אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין וכו׳ עד שלא חתמו מעידין. וקשיא לי טובא לפמ״ש בהג״ה ש״ע ח״מ סי׳ מ״ו דשנים מן השוק שבאין להעיד שמכירין שזו חתימת העדים יכולין להעיד עדות זה אפילו מתוך הכתב והן דברי הריב״ש ז״ל דכיון דקיום שטרות מדרבנן מקילינן. ולפ״ז קשה הכא דשני הדיינים מכירין בעצמם חתימת העדים מה צורך להם להעיד לפני השלישי ליתבו הנך תרי וליקיימו דנהי דקי״ל קיום שטרות בג׳ היינו היכא שמקיימין עפ״י הגדת אחרים. וא״כ אם יקיימוהו שנים ויכתבו ששמעו כן מפי העדים הו״ל עד מפי עד. ומש״ה בעינן ג׳ דהו״ל ב״ד. משא״כ הכא שהדיינים עצמן מכירין החתימות אפילו אם לא יהיה ב״ד הרי יש כאן עדות גמור על הקיום ולא גרע משנים מן השוק דמעידין מתוך הכתב. אע״כ דאין יכולין לקיים מתוך הכתב דהו״ל מפי כתבם ומש״ה בעינן ג׳ דוקא דליהוי ב״ד וקשה על הש״ע. ואחר העיון ראיתי שהסמ״ע כתב בתחילת סימן מ״ו להדיא דהא דבעינן ג׳ בקיום שטרות היינו דוקא כשאין מכירין החתומים אבל כשמכירין בעצמם החתומים סגי בב׳ ולא הוי עד מפי עד דהו״ל כמעידין על מנה שבשטר וכתב הש״ך ע״ז שלא נראין לו דברי הסמ״ע דנהי שהדיינים מכירין החתומים אכתי אין מעידין על מנה שבשטר אלא על חתימת העדים והו״ל עד מפי עד ומש״ה בעינן נמי ג׳ וכתב שכן משמע מסוגיא דהכא ע״ש. ואחר המחילה מכבוד תורתו של הש״ך נלע״ד דלא דק שפיר בהא מילתא ולא עמד על תוכן כוונת הסמ״ע דמה שהבין הש״ך דהיכא שמעידין על כתב ידן ולא על מנה שבשטר בהכי הו״ל עד מפי עד דעידי השטר עדות ראשונה ועידי קיום חתימתן הו״ל עדות שניה מפי עד. זה לא יתכן דא״כ האיך מצינו קיום שטרות כלל אפילו בג׳ היכא שב׳ מן השוק מעידין על חתימת עידי השטר דנהי דג׳ מקרי ב״ד אכתי מי שרי לב״ד לקבל עדות עד מפי עד. אע״כ דבכה״ג לא מיקרי כלל עד מפי עד כיון שמה שמעידין שמכירין חתימת העדים הוא עיקר העדות כמו שמעידין על עיקר מנה שבשטר ולא הוי עד מפי עד אא״כ היכא שאין הדיינים מכירין חתימת העדים. אלא שמעידין לפניהם על חתימת העדים. וא״כ אם יהיו שנים ויכתבו כן ששמעו כן מפי העדים א״כ אם יוציא ממון אח״כ ע״י זה הקיום הרי אנו מוציאין ממון על פי עדות עד מפי עד ממש וכ״כ הסמ״ע להדיא. וא״כ הדרא קושיא לדוכתא מסוגיא דשמעתין למה צריכין להעיד בפני השלישי יחתמו השנים לבד. אע״כ דבכה״ג לא מהני דהו״ל מפי כתבם. והסמ״ע שכתב דסגי בשנים המכירין כתב כן לפי שיטת הגה״ת ש״ע דבקיום שטרות מהני מפי כתבם. וא״כ קשיא מסוגיא דשמעתין. ונראה ליישב דאינהו סברי דאה״נ דסגי הכא בשנים בדיעבד אלא דלכתחלה ודאי צריך ג׳ לעולם אפילו לדברי הסמ״ע. דאל״כ תיקשי כל היכא ששנים מן השוק מעידין על חתימת עידי השטר מה צורך להנפק בזה שיבואו לפני ב״ד יבואו עידי הקיום בעצמן על החתום לפי דברי הגה״ת הש״ע דמכשרי מפי כתבם אע״כ דלכתחלה ודאי בעינן ג׳ מטעם אחר אי משום דיותר נקל לקיים חתימת א׳ מג׳ דיינים מחתימת שני עדים או מטעם אחר לענין אם מת הלוה שאין נזקקין לגבות אא״כ נתקבל העדות בב״ד בחיי אביהם. משא״כ שלא בב״ד לא מהני דלא אמרי׳ דכמי שנחקרה עדות המקיימים בב״ד דלא אמרינן הכי אלא בעדות גמור שכותבין מדעת שניהם וכ״כ התוספות לעיל משא״כ בקיום שטרות לא הוי כמי שנחקרה עד שיבא לפני ב״ד דלא עדיף מפי כתבם מאילו העידו בפיהם שצריכין להעיד לפני ב״ד. ולפ״ז א״ש דבשמעתין לא אתא לאשמעינן אלא אם רוצים לקיים קיום גמור כדין הנפק ומעשה ב״ד צריכין להעיד בפני השלישי משא״כ בתורת עדות סגי בשנים המכירין בדיעבד והסמ״ע לא איירי בהדיא אלא לענין דיעבד כנ״ל נכון ול׳ הש״ך צ״ע ודו״ק:

קונטרס אחרון
גמרא אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים השטר שנים מכירין כו׳. וכתבתי דקשיא מהכא על פסק הש״ע בח״מ סי׳ מ״ו דלענין קיום שטרות מהני מפי כתבם וא״כ אין מקום לכל דברי רב הונא דליתבו הנך שנים המכירים לחוד ולקיימו וכתבתי ליישב והראיתי פנים דאדרבא מלשון התוס׳ בד״ה וש״מ משמע דס״ל נמי הכי אלא שעם כל זה אינו מוכרח להכריח כן מלשון התוס׳ בד״ה וש״מ דאיכא למימר דאין ה״נ דהוו מצי לפרש דאיכא רבותא לענין דלא מיחזי כמפי כתבם ומה שכתבו לענין עד מפי עד חדא מינייהו נקטו כדאשכחן כה״ג טובא ולעולם דלענין קיום שטרות נמי לא מהני מפי כתבם כמו שכתבתי דלכאורה מסוגיא דשמעתין מוכח כן וכמו שכתב הש״ך בעצמו דמשמע מכמה פוסקים להיפך מסברת הריב״ש ומה שכתב הש״ך דלא משמע ליה לחלק בין אלם ונשתתק לפיקח בענין זה קשיא טובא דא״כ קשיין דברי ריב״ש גופא אהדדי דבסימן ר״י כתב לענין בפ״נ ובפנ״ח דלא מהני מפי הכתב וכבר הרגיש בזה הבית שמואל סי׳ קמ״ב סק״א ע״ש דע״כ להריב״ש גופא צריך לחלק בין אלם לפקח ובאלם ודאי לא מהני ועיין בחידושי לגיטין במה שכתבתי בלשון מהרש״א ז״ל שם ולענ״ד לדינא צ״ע לענין קיום שניהם להוציא ממון ע״י קיום מפי הכתב לענין שלא ישלחו עידותן לב״ד אבל היכא שכתבו הקיום ע״י גוף השטר שהוא ביד המלוה אפשר דלא מיקרי מפי כתבם בכה״ג כמו שכתבתי בכמה דוכתי דמעשה כי האי ודאי לא עבדו והו״ל כמי שנחקרה עדותן בב״ד כן נ״ל ועדיין צ״ע:

קונטרס אחרון
כתבתי ליישב לשון הסמ״ע בריש סי׳ מ״ו ממה שכתב עליו הש״ך ולא נהירא. ולענ״ד דברי הסמ״ע נכונים ולשון הש״ך צ״ע כמו שכתבתי בפנים:

בתוספות בד״ה והאמר רב פפי וכו׳ ור״י תירץ דלכתחלה ודאי חיישינן עכ״ל. ויש לדקדק דהא בגיטין בהא דקאמרי׳ וליתא לדרב פפי מייתי הש״ס מדאמר רב נחמן אומר היה ר׳ מאיר אפילו מצאו באשפה כשר והתם ע״כ ודאי לכתחלה איירי כמ״ש התוספות בגיטין דף ז׳ ויש ליישב וצ״ע:

קונטרס אחרון
מהדורא בתרא בתוס׳ בד״ה והאמר רב פפי כו׳ ור״י מדנפי״ר תירץ דלכתחלה ודאי חיישינן כו׳. והקשיתי מהא דאמרינן פרק כל הגט דליתא לדר״פ מהא דאמר רב נחמן אומר היה ר״מ אפילו מצאו באשפה כשר וע״כ היינו אף לכתחלה כמ״ש התוס׳ ריש פ״ק דגיטין ונראה לי ליישב ולחלק דמה שכתבו התוספות כאן דלכתחלה חיישינן היינו שאין העדים והסופר רשאין לעשות כן לכתחלה משא״כ לאחר שכבר נעשה מותר לגבות בו אף לכתחלה כן נראה לכאורה אלא דמתוך מה שכתבתי בחידושי גיטין דף כ״ו דעיקר מיחזי כשיקרא אמי שמוציאו בב״ד קאי דאין להוציא שטר בב״ד כיון שלא נכתב לשם הלואה זו וכן לענין גירושין דאין לגרש בגט שלא נכתב לשם גירושין הללו דאם כן הדרא קושיא לדוכתא כמ״ש בפנים וצ״ע:

בד״ה וש״מ דיינים המכירין וכו׳ דכשאין מעידים בפניהם אין נראין אלא כעד מפי עד עכ״ל. נראה כוונתם דכשכותבין שהועד לפניה׳ א״כ ודאי מיחזי כדיינים שקבלו עדות ולא מיחזי כלל כעד מפי עד משא״כ אם כותבין שהם מכירין חתימת עידי השטר כשמוציאין אח״כ השטר עם זה הקיום לפני ב״ד אחר מיחזי שמוציאין ממון עפ״י עד מפי עד כנ״ל ואפ״ה אין מזה סיוע לדברי הש״ך שהבאתי לעיל שכתב שכה״ג שמעידין על חתימת עידי השטר הוי עד מפי עד. שהתוספות לא כתבו אלא דסד״א לכתחלה יותר טוב לקיים עפ״י הגדה ולא ע״פ הכרת עצמן של הדיינים משום דמיחזי כעד מפי עד אבל לקושטא דמילתא לא הוי עד מפי עד אפילו בב׳. ונפלאתי מאד על מהרש״א ז״ל שהקשה מכאן על הא דמקשינן בפרק ראוהו ב״ד ולא תהא שמיעה גדולה מראיה ומאי קושיא דהא בראיית הדיינים הוי כעד מפי עד לרב אשי דבסמוך והבין הרב מהרש״א ז״ל דברי התוספות דראיית הדיינים גופא מיחזי כעד מפי עד ולדעתי זה אינו עולה על הדעת. דאדרבא ראיית הדיינים גופא עדיף אפילו מהעדאת עדים ומה זה ענין לעד מפי עד. ודוקא הכא כתבו התוס׳ דמיחזי כעד מפי עד כיון שמעידין על חתימת העדים וכדפרישית וזה ברור. ואכתי יש לי לדקדק מה שלא כתבו התוספות דסד״א דיותר טוב לקיים עפ״י הגדה דלא מיחזי כמפי כתבם כיון שנראין דיינים משא״כ בהכרת עצמן מיחזי כמפי כתבם שנראין עדים אלא משום דלקושטא דמילתא סברי התוספות דמפי כתבם כשר בקיום שטרות כהגהת רמ״א שהבאתי לעיל מש״ה ניחא להו לפרש משום עד מפי עד דפסול אפילו בקיום שטרות כן נ״ל ודוק ועיין בספר בעל המאור ובספר מלחמות להרמב״ן באריכות:

בד״ה הנח לעדות החודש וכו׳ וי״מ משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה עכ״ל. וקשיא לי דהא לדידן דלא בעינן שום דרישה וחקירה בדיני ממונות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כדאיתא בסנהדרין ובכל הפוסקים וא״כ לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן. דהא לא שייך הזמה היכא דליכא דרישה וחקירה וכ״כ הפוסקים להדיא דמתקנת חכמים לא בעינן בדיני ממונות עדות שאתה יכול להזימן וא״כ אי ס״ד דטעמא דאין עד נעשה דיין משום עדות שאי אתה יכול להזימן א״כ מאי הוצרך לשנויי בגמרא דקיום שטרות דרבנן דהא אפילו אי הוי מדאורייתא אפ״ה מדרבנן יש להכשיר עד המעיד לדיין. כיון דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימן. וצ״ע ליישב אח״ז ראיתי שהר״ן ז״ל האריך בסוף פרקין בענין כזה ע״ש. וכן הש״ך בח״מ סי׳ ל״ג הרגיש בזה. ויש לי לדקדק הרבה בדבריו דלכאורה כל עיקר ראיותיו שם אינן מוכרחות. אלא דמדאורייתא בעינן בד״מ עדות שאתה יכול להזימן אבל מדרבנן משמע דלא שייך עדות שאתה יכול להזימן כמו שהוכחתי בחידושי גיטין דף י״ח מדמקשה הש״ס מפני מה תקנו זמן בגיטין ע״ש. ועוד דבדיינים המכירין חתימת ידי העדים לא ידעתי מה דין הזמה שייך בזה דהא אפשר שמכירין בטביעת עין. ולא שייך כלל עמנו הייתם וכ״כ הר״ן בשם הרשב״א ז״ל ועדיין צ״ע:

קונטרס אחרון
תוספות בד״ה הנח לעדות החדש כו׳ לימא משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימן כו׳. והקשיתי דהא קי״ל דהשתא לדין הגמ׳ לא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימן ולא דרישה וחקירה כדאיתא שילהי יבמות כיון דאיכא כתובה למישקל וכמ״ש בפתיחה למסכת זו וה״נ איתא להדיא בסנהדרין כדמשמע מכל הפוסקים והקשיתי עוד דלענין קיום דהיכא שהדיינים בעצמן מכירים החתימות בט״ע לא ידעתי מה דין הזמה שייך בהו. ואחר העיון שנית קשיא לי יותר דלענין עדות החדש גופא לא ידענא מה דין הזמה שייך בהו והיה נ״ל דכיון דמפסלו מיהא עדים לכל עדות שבעולם עדות שאתה יכול להזימה קרינן בהו אלא דמלשון התוספות בריש מכות לא משמע כן ומכ״ש לפמ״ש שם התוספות דכל היכא דלא שייך בהו כאשר זמם לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן א״כ לענין עדות החדש גופא לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן:

קונטרס אחרון
מיהו בעיקר דברי שכתבתי בפשיטות דלענין ממון לדינא דגמרא תו לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן ראיתי שהסמ״ע כתב בח״מ סי׳ ל״ב דבדרכי משה כתב כן בשם ר״י ונמוקי יוסף אלא משום דרבים חולקים השמיטן בש״ע והש״ך שם הוסיף וכתב דלדעתו אין שום פוסק אחד שיסבור דלא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימן והמעיין שם יראה שנכנס בדחוקים גדולים בפירוש לשון העיטור והרמב״ם והנמוקי יוסף והריב״ש ובלשון השר מקוצי דמשמע מדבריהם להדיא כמו שכתבתי דבדיני ממונות לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן אלא דהש״ך הוצרך לידחק בדבריהם לפי שסומך על הראיות שהביא מסוגית הש״ס:

קונטרס אחרון
אמנם כן לענ״ד הקלושה השגתי על דבריו בחידושי לח״מ סימן הנ״ל דראיותיו אין מוכרחים כלל דמה שהביא ראיה מגמרא דב״ק דף ע״ה דמקשה בש״ס והא קי״ל דעדות שאי אתה יכול להזימן לא שמיה עדות ודאי לאו ראיה היא דהא התם להדיא לענין כפל וד׳ וה׳ קאי דהו״ל דיני קנסות ובדיני קנסות ודאי בעינן עדות שאתה יכול להזימן ודרישה וחקירה כדאיתא להדיא בריש פרק אחד דיני ממונות ואף דבסוף לשון הש״ך הרגיש קצת בזה וכתב דנ״ל דוחק לומר דבדיני קנסות איירי דסתמא קאמר נלע״ד דמשום הא לא איריא דודאי מדאורייתא קי״ל דבכל מקום לא הוי עדות ונהי דמדרבנן בד״מ לא בעינן היינו היכא דאתמר בהדיא דלא בעינן דרישה וחקירה כגון היכא דשייך נעילת דלת משא״כ בדיני קנסות ודכוותיה טובא היכא דבעינן דרישה וחקירה הדרין לכללן אדינא דאורייתא דעדות שאי אתה יכול להזימן לא שמיה עדות. ומה שהביא עוד ראיה מהא דאמר רב יהודא בפ׳ זה בורר עדים המכחישין זא״ז בבדיקות כשירין בדיני ממונות משמע דהיכא דמכחישין זא״ז בחקירות פסולין והיינו משום דהו״ל עדות שאי אתה יכול להזימן נלע״ד ברור דמשום הא נמי לא איריא דלענין הכחשה ע״כ לאו ביכול להזימן תליא מילתא דהא איכא למ״ד התם דאף בבדיקות פסולין אע״ג דלא שייך הזמה בבדיקות אע״כ דלענין הכחשה מילתא אחריתי היא דהו״ל כמו הכחשה בגוף העדות כדמחלק שם להדיא בין מנה שחור לשאר מילי. ואם נפשך לומר דחקירות לדידן דלא בעינן דרישה וחקירה לא מיקרי הכחשה בגוף העדות א״כ פשיטא דאין מקום לראית הש״ך דהא איכא למימר דרב יהודה דנקיט דמכחישין בבדיקות כשירין לרבותא נקט דלדידן בדיקות בגוף העדות חמירי מחקירות ואפ״ה כשירין וכ״ש בחקירות אלא דלקושטא דמילתא בוודאי במכחישין בחקירות הו״ל הכחשה בעיקר העדות ופסולין כמ״ש הרמב״ם ז״ל והריב״ש שהובא בש״ך. אבל במאי דפשיטא ליה להש״ך מהנך ראיות דלדידן היכא שאמר א׳ בבדיקות איני יודע עידותן בטילה דהו״ל עדות שאי אתה יכול להזימן לענ״ד אחר המחילה מכבוד תורתו של הש״ך דברים תמוהין הן דא״כ לדבריו היכא דאיזדמן ששואל הנתבע לעדים באיזה יום או באיזה שעה או באיזה מקום ואמרו לפני הב״ד שאין יודעין כמו שהוא האמת כמעשה בכל יום דהוי מילתא דלא רמיא עליה דאינש למידק ואם נאמר שיתבטל העדות בזה אין לך נעילת דלת גדול מזה שיתבטלו כל העדות בשטר ובע״פ וכן בדיני גיטין וכתובה ונפיק מינייהו חורבה אם יאמרו שאין יודעין באיזה שעה ובאיזה שבוע וכל כי הא מילתא לא הוי שתקי הפוסקים לפרש בהדיא ומעשים בכל יום יוכיחו דלכאורה לא ראינו ולא שמענו שום פוצה פה ומצפצף לפסול שום עדות בע״פ או בשטר וכ״ש בגט ע״י שיאמר א׳ מהם או שניהם איני יודע באיזה יום ובאיזה שעה ואיזה מקום אע״כ כדפרישית דמשמעות כל הפוסקים להיפך דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימן בדיני ממונות וממילא דאם אמרו אינן יודעין עדותן קיימת. ולפ״ז נ״ל דאף לשיטת היש מפרשים שהביאו התוס׳ דטעמא דאין עד נעשה דיין משום דבעינן עשאי״ל לאו לדידן קאי אלא עיקר מילתא מפרשו דמדאורייתא ודאי אין עד נעשה דיין מה״ט ואם כן לדידן נמי נהי דתקנו רבנן דלא בעינן עשאי״ל היינו משום נעילת דלת משא״כ בעיקר הדין דאין עד נעשה דיין דלא שייך נעילת דלת אוקמא אדינא דאורייתא כן נ״ל וה״ה לעניין שאין הדיינים יכולין להיות קרובין לעדים אוקמא נמי אדאורייתא. ועוד נ״ל לפרש בענין אחר דסוף סוף לדידן נמי כיון דשייך מיהא ענין הזמה לענין דהעדים נפסלין מש״ה אין העד נעשה דיין דהו״ל כנוגע בדבר וכן לענין שאין הדיינים יכולין להיות קרובים להעדים וכן נ״ל מדקדוק לשון העיטור שהביא הש״ך. ומתוך לשון העיטור נתיישב לי ג״כ מה שהקשיתי דלענין דיינין המכירין חתימת העדים לא שייך הזמה וא״כ למה ליה לגמרא לאהדורי אטעמא דקיום שטרות מדרבנן ת״ל דאף אי הוי מדאורייתא נמי כשר דלא שייך בהו הזמה בכה״ג כדפרישית ולפי לשון העיטור א״ש דנ״מ לענין דיינין שאומרים שבפניהם חתם דשייך בהו ענין הזמה לפסול לעדות והוי לן למיפסל להעד שיעשה דיין משא״כ כיון דקיום שטרות מדרבנן לא איכפת לן ומה שיש לדקדק בלשון הש״ך כתבתי בח״מ ואין להאריך יותר ודוק היטב: