בתוס׳ בד״ה הא ר׳ יוסי וכו׳ משמע לפירושו דלר״י אפי׳ אכילת קבע וכו׳ ותימא וכו׳ עד סוף הדיבור ועיין מ״ש מ״ז בספר מג״ש לתמוה על תוספות דמהיכי תיתי משמע להו דלרש״י מותר אפי׳ אכילת קבע דהא אפילו בשדה אסור לאכול קבע אע״כ דבמלילות לא שייך קבע דכולהו עראי מיקרי ע״ש באריכות. ואני הקטן בדעת לא זכיתי להבין דבריו ואף לא דברי התוס׳ דהא לקמן דף הסמוך מייתי להדיא מתניתין דמעשרות דקתני המולל מלילות של חיטים מנפח על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב במעשר אלמא חזינן להדיא דשייך קבע במלילות כשנתן לתוך חיקו דלא כדברי מ״ז וממילא דקשה למאי דס״ד לתוספות בשיטת רש״י דלר״י מותר אפילו קבע ולרבי אסור אפילו עראי וא״כ האי מתניתין דלקמן דמתיר להדיא לאכול על יד על יד דהיינו אכילת עראי ומחייב בקבע אמאן תרמייה לא ר׳ ולא ר׳ יוסי. אמנם כן לענ״ד לק״מ לשיטת רש״י מי שמעיין בלשונו שכתב למוללן במלילות הכניסן לאכלן מעט מעט ע״י מלילות נראה מזה שאין דרך לעשות כרי לצורך מלילות אלא מכניס מעט מעט ומש״ה פוטר ר״י דכיון שלא נעשו כרי לא נגמרה מלאכתן ושרי לאכול עראי דהיינו על יד על יד אבל אם מלל ונתן לתוך חיקו הרי עשאן כרי וחייב כדקתני לקמן והכי משמע להדיא בפרק הפועלים דכה״ג מקרי כרי כדכתיב כי קבצם כעמיר גורנה. מיהו לא תקשי א״כ אכתי מצינו בי״ט שזכאי בהרמתן וכגון שמלל ונתן לתוך חיקו דחל עליו החיוב ביום טוב הא ליתא דמעיקר הדין אין אנו מתירין לו למלול ביום טוב אלא על יד על יד ומשום דהוה ליה דישה כלאחר יד משא״כ במלל ונתן לתוך חיקו דאמרינן לקמן וכן לשבת דחייב חטאת ופרש״י לקמן דכה״ג לא מיקרי כלאחר יד אלא דישה גמורה וממילא דלפ״ז אסור לכתחלה בי״ט אף שהוא אוכל נפש כיון דאפשר מאתמול כנראה להדיא מל׳ רש״י לעיל בשמעתין גבי מאי לאפרוכי ובד״ה מוללין מלילות וכו׳ ואף דלכאורה יראה לי שדבר זה נוגע במחלוקת הרשב״א וה״ה ז״ל לענין בורר אי שרי בי״ט לברור ולהניח לבו ביום ע״ש ובטור או״ח סי׳ תק״י מ״מ שיטת רש״י כשיטת הרשב״א ז״ל דאסור ובאמת דבריו נראין עיקר כמ״ש הט״ז שם ובסי׳ תק״ד וכמו שאבאר לקמן גבי הבורר קטניות ע״ש. נמצא דלפ״ז נתיישבה שיטת רש״י על נכון וקושיא השניה שמקשין התוספת לשיטת רש״י לר׳ נמי היכן מצינו וכו׳ שהרי נתחייבו אתמול מעי״ט וכו׳ קושיא זו איני מבין כל עיקר דמאן יימר דבהכניסן מעי״ט איירי דהא אשכחן שפיר חיוב תרומה כשהכניסן בי״ט דודאי שרי להכניס בי״ט חיטים לצורך מלילה לקדירה ודבריהם צ״ע וממילא דלפ״ז קשה נמי למסקנת התוס׳ שכתבו להיפך דלר׳ לא משכחת דזכאי בהרמתן דמעי״ט חל החיוב ואכתי קשה דמשכחת שזכאי בהרמתן כשהכניסן בי״ט. והנראה דאפשר שכוונת תוספות דלענין הכנסה לבית לא מהני לענין תרומה מה שהכניסן בי״ט דמ״מ הו״ל להכניסו מאתמול כיון שנגמרה מלאכתו ומתוך מ״ש מ״ז נראה שסברא זו מוכרח׳ דאלת״ה תקשי בפשיטות דמצינו תרומה שזכאי בהרמתן כגון פירות שנגמרה מלאכתן מעי״ט ולא ראו פני הבית נמצא שחל עליהם החיוב בי״ט אע״כ דאפ״ה אסור לתרום דהו״ל להכניסן מערב יו״ט והכי נמי לענין מלילות דכוותן אבל לענ״ד נראה דוחק גדול לפרש כן ולענין הקושיא של מ״ז יבואר בסמוך דלק״מ וא״כ דברי תוספות צ״ע ודוק:

בגמ׳ ולר׳ יוסי נמי משכחת לה וכו׳ ונמלך עליהם למוללן וכו׳ ופרש״י דכה״ג מודה רבי יוסי דטבלן ביומיה דכיון שהכניסן לשם גורן גמור ירדה להם תורת תרומה ומעשרות ובשנמלך למוללן נעשה הכנסתו גורן וכו׳. ולכאורה דבריו תמוהין מאד דמה מועיל מה שהכניסן בתחלה לשם גורן סוף סוף לא נגמרה מלאכתן ולא ירדה להם תורת מעשר ומה שנמלך למוללן נמי לא מהני דהא פירש״י דמלילה לא מיקרי גורן. וע״ק דאף אם עשה מהן עיסה גמורה תוך הבית ע״י דישה ומירוח נמי שרי לאכול עראי כיון שלא נגמרה מלאכתן קודם שראו פני הבית כדמוכח בדוכתי טובא והיינו דאמר ר׳ אושעיא מערים אדם על התבואה ומכניסה במוץ שלה וכ״כ רש״י לקמן בפרק המביא בסוגיא דעומד אדם על מוקצה ע״ש. וא״כ כ״ש דמה שנמלך למוללן לא מהני כיון דבשעת הכנסתן לבית עדיין לא נגמרה מלאכתן ומ״ש מ״ז בספר מג״ש דכשנמלך למוללן הוציאן וחזר והכניסן דרך שער הבית נראה דוחק:

אמנם כן לפמ״ש בסמוך א״ש דמ״ש רש״י לעיל דרבי יוסי סובר דאין דגן אלא קיבוץ בכרי כוונתו משום דאין דרך לעשות כרי לצורך מלילות אלא דרך להכניס מעט מעט וכ״ש בי״ט עצמו לא שייך כלל כרי לענין מלילות שאין דרך להכניס אלא לצורך אכילתו מיד כשהכניסו מעי״ט חל החיוב מאתמול. ועוד דלא שרינן ליה למלול וליתן תוך חיקו דאסור משום דישה ומש״ה לא מצא הש״ס מקום להקשות דמשכחת שזכאי בהרמתן אלא בכה״ג שהכניס הרבה מעי״ט לעשות עיסה ונמלך למוללן דבכה״ג הו״ל כרי גמור כיון שאין סופו לבוא לידי גורן אחר דנגמרה מלאכתן לענין מלילה. וזה שדקדק רש״י לפרש דנמלך להצניע כולן למלילות הו״ל כרי גמור. ונראה לענ״ד ברור דבכה״ג מהני להו ראית פני הבית אף שנעשה קודם גמר מלאכה דכיון שנמלך למוללן איגלי מלתא למפרע דנגמרה מלאכתן קודם שראו פני הבית שהרי הכנסתן בחבילות מיקרי גמר מלאכתן לענין מלילה והא דשרינן לקמן לאכול על יד על יד היינו שאין בדעתו להצניע כולן למלילות דכה״ג לא מיקרי כרי אלא במה שנותן לתוך חיקו. ועוד דבירושלמי דמעשרות איתא להדיא דהא דשרינן לאכול עראי בקציעות תאנים ואשכול ענבים משום דלא נגמרה מלאכתן היינו דוקא לבני ביתו אבל הוא עצמו אינו רשאי לאכול דכיון שנמלך לאוכלן לא מנכרא מלתא שלא נגמרה מלאכתן אלמא דמהני מה שנמלך לאכילה אע״ג שנמלך לאחר שראו פני הבית והיינו ע״כ דמיחזי כמאן דנגמרה מלאכתן קודם ראיית פני הבית והכי נמי כיון שנמלך למוללן והשבלים הם בבית לא מינכרא מלתא שהיה בדעתו לעשות עיסה וא״כ איגלאי מלתא למפרע שנגמרה מלאכתו לענין זה קודם שראו פני הבית וזה נ״ל ברור ואין אנו צריכין למ״ש מ״ז דאיירי דאפקיה והדר עייליה כן נלע״ד ומ״ש רש״י לקמן פרק המביא דבעינן ראית פני הבית קודם גמר מלאכתן היינו משום דהתם בעומד על המוקצה איירי דהיינו במקום הקצאתן דשם מנכרא מלתא טובא דלא נגמרה מלאכתן וליכא למגזר מידי. ובמ״ש נתיישב לי ג״כ מאי דקשיא לי בפשיטות הול״ל דמצינו תרומה שזכאי בהרמתן אליבא דכ״ע כגון בפירות שאין גמר מלאכתן תלויה במלאכה גמורה כגון בבצלים דאמרינן לקמן משיעמיד ערימה אע״ג דלא הוי מלאכה גמורה וא״כ מצינו שנגמרה מלאכתן בי״ט ולפמ״ש א״ש דלעולם לא מיקרי כרי אלא מה שהוא הדרך להכניס לקיום למחר וליומא אוחרא וא״כ לא משכחת כה״ג בי״ט דנהי דהעמדת ערימה לא מיקרי מלאכה גמורה אפ״ה ודאי אסור בי״ט לצורך מחר משום עובדא דחול. אבל מ״מ קשה דמשכחת בקשואין ודלועין שפקסו בי״ט דחל החיוב בי״ט ולמסקנא דרוב תרומה קאמר א״ש:

ומה שהקשה עוד מ״ז דמשכחת שזכאי בהרמתן בפירות שנגמרה מלאכתן מערב י״ט ולא ראו פני הבית עד י״ט נמצא שחל החיוב בי״ט ולענ״ד הקלושה לק״מ חדא דהא מסקינן בפרק הפועלים לשינויא בתרא דלא קאמר ר׳ ינאי אלא בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו דסתמן לסחיטה קיימי אבל בחיטין ושעורים מודה והן הן דברי הראב״ד בפרק ד׳ מהלכות מעשרות והתמיה על הכ״מ שלא הרגיש שזה מוצא מקום הדין של הראב״ד והרבה יש להאריך בזה בשיטת הרמב״ם והראב״ד ואין כאן מקומו. ואף דרש״י כתב בפרק הפועלים דר׳ אושעיא דאמר מערים אדם להכניס במוץ לית ליה שינויא בתרא ואנן אמרי׳ בברכות ר״פ אין עומדין דההיא דר׳ אושעיא הלכה פסוקה היא ועומדין מתוכה להתפלל אלמא דלא קי״ל כהאי שינויא בתרא כבר כתבתי ליישב בפרק הפועלים בעז״ה. אמנם כן לא באנו למדה זו דבלא״ה אפילו לרבי ינאי דאמר אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית היינו דאין חייבים עליו אבל מודה מיהא דעיקר הפרשת תרומה ומעשרות היינו קודם ראית פני הבית אלא משעה שנגמרה מלאכתן תדע דהא אמרינן להדיא בירושלמי הובא בדוכתי טובא דחזקה שאין הגורן נעקר ממקומו אא״כ הפריש עליו תרומה גדולה וכיון שהופרש תרומה גדולה ממילא דנקבע נמי לענין כל המעשרות דהא תרומה קובעת למעשרות לכו״ע בדבר שנגמרה מלאכתן וא״צ ראית פני הבית כדאיתא לקמן פ׳ המביא וא״כ א״ש דלא משכחת שזכאי בהרמתן בפירות שנגמרה מלאכתן דעיקר החיוב חל בשעת גמר מלאכה אלא שאין חייבים משום טבל אלא לאחר ראית פני הבית וא״כ הו״ל לאפרושי מאתמול ומה שהקשה מורי זקני עוד דמשכחת שזכאי בהרמתן שאוכל קבע בי״ט והיינו אף בשבולים לעיסה לא זכיתי להבין דבריו כיון דלעולם לא משכחינן שיבולים שיהיו ראוין לאכילה אלא ע״י מלילה או ע״י דישה ומירוח לעיסה וכיון שהדישה ומירוח אסורין בי״ט לא משכחת אלא ע״י מלילה והיינו דמקשה ונמלך למוללן ודוק. ועיין בתוספות פרק הפועלים ד׳ פ״ח בד״ה לא משיפקסו שכתבו דהא דבעינן גמר מלאכה קודם ראית פני הבית דוקא היינו דוקא במידי דשייך מירוח ודישה ולא במידי דאתיא ממילא ואם כן יש ליישב בפשיטות דבהא דנמלך למוללן לא בעינן דאפקיה והדר עייליה אבל מ״ש הוא ג״כ נכון אליבא דהלכתא ובפרק הפועלים יבואר באריכות אי״ה:

בפירש״י בד״ה תלתן מין קטניות הוא ומעט נותנין בקדירה ליתן טעם עכ״ל. נראה שכוונתו בזה לפמ״ש לעיל דלרש״י נמי שייך קבע במלילות אלא שאין דרכו בכך להכניס חבילה למלילות אם לא דמלל ונתן לתוך חיקו הוי נמי קבע וא״כ תקשי מאי סייעתא מייתי ללישנא קמא ותיובתא ללישנא בתרא דמשמע מברייתא דתלתן טבלא דלמא התם איירי באכילת קבע לכך פרש״י שאין נותנין ממנו אלא מעט בקדירה ליתן טעם וא״כ לא שייך בהו קבע כלל וק״ל:

בתוס׳ בד״ה א״ד וכו׳ והקשה הר״ש מקוצי וכו׳ ולכל הפחות הו״ל למימר דבקטניות פליגי אבל בשבלים כ״ע מודו עכ״ל. ותמיהא לי טובא האיך מצי למימר דבשבלים כ״ע מודו הא עיקר פלוגתייהו איירי להדיא בשבלים למוללן אם לא שנדחק ולומר דסיפא דמוללין במלילות לא קאי אשבלים דרישא אלא אקטניות וזה דוחק. ועוד דלכאורה ל׳ מלילה לא שייך אלא בשבלים ויש ליישב בדוחק וצ״ע:

בא״ד ותירץ דה״ק לישנא קמא וכו׳ והשתא ניחא דלא הוי להיפך לגמרי עכ״ל ואע״ג דהשתא נמי הוי איפכא לגמרי דללישנא קמא שבלים גריעי מקטניות וללישנא בתרא קטניות גריעי משבלים אלא דבזה י״ל דודאי לעולם סברא פשוטה היא דלענין דמפרש שרוצה למלול ודאי קטניות עדיפי שדרך המולל בקטניות לעשות מהם חבילות דהיינו כרי כדמצינו האי לישנא בחבילות של תלתן וכ״ש בשאר קטניות אבל בשבלים דאף כשפירש שמכניס למוללן מ״מ אין דרך לעשות כרי משבלים למלילה וכמ״ש לעיל משא״כ לענין סתמא הוי איפכא דסתם שבלים שכיחי טפי למלילה מקטניות דסתם קטניות סתמן למירוח כדפרש״י וא״כ ללישנא קמא נמי מודה בהא אלא דסובר דנהי דסתם קטניות גריעי מסתם שבלים אפ״ה פליגי בתרווייהו אבל במפרש לא פליגי אלא בשבלים וזה מוכח מדקאמר בלישנא קמא אבל קטניות ד״ה טבלא ולא קאמר נמי להיפך דזימנין ד״ה לא טבלא אע״כ דלענין סתמא פליגי בתרווייהו וללישנא בתרא הוא להיפך דאע״ג דהדעת נותנת דלענין מפרש למלילה קטניות עדיפי משבלים למלילה אפ״ה במפרש פליגי בתרווייהו ודוקא לענין סתמא יש לחלק ביניהם והיינו דקאמר ד״ה לא טבלא ולא קאמר נמי איפכא וזה נ״ל ברור אף שהוא לגמרי דלא כשיטת מהרש״א ודו״ק: