גמרא מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית כו׳ לכאורה משמע דהאי מפני מה אמרו אתקנת חכמים קאי מפני מה תקנו בבינונית ולא בעידית ואע״ג דמן התורה בזיבורית כדעולא לקמן מ״מ כיון דתקנו משום נעילת דלת היה להם לתקן בעידית מה״ט גופא משום נעילת דלת וכן נראה מסתימת לשון רש״י ותוספות וכ״כ הרשב״א ז״ל בחידושיו. אלא דלפ״ז לשון הברייתא תמוה ולשון סורסי הוא דמעיקרא הוי ליה למימר טעמא דנעילת דלת לאפוקי מזיבורית דכתיב באורייתא והדר הו״ל למימר טעמא דשמא יקפוץ וילוונו לאפוקי עידית ומדקאמר איפכא מעיקרא טעמא דשמא יקפוץ ובתר הכי מסיק אם כן יהא בזיבורית נראה לפי עניות דעתי דהאי ברייתא סברה דמן התורה בבינונית דלית ליה דעולא דבלא״ה אמרינן בפרק קמא דבבא קמא דעולא תנאי היא וכמ״ש שם בחידושינו ורבי שמעון הוא דדריש טעמא דקרא ומצאתי לי סמוכין בלשון הרי״ף והרא״ש ז״ל שהעתיקו בפירוש מפני מה אמרה תורה בעל חוב בבינונית וכן מבואר בירושלמי דאיכא מאן דסבר ב״ח מן התורה בבינונית ויליף לה מהאי קרא גופא דעולא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט ודרשינן והאיש זה שליח בית דין שאם אתה אומר שהמלוה יכנס למשכנו יקח העידית ואם אתה אומר שהלוה יוציא העבוט יוציא זיבורית אבל כיון שהשליח ב״ד נכנס ומוציא היינו בינונית ע״ש בירושלמי. ולפ״ז לשון הברייתא עולה יפה כן נ״ל נכון לפי לשון הרי״ף והרא״ש ז״ל וק״ל. ועיין מ״ש בזה בלשון התוספות במשנתינו ובד״ה וכתובת אשה:

שם תוספות בד״ה וכ״מ כי היכא כו׳ פי׳ בקונטרס כו׳ ונראה לפרש דהכי קאמר כו׳ עכ״ל. ומה שלא רצה רש״י ז״ל לפרש כן דא״כ מאי דבר אחר דקאמר הא כולא חדא טעמא הוא ולולא דבריהם היה נראה לפרש בשיטת רש״י ז״ל דנהי שכתב דלאו טעמא לזיבורית הוא אכתי שייך הא מילתא למימרא דרבי שמעון לפמ״ש בתוספות במשנתינו דטעמא דרבי מאיר דאמר כתובת אשה בבינונית היינו משום דכתובת אשה דאורייתא ובעידית ומשום טעמא דשמא תקניטנו אמרו שלא תגבה בעידית אלא בבינונית ולפ״ז ע״כ רבי שמעון דאמר בזיבורית היינו משום דסובר כתובת אשה דרבנן ומדינא בזיבורית דהא בב״ח גופא לא אמרו בבינונית אלא משום נעילת דלת והכא לא שייך נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו׳ ועוד דבלא״ה כיון שאינו אלא מתקנת חכמים שלא תהא קלה להוציאה הם אמרו והם אמרו שלא תגבה אלא מזיבורית כדאיתא להדיא בפ״ק דכתובות דף ט׳ בברייתא הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מזיבורית וא״כ היינו דקאמר ר״ש לנפשיה היאך אפשר לומר דכתובת אשה אינו אלא מדרבנן משום שלא תהא קלה להוציאה א״כ כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מה״ט ועליה קאמר ד״א האיש אינו מוציא אלא לרצונו כן נ״ל לולא שהקדמונים לא פירשו כן וק״ל:

גמרא פיסקא כתובת אשה בזיבורית אמר מר זוטרא בריה דר״נ לא אמרן אלא מיתמי אבל מיניה דידיה בבינונית. לכאורה משמע דמר זוטרא אפיסקא דמתניתין קאי אף ע״ג דבלשון המשנה וכתובת אשה והכא בפיסקא כתובת אשה אפ״ה אין לדקדק בכך ולפ״ז היה נראה בעיני בפשיטות דמר זוטרא לאו מסברא דנפשיה פשיטא ליה הא מילתא דכתובת אשה מיניה דידיה לכ״ע בבינונית דמהיכי תיתי דחיק נפשיה כולי האי בלישנא דמתניתין וברייתא לאפקינהו מפשטא דמשמע דאיירי מיניה דידיה דומיא דב״ח וניזקין דקתני להו בהדדי בין במשנה בין בברייתא ואי משום דפשיטא ליה טובא דכתובת אשה גרושה לא גרע מב״ח הא ודאי ליתא דהא קי״ל כרבנן דרבי מאיר דאפילו מטלטלי דידיה אף בגרושה נמי לא משתעבדי כמו שהוכיחו התוס׳ בכמה דוכתי והסכימו כמעט רוב המפרשים ופוסקים אף ע״ג דבבע״ח לכ״ע גובה ממטלטלין דידיה דמיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה אלא ע״כ דטעמא דמר זוטרא משום דס״ל כתובה דאורייתא וכמ״ש התוספות וכמה פוסקים ולפ״ז ודאי מן התורה דינה בעידית מיניה דידיה דהא כתיב בה כסף ישקול וכמו שהקשו התוספות במשנתינו אלא דמשום טעמא דשמא תקניטנו שכתבו התוספות לעיל במשנה לא משמע למר זוטרא לאחותה תרי דרגי אלא חד דרגא דומיא דטעמא דשלא יקפוץ וילוונו בבע״ח ומכ״ש דא״ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך באידך מימרא דמר זוטרא דמשמע דאיהו ואביי סברי דכל בע״ח דינו מדאורייתא בבינונית ולית להו דעולא כמו שאבאר וכמ״ש בסמוך בלשון הברייתא וא״כ ממילא דכתובת אשה נמי מדאורייתא בבינונית כמו בע״ח ולא כניזקין אף ע״ג דכתיב בה כסף דהא מוקמינן למתניתין כרבי שמעון דדריש טעמא דקרא בנזקין גופא וכיון דהאי טעמא לא שייך בכתובה ממילא דינה בבינונית ועוד דאפילו את״ל דס״ל כעולא דב״ח דינו בזיבורית אפ״ה איכא למימר דאין כתובת אשה בכלל דהא מקרא דיוציא אליך העבוט יליף לה דדינו להוציא פחות שבכלים והך מילתא לא שייך כלל בכתובת אשה אף בגרושה דהא לא גביא כלל ממטלטלים מדאורייתא דלא מישתעבדו כדפרישית כל זה היה נ״ל ברור בטעמא דמר זוטרא דניחא ליה לאוקמא לרבנן דמתניתין אליבא דהלכתא דבהא ס״ל כרבי מאיר דכתובה דאורייתא וכ״ש לאוקימתא דרבינא דמוקי למתניתין כרבי עקיבא ור״ע אית ליה כתובה דאורייתא בפרק אלו נערות אלא דלפ״ז קשיא טובא א״כ אמאי מסקינן בסמוך למימרא דמר זוטרא בתיובתא מעיקרא דתקנתין דקתני בברייתא ואכתי מאי קושיא דלמא אין הכי נמי דתנא דברייתא סובר דאף מיניה דידיה נמי בזיבורית והיינו משום דס״ל כתובה דרבנן תדע דהא רבי שמעון דברייתא אדר׳ יהודה קאי דקאמר כתובת אשה בזיבורית ושמעינן ליה לרבי יהודה בפ׳ אע״פ דף נ״ו דס״ל כתובה דרבנן ומש״ה ס״ל דאף מיניה דידיה בזיבורית מעיקרא דתקנתין משא״כ מר זוטרא גופא אתנא דמתניתין קאי ואליבא דהלכתא לשיטת הפוסקים כתובה דאורייתא ואף דאפשר לומר בזה דרבינא דמותיב מעיקרא דתקנתין אדמר זוטרא אזיל לשיטתיה דתנא דמתניתין גופא רבי שמעון הוא וברייתא אמתניתין קאי ומקשה שפיר אלא דאכתי קשה אסתמא דתלמודא אמאי מסיק למר זוטרא בתיובתא דלמא לא ס״ל לגמרי כרבינא באוקימתא דמתניתין אלא כשינויא דאביי ורב אחא בר יעקב לעיל. מיהו גם בזה יש ליישב דאכתי מאי דוחקיה למר זוטרא לאוקמא מתניתין מיתמי דפשטא דלישנא לא משמע הכי ואי משום דבעי ליה לאוקמא למתניתין בהילכתא סוף סוף למאי דאיצטריך לאוקמי כרבי ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן אכתי הוי דלא כהלכתא כן נ״ל ליישב. אמנם יותר נראה דקים ליה לתלמודא דמר זוטרא לאו אפיסקא דמתני׳ קאי אלא אפיסקא דברייתא קאי כמו שדקדקתי מלשון כתובת אשה ולא קאמר וכתובת אשה כלישנא דמתניתין אלא ע״כ דאברייתא קאי משום דמהאי טעמא דברייתא דייק למילתא כיון דלישנא דברייתא משמע דבע״ח מן התורה בבינונית א״כ ה״ה לכתובת אשה וכדפרישית דאי למאן דאית ליה דעולא דבע״ח מן התורה בזיבורית א״כ אין מקום לומר כתובת אשה בבינונית אלא ע״כ דאתנא דברייתא גופא קאי א״כ מקשה שפיר מעיקרא דתקנתין ובזה נתיישב ג״כ הלשון מעיקרא דתקנתין דמשמע דעליה קאי מר זוטרא ואתי שפיר נמי לישנא דגמרא דאמר אביי תא שמע הניזקין שמין כו׳ ואי ס״ד דמר זוטרא גופא אהאי מתניתין קאי לא שייך כלל האי לישנא יתירא אלא ע״כ דאברייתא קאי וכדפרישית כן נ״ל נכון בעזה״י ודוק היטב:

תוספות בד״ה משום חינא כו׳ ולעיל נמי כו׳ ונראה כפר״ח כו׳ עכ״ל. מה שכתב מהרש״א ז״ל במ״ש התוספות ולעיל נמי שכוונתם בזה דלא משמע דפליגי ר״מ וחכמים בסברות הפוכות הוא פירוש נכון. אמנם גם בזה אין אנו צריכין לפירוש מהרש״א ז״ל אלא כוונת התוספות דאף לדידן דקי״ל דכתובת אשה בזיבורית והיינו משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו׳ אפ״ה אמרינן בכתובות גבי ינתנו לכושל שבהם דהיינו לכתובת אשה משום חינא וזה ברור בכוונת התוספות ודלא כמהרש״א ז״ל אבל מ״ש מהרש״א ז״ל בפי׳ שיטת רבינו חננאל דלרבנן דר״מ הוי עיקר טעם דכתובת אשה בזיבורית משום דאשה רוצה לינשא יותר כו׳ ובהכי ניחא להו טפי מלחוש לחינא דרבינו חננאל דחייש ר״מ כו׳ ולענ״ד אין עיקר לדברים אלו דמה נתינת טעם יש בזה שהאשה רוצה לינשא שתגבה בזיבורית אי הוי שום סברא שתגבה בבינונית משום חינא דרבינו חננאל ואדרבא זה הטעם דאין איש רוצה לישא כ״כ כמו האשה הא נמי בחינא דרבינו חננאל שייכא שצריך לעשות תקנה שיקפצו בני אדם עליה לאחר שיגרשנה הראשון וליכא