל – פי׳ דמהפקירא זכי.

ורבי יוסי אוסר – ובגמ׳ שקלינן וטרינן ואסיק רבא (דף מג:) דלכ״ע הפקר אינו כמתנה ומכי אפקריה נפקא ליה מרשותיה לאלתר אע״ג דאכתי לאזכי ביה חד אלא דמדרבנן כל היכא דלא זכי ביה חד יכול לחזור בו תוך ג׳ מים דכי הדר איהו גופיה תוך ג׳ ימים ולא זכי ביה לא חשיב כזוכה מן ההפקר אלא כעוקר דבריו הראשונים לגמרי כאילו לא הופקר לעולם וזה תקנת חכמים הוא מפני הרמאים שהיו מפקירים נכסיהן לפטרן מן המעשרות ואחר חוזרין וזוכין בהן אבל אחר ג׳ ימים אין יכול לחזור בו כלום וליכא למיחש למערימין שאין אדם מפקיר שדהו ג׳ ימים מפני הערמה זו שמא יבא אחר לזכות והכי פריש עולא בגמ׳ אליבא דרבה.

תו אמרינן בגמרא אליבא דידיה אמר ר׳ יהושע בן לוי דבר תורה הפקר אפילו באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו חכמים בג׳ כדי שיהא אחד זוכה ושנים עדים אבל בשעת הדחק כגון זו של משנתנו אוקמוה אדינא דאורייתא וסגי בחד וכן בההיא דבבא מציעא פ׳ אלו מציאות (דף ל:) וההיא נמי דפרק קמא דשבת (דף יח:) דאמרינן אליבא דב״ש דאית להו שביתת כלים דנר וגינית מפקר להו בין השמשות ואפילו ביניה לבין דיליה וכן ההיא דפ׳ קמא דפסחים (דף ו:) דאמרינן הבודק צריך שיבטל והבטול הוא מדין הפקר כדמוכח התם דאקשינן מסופי תאנים וכולה שמעתא אתא לרבא ולר׳ יהושע בן לוי אפילו לר׳ יוסי דבשעת הדחק לא בעו רבנן הפקר בפני ג׳ ואוקמוה אדאורייתא ולא בעינן נמי דזכי ביה חד ואע״ג דמודו רבנן דתוך ג׳ ימים יכול לחזור בו מ״מ כל כמה דלא חזר בו הפקר גמור הוא כל שכן דההיא נמי דרבנן היא והא אסיקנא דאע״ג דלא מטי לרשותא דחד הוי הפקר וטעמא דר׳ יוסי משום דחייש למתנה שתהא בהערמה כמתנת בית חורון כדאיתא לקמן במכילתין (נדרים מח.) ורבנן סברי דלא גזרינן והלכתא כוותייהו.

מתני׳ בפרקא בתרא דמכילתין (נדרים פח.) המודר הנאה מחתנו. פי׳ שחתנו מודר הנאה ממנו.

ורצה לתת מעות לבתו – פי׳ ואם נותנן סתם זכה בהן בעלה דמה שקנתה אשה קנה בעלה.

אומר לה הרי מעות הללו נתונין לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך – פירוש דהשתא סילק רשות הבעל ממתנה זו לגמרי ולא זכה הבעל מיד האב ונמצא שלא ההנהו ואם היא נתנה כלום לבעלה אח״כ אין בכך כלום כההיא דתנן לעיל (דף מג:) שנותן לאחר במתנה והמודר נוטל מידו והא נמי דכוותה היא והיינו דכשהיא נושאת ונותנת לפיה אע״ג דלא סגיא דלא משתריש ליה לבעל מזוניה ונמצא שהוא נהנה מאליו מ״מ הוא לא נתן לה כלום דהא ודאי המודר הנאה מחבירו מותר לתת מתנה לבניו שיאכלו וישתו ואפילו מאן דפליג (דף לג:) בפורע חוב של חבירו בהא מודה דשאני הכא דכיון שהלוה מודר ממנו והוא כשנותן למלוה אמטולתיה דלוה דיהיב למפטריה מחזי כמאן דמהני ליה ללוה אבל הא דהכא לאו אמטולתיה דחתנו יהיב לבתו ולפרוע חובו של חתנו אלא מתנה הוא דיהיב לברתיה מחמתה וכיון דיהבה ניהלה באנפא דלא זכי בה בעל השתא אי בעל מתהני מינה בתר הכי לית לן בה וזה פשוט מאד.

גמ׳ אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך – פירוש שלא נתן לה אלא לדבר מיוחד וידוע אין זכות הבעל חל במתנה זו.

אבל אמר מה שתרצי עשי – פי׳ שנתן לה מתנה מוחלטת לעשות חפצה בלא עכוב הבעל שסלק זכותו ממנה שלא יהא לו בה רשות קנה יתהון בעל דכיון דלדידה יהיב לה לגמרי לכל מידי חל זכותה וכיון שהיא זכתה כלל יד הבעל כידה וא״א לו לסלק זכותו של בעל בשום פנים כל היכא דאיהי זכיא לגמרי והרי הוא כאומר לחברו זכה במתנה זו לגמרי ע״מ שלא יזכה בו חצי גופך דהוי מלתא דלא אפשר.

ושמואל אמר אף מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל – פי׳ דכי אמור רבנן דידו של בעל כידה או עדיפא מידה היינו מסתמא אבל אפשר ע״י תנאי לסלק זכותו של בעל ממנה ושיהא לה יד באפי נפשה כפנויה דלא הוי בעל כגופה ממש שלא יהא אפשר לזכות לה בסלוק זכות בעלה.

מתקיף לה ר׳ זירא כמאן אזלא שמעתין דרב כר׳ מאיר – פי׳ דאמר בפ״ק דקידושין (דף כג:) דיד עבד כיד רבו דמי וה״ה דיד אשה כיד בעלה ואפ״ה מודה ר״מ באומר לאשה אין לך בה אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך וכו׳ כתב רבינו ז״ל והלכתא כשמואל פירוש האומר לאשה קני ע״מ שלא יהא לבעליך רשות בהן לא קנה יתהון בעל דיד אשה אי כיד בעלה דמי או לא דינא הוא וקי״ל הלכתא כשמואל בדיני ועוד דהא אמרינן דרב כר״מ ולית הלכתא כר״מ דיחידאה הוא ועוד דסוגיין בעלמא כשמואל דמפרקינן בפרק בן סורר (דף עא.) ובנזירות בפ׳ מי שאמר בתרא (דף כד:) דאקני לה אחד מנה ואמר לה ע״מ שאין לבעליך רשות בהן פי׳ ומדנקיט האי לישנא דשייך בשמואל ולא נקט דאקני לה אחר מנה לעשות דבר ידוע שמעינן דבהאי לישנא סבירא ליה לתלמוד דמסתלק בעל ואע״ג דא״ר אלעזר בפרק האשה נקנית כל כה״ג פירוש שאם מתנה לעבד ע״מ שלא יהא לרבו רשות בה דכ״ע בין ר״מ בין רבנן לא פליגי דמה שקנה עבד קנה רבו והכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחר מנה לעבד ע״מ שיצא בו לחירות דרבי מאיר סבר קנה עבד וקני רביה ורבנן סברי קנה עבד ולא קני רביה דאלמא במזכה לעבד לגמרי שלא ייחד המתנה לדבר ידוע והא משמע דאתיא כרב ודלא כשמואל. דעבד שאני דקסבר רבי אלעזר דאע״ג דבאשה כי אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן לא קנה יתהון בעל לרבנן גבי עבד מודו ליה לר״מ דבעי למימר ע״מ שאין לרבך רשות בהן אלא מה שתאכל או שתצא בו לחירות וכי אמר ליה הכי לא קנה רבו כלום כסתמא דהא מתניתין דקתני האי לישנא גבי אשה וה״ה דמהני גבי עבד דהא ליכא דמפיק לה למתני׳ מדר״מ פירוש דהא סתמא הוא וסתם מתניתין כר״מ ורב מפיק לה מדרבנן ומוקים לה כר׳ מאיר וכיון דלגבי אשה אהני האי תנאה פירוש כשייחד המתנה לדבר ידוע ה״ה גבי עבד דלר״מ יד עבד כיד אשה דמי פירוש דלרבנן הוא דאיכא הפרש לר׳ אלעזר בין עבד לאשה באומר על מנת שאין לרבך או לבעלך רשות בהן דאשה דלא מהניא קנין הגוף אפשר לסלק ידו של בעל ע״י תנאי ושיהיה לה יד גמורה אבל עבד כנעני דקני קנין הגוף ידו ויד רבו חד גופא הוא וא״א לעבד לזכות לגמרי שלא יזכה הרב כשם שא״א לסלק גוף האדם שיזכה חציו ולא יזכה חציו האחר אבל כשהמתנה לדבר ידוע ומיוחד מהני שאף הרב יזכה בעבד לאותו הדבר ידוע דלעבד גופיה לא אתני ליה אלא לאותו דבר ולא אפשר דליזכי הרב טפי מן העבד ומסתייה דליהוו כי הדדי.

וההיא דמוקים רבי אלעזר פלוגתייהו דר״מ ורבנן בעבד ע״מ שיצא בו לחירות ובאשה על מנת שתפדי בו את המעשר ואפילו בהאי לישנא שייחדה לדבר הידוע לר״מ לא אמר כלום ואילו הכא במתני׳ פירוש דאוקמה רב כר״מ משמע דמודה ר״מ כשייחדן לדבר ידוע דמהני תנאה ולא קנה בעל לאו דאמר לה ע״מ שאין לבעליך רשות בהן אלא שתצא בו לחירות או שתפדי בו את המעשר פי׳ שאמר שתי לשונות אלו בפי׳ שסילק וכו׳ הרב והבעל ושייחדה במתנה לדבר ידוע דבהא מודה ר״מ דמהני תנאה כדאיתא במתני׳ דהכא אלא בדאקני לעבד סתם ע״מ שתצא בו לחירות כלומר שתתן לרבך בפדיונך ולאשה נמי ע״מ שתפדי בו את המעשר דר״מ סבר כי א״ל קני קנה לגמרי וכל קנין דעבד ואשה יד בעלים עמהם לאלתר כיון דלא ריקן רשותן בפי׳ שלא אמר שאין להם רשות בהן דכל כמה דלא אמר הכי בפי׳ אע״ג דאמר הכי בדעתיה לא מסתלקי דהאי לישנא משמע שיקנו הם לגמרי ויעשו בו דבר ידוע הלכך כי אמר שיעשו בו דבר ידוע לאו כלום קאמר שכבר קנו הם לגמרי וקנו הבעלים ורבנן סברי דכי מייחד להו לדבר ידוע כמאן דמפרש סלוק בעלים דמי שלא יזכו הם ולא בעלים לגמרי אלא לאותו דבר ידוע דהא ידע מקנה שאם מזכה לעבד ולאשה לגמרי לא סגיא דלא זכו בעלים והוי ממונם ושוב אי אפשר להתקיים מנתו ותנאו שיצא העבד בו לחירות ושתפדה בו האשה את המעשר הלכך אומדנא דמוכח הוא וכמאן דסלק רשות בעלים בהדיא דמי וכל היכא דפריש שתי לשונות בהדיא אפי׳ ר״מ מודה דמהני תנאה דלדידיה נמי לא אקני אלא לדבר ידוע כסתמא דמתני׳ דהכא דליכא דמפיק לה לדר״מ זה פי׳ דברי רבינו אבל יש לנו פי׳ אחר ותירוץ אחר נכון ואין לנו לכותבו בכאן שאין לנו אלא לפרש דברי רבינו ז״ל. אשתכח השתא לפום האי שטתא דכי אמר לה שתי לשונות בין בעבד בין באשה מהני תנאה ואפילו לר״מ והיכא דלא אמר אלא חד לישנא מינייהו בלחוד לר״מ לא מהני תנאה ולרבנן מהני תנאה וכיון דקים לן כרבנן אשתכח דבכלהו קנתה אשה ולא קנה בעלה ובעבד קנה הוא ולא קנה רבו.

כתב רבינו ז״ל ורבוותא קמאי וכו׳ הכין פסקו באשה כשמואל ואיכא מ״ד דאי אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן קנה יתהון בעל. פי׳ כיון דלא אמר אלא חד לישנא בלחוד אבל אמר שתי לשונות לא קנה יתהון בעל כלישנא דשמואל ורב וכלישנא דמתני׳ והך מימרא לאו מעליא הוא דלא קאמר שמואל אפילו מה שתרצי עשי לא קנה בעל אלא למימרא דאע״ג דלא מייחד מתנתה לדבר ידוע אלא דמקני לה לגמרי לכל רצונה בלא עכוב הבעל לא זכי בהון הבעל ולאפוקי מדרב דבעי דליקני לה לדבר ידוע דוקא דודאי כי מקני לה לעשות בכל חפצת נפשה היינו דמתני לה שלא יהא לבעל בה רשות ואדרבא לישנא גריעא הוא טפי דכל מאן דיהיב מתנה כמאן דאמר לה מה שתרצי עשי דאמר לה קני וכל מאי דקני איניש מה שירצה עושה בהן וא״כ האי לישנא דשמואל לאו בדוקא נקט ליה דאמר לה הכי אלא לישנא בעלמא שריקן רשות הבעל ממנה כדי שתעשה בה מה שתרצה וכינוי הוא לשון זה לאמר ע״מ שאין לבעליך רשות בה דהא כי עבדא מינה מאי דבעי אין לבעלה בה זכות ובעלמא בתלמודא בההיא דפרק בן סורר ודנזירות לא נקט תלמודא תרתי לישני אלא חד לישנא דאקני לה אחר ע״מ שאין לבעליך רשות בו אלמא בחד לישנא סגי ולא בעי למימר תרתי לישני ובהכי סליק פירקא. תושבחתא למארי שמיא וארקא.