(1) 
וּשְׁמַע מִינַּהּ אמָעוֹת בְּעָלְמָא חוֹזְרִים.:
וּשְׁמַע מִינַּהּ אמָעוֹת בְּעָלְמָא חוֹזְרִים.And conclude from it that generally, money that was given for a betrothal that did not take effect is returned. It is not viewed as a gift, but as a loan that must be repaid. This is evident from the fact that all the dates except the last one are considered a loan that must be repaid.
ושמע מינה מעות שנ[תנם] לשום קידושין כיון שלא נגמרו לשום קידושין חוזרין, כרב דאמ׳ המקדש אחותו מעות חוזרין, מדמוקמינן להו לר[א׳] מעות מלוהא, ושמואל אמ׳ מעות מתנה דכיון דידע [אחיה] שאין קידושין תופסין באחותו, גמר ונתן לה לשום מתנה. ומותיב רבינא על שמואל מיהא דתנן בחלה פרק ב׳ [מ״ה] המפריש חלתו .....
........ .......... החלה שאין חלה מקמח ..... ....... ...... אנא מחילנא טירחאי .... .........א]ין מוציאין חלה מחלתו ומערב עם הקמח שלו ונמצא יתר מה׳ רבעים קמח ועוד ונתחייבו בחלה, וסבר כהן דניתקנה עיסתו וקא אתי למיכלה בטיבלה. שמ׳ מי׳ דחייב הכהן להפריש מעיסתו חלה ולאכלה בטהרהב, וכן תרומה ומעשר מתבו[אתו]. ואקשינן ותיהוי חלה זה הקמח ונאמר לכהן לא תאכלנו עד שתערבהו עם אחר ותוציא ממנו חלה, כמו בתרומה מי לא תנן {דמאי פ״ה מ״י} מן הנקוב על שאינו נקוב, פיר׳ התורם או המעשר פירות מן העציץ הנקוב שהוא חייב בתרומה כתבואת הארץ .........
א. לכאורה כונתו מדמוקמינן לראשונות מעות מלוה ואינה מקודשת עד שיהא באחרונה שוה פרוטה, שמע מינה דמעות בעלמא חוזרים. וכעי״ז לשון רש״י.
ב. נלמד בספרי פ׳ קרח והובא ברמב״ם מעשר א ג. וכ״פ בשו״ע יו״ד סי׳ שלא סעיף סח שכהנים צריכים להפריש תרומות ומעשרות אך הם לעצמם, ויעוין שם בביאור הגר״א אות קיד שכתב שכן מוכח בשמעתין דאמרינן לגבי חלה, וכדכתב כאן רבינו.
ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין – כל קידושין שאינן קידושין לא אמרי׳ מעות מתנה אלא פקדון וחוזרין והיינו דקרי לה להך אוכלת ראשונה מלוה דכיון דאכלתו וליתנהו בשעת גמר קידושין לא מקדשת בהן והוה להו כפקדון שאכלתו ואיתעביד מלוה באכילתה דאי אמרת מעות בעלמא מתנה ואי לא גמיר קידושין לא בעיא לאהדורינהו השתא דגמיר לאו מקדש במלוה הוא ומתנה נמי לא הוי דהא ע״מ קידושין נתנו וגמר דבריו.
ומיהו המלוה אינה חוזרת לו דודאי גמר ליתן, אבל בעלמא דלא גמר ליתן כגון במקדש אחותו דאדם יודע שאין קידושין תופסין בה וגמר ונתן לשם פיקדון [חוזרים לו].
וכיון דרב אסיא קאי כרב אע״ג דהלכתא כשמואל בדיני לגבי דרב, נראה לי דבהא הלכתא כרבב.
א. שאמר עד שיהא באחרונה ש״פ [לפנינו אמי וכגי׳ רבינו כ״ה בכי״מ] קאי כרב שאמר במקדש אחותו מעות חוזרים.
ב. הרי זה פירוש חדש במה שאמרו וש״מ מעות בעלמא חוזרים. כל הראשונים פירשו ׳בעלמא׳ היינו כל קידושין שאינן קידושין וגם דינא דמתניתין בזו ובזו ובזו. משא״כ מקדש אחותו דבהא פליגי רב ושמואל לרב חוזרים ולשמואל אינם חוזרים. ואילו רבינו מפרש ׳בעלמא׳ היינו מקדש אחותו חוזרים, כרב, משא״כ דינא דמתניתין [וכנ׳ כל דדמי להו שאינן קידושין] בהא מעות אינן חוזרים. והיינו שכתב רבינו דרב אסי [ששמעינן מדבריו דמעות בעלמא חוזרים] קאי כרב. דאילו לפירוש שא״ר אין הכרח דקאי כרב וכמש״כ תוס׳ ד״ה דאיתמר. ולפירושו ניחא גירסת הספרים דאיתמר המקדש אחותו, בדלי״ת, עי׳ תוס׳ שם שכך היתה הגירסא לפניהם [וכ״ה בכתה״י דהש״ס] ודחו אותה לפי שיטתם. [ומה שהקשו תוס׳ דאי גרסינן דאיתמר קשה רב אדרב דלעיל פירש שלא רצה להעמידה כר׳ אמי דמוקי לה אסיפא משום דסבר מעות מתנה והכא קאמר דחוזרין, לפירוש רבינו שפירש דגם לרב אמי הוו מתנה לא קשה]. אלא שלא נתברר איך משמע מדברי רב אמי דמעות בעלמא, דהיינו במקדש אחותו, חוזרים. ועי׳ ש״ך חו״מ סי׳ שנו סק״ז שכתב: מיהו מה שהביא ראב״ן ראי׳ דרב אסי סבר כוותיה אינו ראי׳ דנראה דהוי גריס בש״ס בקידושין דאתמר בדלי״ת וכבר דחו שם התוס׳ גירסא זו והוכיחו דגרסי׳ איתמר ע״ש. עכ״ל. ודבריו צ״ת, שהרי לכאו׳ לא משום דגריס בדלי״ת כתב רבינו דר״א קאי כרב, אלא משום שמפרש בדברי ר״א ׳בעלמא׳ מקדש אחותו. וממילא גירסת דלי״ת ניחא ליה. וכמו שנתבאר.
ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין – פי׳ אם אמר לה התקדשי בפרוטה זו ובזו ובזו ובעוד שלא נגמרו הקידושין חזר בו מלקדשה לא אמרי׳ דליהוו המעות שמסר לה קודם החזרה מתנה אלא פקדון הוא אצלה וחוזרין לו וה״נ אמרינן כשאמר לה התקדשי בתמרה זו ובזו ובזו ובעוד שלא גמר דיבורו אכלה הראשונה ושניה מה שאכלה מלוה הן אצלה ולא יחולו אלא מה שהוא בעין ולכך צריך פרוטה באחרונה דאי אמרת מעות בעלמא מתנה והיכא דלא נגמרו הקידושין הוו המעות הראשונים מתנה אצלה ולא בעיא לאהדורינהו היכא דגמר דבריו לשם קידושין כי הכא נימא דיחולו הקידושין אף על אותן תמרים שאינם בעולם וכי אכלה מדידה אכלה דבשלמא בעלמא לא הוו קידושין שהרי מתנה הן אצלה כי הדר ביה מקידושין אבל הכא שלא חזר מלקדשה נהי נמי דכי אכלה הראשונה עדיין לא גמר כל הקידושין ומקדשה נמי אף בקמייתא כיון דבתורת קידושין אתו לידה דהוו כמו נתאכלו המעות דלקמן (דף נט.) דאמרינן דמקודשת כיון דבתורת קידושין אתי לידה אפילו אין שוה פרוטה אלא בקמייתא או בכולן מקודשת ויוכל להיות דבהא פליגי רב ושמואל ורבי אמי דרב ושמואל סברי מעות בעלמא מתנה ולא מיבעיא דלא בעינן שוה פרוטה באחרונה אלא אפילו כולן מצטרפות וא״כ היכי מצי קאי אסיפא והא קתני עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה אלא קאי ארישא כדפרישית ורבי אמי סבר מעות בעלמא חוזרים כדפרישית.
ושמע מינה בעלמא מעות חוזרין – מיכן מוכח דלאו באחותו בלחוד פליגי רב ושמואל אבל בכל מידי דליכא למימר אדם יודע מודה שמואל דמעות חוזרין דאם כן הוה ליה למימר לעולם בעלמא מעות מתנה ושאני הכא דאפילו שמואל מודה דחוזרין שאין לומר אדם יודע. אלא ודאי בכולהו קאמר שמואל דהן מתנה.
וש״מ מעות בעלמאא חוזרים – פירש רש״י ז״ל מדקרי להך ראשונה מלוה דכיון דאכלתן וליתנהו בשעת גמר קדושין לא מקדשה בהו דהוי כפקדון שאכלתו דאתעביד מלוה, דאי אמרת מעות בעלמא מתנה ואי לא גמיר קדושין לא בעינן לאהדורינהו הכא דגמיר לאו מקודשתב במלוה הוא, ומתנה נמיג לא הוו דהא על מנת קדושין נתנם וגמר דבריו, ולא מחוור דאי מתנה לא הוו דהא ע״מ קדושין נתנם, ליכא למשמע מינה דמעות בעלמא חוזרים, דהיכא דאיכא למימר לשום מתנה אמרינן לשום מתנה היכא דליכא למימר לשום מתנה הוה דאמרינן לשום פקדון וחוזריןד, ועוד דאם אפשר לומר לשם קדושין נתנו בין למאן דאמר מעות בעלמא חוזרין בין למאן דאמר מתנה הוא הוה אמינא לשם קדושין נתנו ואעפ״י שנתאכלו מקודשת, שלא אמרו מעות בעלמא פקדון ומתנה אלא במקום שאין קדושין תופסין ואי אפשר שלשם קדושין ניתנו, כדמפרש בגמרא אדם יודע וכו׳. ותו קשיא לי אי כפרש״י ז״ל שמואל דאמר מעות בעלמא מתנה אמאי אוקמא למתני׳ ארישא והא ניחא ליה מתני׳ כפשטה דאסיפא קאי ואפילו בקמייתא מקודשת, דכיוןה דליכא למימר מעות מתנה קדושין הוי ואעפ״י שנתאכלו מקודשת. ויש לתרץ בכל זה ולומר דהכי דייקינן בגמר׳ והכי קאמרינן שמע מינה מעות בעלמא חוזרין ופקדון הם ביד האשה ואין לה רשות להוציאם אעפ״י שנתנו לה לטבועין בלשוןו קדושין דהיינו שלא להחזיר, ואף כאן נמי יש לומר דכל זמן שלא נגמר הקדושין נמי המעות פקדון הם ביד האשה ואין לה רשות להוציאם הלכך כשאכלתם נעשו מלוה, שאם תאמר מעות בעלמא מתנה דאפילו במקום שאינן קדושין כלל כגון מקדש אחותו כיון דאמר לה בלשון קדושין דהיינו שיהו שלה אינן חוזרין ויש לה רשות להוציאם לעצמה כל שכן הכאז דיש לה רשות להוציאם מעתה, והוה ליה כדין מקדש באלו דכי אכלה דנפשה קא אכלה הלכך אינן נעשים מלוה לעולם, ואפילו אוכלת אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת. והיינו דקשה ליה לשמואל ומוקי לה ארישא. והא דאקשי בגמר׳ בפשיטות והא מלוה היא דכיון דלא גמרי קדושי הוה ליה הלואה ואמר רב וכו׳ משום דמתני׳ קתני באוכלת אם יש באחת מהן, דאלמא הראשונות אינן מצטרפות על כרחך היינוח (ועכ״ז)1 משום דהלואה נינהו משום הכי נקיט בגמ׳ סברא דמעות חוזרין ומקשי לה בפשיטות מדרב, כנ״ל על דרך פירוש רש״י ז״ל:
ושוב מצאתי נוסחא ישנה שכתוב בה והא מלוה היא אמר ר׳ יוחנן הרי שלחן וכו׳, ומפקא כל אידך לישנא, דכיון דלא גמרי קדושי ואמר רב וכו׳. וכמה היא מיושרת נוסחא זו דממתני׳ גופה קא דייק לה דמלוה היא ואינה מקודשת במלוה, ואלמלאט מתני׳ לא הוה קשיא כלל לרב דאיכא למימר לאו מלוה היא כדפרישית. וי״מ אותה בלשון אחר לומר דהא דאמרינן שמע מינה מעות בעלמא חוזרין, הכי פירושה דהכא נמי י״ל מעות פקדון או מתנה, דכיון דלא גמרי קדושין ולא ערבן לגמרי לומר התקדשי לי באלו לרב הוו פקדון ולשמואל מתנה, וקא דייק רבא מדקתני אוכלת דבעינן שוה פרוטה באחרונה שמע מינה מעות בעלמא חוזרין, ולהכי קתני בזו ובזו במנחת אם יש בכולן דהוו פקדון ובאוכלת אם יש באחרונה שנעשו מלוה, דאי ס״ד מעות בעלמא מתנה מאי שנא אוכלת ומאי שנא מנחת, אי (הכי)2 הכאי מתנה הוו אפילו מנחת עד שיהא באחרונה פרוטה, ואי לא הוו הכא מתנה משום דאפשר לן לצרופינהו אפילו אוכלת עד שיהא בכולן, ולהכי קשיא מתניתין לשמואל כדפרישית:
הא דאמרינן אין מפרישין חלה מקמח, משום דכתיבכ עריסותיכם. איכא דקשיא ליה בתרומה נמי כתיבל דגנך, והיינו לאחר מירוח דאידגן, ואף על פי כן אם הקדימה בשבלים תרומתו תרומהמ, אלמא כי כתיב קרא לכתחילה כתיב לומר שלא נתחייב עד שעת דיגון ואם הקדים יצא, הכא נמי נימא הכי. וצריך תלמוד. ואיכא למימר התם דרחמנא רביא דכתיבנ והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר, ולא תרומה ותרומת מעשר מן המעשר, ומוקמינן לה בשהקדימו לוי לכהן בשבלים כדאיתא בברכות (מ״ז.) ובפסחים (ל״ה:), וממילא שמעינן דחייל עליה שם מעשר בשבליםס. ולי נראה דאף חלה נמי כתרומה מה התם דגן ולא פחות משליש אף הכא עיסה ולא קמח, ומה התם אוכלין עראי עד שימרח ואם תרם תרומתו תרומה אף הכא נמי אוכלים עראי עד שתתגלגל ומשנתנה מים אם הפרישה חלתה חלה. קצרו של דבר קמח3 כפירות מחוברים נתן מים כמי שתלש ולא מרח גלגל כמירוחע:
א. נוסף ע״פ כת״י.
ב. ע״פ כת״י. ובנדפס: מקדש.
ג. ע״פ כת״י. ובנדפס: וה״נ מתנה.
ד. נוסף ע״פ כת״י.
ה. בכת״י אינו.
ו. ע״פ כת״י. ובנדפס: לשם.
ז. בכת״י אינו.
ח. נוסף ע״פ כת״י. ורא״ז הגיה: ועכצ״ל. אך לפי הנוסח בכת״י אין צורך להגיה.
ט. ע״פ כת״י. ובנדפס: דאלמלי.
י. ע״פ כת״י. ורא״ז הגיה: הני. אך לפי הנוסח בכת״י אין צורך להגיה. ובכת״י ניו יורק 741: אי הכא הוו מתנה.
כ. במדבר טו, כ.
ל. שם יח, ד.
מ. ברכות מז ע״א.
נ. במדבר יח, ח.
ס. וכן כתב הר״ש משאנץ תרומות פ״א מ״י. אך הריטב״א הקשה שכיון ששם תרומה אחת היא למה לא לומדים ממעשר לתרומה וחלה. ועיין בתורת הארץ להגר״מ קלירס (ח״א פ״ד אות לח) מה שיישב קושית הריטב״א.
ע. בחידושי ר׳ חיים (ביכורים פ״ח ה״ו ד״ה אלא) כתב שחלוק גדר הבאת שליש בפירות לענין תרומה ומעשר מדין נתינת מים לענין חלה. שהמחייב בתרומות ומעשרות הוא דגנך, ודיגונך, שבהבאת שליש חשוב דגנך וקודם לזה לא חשוב דגנך, וזה רק משהביאה שליש וקודם לכן לא חשוב דגנך, ובהבאת שליש נשלם בו דין דגנך והוא מדיני החיוב של תרומות ומעשרות, אך חיוב חלה תלוי בשם עיסה, וחלות שם עיסה תלוי בגלגול לבד, ונתינת המים אינה שייכת לדין החיוב של חלה, אלא יסוד של נתינת המים הוא דין לענין הפרשת חלה, שרק אחר נתינת מים חל בה קריאת שם של חלה. ולכן הפקר פוטר רק בשעת הבאת שליש, או בשעת גלגול אך לא בשעת נתינת המים. ובאבי עזרי (שם) כתב, שלדברי רבינו בדין שאם היה הפקר אחר שנתן מים ולא גלגל פטור מחלה כמו הפקר לאחר שהביאו שליש שפטור מתרומות ומעשרות, אבל לתירוץ הר״ש משאנץ והרשב״א שיש חילוק בין תרומות ומעשרות לחלה, יוצא שחלה שונה מתרומות ומעשרות ואף שלא נתחייב יחול שם חלה, כי קמח אינה חלה, ומה שחל שם חלה אחר נתינת מים קודם גלגול הוא מהדין המסוים שיש בחלה אבל אין זה שייך לדין חובת חלה, ובדין שהפקר אחר נתינת מים אינה פוטרת כשחר וזכה בה. והעיר שם שלדברי רבינו אף אם הנתינת מים היה בתור הפקר פטור מחלה, ולא רק אם הגלגול היה בתור הפקר.
1. הגהת הגרא״ז: ועכצ״ל.
2. הגהת הגרא״ז: הני.
3. הגהת הגרא״ז: לשון זה צ״ע דמקודם דימה קמח לקודם שהביאו שליש, וברשב״א וריטב״א הביאו בשמו הדמיון רק לקודם הבאת שליש, וביו״ד סי׳ שכ״ז ס״א דמפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימים והוא בטור בשם הרא״ם מהא דפירות מחוברים לכשיתלשו ועיין תוס׳ נזיר די״ב. ובפירות קודם שהביאו שליש לא מהוי, ואולי גם בקודם שהביאו שליש אם היו בידו הוי מהני אלא דאין בידו, ולכן בטעמא דימה רבינו לקודם שהביאו שליש ולענין דינא דמי למחובר.
באחרונה ואע״ג דקדשה נמי בקמייתא דהו״ל מלוה מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה.
אינה מקודשת דהא קאמר שאם ראשונה שוה פרוטה ולא האחרונה אינה מקודשת דמלוה היא.
דעתה אפרוטה כדפרישנא –
מעות בעלמא שנתנו שלא לשם קדושי׳ והם אינם יכולים להיות אלא מעות בעלמא ולא קדושי׳ חוזרים דהא הכא אם יש בראשונה שוה פרוטה ולא באחרונה אינם קדושין וקא קרי מלוה אלמא חייב להחזירן דאי הוו מתנה הויא מקודשת. ומסתברא דל״ג דאיתמר אלא איתמר דמילתא באנפי נפשה היא דכי אמרי׳ הכא מעות בעלמא דומיא דהכא שחשב לקדשה במלוה והוו קדושי טעות ודכוותה תניא בפ׳ המדיר קדשה בטעות כיצד כגון שקדשה בפחות משוה פרוטה וקדושי טעות הם ואסיקנא בפ׳ המדיר דמעות חוזרין ואפי׳ לרב דאמר בפ׳ מי שמת לקדושין בטבועין נתנו כלומר דלא הדרי ואסיק דרב אשי כוותיה. אבל לענין פלוגתא דרב ושמואל הא קי״ל הלכתא כשמואל בדיני והוו מעות מתנה וכן פסק הר״ם בזכייה פ״ש.
לא שנו – דהיתה אוכלת ראשונה בעינן שיהא באחרונה שוה פרוטה.
באלו – נגמרו קדושין בבת אחת תכף שאמר באלו וכי שקלא ואכלה דידה אכלה ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת.
במלוה – אע״פ שהיא בעין.
מאי לאו בהא פליגי – שהלוה אותה ובעוד שהמעות בעין ולא הוציאם אם אמר לה התקדשי במלוה שיש לי אצליך אינה מקודשת דלא מטי הנאה לידה שהרי בידה להוציאם ואינו יכול לחזור בו. ומר סבר לאו להוצאה ניתנה דכל זמן שלא הוציאה הלוה יכול מלוה לחזור בו אם קדש בו האשה ודאי מטיא לה הנאה שעתה יכולה להוציאו בתורת שלה ור״ש פי׳ להוצאה ניתנה שהלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמיד בעסק שתהא מצויה תמיד. ומסתברא דבכה״ג איירי פלוגתייהו.
במכר שקנה קרקע בכסף מלוה שהוא חייב לו או מטלטלין לקבולי מי שפרע ואפי׳ המלוה בעין אשתכח השתא דקי״ל מלוה להוצאה ניתנה שאם קנה קרקע במלוה לא קנה כלל והמטלטלין אינו מקבל עליו מי שפרע. והר״ם ז״ל כתב בקנין פ״ז דקנה קרקע במלוה הוי קנין גמור ומטלטלין לקבולי עלייהו מי שפרע. ודעתו דהא א״ר יוחנן דבר תורה מעות קונות ל״ש מעות בעין ול״ש מעות הלואה והיינו דאקשי ליה בפ׳ הזהב מייחד כלי להלואתו דלאחר שהלוה אותו משמע והאי שיטה דהכא דלא כר׳ יוחנן היא וליתא ואפשר דאליבא דרשב״ל היא דאמר משיכה מפורשת מן התורה ולא מעות ולדידיה קרקע שנקנה בכסף וחזינן לה משדות בכסף יקנו דוקא במעות שהן בעין.
במילי אוחרי בדבר אחר [ומר סבר לא כסיפא לה מלתא כו׳] ומסתברא דהלכה כי״א דאפי׳ מנה חסר דינר מקודשת דלא כסיפא מילתא למתבעא וכן נראה דעת הרי״ף והר״ם שלא הביאו זה.
אינה מקודשת אפי׳ קבלה עליה אחריות דמלוה היא. כפקדון ואם יש במלוה בעין שוה פרוטה מקודשת דיכול לחזור בו המלוה כדמפרש.
במאי קמיפלגי בלהוצאה ניתנה סוף סוף כתנאי אמר רב לשמעתיה.
אשכחתינהו כלומר לעולם להוצאה ניתנה דברי הכל כששלח בו יד דהואיל והוציא ממנה פרוטה הרי החזיק בה ואין הבעלים יכולים לחזור בה והכא שלא הוציא ממנה כלום הלוה עדיין פליגי אם היו ביד המלוה כל זמן שלא הוציא הלוה כלום ממנה ואע״פ שהוא בידו או לא.
לאונסים אם המלוה היא עדיין בעין ביד הלוה ונאנסה שנגנבה או אבדה מחייב באחריותה.
לחזרה אם יכול לחזור בו המלוה כל זמן שהוא בעין ביד המלוה.
השואל קרדום מחברו – פי׳ לזמן קצוב ולית הלכתא כרב הונא כמו שבארנו בהשואל. ביקע בו שנשתמש בו קנאו לאותן ימים ששאלו. והלכה כת״ק דברשות לוה קיימא ואינו יכול לחזור בו.
לית להו דר׳ ומיירי כשכתב לה שטר לקנות בו החוב ומסר לה שטר החוב.
ופסק הר״ם כחכמים דלא סמכא דעתה ואינה מקודשת אע״ג דבהא דמעמד שלשתן הלכה כר׳ מאיר דהא דרב לא שנא פקדון [ול״ש מלוה] קנה ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את הילכך מקודשת והלכתא בלא טעמא היא כדאיתא בגיטין. ובמקדש במלוה פליגי דר״מ [סבר] דאף ע״ג דאיכא בשטר ש״פ אינה מקודשת דדעתה אמלוה ולא על השטר. ור׳ אלעזר סבר אפי׳ אין השטר ש״פ (אינה) מקודשת דמקדש במלוה מקודשת ורבנן סברי מקדש במלוה אינה מקודשת מיהו דעתה נמי אשטרא ואם יש בו ש״פ מקודשת.
בשטר – אירוסין ולא בשטר חוב איירי.
מקודשת – קדושי ודאי ואע״ג דאמר לה התקדשי לי בשטר זה וקבלתו הויא מקודשת מחמת קדושי כסף אם יש בו שוה פרוטה.
אינה מקודשת – ודאי אלא ספק דהא מספקא להו הלכה כר׳ אלעזר. ומסתברא דמקדש בשטר מלוה אם יש בו שוה פרוטה מקודשת נמי דדעתה נמי אניירא כדאוקימנא לרבנן כדס״ד דבשטר מלוה פליגי ואיכא מ״ד דהואיל ואפיקנא משטר מלוה ואוקימנא בשטר קדושין כולהו מודו דבשטר מלוה דעתה אמלוה ולא אניירא.
לשמה ושלא מדעתה – ורבנן מספקא להו הלכך שמין את הנייר וכו׳.
שירים – אצעדה מתרגמינן שירים.
גמרא ש״מ מעות בעלמא חוזרים – פי׳ כשאמר לה התקדשי לי בפרוטה זו ובזו ובזו וחזר בו מלקדשה קודם נתינה אחרונה חוזרות הראשונות ולא אמרי׳ כיון דלשם קידושין נתנם וחזר בו יש להפסידם כמו שהיה מפסיד אם אמר לאחר ל׳ יום משום דלא דמי דהתם הא דאמרי׳ דלא דמי למלוה משום דנתנם לה לאלתר בתורת קידושין להתקדש לזמן שקבע לה ואם חזר בו בתוך הזמן מ״מ המעות היו קנוים לה ולא דמו למלוה שהרי נתנם לה בתורת קידושין ולא דמו לפקדון דברשות דידה קא מתאכלי אבל הכא כיון דלא מיקדשא בשיש בראשונה שוה פרוטה א״כ אינן אצלה אלא בפקדון בעלמא ולא קנאתם כלל עד גמר נתינה אחרונה כשאכלה ראשונה ראשונה נעשו מלוה וכשחזר לו קודם נתינה אחרונה חוזרים המעות כיון שלא באו לידה בתורת קידושין. ונראה דאם אמר לה התקדשי באלו וחזר בו קודם נתינת המעות דאין המעות חוזרים דאמרי׳ לקמן התקדשי לי באלו אפילו אוכלת ראשונה ראשונה מצטרפות אלמא דקונה ראשון ראשון וברשותא דידה קא מיתאכלי וכמו שפרש״י הטעם לקמן דכשאמר לה התקדשי לי כיון שגמר דיבורו קודם קבלת ראשונה לא באות לידו בתורת מלוה דמיר שנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין אבל כשאמר לה בזו ובזו כשגמר דיבורו בנתינה אחרונה כבר היו הראשונות בתורת מלוה. ועי״ל כשאמר לה בזו ובזו אפי׳ נגמר כל דיבורו קודם נתינה אחרונה אינו מקנה אותם לה בתורת קידושין עד שתקבל אחרונה כיון שחלקן זה מזה אבל כשאמר לה התקדשי לי באלו השוה כולם לקידושין לקנות ראשונה בתורת קידושין לאלתר כשתקבלנה כמו אחרונה והך מעות חוזרים לא דמי כלל למעות חוזרים דפלוגתא דרב ושמואל ול״ג דאיתמר (ולא) [אלא] איתמר ומילתא באנפי נפשה ורבי אמי מצי למיסבר כשמואל דאמר מעות מתנה ורב דאמר במקדש אחותו מעות חוזרים ס״ל דמתני׳ במעות מתנה. כדפ״ל דלרב ושמואל אם אמר בזו ובזו ואכלה ראשונה לא הוי מלוה:
ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין – פי׳ מעות בעלמא גבי מקדש אחותו ואפי׳ בלא חזרה לא חיילי קדושין שחוזרין לבעל ודידיה נינהו ופקדון הם בידה כרב ולאפוקי ההיא דאחר ל׳ יום דאפי׳ רב מודה דמעות אינם חוזרין והוו להו מתנה גמורה אי הדרי בהו או מתנה לשם קדושין כיון דבלא חזרה חיילי קדושין מה שאין כן במשנותינו דבראשונה לא מיקדשא לע לם אע״ג דלא הדרי בהו ולפיכך מעות חוזרין והא דאשמועי׳ דתנא דמתני׳ סבירא ליה לפום אוקימתא דרב אמי דמעות בעלמא חוזרין פירש״י ז״ל דשמעינן ליה מדחשיב תנא לראשונה מלוה אלמא לאו דידה הוא אלא פקדון הוא בידה מן הבעל ואי הדר ביה הדרא ליה וכרב דאמר במקדש אחותו דמעות פקדון מכיון דלא גמר קידושי׳ דאי אמרת במקדש אחותו מעות מתנה וכיון דלא גמרי קדושי׳ לא בעי׳ לאהדורינהו הכא אמאי לא מיקדשא בקמייתא דאכלה דדידה אכלה וכ״ת דהיא הנותנת שלא תתקדש בה כיון שהיא מתנה ושלה היא לגמרי טפי ממלוה הא ליתא דאפילו לשמואל הכא ליכא למימר מתנה גמורה דהתם הוא במקדש אחותו שלא גמרו קידושיו כלל אבל הכא שגמרו קידושיו ודאי לשם קדושין נתנם ודין הוא שתהא מקודשת אפילו בראשונה אלא ודאי דמתניתין לרבי אמי כרב אזלא ולא כשמואל כך נראה מתוך פי׳ רש״י ז״ל.
(1-4) והקשו עליו א״כ אפילו לרב נמי היכי שמעינן דמעות בעלמא חוזרין ולא הוו מתנה דלעולם אימא לך דהתם כיון שלא גמר קידושיו ואיכא למימר לשם מתנה אמרינן לשם מתנה כשמואל אבל הכא דליכא למימר מתנה שהרי גמר קדושיו מודה שמואל דלא אמרינן מעות מתנה אלא לשם פקדון או לשם קדושין ועוד שמואל גופיה אמאי לא אוקים מתני׳ כר׳ אמי ואסיפא קאי וקמייתא פקדון ולא דמי לאחותו דהויא מתנה מטעמא דכתיבנא והא עדיפא ליה ממאי דאוקמה ארישא דהויא אוקימתא דחיקתא ועוד כיון דאמר מר״ן ז״ל דלשמואל כיון שגמר קידושיו במשנתינו אמרת דלשם קדושין יהבינהו אע״ג דבדידה בלחוד לא חיילי קדושין א״כ תיקשי לן מתני׳ לכ״ע ואפי׳ לרב ואמאי הויא קמייתא פקדון כלל נימא לשם קדושין הוה כיון שגמ׳ קדושיו ותתקדש בה דהא ע״כ לא איפליגו רב ושמואל במקדש אחותו אלא משום דליכא למימר בה דלשם קדושין נתן אבל כל היכא דאיכא למימר לשם קדושין לשם קדושין אמרי׳ ולא לשם פקדון ולא לשם מתנה.
ויש לתרץ על דברי רבי׳ ז״ל ולומר דאיהו ה״ק דמתני׳ למקדש אחותו דמיא כדכתיבנא לעיל דבלא חזרה לא תפסי קדושין מה שאין כן במקדש לאחר ל׳ יום ובאומר התחדשי לי באלו הלכך אלו הוה סבירא לן דבמקדש אחותו מכיון דלא אפשר דחיילי קדושין אפי׳ בלא חזרה מעות מתנה ולא פקדון דין היא שנאמר במשנתינו שתתקדש בראשונה לבדה וגם שתצטרף עם האחרונות להשלים שוה פרוטה דהא אפיקתה בקמייתא מפקדון ולאו דבעל היא כלל וכי אכלה דידה אכלה מאי אמרה מתנה גמורה היא שלה כי התם ודאי ליכא למימר מכיון דאפיקתה מפקדון דכיון דאפשר בשום צד דגמרי קידושי וחיילי לאו מתנה גמורה היא אלא מתנה לשום קידושין ומכיון דחזינא דלא מיקדשא בקמייתא ולא מיקדשא נמי בהדי אידך על כרחין בעלמא במקדש אחותו מעות פקדון ומשום הכי הוו פקדון נמי במשנתינו וכי אכלה דבעל אכלה ומלוה איתעבידא גבה ולא חזיא לאיקדושי בה באנפי נפשה ולא לאיצטרופי בהדי אידך והיינו דלא אוקמה שמואל אסיפא לדידיה כיון דבעלמא אין מעות חוזרין הכא כי אכלה דידה אכלה ולשם קידושין ואיצטרופי מצטרפי ואם יש בכולם שוה פרוטה מקודשת דליכא למימר דלא תצטרף אלא למ״ד והיינו דאקשינן בריש שמעתין והא מלוה היא דכיון דלא גמרי קדושין הויא לה מלוה משום דמשמע לן דבעלמא מעות חוזרין כיון דלא גמרי קדושין וכי תימא והא מנלן דלמא התם מעות מתנה כשמואל והכא מתנה לשם קדושין והיכי קרינן לה מלוה להדיא איכא למימר דעל כרחין מתניתין דייק הכי דקתני באוכלת אם היתה אחת מהן דאלמא הראשונות אינם מצטרפת ועל כרחיה חיינו משום דהוה מלוה דאלו ס״ל בעלמא מעות מתנה הכא דין הוא שיהו מצטרפות.
ומאי דנקטינן בידן דכיון דלא גמרי קדושין לאו היינו ראייה דידן דהוו מלוה דהתם נמי לא גמרי קדושין ואינה מלוה אלא ראיה דידן מדלא מצטרפי דאלמא הלואה היא ומעות חוזרין. ויהבינן טעמא למתניתין דמשום הכי חשיב לה מלוה וסבר דמעות חוזרין משום דלא גמרי קדושין ולא הפסיק לשונו ובלא חזרה נמי לא חיילי קדושי׳ בה אע״ג דמטי לידה כדפרישנא לעיל.
ויש מיעוט נוסחאות ישנות דלא גרסי דכיון דלא גמרי קדושי הויא לה מלוה אלא הכי גרסי והא מלוה היא ואמר רב וכו׳ וזו ישרה מאד מסייעת לפירושיו ושאר הלשון הנוסף בשאר הנוסחאות לשון מר רב יהודאי גאון בפירושא דלישנא דגמרא. ואשכחן דכותא בשאר דוכתי ונתקיים בזה פירושו של רש״י ז״ל על נכון.
ויש מפרשים שמועתינו בדרך אחרת דהכי אמרינן שמע מיני׳ מעות בעלמא חוזרין מדמפלגי׳ במתניתן בין אוכלת למנחת אלמא מעות חוזרין והלואה היא ומשום הכי כי לא אכלה ומנחא קמה מצטרפא בהדי אידך דהא דידיה היא וכי אכלה לה שלחה יד בפקדון ונעשים מלוה ואינה מצטרפה בהדי אידך דאלו הוה סבירא ליה דבעלמא הוה כיוצא במשנתינו מעות אינם חוזרין אם כן הכא מאי שנא בין מנחת לאוכלת דאי מתנה גמורה הות קמייתא דלא גמרי בה קדושי אפילו מנחת נמי לא תצטרף עם השאר דהא דידה היא זו קמייתא לאו מתנה גמורה היא אלא מתנה לשם קדושין ומשום הכי במנחה מצטרפי אם כן אפילו באוכלת נמי תצטרף דהא על כרחין כל היכא דאמרת מעות אינם חוזרין לא סגיא דתהוי אלא מתנה גמורה או מתנה לשם קדושין ולא הוה פקדון ומלוה כלל. ונכון הוא.
ואיכא דקשיא ליה היכי מייתינן ראיה מקדושי אחותו להא דהכא כלל דשאני התם מטעמא דמפרש בה דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה. והא לא קשיא דהא לרב כל דכן הוא דכיון דהתם דלא גמרי נשואי כלל הוו מתנה כל שכן דזו דסוף סוף דגמרי נשואין ודעתו קרובה דהוו מתנה וכיון דבהא חזינן ממתני׳ דלא היו מתנה כ״ש דבההיא לא הוו מתנה ומאי דאמר רב אדם יודע לאו דוקא דהא במתניתין לא שייך לומר אדם יודע ואתיא כרב דאמר רב מעות חוזרין אלא ודאי לאו דוקא והכי קאמר דעתו של אדם בקדושין דכל היכא שלא יגמרו קדושין אפילו בלא חזרה אע״ג דמטי כספא לידה שיהא הכסף פקדון אצלה ויחזרו אצלו ולא יהיב לה רשות להוציאם וכדכתבינא. אבל אדם יודע דקאמר שמואל אתי שפיר כפשטה דאע״ג דיודע בודאי שלא יהנו מעשיו ואין מיקרבי אהדדי גומר ונתן לה מתנה ומשום הכי דיק מינה רבא דכל שכן שהיה לו ליתנם במתנה במשנתינו שאינו יודע כן ואפשר דמקרבי אהדדי וזה מבואר ונכון. וכיון דמתניתין לרב אמי אתיא כרב שמעינן דבמקדש אחותו הלכתא כרב.
והאי פלוגתא דרב ושמואל אשכחן להו דכוותה בעלמא בפ״ק דבבא מציעא הכיר בה שאינה שלו ולקחה רב אמר מעות יש לו דגמר ונתן לשם פקדון ושמואל אמר מעות אין לו אדם יודע שאין לו קרקע וגמר ונתן לשם מתנה וקשיא לן דהא במסכת ערכין ומייתינן לה במסכת גיטין איפליגו רב ושמואל במוכר שדהו בשנת היובל רב אמר מכורה ויוצאה כלומר יוצאה לבעלים ולא מהדר זוזי ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר והדרא ארעא לבעלים והדרי זוזי ללוקח ואמאי לשמואל לימא אדם יודע שאינה מכורה ביובל עמד וגמר ונתן לשם מתנה ואיכא למימר דהתם ליכא למימר אדם יודע דטעו וסבר דמכורה כבר קודם יובל הוא שיוצאה ביובל אבל מכורה ביובל עצמו לא תצא עד יובל אחרת הלכך לא גמר ונתן לשם מתנה ורב דאמר התם שאין המעות חוזרין לא קשיא להך דהכא ולההיא דמעות חוזרין דשאני הני דלא חיילי קדושי ולא חיילי זבוני כלל אבל בההיא דיובל חיילי זביני לגמרי אלא דרחמנא חמר דתהדר דומיא דמוכר אותו ערב שביעית והיינו דקאמר מכורה ויוצאה.
תוספות בד״ה דאתמר אית וכו׳ ועוד דאי גרסינן דאתמר קשה דרב אדרב וכו׳ עכ״ל כן הוא לפי מה שכתבו כן לעיל דיכול להיות דרב ושמואל פליגי בהא אדרבי אמי אבל ודאי דאין זה מוכרח דאיכא למימר דרב נמי סבר כהא דרבי אמי דמעות חוזרין והא דלא מוקי ליה כוותיה משום דס״ל מלוה ופרוטה דעתה אמלוה וק״ל:
מעות בעלמא חוזרים. ומצאתי להריטב״א ז״ל שכתב דיש מפרשים דאי ס״ד דמעות מתנה אפילו במונחות לא היו מצטרפות וכתב ע״ז הפירוש שנכון הוא וקשיא לי דא״כ מאי קאמר ש״מ מדרבי אמי תלת דהא מילת׳ לאו מדרבי אמי שמעינן לה אלא מגופה דמתניתין שמעינן לה שפיר אע״כ כפרש״י ותוספות וא״כ לרב ושמואל דמוקי לה ארישא לאשמעינן הא מילתא וק״ל:
תוספות בד״ה וש״מ מעות בעלמא כו׳ ולכך צריך פרוטה באחרונה כו׳ עכ״ל. היינו בין לענין דלא מיקדשה בקמייתא אי ש״פ משום דה״ל גזל כיון דמעות חוזרין וה״ל מקדש במלוה ובין לענין דאין כולן מצטרפות לש״פ והיינו לשיטת מהרש״א משום דה״נ ה״ל גזל ולשיטת מהרש״ל לפי מ״ש בסמוך היינו משום דאין כאן ממון כלל דקמא קמא אחיל לה ואין כאן לא מלוה ולא גזל והא דמסקו בסוף דבריהם דאי אמרינן מעות מתנה אפילו אין ש״פ אלא קמייתא או בכולן מקודשת נמי אתי שפיר אפילו להשיטה שכתבתי בשם מהרש״א ז״ל דכיון שגמר הקידושין הא קמן דלא אחיל ושפיר יש להן להצטרף כן נ״ל ודו״ק:
ושמע מינה [ולמד מכאן]: מעות בעלמא [סתם] של קידושין שלא חלו — חוזרים, שאם נתן לאשה מעות לשם קידושין, ולא חלו הקידושין — אין אנו אומרים שנתן לה את המעות הללו כמתנה, אלא הרי הם כמלוה וחייבת להחזירם. שהרי במשנתנו התמרים שאכלה אינן נחשבות לה כנתינה לשם קידושין אלא כמלוה, ואינה מתקדשת אלא בתמרה אחרונה באם שווה פרוטה.
And conclude from it that generally, money that was given for a betrothal that did not take effect is returned. It is not viewed as a gift, but as a loan that must be repaid. This is evident from the fact that all the dates except the last one are considered a loan that must be repaid.
הכל
(2) אִיתְּמַר הַמְקַדֵּשׁ אֲחוֹתוֹ רַב אָמַר מָעוֹת חוֹזְרִים וּשְׁמוּאֵל אָמַר במָעוֹת מַתָּנָה רַב אָמַר מָעוֹת חוֹזְרִים אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתוֹ וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם פִּקָּדוֹן וְלֵימָא לַהּ לְשׁוּם פִּקָּדוֹן סָבַר לָא מְקַבְּלָה.
§ It was stated: In the case of one who betroths his sister by giving her money, Rav says: The money of the betrothal must be returned by his sister, as this betrothal does not take effect. And Shmuel says: This money is considered to be a gift that she may keep. The Gemara clarifies their respective opinions. Rav says: The money must be returned, since a person knows that betrothal does not take effect with his sister, and he decided to give the money to her for the sake of a deposit. The Gemara raises a difficulty: And let him explicitly say to her that he is giving her the money for the sake of a deposit. The Gemara answers: He thought she would not accept it from him.
§ It was stated: In the case of one who betroths his sister by giving her money, Rav says: The money of the betrothal must be returned by his sister, as this betrothal does not take effect. And Shmuel says: This money is considered to be a gift that she may keep. The Gemara clarifies their respective opinions. Rav says: The money must be returned, since a person knows that betrothal does not take effect with his sister, and he decided to give the money to her for the sake of a deposit. The Gemara raises a difficulty: And let him explicitly say to her that he is giving her the money for the sake of a deposit. The Gemara answers: He thought she would not accept it from him.
דאיתמר – אית דגרס איתמר בלא דל״ת והדין עמהם דלא שייך המחלוקת לכאן כלל דאפילו למ״ד דבאחותו מעות חוזרין היינו משום דאדם יודע כו׳ וגמר ונתן לשם פקדון אבל היכא דאינו יודע אם יחולו אם לא שמא נתן לשם מתנה ועוד דאי גרסי׳ דאיתמר קשה רב אדרב דלעיל פירש שלא רצה להעמידה כר׳ אמי דמוקי לה אסיפא משום דסבר מעות מתנה והכא קאמר דחוזרין לכך נראה דגרסינן איתמר דמילתא באפיה נפשיה היא.
ושמואל אמר מעות מתנה – קשיא לי כיון דאמר שמואל מעות מתנה אמאי אוקי להא דתני היתה אוכלת ראשונה ראשונה ארישא והא בסיפא מיתוקמה שפיר ואפילו בקמיתא דהא רב אסי דאמר עד שתהא באחרונה אוקימנא דסבר מעות חוזרין הא אלו הוה סבר מעות מתנה הוה אמר אפילו בקמיתא. וי״ל דשמואל דאוקמה ארישא לאו למימר דלא מיתוקמה אסיפא אלא רבותא קאמר דאפילו ארישא נמי מיתוקמא ולא תידוק הא מנחת לא. ואין זה כלום דהא לקמן אמרינן בברייתא דליכא התם פרטי דקשיא לשמואל ואם איתה לימא שמואל דאף בכללא נמי קאי. אלא ודאי לשמואל דאמר מעות מתנה מצטרפי ובכולהו מיקדשה דהאי מתנה לשם קדושין יהיב לה כדפריש המורה. ואמאי תני אם יש באחת מהן. אלא ודאי לא מיתוקמא אלא אפרטי דהתקדשי התקדשי ורב דאית ליה מעות חוזרין כרב אסי אמאי לא אוקמה מבזו ובזו ובזו כוותיה. יש לומר דקשיא ליה לפרושי האי דתני באחת מהן אאחרונה דהא סתם קאמר בכל אחת מהן משום הכי מוקמה ארישא.
רב אמר אדם יודע כו׳ – פירוש: שמואל בעל כרחין צריך לומר אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה אבל רב אף על פי שאין אדם יודע וטועה בזה שסובר שקדושין תופסין באחותו כיון שנמצאו שאינן תופסין דין הוא שיחזרו לו והאי דקאמר רב אדם יודע משום שמואל נקט ליה דתלי טעמא בהכי דאדם יודע שאינן קדושין והלכך גמר ונתן לשום מתנה וענה לו רב דאפילו אם תמצא לומר דאדם יודע שאינן קדושין לא לשם מתנה נתנן אלא לשם פקדון.
ושמואל אמר מעות מתנה – לאו דוקא באחותו דאפי׳ באיש נכרי קאמר שמואל מעות מתנה גבי הכיר בה שאינה שלו בפ״ק דב״מ:
בד״ה דאיתמר כו׳ והדין עמהם כו׳ אבל היכא דאינו יודע אם יחולו וכו׳ שמא נתן לשם מתנה עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה על זו הסברא דמ״ש מכל טעות דעלמא היכא שאינו יודע דלא אמרינן מעות מתנה ונ״ל דהתוספות גופא לא קאמרי אלא בקידושין כה״ג דשמעתין דנהי שאינו יודע אם יחולו הקידושין עכשיו מ״מ כיון שדעתו לקדשה אמרינן דגמיר ויהיב לשם מתנה שאם לא תתקדש לו עכשיו יהא לשם מתנה דליקרב דעתה להתקדש לו לאחר זמן ודמיא להני דמסבלי והדר מקדשי דלקמן. ובזה נתיישב לי הא דלא גרסי התוספות דאיתמר דשפיר הוי מצי למיגרס דאיתמר ודייקיינן לה ממילתא דרב דקאמר אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון ולכאורה לא הוי צריך להאי טעמא דבלא״ה פשיטא כיון דקידושי טעות נינהו המעות חוזרין אע״כ דלדיוקא אמר דדוקא היכא דאדם יודע אבל היכא שאינו יודע אמרינן דהמעות מתנה ולמאי דפרישית א״ש דלא גרסינן דאיתמר דאפילו לדיוקא נמי לא שמעינן לה כיון דלא הוי כלל מהאי גוונא דמקדש אחותו כדפרישית ודו״ק:
בא״ד ועוד אי גרסינן כו׳ דלעיל פרישית שלא רצה להעמידה כו׳ משום דסבד מעות מתנה עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל שאין דבריהם מוכרחין דאיכא למימר דרב לא מוקי לה אסיפא משום דס״ל מקדש במלוה ופרוטה דעתה אמלוה עכ״ל. ולענ״ד משום הא לא איריא כיון דלקמן דף מ״ה ע״ב מסקינן דהא דמלוה ופרוטה פלוגתא דרבי נתן ורבי יהודא הנשיא היא א״כ שפיר הוי מצי רב לאוקמי מתניתין כהאי תנא דמלוה ופרוטה מקודשת ומאי דוהקא לאוקמי ארישא בשינוייא דחיקא אלא דבלא״ה אין דברי התוספות מוכרחין דבירושלמי איתא להדיא דרב מוקי לה ארישא משום דס״ל דלא דמי כלל למלוה כיון דמעיקרא בתורת קידושין אתא לידה וכ״כ הריטב״א אמנם למאי דפרישית לעיל דאדרבה אי לא דמיא מתניתין למלוה הוי אתיא שפיר טפי דמקודשת אם יש אפילו בקמיית׳ ש״פ אבל אין בשום א׳ ש״פ אינן מצטרפות באוכלת כיון דלאו ממון הוא דקמא קמא אחיל לה אע״כ שפיר מדייקו התוספות דרב ס״ל מעות מתנה ולא שייך טעמא דאחיל לה כן נ״ל נכון ליישב שיטת התוספות לפי סוגיא דשמעתין ודו״ק:
א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: המקדש אחותו ונתן לה כסף קידושין, וללא ספק אין כאן קידושין שהרי היא ערוה עליו; רב אמר: מעות הקידושין חוזרים, שחייבת האחות להחזיר את המעות הללו שנתן לה כביכול לשם קידושין. ושמואל אמר: מעות אלה מתנה הן והריהן שלה. ומסבירים את טעמיהם: רב אמר: מעות חוזרים; וטעמו — אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר בדעתו ונתן לה את המעות לשום (לשם) פקדון. ומקשים: ולימא [ושיאמר] לה במפורש שנותן לה לשום פקדון? ומשיבים: סבר [סבור הוא] שלא מקבלה [תקבל] ממנו, ולכן אמר בלשון זו.
§ It was stated: In the case of one who betroths his sister by giving her money, Rav says: The money of the betrothal must be returned by his sister, as this betrothal does not take effect. And Shmuel says: This money is considered to be a gift that she may keep. The Gemara clarifies their respective opinions. Rav says: The money must be returned, since a person knows that betrothal does not take effect with his sister, and he decided to give the money to her for the sake of a deposit. The Gemara raises a difficulty: And let him explicitly say to her that he is giving her the money for the sake of a deposit. The Gemara answers: He thought she would not accept it from him.
הכל
(3) וּשְׁמוּאֵל סָבַר מָעוֹת מַתָּנָה אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתוֹ וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם מַתָּנָה וְנֵימָא לַהּ לְשׁוּם מַתָּנָה סָבַר כְּסִיפָא לַהּ מִילְּתָא.
And Shmuel maintains: The money is considered to be a gift, because a person knows that betrothal does not take effect with his sister, and he decided to give the money to her for the sake of a gift. The Gemara again raises a difficulty: And let him explicitly say to her that he is giving it to her for the sake of a gift. The Gemara answers: He thought it would be embarrassing to her and she would refuse to accept the money. He therefore attempted to give it her by an alternative method.
And Shmuel maintains: The money is considered to be a gift, because a person knows that betrothal does not take effect with his sister, and he decided to give the money to her for the sake of a gift. The Gemara again raises a difficulty: And let him explicitly say to her that he is giving it to her for the sake of a gift. The Gemara answers: He thought it would be embarrassing to her and she would refuse to accept the money. He therefore attempted to give it her by an alternative method.
ושמואל סבר: מעות מתנה הן, ומאותו טעם: אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום מתנה. ושואלים: ונימא [שיאמר] לה במפורש שהוא נותן לה לשום מתנה? ומשיבים: סבר [סבור הוא]: כסיפא [בושה] יש לה מילתא [בדבר] ולכן לא תרצה לקבל את הכסף ולפיכך נתן לה בדרך זו.
And Shmuel maintains: The money is considered to be a gift, because a person knows that betrothal does not take effect with his sister, and he decided to give the money to her for the sake of a gift. The Gemara again raises a difficulty: And let him explicitly say to her that he is giving it to her for the sake of a gift. The Gemara answers: He thought it would be embarrassing to her and she would refuse to accept the money. He therefore attempted to give it her by an alternative method.
הכל
(4) מֵתִיב רָבִינָא גהַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח אינו חַלָּה וְגָזֵל בְּיַד כֹּהֵן וְאַמַּאי גָּזֵל בְּיַד כֹּהֵן נֵימָא אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁים חַלָּה קֶמַח וְנָתַן לְשֵׁם מַתָּנָה.
Ravina raises an objection from a mishna (Ḥalla 2:5): In the case of one who separates his ḥalla, the portion of dough that must be given to a priest, from flour, before it has been made into dough, the portion he has separated is not ḥalla. Since the Torah states: “Of the first of your dough you shall set apart” (Numbers 15:20), ḥalla can be separated only from dough. And if the priest fails to return the flour it is considered stolen property in the priest’s possession. Ravina asks: And why is it stolen property in the priest’s possession? In this case too, let us say as Shmuel does: A person knows that one cannot separate ḥalla from flour, and he gave the flour for the sake of a gift.
Ravina raises an objection from a mishna (Ḥalla 2:5): In the case of one who separates his ḥalla, the portion of dough that must be given to a priest, from flour, before it has been made into dough, the portion he has separated is not ḥalla. Since the Torah states: “Of the first of your dough you shall set apart” (Numbers 15:20), ḥalla can be separated only from dough. And if the priest fails to return the flour it is considered stolen property in the priest’s possession. Ravina asks: And why is it stolen property in the priest’s possession? In this case too, let us say as Shmuel does: A person knows that one cannot separate ḥalla from flour, and he gave the flour for the sake of a gift.
המפריש חלתו קמח אינה חלה – אי קשיא: מאי שנא חלה דכתיב עריסותיכם וקמח עדיין לא הוטבל והא גבי מעשר נמי כתיב מעשר דגנך וקודם דאידגן לא הוטבל שהרי מותר לאכול עראי עד שימרח ואם הקדימו בשבלים אמאי חייל עלייהו שם מעשר דרחמנא אמר דגנך והאי עדיין לא אידגן. ויש לתרץ דכתיב קרא אחרינא עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואף על גב דלא אידגן איקרי תבואה וזרע ומשום הכי הוה מעשר אבל גבי חלה לא כתב כי אם עריסותיכם.
אדם יודע – ראיתי מקשים דפי׳ יודע דהא עריסותיכם כתיב והשתא תימא אם יודע עריסותיכם אם כן מהיכא תיתי ליה ליתן טעם לקרא דתלי בטרחא דכהן ואם אינו יודע אם כן מהיכא תיתי ליה דמקמח לא. ותו כי אמרינן וליהוי תרומה ולא תיאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות. ואם קרא לא ידע תקנתא ידע. ואין זה פירושו של אדם יודע אלא מפני שרואה שכל העולם אין מפרישין חלה אלא עיסה ולא קמח זו היא ידיעתו ושמא יטעה ויתן טעם לדבר מפני טורח הכהנים עושין כן וכי אמרת ליה תקנתא ציית.
חיוב חלה היא בעיסת חטים משעת גלגול ומכל מקום אם קדם והפריש משנתערב הקמח עם המים הרי זו חלה שכל שנתערבו הקמח והמים עיסה היא וגדולי המחברים כתבו ששיעור גלגול הוא עירוב הקמח עם המים ואין הדברים נראין שאם כן במה יאמרו שאוכלין ממנה עראי עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים אלא שיעורה בחטים משנתגלגל ובשעורים משתטמטם העיסה הפריש את חלתו קמח אינה חלה שהרי עריסותיכם אמר רחמנא ואע״פ שאף בתרומה דגנך כתוב ואע״פ כן הרימה בשובלין תרומה היא בזו אף בשובלין שם דגן עליו אבל קמח אין שם עיסה עליו והילכך אינה חלה והרי היא גזל ביד כהן וצריך שישיבנה לבעלים והעיסה הנילושה מן הקמח שנטל משם את החלה חייבת בחלה ואותו הקמח שהופרש לשם חלה אם השלים בו מקמח שלו מדת עומר כשילושנו יתחייב בחלה כשאר קמחים:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]
מתיב רבינא המפריש חלתו קמח אינה חלה – פי׳ רש״י ז״ל משום דכתיב עריסותיכם בעי׳ שתהא עיסה. וקשיא לן דאי מהאי טעמא הוא אמאי אינה חלה דקרא איירי בזמן חיוב חלה למימרא דמקמי הכי לא מחייב בחלה ומהו אם הקדימה קודם לכן נפטרה כדאשכחן גבי תרומה ומעשר דכתיב דגנך היינו אחר דיגון ומירוח שאינו חייב להפריש תרומה ומעשר עד שעת דיגון ומירוח ואפילו הכי אם הקדימו בשיבולים יצא ותרומתו תרומה וכדאמרינן התם מעשר ראשון שהקדימו בשיבולים פטור מתרומה גדולה כדכתיב והרמותם ממנו את תרומת ה׳ מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרמות מעשר ואוקימנא בפסחים ובבכורות כשהקדימו בשיבולים ותרצו בתוספות דשאני תבואה דרבייה רחמנא מדכתיב והרמותם ממנו דאלמא מעשר שהקדימו בשיבולים הוי מעשר אבל גבי חלה דלא רבייה רחמנא אימא לא שאם הקדימו קודם עיסה אינה חלה. ולא מיחוור דכיון דשם תרומה אחת הוא אמאי לא גמרינן מההיא לתרומה וחלה.
והנכון כמו שפירש הרמב״ן זצ״ל דודאי חלה כתרומה ומעשר דגן – ומיהו בדגן מצינו שלשה זמני׳. האחד קודם שהביאה שליש שהיא פטורה לגמרי ואוכל ממנה אפילו אכילת קבע ואם הוציא ממנה תרומת מעשר לא עשה ולא כלום ואינה תרומה כלל. והשני לאחר שהביאה שליש דקרינן ליה עונת המעשרות ואם הפריש ממנה תרומה ומעשר תרומתו תרומה אבל אינו חייב עדיין להפריש ויכול לאכול ממנו מן התורה אפילו אכילת קבע ומדרבנן אכילת עראי. והשלישי שעת דיגון ומירוח וזה הוא הנקרא גרנן למעשר דהשתא מחייב בהפרשה ואסור באכילת עראי מן התורה עד שיפריש וכנגד שלשה זמנים אלו יש בחלה דבעידו קמח הוי כתבואה שלא הביאה שליש שאין הפרשתו הפרשה וכשנתן מים לקמח הוי כעונת המעשרות שאם הפריש הוי הפרשה וכשהתחיל לגלגל הוי כמירוח שחייב להפריש ומשום הכי תנן שהמפריש חלתו קמח אינה חלה כלל וגזל ביד כהן.
ולשמואל אמאי גזל ביד כהן לימא אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח וגמר ונתן לשם מתנה. פי׳ דליכא למימר שלא אמרה שמואל אלא לגבי קדושי אחותו לחוד דהא בעלמא נמי אמרו בהכיר בה שאינו שלו כדכתיבנא לעיל.
(4-9) ופרקינן דאין הכי נמי דדינא הוא דלא תיהדר לבעלים אלא גזירה דילמא מתקיל בה כהן דסבר דהויא חלה ואכל לה בטיבלה כדמפרש ואזיל ואקשינן היכי טעי בהא דהא אמרת אדם יודע – פי׳ דהא קבלת לה להאי קושיא דאדם יודע מכלל דמודית בה דהכי הוא. ומהדרינן דיודע ואינו יודע. פי׳ יודע קצת הדין ואינו יודע כלו יודע שאין מפרישין חלה מקמח בע״כ של כהן ואינו יודע הדין לגמרי שסבור דמשום טרחא דכהן הוא אבל מדעתו מפרישין הלכך בעלים ודאי נתנו לשם מתנה דהא ידעי ודאי דלא אפשר אלא מדעתו ואינם יודעים אם נתרצה הכהן וגמר ונתן לשם מתנה וכהן אחליה בין דיליה לדיליה לטירחיה וסבור כיון דמחל הויא חלה ואכיל לה בטיבלה שלא כדין ולהכי אמר רבנן דתיהדר. אבל ליכא למימר דקס״ד השתא דבעלים נמי ידעי דכהן נתרצה ואחליה לטרחיה והויא לה חלה דאם כן תו ליתא לקושיין דאדם יודע ולא גמר ונתן לשם מתנה כלל ודינא הוא דתהוי גזל ביד כהן דהפרשה בטעות הות ולמה לי טעמא דגזירה דאכיל לה כהן בטיבלה אלא ודאי כדאמרן. ועוד היכי הדר למפרך בסמוך אדם יודע והאמרת אדם יודע.
גמרא מתיב רבינא המפריש חלתו קמח כו׳ ואמאי נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח פירוש לפי שרואין שאין שום אדם מפריש חלה קמח וכ״כ התוספות רי״ד מיהו לשיטת התוספות דלא גרסי דאיתמר יש לדקדק דלמא שמואל גופא לא קאמר אלא במקדש אחותו דליכא שום אדם שטועה בכך וכן בההיא דפ״ק דב״מ בהכיר בו שאינן שלו ולקחו משא״כ בחלה איכא דטעי ואף דלפי שיטת התוספות אדרבה היכא דטעי י״ל יותר דנתן לשם מתנה מ״מ כבר כתבתי בסמוך דמסתבר מילתא דהתוספות גופייהו לא כתבו כן אלא לענין קידושין כגוונא דשמעתין ומטעמא דפרישית משא״כ בחלה היכא דטעי מהיכא תיתי נאמר דנתן לשם מתנה והנלע״ד לכאורה דהא דפשיטא ליה לרבינא דבחלה אדם יודע מגופא דמתניתין דייק לה מדקתני אינו חלה משמע דיוצאה לחולין לגמרי ואף על גב דבההיא מתניתין גופא איתא ואסורה לזרים היינו אליבא דרבי יהושע אבל ת״ק פליג עליה וסובר דמותרת לזרים כמ״ש הטי״ד בהל׳ חלה וכ״כ הכ״מ בשם הרמב״ם ז״ל בפ״ט מהלכות בכורים וא״כ מדייק רבינא שפיר אי ס״ד דאיכא אדם דטעי וקרא שם לשם חלה לא ה״ל למיתני אינו חלה אלא ה״ל למימר חלה ויחזור ויפריש כדאמרינן בסמוך לענין תרומה בטעות אע״כ דשאני הכא דהכל יודעים שאין מפרישין חלה קמח משא״כ בתרומה דאיכא דטעי וא״כ מקשה שפיר אמאי הוי גזל ביד כהן ועיין בסמוך:
מתיב [מקשה] על כך רבינא ממה ששנינו במשנה: המפריש חלתו כשהיא קמח, ועדיין לא נעשתה עיסה — מה שהפריש אינו חלה, כיון שאמרה תורה ״ראשית עריסותיכם״, שאין מפרישים אלא מן העיסה, ומה שנתן הוא גזל ביד הכהן, אם אין הכהן מחזירו. ויש לשאול: ואמאי [ומדוע] הוא גזל ביד הכהן? נימא [נאמר] גם כאן כסברת שמואל: אדם יודע שאין מפרישים חלה בעודה קמח, ואם כן מה שנתן — נתן לשם מתנה, ולא לשם חלה!
Ravina raises an objection from a mishna (Ḥalla 2:5): In the case of one who separates his ḥalla, the portion of dough that must be given to a priest, from flour, before it has been made into dough, the portion he has separated is not ḥalla. Since the Torah states: “Of the first of your dough you shall set apart” (Numbers 15:20), ḥalla can be separated only from dough. And if the priest fails to return the flour it is considered stolen property in the priest’s possession. Ravina asks: And why is it stolen property in the priest’s possession? In this case too, let us say as Shmuel does: A person knows that one cannot separate ḥalla from flour, and he gave the flour for the sake of a gift.
הכל
(5) שָׁאנֵי הָתָם דְּנָפֵיק חוּרְבָּה מִינַּהּ זִימְנִין דְּאִית לֵיהּ לְכֹהֵן פָּחוֹת מֵחָמֵשׁ רְבָעִים קֶמַח וְהַאי אָלֵישׁ לֵיהּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְקָסָבַר נִתַּקְּנָה עִיסָּתוֹ וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ בְּטִיבְלַהּ.
The Gemara answers: There it is different. The priest must return the flour because otherwise a ruinous situation may emerge from it. How so? Sometimes the priest has, on his own, less than five-fourths of a kav of flour, i.e., he has less than the amount necessitating the separation of ḥalla, and he also has this flour, which gives him a total of more than five-fourths of a kav, the amount necessitating the separation of ḥalla. He will knead all this flour together and will think his dough has been made ready with regard to ḥalla, since he did not have enough of his own flour to require the separation of ḥalla and he had added flour that had been separated as ḥalla to it. And he will then come to eat it in its untithed state, as the flour he received was not in fact ḥalla. Therefore, the Sages required him to return the flour.
The Gemara answers: There it is different. The priest must return the flour because otherwise a ruinous situation may emerge from it. How so? Sometimes the priest has, on his own, less than five-fourths of a kav of flour, i.e., he has less than the amount necessitating the separation of ḥalla, and he also has this flour, which gives him a total of more than five-fourths of a kav, the amount necessitating the separation of ḥalla. He will knead all this flour together and will think his dough has been made ready with regard to ḥalla, since he did not have enough of his own flour to require the separation of ḥalla and he had added flour that had been separated as ḥalla to it. And he will then come to eat it in its untithed state, as the flour he received was not in fact ḥalla. Therefore, the Sages required him to return the flour.
שאני התם – להכי אצרכוה רבנן לאהדורי דנפק מינה חורבה.
חמשת רבעים קמח – חמשה לוגין צפורים חייבין בחלה שהן ו׳ ירושלמיות שהן שבע מדבריות וביצה וחומש ביצה דהיינו עריסותיכם כדי עיסת מדבר עומר לגולגולת והעומר עשירית האיפה והאיפה שלשה סאין והסאה ששה קבין והקב ארבע לוגין נמצא איפה ע״ב לוגין עשירית של ע׳ לוגין שבעה לוגין פשו להו שתי לוגין שהן שנים עשר ביצים עשירית שלהן ביצה וחומש ביצה הרי עומר שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה הוסיפו בירושלים על המדות שתות והגדילו קבין ולוגין שתות מלבר דהוה חומשא מלגאו נתנו שש הראשונות בחמש פשו להו לוג מדברי וביצה וחומש והן לוג ירושלמי כיצד לוג מדברי ששה ביצים תנהו בחמש ביצים גדולים הרי לוג ירושלמי חסר ביצה גדולה עשה מביצה וחומש ביצה מדברית שבידך ביצה ירושלמית שחומש ביצה הוא שתות מלבר להוסיף על ביצה מדברית להשלים ביצה ירושלמית הרי שש לוגין ירושלמיות והם חמש ציפוריים שהציפוריים עודפות על ירושלמיות שתות.
דזמנין דאית לכהן פחות – מכשיעור והאי קמח שנתן לו ישראל לשם חלה וקסבור ששם חלה עליו ואינו חייב בחלה להצטרף ולהשלים את השיעור.
ואליש להו בהדי הדדי – ולש אותם ביחד.
זימנין דאית ליה לכהן פחות מה׳ רבעים קמח – פירוש: הוה מצי למימר זימנין דהוי בההוא קמח חמשת רבעים ואכיל ליה כהן בטיבליה אלא רבותא נקט דאפילו אם הוא דבר מועט שאין אדם נותן חלה חמשת רבעים אפילו הכי חיישינן דילמא אתי לצרופיה עם קמח אחרינא.
הכהן אף הוא חייב בתרומות ומעשרות ובחלה שנאמר אתם לרבות הלויים גם אתם לרבות את הכהנים ומכל מקום אין מוציאין מידם כלום ליתנו לכהן אחר או ללוי שלא אמרו בהם לתרום אלא שלא יאכלו פירות בטבלם והילכך תורמין ומפרישין תרומה ומעשר ותרומת מעשר ואוכלין את התרומה בטהרה והמעשר כחלין וכן בחלה וזהו שאמרו כאן זימנין דאית ליה לכהן וכו׳ ושמא תאמר מעשר ראשון מיהא למה הפרישו שאם משום קדשה הרי אין לו קדשה כלל כמו שכתבנו שלא אמרו טבל ועלה אוכל במעשר אלא במעשר שני הא מעשר ראשון אין לו שום קדשה תדע שלא הוזקק להפרישו אלא כדי להפריש ממנו תרומת מעשר לאכלה בטהרה:
זימנין דאית ליה לכהן פחות מחמשת רבעים והאי אליש לית בהדי הדדי וכו׳ – והא דלא קאמר אכיל ליה בטיבליה לפי שאין רגילות לעשות כך עיסה גדולה שיפרישו ממנה חמשת רבעים קמח לחלה:
ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאנו מחייבים אותו להחזיר, שאם לא כן נפיק חורבה מינה [פעמים יוצאת תקלה מזה]. כיצד? זימנין דאית ליה [פעמים שיש לו] לכהן פחות מחמש רבעים של קב קמח ובפחות משיעור זה אין חובת חלה על העיסה, והאי [ואת הקמח הזה] שקיבל לשם חלה, אליש ליה בהדי הדדי [ילוש אותו יחד] עם הקמח שלו, וקסבר [והוא סבור] נתקנה עיסתו לענין חלה, שאין צורך להפריש ממנה, שהקמח שלו עצמו לא היה חייב בחלה, ומה שהוסיף הוא חלה ואתי למיכלה בטיבלה [ויבוא לאכול אותה בעודה טבל (בלתי מתוקנת)], שכן קמח זה שקיבלו באמת אינו חלה, והוא מצטרף עם הקמח שלו לחייב הפרשת חלה מן העיסה.
The Gemara answers: There it is different. The priest must return the flour because otherwise a ruinous situation may emerge from it. How so? Sometimes the priest has, on his own, less than five-fourths of a kav of flour, i.e., he has less than the amount necessitating the separation of ḥalla, and he also has this flour, which gives him a total of more than five-fourths of a kav, the amount necessitating the separation of ḥalla. He will knead all this flour together and will think his dough has been made ready with regard to ḥalla, since he did not have enough of his own flour to require the separation of ḥalla and he had added flour that had been separated as ḥalla to it. And he will then come to eat it in its untithed state, as the flour he received was not in fact ḥalla. Therefore, the Sages required him to return the flour.
הכל
(6) וְהָאָמְרַתְּ אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁים חַלָּה קֶמַח יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישׁ חַלָּה קֶמַח וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ דְּסָבַר טַעְמַיְיהוּ מַאי מִשּׁוּם טִירְחָא דְכֹהֵן וְטִירְחָא דְכֹהֵן אַחֵילְתֵּיהּ.
The Gemara asks: But didn’t you say that a person knows that one may not separate ḥalla from flour? How can the priest make such an error? The Gemara answers: He knows the halakha but he does not know the reason for the halakha. He knows that one cannot separate ḥalla from flour, but he does not know the reason, as he thinks: What is the reason one may not separate ḥalla from flour? Due to the labor of the priest, i.e., to prevent the priest from having to knead it himself. And as far as the labor of the priest goes, he thinks: I have relinquished the right to have the non-priest knead it for me.
The Gemara asks: But didn’t you say that a person knows that one may not separate ḥalla from flour? How can the priest make such an error? The Gemara answers: He knows the halakha but he does not know the reason for the halakha. He knows that one cannot separate ḥalla from flour, but he does not know the reason, as he thinks: What is the reason one may not separate ḥalla from flour? Due to the labor of the priest, i.e., to prevent the priest from having to knead it himself. And as far as the labor of the priest goes, he thinks: I have relinquished the right to have the non-priest knead it for me.
ומקשים: והאמרת [והרי אמרת] שאדם יודע שאין מפרישים חלה בעודה קמח, וכיצד יכול גם הכהן לטעות בכך? ומשיבים: אמנם אדם יודע ואולם אינו יודע מספיק; יודע הוא שאין מפרישים חלה בעודה קמח, ואינו יודע לגמרי, דסבר [שהוא סבור]: טעמייהו מאי [טעמם של החכמים מהו], מדוע אמרו שאין מפרישים חלה מן הקמח — משום טירחא [וטירחה] של הכהן שרוצים למנוע ממנו את הטירחה ללוש בעצמו, ולכן אמרו שיקבל עיסה גמורה וטירחא [ואת הטירחה] של הכהן אחילתיה [מחלתי] בעצמי.
The Gemara asks: But didn’t you say that a person knows that one may not separate ḥalla from flour? How can the priest make such an error? The Gemara answers: He knows the halakha but he does not know the reason for the halakha. He knows that one cannot separate ḥalla from flour, but he does not know the reason, as he thinks: What is the reason one may not separate ḥalla from flour? Due to the labor of the priest, i.e., to prevent the priest from having to knead it himself. And as far as the labor of the priest goes, he thinks: I have relinquished the right to have the non-priest knead it for me.
הכל
(7) וְתִיהְוֵי תְּרוּמָה וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ חַלָּה מִמָּקוֹם אַחֵר מִי לָא תְּנַן דמִן הַנָּקוּב עַל שֶׁאֵינוֹ נָקוּב תְּרוּמָה וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מִמָּקוֹם אַחֵר.
The Gemara asks a question based on a comparison to a similar case: But why must the priest go to the effort of returning the flour to its owner? Let the separated flour be considered teruma, i.e., ḥalla, by rabbinic law, and it should not be eaten by the priest until he removes ḥalla for it from somewhere else, in order to make it ready to be eaten. Didn’t we learn in a mishna (Demai 5:10): If one separated teruma from produce grown in a perforated pot, which is obligated in terumot and tithes by Torah law, for produce that had grown in a non-perforated pot, which is not obligated in terumot and tithes according to Torah law; although the separating of teruma did not take effect, and the putative teruma is still untithed produce, it is considered to be teruma and remains in the possession of the priest, and it may not be eaten until he removes teruma and tithes for it from somewhere else. The same halakha should apply in the case of the ḥalla.
The Gemara asks a question based on a comparison to a similar case: But why must the priest go to the effort of returning the flour to its owner? Let the separated flour be considered teruma, i.e., ḥalla, by rabbinic law, and it should not be eaten by the priest until he removes ḥalla for it from somewhere else, in order to make it ready to be eaten. Didn’t we learn in a mishna (Demai 5:10): If one separated teruma from produce grown in a perforated pot, which is obligated in terumot and tithes by Torah law, for produce that had grown in a non-perforated pot, which is not obligated in terumot and tithes according to Torah law; although the separating of teruma did not take effect, and the putative teruma is still untithed produce, it is considered to be teruma and remains in the possession of the priest, and it may not be eaten until he removes teruma and tithes for it from somewhere else. The same halakha should apply in the case of the ḥalla.
ותהוי תרומה ולא תאכל עד שיפרוש עליה חלה ממקום אחר – למה הזקיקוהו להחזירו מחמת חורבה זו יאמרו המפריש חלתו קמח הרי היא חלה דגמר ונתן לשם מתנה ולא תאכל לכהן עד שיפריש הכהן עליה חלה.
מי לא תנן – דכוותה לא הצריכוהו להחזירה.
הנקוב על שאינו נקוב – דהוה ליה מן החיוב על הפטור.
תרומה היא – שאין הכהן חייב להחזירה.
ולא תאכל – לכהן דהא טבל גמור הוא שלא חל שם תרומה עליה שהרי בשביל דבר פטור הפרישה וטבל אסור אף לכהן.
עד שיפריש עליה תרומה ממקום אחר – והאי ממקום אחר לאו דוקא דה״ה אם מפריש עליה מיניה וביה.
[מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה – לענין שאין הכהן חייב להחזירה וגם אין הבעה״ב חייב להפריש עוד משאינו נקוב דכיון דאין עליו חיוב תרומה אלא מדרבנן הם אמרו דאין צריך תיקון אחר לשאינו נקוב]. ת״י.
ותהוי תרומה ולא תיאכל עד שיוציא עליה כו׳ – פירוש: לשמואל מקשה דבשלמא לרב לא קשיא מתניתין דחלה עם מתניתין דעציץ דמתניתין דחלה לא מצינו לעולם חלה מקמח והלכך כד דחזו דהדר ההוא קמח לחולין לא נפיק מיניה חורבא אבל עציץ שאינו נקוב שכל העולם רגילין להפריש ממנו תרומה כד חזו השתא דהדרא תרומה לחולין אתו לזלזולי בכל תרומה דעלמא משום הכי אמרינן דהוי תרומה ולא הדרה לחולין אלא לשמואל דאמר גבי קמח. נמי מן הדין היה שיהא של כהן אלא משום חורבא דכהן תיקנו שיחזרוהו לישראל איכא לאקשויי הכי דאמאי גזל ביד כהן משום האי טעמא נעשה תקנה לכהן כמו שעשינו גבי עציץ שאינו נקוב.
כשם שאין תורמין מן החיוב על הפטור ולא מן הפטור על החיוב כך אין תורמין מדבר שחיובו מן התורה על דבר שאין חיובו אלא מדברי סופרים ולא מן המחוייב מדבריהם על המחוייב מן התורה תרם מעציץ שאינו נקוב על הנקוב תרומתו תרומה לענין שאין הכהן חייב להחזירה ויחזור בעל הבית ויתרום מן הנקוב שהוא מחוייב ואף הכהן יוציא תרומה משאינו נקוב אלא שלא חש להזכירה אחר שאין בה חיוב תורה:
תרם מן הנקוב על שאינו נקוב הרי היא תרומה ר״ל שאין הכהן חייב להחזירה ולא תאכל אותה תרומה אחר שהיא מחוייבת עצמה עד שיפריש עליו הכהן ממקום אחר שהרי טבל היא בידך ולאו דוקא ממקום אחר אלא אף מניה וביה ואף הישראל צריך לחזור ולתרום את שאינו נקוב אלא שמאחר שאין בו חיוב תורה לא חש להזכירו או שמא בכיוצא באלו לא גזרו לתרום משאינו נקוב:
תרומה ומעשר ממקום אחר – אבל מיניה וביה לא דלא דחיישינן כשיתן המעשר ללוי שמא לא יזכור שהיא תרומה ויאכלנו א״נ לרבותא נקט ממקום אחר אע״פ שדומה קצת מן החיוב על הפטור:
גמ׳ ותיהוי תרומה ולא תאכל כו׳ נ״ב תכלית כונת סוגיא זו מה דפריך לשמואל ולא לרב או אמאי לא פריך הך מתני׳ דקמח אהך מתני׳ דעצין נקוב בלתי פלוגתא דרב ושמואל בעבור שהמקשן היה סובר דהכל יודעים שאין אדם מפריש חלתו קמח והוא גמר ונתן לשם פקדון כרב ומש״ה הוא גזל ביד הכהן וגבי עציץ נקוב כו׳ יודע ואינו יודע שהרי רואה שמפרישין אף מאינו נקוב וא״כ גמר ונתן לשם מתנה על הספק וכסברת התוס׳ וא״כ מש״ה הוא של כהן אלא שלא תאכל עד שיתרום עליה ממקום אחר אבל לשמואל דס״ל לעולם מתנה אלא דתקנו חכמים לאהדורי משום תקלה קשה כו׳:
שם תרומה ולא תאכל עד שיוציא כו׳ כצ״ל ונ״ב אבל על האינו נקוב לא חיישינן דבודאי בדיעבד תרומתו תרומה שהרי אינו חייב אלא מדרבנן כדאיתא לשם בפרק האשה רבה:
שם ותיהוי תרומה ולא תאכל כו׳ וקשה דהשתא דאתינן להכי דיודע ואינו יודע ולא נתן לו לשם מתנה אמאי תיהוי חלה הא הפרשה בטעות היא משא״כ בתרומה איכא מיהא שם תרומה עלה כיון דשייך בתרומה דרבנן וליכא למימר דאפ״ה מדמה להו הש״ס להדדי דא״כ בלא״ה תיקשי לרבי מתניתין אהדדי ונהי דבההיא דהכא איכא למימר דנהי דהכהן יודע ואינו יודע לפי שסובר דקבליה עליה ומחיל לטירח׳ מ״מ הבע״ה ודאי יודע ונתן לשם מתנה דהא לא ידע שימחול הכהן טרחתו מ״מ בהא דמקשינן כה״ג בסמוך לו ואיבעית אימא לא שייך לומר כן מיהו למאי דפרישית בסמוך דעיקר דיוקא דרבינא מעיקרא משום דקתני ואינו חלה ומשמע דמותרת לזרים מוכח מינה דאדם יודע דאל״כ ה״ל למימר חלה ויחזור ויפריש כדאשכחן בתרומה ומשני דשאני הכא משום דאתי לידי תקלה והיינו משום דיודע ואינו יודע ואפשר דאין ה״נ דמצינן למימר דהדר ביה ממאי דהוי פשיטא ליה דאדם יודע ונתן לשם מתנה וא״כ מקשה ליה שפיר ותיהוי תרומה ולא תאכל ממ״נ אי יודע ואינו יודע אמאי מותרת לזרים ואי הכל יודעין שנתן לשם מתנה כ״ש דליהוי דכהן ואמאי הוי גזל ואי משום תקלה האיכא תקנתא כמו בתרומה כך היה נ״ל לכאורה אלא דרש״י ז״ל בסמוך בד״ה וניהוי תרומה ויחזור ויתרום כתב להדיא דגמר ונתן לשם מתנה אף לבתר דשנינן יודע ואינו יודע וע״כ צ״ל דס״ל דנהי דמשנינן יודע ואינו יודע היינו לענין איסורא דחיישינן למיעוטא דלמא טעי משא״כ לענין ממון י״ל דנתן לשם מתנה כיון דרוב בני אדם יודעין ואע״ג דאליבא דשמואל קיימינן הכא וס״ל אין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא ממון משא״כ הכא שהכהן מוחזק כנ״ל ומהרש״א ז״ל כתב בע״א ע״ש:
ומקשים מצד אחר: ומדוע נטריח את הכהן להחזיר את הקמח לבעליו ותיהוי [ותהיה] הפרשה זו של קמח נחשבת מדברי חכמים תרומה, ולא תאכל על ידי הכהן עד שיוציא עליה חלה ממקום אחר לתקן אותה. מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה] כיוצא בזה: אם נתן תרומה מן הצמחים שצמחו בכלי הנקוב שדינם כגידולי קרקע ממש וחייבים בהפרשת תרומות ומעשרות מן התורה, על מה שצמח בכלי שאינו נקוב, שמדין תורה אינו חייב כלל בהפרשת תרומות ומעשרות — למרות שמעיקר הדין לא עשה כלום והם עדיין טבל, הרי זו תרומה ונשארת ברשות הכהן, ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר מפירות שצמחו במקום אחר החייב מן התורה בהפרשת תרומות ומעשרות, ומדוע לא אמרו גם בחלה כעין זה?
The Gemara asks a question based on a comparison to a similar case: But why must the priest go to the effort of returning the flour to its owner? Let the separated flour be considered teruma, i.e., ḥalla, by rabbinic law, and it should not be eaten by the priest until he removes ḥalla for it from somewhere else, in order to make it ready to be eaten. Didn’t we learn in a mishna (Demai 5:10): If one separated teruma from produce grown in a perforated pot, which is obligated in terumot and tithes by Torah law, for produce that had grown in a non-perforated pot, which is not obligated in terumot and tithes according to Torah law; although the separating of teruma did not take effect, and the putative teruma is still untithed produce, it is considered to be teruma and remains in the possession of the priest, and it may not be eaten until he removes teruma and tithes for it from somewhere else. The same halakha should apply in the case of the ḥalla.
הכל
(8) בִּתְרֵי מָנֵי צָאֵית בְּחַד מָנָא לָא צָאֵית.
The Gemara answers: With regard to things that are in two separate containers, the priest will listen. Since the priest is well aware of the difference between a perforated and a non-perforated pot, he will accept the ruling of the Sages to separate teruma an additional time. With regard to something that is in one container, he will not listen. He does not see any difference between receiving flour or dough, and he will not accept the ruling of the Sages to separate ḥalla an additional time. Consequently, they required him to return the flour.
The Gemara answers: With regard to things that are in two separate containers, the priest will listen. Since the priest is well aware of the difference between a perforated and a non-perforated pot, he will accept the ruling of the Sages to separate teruma an additional time. With regard to something that is in one container, he will not listen. He does not see any difference between receiving flour or dough, and he will not accept the ruling of the Sages to separate ḥalla an additional time. Consequently, they required him to return the flour.
בשני מאני ציית – נקוב ושאינו נקוב שני כלים הם וכי אמרת לכהן חזור והפרש עליה שטבל הוא שלא חל שם תרומה עליה ציית לך.
בחד מנא – כגון חלת קמח שניטלה על קמח הנותר שם כי אמרת ליה לכהן אינה חלה חזור והפרש עליה לא ציית לך לפיכך הצריכוהו להחזירה.
שם בתרי מנא צאית בחד מנא לא צאית. קשיא לי במאי איירי אי בכהן חבר ודאי צאית ואי בכהן ע״ה דלא צאית א״כ השתא נמי דאמרינן ליה שהוא גזל בידו אכתי לא צאית דהא איהו סבר דמשום טירחא דידיה הוי גזל ואהא אחליה לטירח׳ וליכא למימר דמכיון שאנו אומרים שהוא גזל וצריך להחזירו לבע״ה יוציא הבע״ה מידו הא ליתא דהא אמרינן שהבע״ה גמר ונתן לשם מתנה ויש ליישב בדוחק דכיון דמש״ה אמרו חכמים שהוא גזל כדי שלא יקבלנו הכהן א״כ מעיקרא לא יתן לו הבע״ה לשם מתנה. מיהו בסמוך דמשני הש״ס כה״ג לגבי הבע״ה אתי שפיר דהכהן ודאי יודע שהוא חבר דאסור ליתן מתנות לכהן ע״ה אלא עיקר החששא שהבע״ה יודע ואינו יודע ואתא למיכל בטיבליה משא״כ עכשיו שאנו אומרים שהוא גזל ביד כהן מעיקרא לא יקבל הכהן מידו. והשתא אתי שפיר דקתני לה בלשון גזל דאפילו דרך פקדון ע״מ להחזירו לאחר זמן או דרך מתנה לא יקבל ממנו ולא מהני אם יאמוו חכמים דלא מהני המתנה וצריך להחזיר דסוף סוף בתוך כך אתי הבע״ה לידי תקלה מש״ה שנו חכמים בלשון גזל שלא יקבלנו מידו כלל כן נ״ל:
ומשיבים: לגבי דבר שנמצא בתרי מני [בתרי כלים] לחוד — צאית [מציית] הכהן, שמאחר שהוא יודע שהיו כאן שני כלים, וכגון בהפרשת תרומות ומעשרות שיש הבדל ברור בין הכלי נקוב לכלי שאינו נקוב, מבין הכהן את הדבר ומקבל את דברי חכמים, אבל אם היה הדבר בחד מנא [בכלי אחד] — לא צאית [איננו מציית], וכגון בהפרשת חלה שאינו מבין את ההבדל אם קיבל קמח או עיסה, ולכן לא יציית לדברי חכמים ומשום כך הצריכוהו להחזיר את הקמח לבעלים.
The Gemara answers: With regard to things that are in two separate containers, the priest will listen. Since the priest is well aware of the difference between a perforated and a non-perforated pot, he will accept the ruling of the Sages to separate teruma an additional time. With regard to something that is in one container, he will not listen. He does not see any difference between receiving flour or dough, and he will not accept the ruling of the Sages to separate ḥalla an additional time. Consequently, they required him to return the flour.
הכל
(9) וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם כֹּהֵן מֵיצָת צָיֵית וְקָסָבַר בַּעַל הַבַּיִת נִתַּקְּנָה עִיסָּתוֹ וְאָתֵי לְמֵיכַל בְּטִיבְלָא.
And if you wish, say that the tanna has a different concern: Actually, a priest will listen even with regard to something in a single container, and the concern is that the prior owner of the flour will think that his dough has been made ready to eat and he will come to eat it in its untithed state.
And if you wish, say that the tanna has a different concern: Actually, a priest will listen even with regard to something in a single container, and the concern is that the prior owner of the flour will think that his dough has been made ready to eat and he will come to eat it in its untithed state.
כהן מיצת ציית – דכהנים זריזים וכשרים הם דאין נותנין תרומה אלא לכהן חבר ולמה הצריכוהו להחזירה משום בעל הבית דאי מעכב לה כהן סבור נתקנה עיסתו.
[וקסבר בעה״ב נתקנה עיסתו כו׳ – מעיקרא אוקמא משום חורבא דכהן ולא אוקמא משום בעה״ב משום דכהן גופיה ידע אי מחיל אבל בעה״ב לא ידע דמחיל כהן]. ת״י.
וקא סבר דבעל הבית נתקנה עיסתו ואתו למיכלה בטבלה – פירוש: ולגבי עציץ שאינו נקוב ליכא למיחש הכי דאפילו אם יאכלנו בעל הבית. בלא הפרשת תרומה אחרת אין בכך כלום דעציץ שאינו נקוב אינו אסור מדאורייתא ואפילו אם תאמר דאסור מדרבנן הא מפריש עליה ממקום אחר דנהי דלא חל עליו שם תרומה שיהא הוא מותר לכהן אבל להתיר את שאינו נקוב ממה נפשך פוטרו.
ואי בעית אימא לעולם כהן מיצת ציית – פרש״י ז״ל משום שהכהנים זריזים הם דאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ. ואפשר לפרש משום שהוא עצמו אוכל חלתו ואינו מפסיד בהפרשתו כלום:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]
ואיבעית אימא לעולם כהן מצית ציית – פי׳ רש״י ז״ל משום דכהנים זריזין הן שאין נותנין תרומה ולא חלה לכהן עם הארץ. ויש לפרש דכהן מצית צאית להפריש חלה עליה שהרי הוא אוכל חלתו ואינו [מפסיד] (מפריש) כלום בהפרשה זו מה שאין כן בישראל שאם אתה אומר לו שיחזור ויתרום יש לו הפסיד ולא ציית בחד מנא ואתי למיכל עיסתי בטיבלא כסבור שהוא חלה מה שהפריש בה מקמח.
(9-11) ואקשינן והא אמרת אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח ולשם מתנה נתנה אלמא לא טעי בה. ופרקינן דיודע שאין מפרישין חלה מקמח בע״כ של כהן אבל מדעתו מפרישין והוא סבור דכיון דקבלה כהן מיניה בקמח קבליה עליה ומחל טרחיה דאי לא הוה אמר ליה בהדיא ולא יתן לפני עור מכשול ואף הכהן טועה ומקבלי ממנו על דעת כן שיסבור במחילתו סגי ויכשול בה אי לאו דאמרינן ליה שלא תאכל עד שיפריש עליה ממקום אחר.
ופרכינן ולהוי תרומה ביד כהן ויחזור ויתרום – פי׳ לאו דוקא תרומה דהא לא אפשר אלא ה״ק תהיי דכהן ולא תהדר לבעלים כאלו היא תרומה ממש ולימא להו לבעלים שיתרום פעם שנית.
וקשיא לן כיון דאמרת דבע״ה יודע ואינו יודע ועל דעת חלה נתנה בטעוה למה חוזר ותורם ולא הדרא ליה. ותו הא הפרשה בטעות הוא ומדינא היא גזל ביד כבן ואמאי איצטרכינין תו למימר דטעמא דלא הדרא לבעלים משום גזירה דאכיל בע״ה עיסתו בטיבלה. ואיכא למימר דאנן הכי אקשינן נהי דתרומה בטעות הוה אמאי הדרא ליה והא מן הנקוב על שאינו נקוב נמי תרומה בטעות הות ואפ״ה לא הדרא ליה אלא אמרינן כיון שנתנה לשם תרומה תתקיים מחשבתו ותהא תרומה לכהן ויחזיר ויתרום ואף כאן נמי כיון שהוא טועה וסבור שהפרשתו הפרש בקבלת כהן נימא ליה שהיא תרומה כמו שהוא סובר ושיחזור ויתרום פעם שנית דהא צאית לן הכא כי היכי דצאית לן התם ומפרקינן דהתם בתרי מנא צאית לן אבל הכא (בחד) בתרי מנא לא צאית לן ולא במזיד אלא שטועה בעצמו דכיון שאנו מקיימין מחשבתו לומר לי שתרומתו תרומה כ״ש שיחזיק בדעתו הראשונה לומר שנתקנה עיסה מכיון שקבלה כהן ומחל טרחו ומשום הא דבעי׳ למימר השתא דלא ציית איצטרכינן אכתי לטעמא דאמרן לעיל דקסבר נתקנה עיסתו דבהא הוא דטעי השתא בדלא ציית לן כך פירש רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל ועיקר.
גמ׳ וקסבר ב״ה נתקנה עיסתו וכו׳ מעיקרא אוקמא משום חורבא דכהן ולא אוקמא משום בעה״ב משום דכהן גופיה ידע אי מחיל אבל בעה״ב לא ידע דמחיל כהן וכו׳ עכ״ל ת״י ואין להקשות נמי אמאי לא משני בפשיטות כיון דבעה״ב סבר משום טירחא דכהן והא קבלה הרי אינו נותן לשם מתנה והוי גזל ביד כהן דמ״מ כיון דבעל הבית אינו נותן תרומה אחרת לפי סברתו משום טירחא דכהן אם כן לא גזלו כלום אלא דעשאוהו גזל ביד כהן משום חורבא דבעה״ב שלא יאכלנו בטיבלא וק״ל:
עוד מת״י מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה לענין שאין הכהן חייב להחזירה וגם אין הבע״ה חייב להפריש עוד משאינו נקוב וכו׳ דכיון דאין עליו חיוב תרומה אלא מדרבנן הם אמרו דאין צריך תיקון אחר לשאינו נקוב עכ״ל:
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שהתנא חושש מטעם אחר: לעולם תפרש כי הכהן מיצת ציית [ודאי יציית] גם בכלי אחד ואין לחשוש לתקלה שתגרם על ידי הכהן, ואולם החשש הוא אחר, כי קסבר [סבור הוא] בעל הבית שהפריש את חלתו קמח שנתקנה בכך עיסתו, ואתי למיכל בטיבלא [ויבוא לאכול אותה בעודה טבל].
And if you wish, say that the tanna has a different concern: Actually, a priest will listen even with regard to something in a single container, and the concern is that the prior owner of the flour will think that his dough has been made ready to eat and he will come to eat it in its untithed state.
הכל
(10) וְהָאָמְרַתְּ אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין חַלָּה קֶמַח יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין חַלָּה קֶמַח וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ דְּסָבַר טַעְמָא מַאי מִשּׁוּם טִירְחָא דְכֹהֵן טִירְחָא דְכֹהֵן קַבְּלַהּ עֲלֵיהּ.
The Gemara asks: But didn’t you say that a person knows that one may not separate ḥalla from flour? The Gemara answers: He knows the halakha but he does not know the reason for the halakha. He knows that one cannot separate ḥalla from flour, but he does not know the reason, as he thinks: What is the reason one may not separate ḥalla from flour? It is due to the labor of the priest. And as far as the labor of the priest goes, he thinks: The priest has accepted that task upon himself.
The Gemara asks: But didn’t you say that a person knows that one may not separate ḥalla from flour? The Gemara answers: He knows the halakha but he does not know the reason for the halakha. He knows that one cannot separate ḥalla from flour, but he does not know the reason, as he thinks: What is the reason one may not separate ḥalla from flour? It is due to the labor of the priest. And as far as the labor of the priest goes, he thinks: The priest has accepted that task upon himself.
והא דאמרינן יודע ואינו יודע ואקשי ותהוי תרומה ויחזור ויתרום. קשה לי כיון דקסבר ב״ה דמשום טירחא דכהן הוא ואינו כןא אמאי ליהוי תרומה ויחזור ויתרום, הא אלו היה יודע שכן לא היה מפריש ומן הדין הוא גזל ביד כהן, והשתא לא צריך כלל לטעמא דנתקנה עיסתו. ואפשר דאי לאו משום דגמר ונתן משם מתנה לא הוו מעייל נפשיה לספיקא, דכיון דחזא דאין מפרישין חלה מקמח לא הוה מקדים לה בקמח שמא לא נתקנה עיסתו והפסיד. וי״ל דהשתא לאו אקושיא גופה דמהכא קיימא, אלא הכי קאמר כיון דאמרת תרומה בטעות היא מאי שנא הכא דאמרת אינה תרומה ומאי שנא התם דאמרת תרומה ויחזור ויתרום, דהתם טעמא מאי דכיון שתרם בטעות לא ראו חכמים לבטל תרומתו לגמרי ולהחזירה לחולין, אף כאן כיון שהוא טועה לומר בדעתו שהיא חלה גמורה הואיל והכהן מחל וסבר נתקנה עיסתו, אם כן נימא ליה שהיא תרומה כמו שחושב, ואף על פי שאומרים לו להפריש אחרת מיצת ציית שנראה לו אמת לפי מחשבתו כמו שאנו אומרים במקומות אחרים תרומה וחוזר ותורם. ומפרקינן אי אמרת ליה הכי כל שכן דלא ציית בחד מנא כיון שאתה מודה לקצת דבריו לומר שהיא תרומה:
ה״ג וכן גרסת ר״ח ז״ל בזו ובזו ובזו בווי״ן אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, בזו בלא ווי״ן נטלתו ואכלתו בזו נוטלתו ואכלתו ועוד בווי״ן בזו ועוד בזו אינה מקודשת עד שיהא באחד מהם שוה פרוטה, ומשום הכי אוקימנא לסיפא כר׳ דאמר לא שנא כזית כזית ולא שנא כזית וכזית פרטא הוי, משום דקתני בזו בזו בלא ווי״ן וקתני נמי ועוד בזו ועוד בזו בווי״ן ואמר דתרווייהו פרטא דבעי באחת מהן שוה פרוטה. ופרש״י ז״ל ומיהו רישא דקתני בזו ובזוב (בזו)1 אם יש בכולן דלא כר׳. ויש גורסין בה בזו ובזו ובזו אם יש בהן שוה פרוטה. ומפרש להאי פירוקא בתרא דמאי בהם בכל אחת מהן, אבל אין הנוסחאות מודות להם. ואני אומר למאי דמתרצינן השתא כר׳ כיון דמציעתא וסיפא פרטא קתני ולא מבעיא קאמר מאי אם יש בכולן שוה פרוטה דקתני (מציעתא)2 אם יש בכל אחת שוה פרוטה כי סיפא דלא מבעיא קאמר וחד גוונא קתני להו:
תמהני שלא כתב רבינו מה שאמרו בגמרא ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו. ובירושלמיג ר״ח בשם ר׳ יוחנן קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, וכן הלכה בקרקעות ומטלטלין. ורבינו ז״ל סמך על מה שכתב שאין האשה מתקדשת בה שהנקנין בכסף שוין הם. עוד אני תמה היאך לא כתב מה שאמרו כגון דאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר דת״ק סבר כסיפה לה מלתא למיתבעי ואינה מקודשת. ומסתברא דהלכתא כיש אומרים דאמרי מקודשת, מדתניא בפרק קמאד התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת דאלמא במנה סתם מקודשת אעפ״י שלא נשתייר הימנוה אלא דינר ולא אמרינן כסיפה לה מלתא למתבעיהו, ולפיכך לא כתבה רבינו הגדול ז״ל בהלכותז:
א. נוסף ע״פ כת״י.
ב. נוסף ע״פ כת״י. וכן הגיה רא״ז.
ג. פ״ב ה״ה.
ד. ח ע״א.
ה. בכת״י: ממנו.
ו. אך המהרי״ט דחה ששם שהוא תנאי סמכה דעתה משום שיודעת שהקידושין תלויים בהשלמת הדינר וודאי יזהר בזה כדי שיתקיימו הקידושין, כמו שסמכה דעתה בכל תנאי, מה שאין כן כאן שרוצה לקדשה מיד על ידי שעשה את הדינר מלוה אם כן מעכשיו כבר נגמרים הקידושין, וכיון שכסיפא לה מילתא לתבוע לא סמכה דעתה שסברה שמאחר שחלו הקידושין לא ישלים לה.
ז. אך הרשב״א דוחה את ראית רבינו, שהברייתא בדף ח׳ נקטה חסר דינר משום שזה אורחא דמילתא שחסר קצת, אבל הוא הדין שמדובר גם בחסר הרבה, ולכן נקטה הברייתא מנה זו משום שבמנה סתם לא כסיפא לה למיתבעיה כשחסר הרבה. ולכן חולק הרשב״א לדינא ופוסק שהלכה כת״ק שאינה מקודשת. והר״ן ח׳ ע״א מד׳ הרי״ף ד״ה וגרסינן כתב שהברייתא נקטה מנה זו לרבותא שדרך מנה להיות חסר, ואם אמר זה סלקא דעתך שכוונתו כמו שהוא, וקא משמע לן שצריך מנה שלם. והוא הדין במנה סתם שאינה מקודשת משום שכסיפא לה מילתא למיתבעיה. וכתב שהטעם שהרי״ף השמיט את הברייתא, משום שסובר כרמב״ם שמפרש את הסוגיא בב״מ שמלוה קונה במכר, והברייתא ששוין במכר שזה קנה מדברת במלוה ואין צורך להעמידה בנמצא חסר דינר.
1. הגהת הגרא״ז: ובזו.
2. הגהת הגרא״ז: רישא.
אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח. פירוש משום דכתיב (במדבר טו, כ) עריסותיכם דהיינו לאחר גלגול. ואיכא דקשיא ליה והא תרומה דכתיב ביה דגנך (דברים יח, ד) דמשמע דאידגן, ואפילו הכי קיימא לן שאם הקדימו בשבלין שתרומתו תרומה דבר תורה, אלמא כי כתיב קרא לכתחלה ולמצוה מן המובחר, הא דיעבד עבד, אי נמי לומר שלא נתחייב עד שעת דיגון, הא אם הקדימו יצא הכא נמי נמי שאם הקדימה בקמח יצא, ויש לומר דבתרומה רחמנא רבייה מדכתיב (במדבר יח, כו) והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר, ודרשינן מיניה ולא תרומה גדולה ותורמת מעשר מן המעשר, והיכי דמי בשהקדימו בשבלין כדמוקמינן לה בברכות (ברכות מז.) ובפסחים (פסחים לה:), וממילא שמעינן מינה דאם הקדימו בשבלין דחייל עליה שם מעשר. והרמב״ן נר״י כתב דאף חלה כתרומה היא, מה התם דגן ולא פחות משליש אף הכא עיסה ולא קמח, ומה התם אוכלין עראי עד שימרח ואם תרם תרומתו תרומה, אף הכי נמי אוכלין עראי עד שתתגלגל ומשנתנה מים אם הפרישה חלתה חלה.
ומקשים: והאמרת [והרי אמרת] אדם יודע שאין מפרישין חלה בעודה קמח! ומשיבים: יודע ואינו יודע; יודע שאין מפרישין חלה קמח, ואינו יודע מספיק. דסבר טעמא מאי [שסבור הוא שהועם מהו] — משום טירחא [הטירחה] של הכהן, ואת הטירחא של הכהן הרי קבלה עליה [קיבל עליו] הכהן, שהרי לא החזיר לו את הקמח וסבור שחלה היא.
The Gemara asks: But didn’t you say that a person knows that one may not separate ḥalla from flour? The Gemara answers: He knows the halakha but he does not know the reason for the halakha. He knows that one cannot separate ḥalla from flour, but he does not know the reason, as he thinks: What is the reason one may not separate ḥalla from flour? It is due to the labor of the priest. And as far as the labor of the priest goes, he thinks: The priest has accepted that task upon himself.
הכל
(11) וְתִיהְוֵי תְּרוּמָה וְיַחְזוֹר וְיִתְרוֹם מִי לָא תְּנַן מִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב עַל הַנָּקוּב תְּרוּמָה וְיַחְזוֹר וְיִתְרוֹם הָא אוֹקֵימְנָא בִּתְרֵי מָאנֵי צָאֵית בְּחַד מָנָא לָא צָאֵית.
The Gemara makes a suggestion based on a comparison to a similar case: But let it be teruma, i.e., ḥalla, and he should separate teruma again. Didn’t we learn a similar idea in a mishna (Demai 5:10): If one separated teruma from produce grown in a non-perforated pot for the produce of a perforated pot, it is teruma by rabbinic law, but he must separate teruma again to render the produce grown in the perforated pot ready to eat. The Gemara answers: We have already established that with regard to things that are in two separate containers, one will listen, but with regard to something that is in one container, one will not listen.
The Gemara makes a suggestion based on a comparison to a similar case: But let it be teruma, i.e., ḥalla, and he should separate teruma again. Didn’t we learn a similar idea in a mishna (Demai 5:10): If one separated teruma from produce grown in a non-perforated pot for the produce of a perforated pot, it is teruma by rabbinic law, but he must separate teruma again to render the produce grown in the perforated pot ready to eat. The Gemara answers: We have already established that with regard to things that are in two separate containers, one will listen, but with regard to something that is in one container, one will not listen.
וניהוי תרומה ויחזור ויתרום – ולמה הזקיקוהו להחזיר מיראה זו יאמרו המפריש חלתו קמח הרי זו תרומה וגמר ונתן לשם מתנה ויחזור ויתרום.
מי לא תנן – כה״ג ולא אצריכיתיה לאהדורי.
ויחזור ויתרום – מן הנקוב שלא נפטר בראשונה ולא אמרי׳ נהדריה כהן שמא יאמר בעל הבית נתקנו פירותיו.
ותיהוי תרומה ויחזור ויתרום – גם זה אינו מקשה אלא לשמואל דאלו לרב לא קשיא נמי האי מתניתין אמתניתין דחלה כדפרישית לעיל. עיין בבכורות בפרק עד כמה יש בקונטרסי במהדר׳ תניינא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]
והא דאסקינן הכא דישראל בחד מנא לא ציית – איכא דקשיא ליה דהא ביבמות פרק הערל משמע דרב נתן בר הושעיא סבר דאפילו ישראל בחד מנא מצית ציית ומוכח התם דהלכתא כותיה ודלא כרב חסדא דפליג עליה התם ואמר דבחד מנא לא ציית ורבא אקשי עליה דרב חסדא דאין ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה וקי״ל כרבא וכן פסק הרמב״ם ז״ל. ומסתבר לי דהא לא קשיא דסוגיין דהכא כולא אליבא דשמואל היא דלית הלכתא כותיה דכרב קי״ל כדכתיבנא לעיל ואיהו ס״ל כרב נתן ב״ר הושעיא דאפילו ישראל צאית בחד מנא. וטעמא דהויא חלה גזל ביד כהן היינו משום דגמר ונתן לשם פקדון ויודע ואינו יודע ואי חלה היא תהוי חלה אי לא תהוי פקדון וההיא דמן הנקוב על שאינו נקוב דתרומה וחוזר ותורם משום דהוה טועה גמור ולשם תרומה נתן ואנו מקיימין מחשבתו ואמרינן ליה דלהדר וליתרום ומצית ציית וגבי קישות ונמצאת מרה כיון דתרומתו תרומה מן התורה מעכשיו קיימין וחוזר ותורם מדרבנן משום קנסא דאפילו בחד מנא ציית והרי זה נכון.
ומקשים: ומדוע לא נאמר ותיהוי [ותהא זו] תרומה, ויחזור ויתרום. מי [האם] לא תנן [שנינו] כיוצא בזה בהלכות תרומות: אם תרם מפירות שצמחו בכלי שאינו נקוב על פירות שצמחו בכלי הנקוב — הרי זו תרומה, ויחזור ויתרום! ומשיבים: הא אוקימנא [הרי כבר העמדנו] שבתרי מאני צאית, בחד מנא לא צאית [בשני כלים נבדלים ניכר לו ההבדל ביניהם ומציית, בכלי אחד אינו מציית].
The Gemara makes a suggestion based on a comparison to a similar case: But let it be teruma, i.e., ḥalla, and he should separate teruma again. Didn’t we learn a similar idea in a mishna (Demai 5:10): If one separated teruma from produce grown in a non-perforated pot for the produce of a perforated pot, it is teruma by rabbinic law, but he must separate teruma again to render the produce grown in the perforated pot ready to eat. The Gemara answers: We have already established that with regard to things that are in two separate containers, one will listen, but with regard to something that is in one container, one will not listen.
הכל
(12) וְלָא צָאֵית וְהָתְנַן ההַתּוֹרֵם קִישּׁוּת וְנִמְצָא מָרָה אֲבַטִּיחַ וְנִמְצֵאת סָרוּחַ תְּרוּמָה וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם שָׁאנֵי הָתָם דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא תְּרוּמָה מְעַלְּיָא הִיא.
The Gemara questions this assumption: And will one not listen to a ruling to separate teruma a second time from a single container? But didn’t we learn in a mishna (Terumot 3:1): In the case of one who separated a cucumber as teruma to give to a priest, and that cucumber was found to be so bitter that it was inedible, or if he separated a melon and it was found to be spoiled, his separation is still teruma, but he must separate teruma again? The Gemara answers: There it is different, as it is full-fledged teruma by Torah law, and even if he does not listen and separate teruma again, no Torah law will be violated.
The Gemara questions this assumption: And will one not listen to a ruling to separate teruma a second time from a single container? But didn’t we learn in a mishna (Terumot 3:1): In the case of one who separated a cucumber as teruma to give to a priest, and that cucumber was found to be so bitter that it was inedible, or if he separated a melon and it was found to be spoiled, his separation is still teruma, but he must separate teruma again? The Gemara answers: There it is different, as it is full-fledged teruma by Torah law, and even if he does not listen and separate teruma again, no Torah law will be violated.
אבטיח – בזיקל״ש.
שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליא היא – הילכך לא מצי למימר ליהדרה להיות טבל דיערביניה עם פירותיו וגזירה דחורבה נמי ליכא דא״נ לא ציית לך ואכל להו לשארא ליכא איסורא דאורייתא דהא איפטרו.
התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח הרי נמצא שתרם מן הרעה על היפה והרי היא תרומה מן התורה שנאמר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ומאחר שהוא אומר שכשהוא תורם מן היפה אין בו נשיאות חטא אלמא שאם לא תרם מן היפה אלא מן הרעה יש כאן נשיאות חטא ואם אינו קדוש נשיאות חטא למה אחרי שאין כאן לאו או עשה שיעבור עליו ושלא הועילו מעשיו שאלו היה בו לאו היה עובר על לאו ואע״פ שלא הועילו מעשיו כגון מוכר לצמיתות שלוקה ואין ממכרו קיים כמו שביארנו במקומו וכן הרבה כיוצא בו אבל כשלא עבר על לאו ולא הועילו מעשיו נשיאות חטא למה אלא ודאי תרומתו תרומה ומכל מקום חכמים הצריכו להיותו חוזר ותורם והוא שאמרו תרומתו תרומה ויחזור ויתרום ושמא תאמר מה בין קישות מרה שאתה מחייבו בתרומה לשקדים המרים שהם פטורין כמו שביארנו בראשון של חלין יראה הטעם ששקדים המרים מין בפני עצמו הוא שתולדתו בכך אבל קישות תולדה שלו מתוקה אלא שלאי זו סבה נתחדש בה מרירות והראיה מה שחבר עמה אבטיח ונמצא סרוח ולפיכך חייבין ואינו מן הפטור על החיוב אלא שהוא מן הרעה על היפה ותרומתו תרומה אלא שחוזר ותורם ואע״פ שדרך כלל אמרו במסכת תרומות בתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה ולא שנינו בה שיחזור ויתרום פירשו בו שכל שהוא מתכוין לכך תרומתו תרומה ואינו צריך לחזור ולתרום אבל כל שדעתו לתרום מן היפה ונמצאת רעה הואיל ובטעות הופרש צריך לחזור ולתרום וזהו לשון ונמצאת מרה אלא שמכל מקום תרומתו תרומה שהרי כשידע בכך גם כן תרומתו תרומה ויש שואלין אם כן היאך אמרו במסכת תרומות בתורם חבית של יין על יין ונמצאת חומץ שאם ידע שהיתה חומץ עד שלא נתרמה אינו תרומה והלא יין וחומץ מין אחד הוא ואם תאמר שחומץ ויין שני מינים הם כמו שביארנו לענין תערובות יין נסך באחרון של ע״ז ומה תאמר לדעת גדולי המחברים שעשאוהו לענין יין נסך שני מינים ולענין תורם מזה על זה כתבו בהן בפירוש שמין אחד הם ואעפ״כ פסקו שאם היתה חומץ בשעת הפרשה אינה תרומה ואין זה אלא מן הרעה על היפה ונראין הדברים שהיין כבר בדקו ומצאו יין והיה סבור שבשעת ההפרשה היה יין ומאחר שבדק וגלה בדעתו שאינו רוצה אלא ביפה וטעה ונזדמן לו רע אינה תרומה אבל בקישות אע״פ שמכל מקום הוא היה סבור בה שאינה מרה מכל מקום לא גלה דעתך בכך שאין הדבר מצוי לבדוק ובזו אמרו שהוא תרומה:
ונמצא הענין חלוק לשלשה דרכים כל שגלה דעתו שאינו מתכוין אלא ליפה ונזדמן לו רעה אינה תרומה וכל שלא גלה דעתו בכך אלא שמכל מקום מן הסתם הוא סבור שהיא מן היפה ונמצאת מן הרעה תרומתו תרומה ויחזור ויתרום ואם כיון לתרום מן הרעה תרומתו תרומה ואינו חוזר ותורם:
שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליה היא כדר׳ אליעאי וכו׳ – וא״ת והא התורם מן הרעה על היפה לא אמרינן תרומה ויחזור ויתרום וי״ל דשאני הכא דריע טפי וקנסי׳ ליה ובירושלמי מפרש דקישות מרה ואבטיח סרוח עשאוהו כספק אוכלים הילכך צריך לחזור ולתרום מספק:
(12-13) שאני התם דמדאורייתא תרומה מעלייתא הוא כדרבי אלעאי ופי׳ וכיון דכן אמרינן ליה ואי לא ציית וסמיך אדעתיה לית לן בה כיון שיצא ידי חובה מן התורה ואינו אוכל טבל. והא עדיף לן מלמימר שלא תהא תרומה ונחזור תרומה מדאורייתא בטבילה מה שאין כן במפריש חלה מקמח דאי לא ציית למיהדר ולמיתרם אכיל עיסתו בטיבלה מדאורייתא ולהכי חיישינן ליה דלמא לא צאית.
על ההנחה הזו תוהים: וכי לא צאית [מציית] אדם לחזור ולתרום אפילו בדבר אחד?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: התורם קישות מן הקישואין לכהן ונמצא שאותה קישות מרה היתה, שאינה ראויה לאכילה, או תרם אבטיח מן האבטיחים ונמצאת סרוח — מה שתרם הרי זה תרומה, ואולם יחזור ויתרום! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] דמדאורייתא [שמן התורה] תרומה מעליא [מעולה, גמורה] היא ולכן גם אם לא יציית ולא יתרום לא תצא תקלה מזה.
The Gemara questions this assumption: And will one not listen to a ruling to separate teruma a second time from a single container? But didn’t we learn in a mishna (Terumot 3:1): In the case of one who separated a cucumber as teruma to give to a priest, and that cucumber was found to be so bitter that it was inedible, or if he separated a melon and it was found to be spoiled, his separation is still teruma, but he must separate teruma again? The Gemara answers: There it is different, as it is full-fledged teruma by Torah law, and even if he does not listen and separate teruma again, no Torah law will be violated.
הכל
(13) מִדְּרַבִּי אִלְעַאי דא״ר דְּאָמַר רַבִּי אִלְעַאי ומִנַּיִן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר י״ח:ל״ב} וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ אִם אֵינוֹ קָדוֹשׁ נְשִׂיאוּת חֵטְא לָמָּה מִכָּאן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
What is the source from which it is extrapolated that it is full-fledged teruma by Torah law? It is from a statement of Rabbi Ilai, for Rabbi Ilai says: From where is it derived that one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce, i.e., in order to fulfill the obligation of separating teruma from the high-quality produce, that his teruma is teruma? As it is stated with regard to teruma: “And you shall bear no sin by reason of it, seeing that you have set apart from it the best thereof” (Numbers 18:32). The verse is saying to give the best part as teruma, and one who gives a bad portion has committed a transgression. Nevertheless, the verse indicates that the separated produce is teruma; if it were not sacred as teruma why would one bear a sin? If one’s action were to no effect, he has not sinned. From here it is derived that if one separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce, his teruma is teruma.
What is the source from which it is extrapolated that it is full-fledged teruma by Torah law? It is from a statement of Rabbi Ilai, for Rabbi Ilai says: From where is it derived that one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce, i.e., in order to fulfill the obligation of separating teruma from the high-quality produce, that his teruma is teruma? As it is stated with regard to teruma: “And you shall bear no sin by reason of it, seeing that you have set apart from it the best thereof” (Numbers 18:32). The verse is saying to give the best part as teruma, and one who gives a bad portion has committed a transgression. Nevertheless, the verse indicates that the separated produce is teruma; if it were not sacred as teruma why would one bear a sin? If one’s action were to no effect, he has not sinned. From here it is derived that if one separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce, his teruma is teruma.
אם אינו קדוש נשיאות חטא למה – למ״ד התם (תמורה דף ד:) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ניחא מאי דקאמר דהתורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה דאי אינו קדוש נשיאות חטא למה אבל למ״ד התם דאי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמילתא דקאמר רחמנא א״כ קשה מאי קאמר הכא גמרא אם אינו קדוש נשיאות חטא למה דילמא לעולם אימא לך דאינו קדוש ואפ״ה איכא נשיאות חטא דעבר אמילתא דקאמר רחמנא ויש לומר דודאי בעלמא לא מהני והכא מהני והיינו דקאמר גמרא אם אינו קדוש נשיאות חטא למה כתוב כלומר אי משום דעבר אמילתא דקאמר רחמנא כיון דבקרא כתיב בהרימכם את חלבו ממנו כל חלב דגן תירוש ויצהר דמשמע שיש לו לאדם לתרום מן היפה ואם לא הביא מחלבו פשיטא דעבר א״כ למה כתיב האי קרא ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו פשיטא אלא ש״מ דלהכי כתביה לומר לך דהתורם מן הרעה על היפה דאיכא שני חטאות חטא שעבר על מה דקאמר רחמנא דיתרום מן היפה וחטא על תרומתו דהויא תרומה מן הרעה והיינו דקאמר מכאן לתורם מן הרעה על היפה כו׳.
אם אינו קדוש נשיאות חטא למה – וא״ת ולאביי דאמר בתמורה כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואפ״ה לקי משום דעבר אמאי דאמר רחמנא א״כ ה״נ נימא דאינו קדוש ואפ״ה איכא נשיאות חטא וי״ל אם אינו קדוש אז אין כאן שם תרומה כלל כאדם המטלטל תבואתו ממקום למקום. ולא קרינא ביה בהרימכם ולא שייך בה נשיאות חטא:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 12]
דאמר רבי אלעאי מנין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה וכו׳ תמיה מילתא מי דמי הא דקישות ואבטיח לדרבי אלעאי דהא דרבי אלעאי אינה אלא במזיד אבל בשוגג אין תרומתו תרומה דתנן התורם יין ונמצא חומץ מין אחד הוא ותרומתו תרומה ר׳ אומר שני מינין ואין תרומתו תרומה ואוקימנא בפ׳ המוכר פירות דטעמא דרבנן כרבי אלעאי דאמר התורם מן הרע על היפה תרומתו תרומה ובמסכת תרומה תנן התורם חביות ונמצא של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא נתרמה אין תרומתו תרומה ואמרינן נמי בפ׳ המוכר פירו׳ הבודק את החביות להיות מפריש עליה והולך ואח״כ נמצאת חומץ כל שלשה ימים ודאי יין ותרומתו תרומה מכאן ואילך ספק ואין תרומתו תרומה ועל כרחין קמייתא בתורם במזיד ומשום הכי תרומתו תרומה מדרבי אלעאי ואידך בשוגג כדאיתא בלישנייהו בהדיא ומשום הכי אין תרומתו תרומה ובמתניתא דתרומות נמי משמע הכי דבתורם מן היין על החומץ או מן החומץ על היין בשוגג אין תרומתו תרומה דגרסינן התם היה בלבו לתרום מיין על יין מה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין פי׳ ואחת משאר החביות שהפריש עליהן חומץ היין תרום ויחזור ויתרום את החומץ פי׳ דכיון דבטעות תרם יין על החומץ אע״ג דהוי מן היפה על הרעה אין תרומתו תרומה הילכך אותה חביות שהפריש על השאר מה שכנגד היין מופרש מה שכנגד החומץ אינו מופרש. היה בלבו לתרום חומץ פי׳ שהיה סבור שהיו כל החביות חומץ ונמצא׳ אחת מהן יין אם אותה שהפריש חומץ החומץ תרום ויחזור ויחרום מן היין על היין. וא״כ הכא גבי קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצאת סרוח דהוי בטעות כדקתני ונמצאת היכי אמרינן דמדאורייתא תרומה מדרבי אלעאי.
ותו קשיא לן דהא ממתני׳ דיין משמע דבמזיד תרומתו תרומה ובשוגג אין תרומתו תרומה ואלו בעלמא משמע איפכא דתנן אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד לא עשה ולא כלום קשיא שוגג אשוגג וקשיא מזיד אמזיד.
ותרצו בתוספות דשוגג אשוגג לא קשיא דביין וחומץ כיון דשני שמות הן חשיב חלופיהן בשוגג טעות אבל בטמא על הטהור כיון שהם שם אחד כיון שנתכוין לאותו פרי עצמו לא חשיב טעות אלא כמתכוין ותרומתו תרומה וכן מזיד אמזיד לא קשיא דהתם בטמא על הטהור אף ע״ג דמדינא תרומתו תרומה כיון שנתכוין לאותו פרי מדרבי אלעאי קנסוה רבנן דלא תהוי תרומה מכיון שמה שהפריש אינו חשוב וראוי לאכילה מטעמא דאתמר בפ׳ הערל לרב חסדא כדאית ליה ולרב נתן בר הושעיא כדאית ליה אבל ביין וחומץ כיון שהחומץ משובח הוה כיין בעתו ושעתו וכדאמרינן לקמן בפרקין דאיכא דניחא ליה בחלא טפי מחמר׳ לא קנסוה רבנן ואוקמוה אדינא דתרומתו תרומה מדר׳ אלעאי. ובהא דקישות ואבטיח כיון דהוי שם אחד מדאורייתא תרומה מעלייתא היא בין בשוגג בין במזיד ואלו היה שוגג גמור הוה תרומתו תרומה דומיא דטמא וטהור אבל מפני שהוא קרוב למזיד שפשע ולא טעמו חשבינן ליה כעין מזיד וצריך לחזור ולתרום ומה שתרם תרומה מפני שהוא גם כן שוגג.
אשתכח השתא דכל שהוא שני שמות ושני מינין במזיד תרומתו תרומה אפילו מדרבנן כשראוי לאכילה כחומץ ויין בשוגג אין תרומתו תרומה אפילו מדאורייתא. וכשהוא שם אחד ומין אחד מדאורייתא תרומתו תרומה בין בשוגג בין במזיד מדרבנן במזיד אין תרומתו תרומה כשאינו ראוי לאכילה כגון טמא וקישות מרה ואבטיח סרוח כיוצא בהם. וכ״ת כיון דמדאורייתא הוי תרומה היכי מצו רבנן לאפקועי ולאפוקי לחולין תרומה דאורייתא ואיכא למימר דאתמר עלה רב נתן בר הושעיא סבר דאין תרומתו תרומה מדרבנן לתקן את השירים אבל היא גופה תרומה הוה לכל דבר ורב חסדא סבר דאינה תרומה כלל והדרא לטיבלה פי׳ טעמא דהא קיימא לן דהפקר ב״ר הפקר ורבנן אפקעינהו לפירי מיניה ואפקעינהו מרשותיה והוה לה תרומה שלא בבעלים ואינה תרומה וכדאיתא בפר׳ הערל.
וכיצד יודעים שתרומה גמורה היא — מדברי ר׳ אלעאי. שאמר ר׳ אלעאי: מנין לתורם ונותן מן התבואה הרעה על (עבור) היפה שתרומתו תרומה — שנאמר בענין תרומה: ״ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו״ (במדבר יח, לב), ו״חלבו״ הכוונה לחלק הטוב, המובחר שבו, ומכאן הוא מדייק, שהתורה אומרת שצריך לתת את הדבר הטוב כתרומה, ואם נתן דבר גרוע משמע שעושה בכך עבירה (״תשאו עליו חטא״). אך מכל מקום אפשר להבין מכאן שתרומה זו נחשבת, כי אם אינו קדוש ולא חלה התרומה נשיאות חטא למה? שאם לא עשה דבר בהפרשת תרומה זו, נמצא שלא חטא. מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה.
What is the source from which it is extrapolated that it is full-fledged teruma by Torah law? It is from a statement of Rabbi Ilai, for Rabbi Ilai says: From where is it derived that one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce, i.e., in order to fulfill the obligation of separating teruma from the high-quality produce, that his teruma is teruma? As it is stated with regard to teruma: “And you shall bear no sin by reason of it, seeing that you have set apart from it the best thereof” (Numbers 18:32). The verse is saying to give the best part as teruma, and one who gives a bad portion has committed a transgression. Nevertheless, the verse indicates that the separated produce is teruma; if it were not sacred as teruma why would one bear a sin? If one’s action were to no effect, he has not sinned. From here it is derived that if one separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce, his teruma is teruma.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
קידושין מו: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה קידושין מו:, ר׳ חננאל קידושין מו: – מהדורת הרב אהרן אייזנבך והרב אברהם ישעיהו שולביץ, בתוך: אהל חייא לזכר הגרח"א צוובנר, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"ו, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), רש"י קידושין מו:, ראב"ן קידושין מו: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות קידושין מו:, תוספות רי"ד קידושין מו:, רמב"ן קידושין מו: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א קידושין מו: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי קידושין מו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר קידושין מו: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה., תוספות רא"ש קידושין מו: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א קידושין מו:, מהרש"ל חכמת שלמה קידושין מו:, מהרש"א חידושי הלכות קידושין מו:, פני יהושע קידושין מו:, פירוש הרב שטיינזלץ קידושין מו:, אסופת מאמרים קידושין מו:
Kiddushin 46b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Kiddushin 46b, R. Chananel Kiddushin 46b, Rashi Kiddushin 46b, Raavan Kiddushin 46b, Tosafot Kiddushin 46b, Tosefot Rid Kiddushin 46b, Ramban Kiddushin 46b, Rashba Kiddushin 46b, Meiri Kiddushin 46b, R. Avraham of Montpellier Kiddushin 46b, Tosefot Rosh Kiddushin 46b, Ritva Kiddushin 46b, Maharshal Chokhmat Shelomo Kiddushin 46b, Maharsha Chidushei Halakhot Kiddushin 46b, Penei Yehoshua Kiddushin 46b, Steinsaltz Commentary Kiddushin 46b, Collected Articles Kiddushin 46b