למימר דטעמא דרבנן דאם אתה אומר שתגבה האשה בבינונית מעיקרא מימנעי אינשי ולא נסבי הא ליתא דהא מסקינן בסמוך דהאי טעמא דרבנן לא איצטריך אלא מיניה דידיה ולא מיתמי וא״כ אטו עיניו נותן בשעת נישואין לגרשה דנחוש דמשום בינונית לזיבורית ע״י גירושין לימנע ולא לינסב ואדרבא בכל מקום חששו חכמים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דבדידיה תליא מילתא כדמסיק נמי הכא שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו אלא ע״כ דעיקר מילתא דאמרי רבנן יותר ממה שהאיש רוצה לישא אינו אלא לאפוקי דלא נימא איפכא שתגבה בבינונית משום חינא דרש״י ז״ל וזה ודאי אף לפר״ח והיינו כדברי מהרש״ל ז״ל שכתב דמ״ש התוספות בלשון המשנה בד״ה וכתובת אשה כו׳ דלא תימא אשה נמי משום חינא היינו דלשון חינא דרש״י ז״ל תפסו לריהטא דלישנא כן נראה לי ברור. ועיין מה שאכתוב בסמוך גבי תיובתא דמר זוטרא ודו״ק וכן מה שכתבו התוספות לעיל בדיבור הקודם דחיישינן לחינא היינו נמי לפום ריהטא דלישנא תפסו לשון חינא כפירש״י ז״ל וכ״כ מהר״ם ז״ל והוא ברור:

בד״ה בקבלן כו׳ ושמא היינו שלקח מעות מיד המלוה ונתן ללוה כו׳ עכ״ל. עיין מ״ש מהר״ם ומהרש״א ז״ל ופירושם דחוק ולענ״ד בחנם נדחקו דכוונת התוספות דדוקא התם בנשא ונתן ביד איירי דבתחילת הלוואה לקח הקבלן המעות מיד המלוה ואם כן לא היה למלוה כלל שום עסק עם הלוה אלא הקבלן הוא לוה גמור משא״כ הכא דעיקר חיוב הכתובה הוא על הבעל שנתחייב בשעת הנשואין והמטלטלין שמסר לידה לאו בתורת פרעון יהיב לה אלא בתורת משכון ומ״מ עיקר חיוב הכתובה נשאר עליו שכל נכסיו אחראין לה וא״כ אף שהחזיר אח״כ המשכון לבעל בציווי האשה ע״י שהוא נעשה ערב קבלן עבור המשכון או בכתובה סוף סוף שם קבלן עליו ולא לוה כנ״ל נכון וברור ודו״ק:

בד״ה אלא למ״ד כו׳ דאפילו מיירי בקטנים כו׳ מ״מ לא היה להם לגבות כ״א מזיבורית כו׳ עכ״ל. עיין מ״ש מהרש״א ז״ל בכוונת התוספות ופירושו מוכרח לפי שיטת התוספות אלא דהיא גופא תיקשי מה סברא יש בזה כשיש ליתומים זיבורית ולקבלן בינונית שיגבה מהקבלן ג״כ זיבורית דהא בהדיא קאמר הכא בשמעתין דבניזקין ובע״ח כיון דמחיים קא מגבו איהו נמי הקבלן הכי קמגבי וא״כ בתחלת הקבלנות נתחייב לשלם בעידית לנזקין ולבע״ח בבינונית ומאי תליא ביתומים כיון דבקבלן ממי שירצה יפרע וכן משמע בפשיטות מכל הפוסקים דלא אישתמיט שום פוסק לכתוב סברא כזו לענין קבלן ואחר העיון שהרשב״א ז״ל בחידושיו הרגיש בזה ונדחק ליישב בשם הרמב״ן ז״ל ואף בכל זה לא הונח לו ע״ש שהניחו בצ״ע. אמנם כן ראיתי שהמגיד משנה (בפרק כ״ו מהל׳ מלוה ה״ג) והביאו הב״י בסי׳ קכ״ט כתב דכשיש ללוה זיבורית ולקבלן בינונית אינו יכול לגבות מהקבלן ג״כ אלא זיבורית וכתב דהכי משמע מסוגיא דשמעתין ואם כן יהיו דברי הרשב״א ז״ל כסותרין דמ״ש בשמעתין משמע להיפך ולמאי דפרישית אתי שפיר דודאי לגבי הלוה גופא איכא למימר דלא נתחייב לו הקבלן אלא כפי הנכסים שיש לו ללוה בינונית או זיבורית אבל לענין היתומים כיון דמדינא מיתמי נמי ניזקין בעידית ובע״ח בבינונית אלא אריא הוא דרביע עלייהו תקנת חכמים דמיתומים בזיבורית ומקטנים כלל וכלל לא עד שיגדלו בהא פשיטא ליה להרשב״א ז״ל דלא איכפת לן בנכסי היתומים כיון דאיהו קא מגבי כמחיים מגבי בנזיקין ובע״ח כן נ״ל בשיטת הרשב״א ז״ל ושיטת התוספות צ״ע ואם נאמר דאפילו בהאי סברא פליגי צ״ע שלא נזכר בפוסקים ודו״ק ועיין בסמוך:

בד״ה אי לית ליה כו׳ פירש בקונטרס כו׳ וקשה דהכא איירי בקבלן. ולכאורה יגדל נא התימה על רש״י ז״ל. אמנם לענ״ד יש ליישב דרש״י ז״ל סובר דהא דמפלגינן בגט פשוט לענין ערב או קבלן היינו דוקא כשאמר המלוה בשעת הלוואה ממי שארצה אפרע תחילה דבערב לא מהני ובקבלן מהני דהכי משמע פשט השמועה שם לפי מסקנת הש״ס דהא דקאמר וקבלן אף ע״פ שיש נכסים ללוה יפרע מהערב אדלעיל מיניה קאי דאיירי בהדיא דאמר ממי שארצה אפרע ואף דבפוסקים לא משמע כן דבקבלן בכל ענין יכול ליפרע ממנו תחלה מ״מ אין בזה סתירה לשיטת רש״י ז״ל כיון דמשמע ליה הכי מסוגיא דשמעתין ושכן נראה פשט השמועה בסוגיא דגט פשוט וכבר כתבתי בדיבור הסמוך דאף לפירוש התוספות דבקבלן אין יכול לגבות מבינונית כיון דמיתמי גבי מזיבורית ובהכי מפרשי סוגיא דשמעתין וגם דבריהם אינן עולים להלכה לפי שיטת הפוסקים. אמנם כן אחר העיון מצאתי שהרמב״ן ז״ל בחידושיו בפרק גט פשוט כתב להדיא בשם יש מפרשים דבקבלן נמי אינו יכול לתבעו תחילה אלא אם אמר ממי שארצה אפרע אלא שהוא הכריע דלא כדבריהם ולפ״ז ממילא נתיישבה שיטת רש״י ז״ל שסובר כיש מפרשים כיון דפשטא דשמעתין משמע הכי ולולא פירש״י ותוס׳ היה באפשר לפרש שיטה אחרת לפי שיטת הרמב״ן והרא״ה ז״ל והנימוקי יוסף והריטב״א דביתומים קטנים אין נזקקין לנכסי ערב אפילו בקבלן דכיון דביתומים קטנים חיישינן טפי לצררי או לשובר א״כ מהקבלן נמי לא גבי דעלייהו דידהו הדר ונראה מדבריהם דדוקא כשיש נכסים ליתומים קטנים הוא דאין נפרעין מהקבלן אבל כשאין להם נכסים דלאו עלייהו הדר נפרעין מהקבלן א״כ מקשה שפיר בשמעתין דע״כ בדלית להו נכסים איירי דאל״כ לא היו נפרעין מהקבלן לגבי יתומים קטנים ומסתמא בקטנים איירי. מיהו אף שהרשב״א ז״ל בשם הרמב״ן ז״ל נדחק בסוגיא דשמעתין ולא ניחא ליה להרמב״ן ז״ל לפרש כשמעתיה וכדפרישית היינו משום דלא פסיקא ליה לפרש דוקא ביתומים קטנים אבל למאי דפרישית לעיל בשיטת רבינו יונה דבלא״ה ע״כ איירי בקטנים אם נאמר דכתובה דאורייתא א״כ א״ש טפי ודו״ק: