אימא לעולם קסבר האי פלגו הזיקא עבד והאי פלגו הזיקא עבד ודקא קשיא לך בעל הבור משלם פלגא ובעל השור משלם ריבעא ואידך ריבעא ניפסוד6 משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור אנא תוראי7 את8 קטלתיה מאי דאית לי לאישתלומי מהאיך משתלימנא ושארא משתלימנא מינך: אמר רבא הניח אבן על פי הבור ובא השור וניתקל בה ונפל לבור באנו למחלוקת ר׳ נתן ורבנן ומיסתברא {פי׳ ר״ח9} דהלכתא כרבי נתן דקיימא מתניתין כוותיה:
(1) 
וְזֶה וָזֶה בְּבוֹר.
וְזֶה וָזֶה בְּבוֹר.and both this and that refer to where it fell into the pit itself, but nevertheless if it fell backward, he is exempt.
1. כל: וכן גיח . דפוסים : בעל הבור היזקא עביד וכל . וכן בספה״ב ביו השיטין, ושמא אינו הגהה שם, אלא פירוש.
2. בעל הבור נישלם, ובעל השור נישלם: וכן גיח . דפוס קושטא : האי נישלם והיא נישלם . ספה״ב, כ״י נ , דפוסים : ״האי משלם, והאי משלם״. וכן בהמשך המאמר שם.
3. פלגא: ספה״ב, כ״י נ , דפוסים. כ״י אוקספורד מארש 590 : ״ריבעא״.
4. פלגו: וכן גיח , כ״י נ , דפוס קושטא . דפוסים : פלגא , וכן בכל המשך הקטע שם. וכן ספה״ב כאן, אך בכל ההמשך ״פלגו״.
5. בדפוסים נוסף כאן: ודקשיא לך האי לישלם פלגא והאי לישלם פלגא .
6. ניפסוד: גיח : ״ניפטור״.
7. בדפוסים נוסף כאן: בבירך אשכחתיה .
8. את: ספה״ב, כ״י נ : ״אנת״.
9. בשמו באור זרוע ב״ק סי׳ רנח.
ערך תרבות
תרבות – א(בבא קמא נג) בזמן שהן בני תרבו׳ אינן מועדין (נדה עב.) טבלה ביום של אחריו ושימשה הרי זה תרבות רעה (א״ב ל׳ מקרא תרבו׳ אנשים חטאים ענין גידול ולמד כמו אשר טפחתי ורביתי ותרגו׳ ישא האומן דמסובר תורבינא).
ערך תרז
תרז – ב(בבא קמא נג) אכל חטים והתריז ומת פטור (בבא מציעא צ.) היתה אוכלת ומתרזת מהו משום דמעיל לה והא לא מעלו לה פי׳ משום שדוחקת הרוחות בבטנה משלחת זמוריה (חולין לח.) כאן בשותת כאן במתרזת פי׳ שהטילה ריעי כגון קילוח בכח הרוח (סוטה לו) ועומד בפניהן מיד נתרז פי׳ מיד מתחלחל ומתמלא בטנו רוח ומשלח זמורה. מתריזין מתוך פנקטיהון עיין ערך פנקט.
א. [ערציהונג. צוכט.]
ב. [איינען ווינד לאססען.]
וזה וזה בבור – ואפילו הכי אשמועינן מתניתין דפטור הואיל ולא מהבלא מית אלא מחבטא וקרקע עולם דבני רה״ר הזיקתו.
אמ׳ רב לפניו ממש – כלומר, אם נפל השור על פניו בבור חייב דמשום הבלו מת שכיון שהוא צר ועמד ראשו למטה ירד הדם לפניו ומת1, או נסתם הואיר ממנו ומת, אבל אם נפל לאחוריו בבור פטור דליכא הבלא שהנה ראשו למעלה ולאויר. ושמואל אמ׳ בין נפל לפניו או לאחוריו בבור חייב, ומאי פטור דקתני כגון שנתקל אחוריו בבור ונפל חוץ לבור ומת פטור דהא לא נפל בתוך בורו.
1. דכה״ג נמי מיקרי הבל, ועי׳ לעיל הערה 124.
מיתיבי בבור בין מלפניו ובין מלאחריו חייב. אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו משום דא״ל ממ״נ אי בהבלא מית הבלא דידך הוא אי בחבטא מית חבטא דידך הוא. ורבה אוקמא הא דקתני בבור לאחריו חייב במתהפך כגון דנפל על אפיה ברישא ומקמי דמטיא לקרקעיתו נהפך ונפל על (אפיה) גביה דאהני ביה הבלא שנכנס בו בתחי׳ נפילתו והיא המיתתו. ורב יוסף אמר בנזקי בור בשור עסקינן שהשור נכנס לחצר בעה״ב שלא ברשות ונפל לבור והבאיש את מימיו (דרך נפילה) דלא שנא לפניו ולא שנא לאחריו חייב:
[שם]
תני רב חנינא לסיועיה לרב ונפל עד שיפול דרך נפי׳ מיכן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור וזה וזה בבור:
תני רב חנינא לסיועיה לרב ונפל עד שיפול דרך נפי׳ מיכן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור וזה וזה בבור:
סימן רנז
פר״ח זצ״ל דהני כולהו משנינא אליבא דרב. ותני נמי רב חנינא לסיועיה לרב הילכתא כוותיה:
[שם]
אמר מר נפל לפניו מקול הכרייה חייב אמאי נימא כורה גרם ליה וכורה פטור דגרמא בעלמא הוא שאין הכורה בעל הבור אלא שכיר וכגון שהיתה הבור כרויה ועומדת לכן. דאי האי כרייה הוי כורה חייב. ואין שליח לד״ע דאתא לקלקל (שכיר) רשות הרבים. אמר רב שימי בר אשי הא מני ר׳ נתן היא דאמר בעל הבור (נמי) היזקא עביד וכל היכא דליכא לאישתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא ומשתלם מבעל הבור. דתניא שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור בין ששור הניזק שוטה בין שהוא פקח דא״ל בעל הבור אי לאו תורך לא הוה נפיל והאי דחיפה מעשה בידים הוא ולא גרמא הוא. ר׳ נתן אומר בעל הבור משלם מחצה ובעל השור משלם מחצה שהרי בין שניהם המיתוהו ואפילו היכא שהשור פקח דליכא למימר ליה איבעיא ליה לעיוני ומיזל דהא חבירו דחפו. והתניא בעל הבור משלם ג׳ חלקים בעל השור רביע. לא קשיא הא בתם משלם רביע נזק הא במועד דמחייב נזק שלם משלם מחצה:
אמר מר נפל לפניו מקול הכרייה חייב אמאי נימא כורה גרם ליה וכורה פטור דגרמא בעלמא הוא שאין הכורה בעל הבור אלא שכיר וכגון שהיתה הבור כרויה ועומדת לכן. דאי האי כרייה הוי כורה חייב. ואין שליח לד״ע דאתא לקלקל (שכיר) רשות הרבים. אמר רב שימי בר אשי הא מני ר׳ נתן היא דאמר בעל הבור (נמי) היזקא עביד וכל היכא דליכא לאישתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא ומשתלם מבעל הבור. דתניא שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור בין ששור הניזק שוטה בין שהוא פקח דא״ל בעל הבור אי לאו תורך לא הוה נפיל והאי דחיפה מעשה בידים הוא ולא גרמא הוא. ר׳ נתן אומר בעל הבור משלם מחצה ובעל השור משלם מחצה שהרי בין שניהם המיתוהו ואפילו היכא שהשור פקח דליכא למימר ליה איבעיא ליה לעיוני ומיזל דהא חבירו דחפו. והתניא בעל הבור משלם ג׳ חלקים בעל השור רביע. לא קשיא הא בתם משלם רביע נזק הא במועד דמחייב נזק שלם משלם מחצה:
סימן רנח
ופר״ח זצ״ל הילכתא כר״נ דאוקמינא מתני׳ כוותי׳ ופריך רבא ר״נ דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ורבינו יצחק בר שמואל זצ״ל פי׳ דבעל הבור דמשלם מחצה היינו בשוטה או במהלך בלילה קאמר דאי פקח הוא וביום. הא תניא נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן וסומא ומהלך בלילה חייב פקח פטור. וכי תימא ה״מ כשנפל מעצמו אבל הפילוהו אחרים חייב כדפרישי׳ א״כ כשנפל מעצמו נמי ליחייב דתחילתו בפשיעה שלא יפול ע״י אחרים שלא יפילוהו וסופו באונס שנפל מעצמו וחייב. אלא ע״כ שור פקח נזהר יפה ומתרחק כ״כ מן הבור שאין שוורים אחרים יכולים להפילו בתוך הבור:
[שם]
אמר רבא בור כרוייה ובא אדם אחר והניח אבן על שפתה באנו למחלוקת ר״נ ורבנן. לרבנן בעל האבן חייב דהא גרם כל הנפילה ומשום גרמא בנזקין ליכא למפטריה דאבן היינו בור והיזק בידים הוא כדתניא בפ״ק הא מה דומה לזה אבנו סכינו ולר׳ נתן משלמין בין שניהם. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ״ל מסתברא דהלכתא כר״נ דקיימא מתני׳ כוותיה:
אמר רבא בור כרוייה ובא אדם אחר והניח אבן על שפתה באנו למחלוקת ר״נ ורבנן. לרבנן בעל האבן חייב דהא גרם כל הנפילה ומשום גרמא בנזקין ליכא למפטריה דאבן היינו בור והיזק בידים הוא כדתניא בפ״ק הא מה דומה לזה אבנו סכינו ולר׳ נתן משלמין בין שניהם. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ״ל מסתברא דהלכתא כר״נ דקיימא מתני׳ כוותיה:
גדולי המחברים כתבו בנפל לפניו מקול הכריה חוץ לבור ומת או הוזק שאין מחייבין אותו בית דין ואם תפש הניזק אין מוציאין מידו ואם נפלה לאחריה חוץ לבור ומת או הוזק פטור בעל הבור ולא הבנתי דבריהם:
בד״ה שמואל לטעמיה כו׳ וא״ת ודלמא כי מחייב בחבטו כו׳ עכ״ל אבל לרב לא קשיא להו דאימא לא פטר הכא חבטה אלא משום דגם קול הכרייה גרם לו דמ״מ במכ״ש מייתי ליה מדפטר התם חבטה מכ״ש דפטר הכא וק״ל:
שם בפרש״י בד״ה את קטלתיה כו׳ הלכך במועד בעל השור משלם כולו ובתם כו׳ עכ״ל ולפירושו מתם מדייק תלמודא לרבנן דלית להו כי ליכא לאשתלומי כו׳ ועיין בתוספות בפ״ק:
בגמרא אלא היכי דמי כו׳ כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור. ראיתי בבעל המאור שהקשה דאפי׳ בכה״ג אמאי פטור ומ״ש מהא דאמרינן לקמן הניח אבן עפ״י הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור וכו׳ ומשמע דכ״ע מודו דבעל האבן חייב מיהא בחצי אע״ג דקרקע עולם הזיקתו ובעל האבן גרמא הוא דעביד וה״נ דכוותיה ותירץ דפטור דקאמר הכא היינו מנ״ש וחייב בח״נ וזה דוחק כמ״ש הרמב״ן באריכות בספר המלחמות והאריך בשם הראב״ד דהא דפטרינן הכא היינו משום דקול הכרייה גרם הנפילה והחבט נעשה על ידי קרקע עולם נמצא דבעל הבור לא עביד מידי אבל בלא״ה ודאי חייב ע״ש באריכות ואני בעניי שותא דכל הני רבוותא לא ידענא ולכאורה נראה דלא דמי כלל דבשלמא גבי הניח אבן על פי הבור שכבר היה הבור מקודם שהוא שיעור מיתה והוא קירב הזיקא במה שנתן שם אבן הרי נעשה שותף ג״כ בנזק הבור גופא כדאיתא לעיל בהמניח אבן והשלימה לי׳ דמשמע להדיא דבעל האבן נמי מיקרי בעל הבור כיון שהוסיף בה הבל וחבט ומכ״ש דעשה נמי מעשה התקלה ואפי׳ בחפר אחד עשרה והוסיף השני טפח משמע לעיל דחייב האחרון מיהא בח״נ וא״כ ה״נ בעל האבן לא גרע מיניה לענין חיובא אבל הכא כשנתקל בבור ונפל לאחורי הבור מהיכי תיתי יתחייב בעל הבור דלא הוי אלא גרמא בעלמא ובגוף הנזק אין לו שום חלק לא בהבל ולא בחבט אלא קרקע עולם בלבד עושה כל הנזק וא״כ שפיר קאמרינן דשמואל מודה בכה״ג דפטור וזה ברור וצ״ע. אח״ז מצאתי להדיא בתוספות פ׳ המניח גבי נתקל בקרקע ונשוף באבן דכתבו להדיא דבנתקל באבן ונשוף בקרקע מודה שמואל דפטור ואינו דומה למניח האבן על פי הבור ע״ש והרי לך ממש כדברי שהרי הני רבוותא גופייהו כתבו דנדון דידן שנתקל בבור ונפל אחורי הבור דומה לנתקל באבן ונשוף בקרקע:
שם בגמרא לא קשיא הא בתם הא במועד. ותימא דבתוספתא מבואר האי ברייתא בהדיא וז״ל שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור ר׳ נתן אומר במועד זה נותן מחצה וזה מחצה בתם בעל השור משלם שלשה חלקים ובעל הבור רביע ואמאי לא מייתי לה הכא וגם נתיישב עפ״ז התוספתא מה שהקשו התוס׳ בריש מכילתין דף י״ג דלפירש״י דמפ׳ הכא בעל השור חייב נ״ש במועד משום דכוליה היזק עביד א״כ מנ״ל לתלמודא דרבנן ס״ל דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלים מאידך עד דדחקי הכא ובפ״ק לאוקמי האי סברא אליבא דר״נ כיון דרבנן לא איירי אלא במועד דלא מפסיד הניזק מידי אבל בתם ובשאר דוכתי כה״ג מודו אבל לפי לשון התוספתא שהבאתי משמע להדיא דרבנן ור״נ פליגי בין בתם בין במועד ועי׳ בתוספתא פ״ק ובחידושינו שם מה שכתבתי ליישב לשון רש״י והוא נכון:
בתוספות בד״ה בעל השור חייב פי׳ מחצה וכו׳ והיינו לפי שיטתם שכתבו בפ״ק דלא כפירוש רש״י ועיין בחידושינו:
בד״ה ובעל הבור וכו׳ בשוטה וכו׳ דאי בפיקח וכו׳ א״כ כשנופל מעצמו נמי לחייב דתחילתו בפשיעה פן יפול ע״י שוורים וכו׳ עכ״ל. ולענ״ד דאין בזה שום סתירה לפרש״י דמפרש דאיירי בפיקח והא דלא מחייב כשנפל מעצמו וע״י מגו היינו משום שאין לחייב ע״י מגו כיון שהמגו הוא מלתא דלא שכיחא כדאיתא להדיא לעיל דלא קא מיבעיא ליה אם יש לחייב בהתלעה ע״י מגו דאתו גמלים ומרעי אלא דוקא היכא דשכיחי גמלים אבל בדלא שכיחא אפי׳ אי אתו לפרקים משמע דפשיטא ליה לתלמודא דלא מיקרי תחילתו בפשיעה בהכי לענין שיתחייב בסופו באונס ע״י מגו וא״כ מכ״ש האי נדון דידן דדחיפת שוורים להדיא לבור מלתא דלא שכיחא הוא כלל שהרי דחיפה תולדה דקרן הוא וקרי ליה אין הזיקו מצוי בכולה מכילתין א״כ לא מיקרי תחילתו בפשיעה לענין זה אי לא דחפוהו אלא נפל מעצמו שיתחייב ע״י מגו אבל ודאי אם דחפוהו אחרים יש לחייבו אפי׳ אי הוי מלתא דלא שכיחא כמו שכתב רש״י בעצמו לעיל בהיפך הדף דאי נפלו גמלים גופייהו ודאי חייב אף אי לא שכיחי והסכימו שם התוספות א״כ ה״נ דכותיה ודו״ק ודברי תוספות צ״ע:
בפרש״י בד״ה את קטלתיה בתוך שלך מצאתי וכו׳ אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כוליה הזיקא עביד כו׳ עכ״ל. כבר כתבתי בפ״ק דף י״א דמ״ש רש״י כאן דבעל השור כוליה הזיקא עביד אין הכוונה דבעל הבור לא עבד כלום דא״כ לא יתיישב הסוגיא דהתם כמו שהקשו התוס׳ שם וכן הסוגיא דבסמוך גבי שור ושור פסולי המוקדשין לא יתיישב כלל כמו שיתבאר אע״כ דלפרש״י בעל הבור נמי כוליה הזיקא עביד ואפ״ה פטור משום דאזלי׳ בתר מעיקרא שהשור עיקר בנזקין ויכול בעל הבור לדחותו אצלו והא דבתם מפסיד הניזק מחצה ולא יהיב בעל בור כלום מוכח מכאן דרבנן סברי כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי לא משתלם מהאי וא״כ אומר בעל הבור כיון שעיקר הנזק חל על בעל השור שהוא התחיל בנזקין אלא שהוא פטור מצד הדין דרחמנא חס עליה אני מה איכפת לי ומטעם זה דקדק רש״י לכתוב כן דוקא אשינויא בתרא משום דעיקר כוונתם במ״ש השור כוליה נזקא עביד אינו אלא לאפוקי מסברת ר״נ דסובר להאי שינויא דבעל השור פלגא נזקא עביד וא״כ תקשה אמאי מחייבי ליה רבנן במועד כוליה נזק דנהי שהוא התחיל בנזק מ״מ אין לחייבו יותר ממה שהזיק לכך הוצרך לפ׳ דלרבנן ודאי בעל השור כוליה נזק עביד לכך מחייב נ״ש אבל מבעל הבור לא הוצרך לפ׳ כן אי עבד לרבנן נזק או לא דמה בכך כיון דמ״מ פטור מטעמא דאזלינן בתר מעיקרא ודו״ק:
בא״ד וגבי מתני׳ נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורים עכ״ל. לכאורה קשה דלעיל בסמוך בד״ה אי קסבר כולי׳ נזקא עביד היינו משום דבלאו בור נמי מיית מנגיחת שור וכן הבור עביד כוליה הזיקא הואיל ובלאו נגיחת השור הוי מיית וא״כ בנדון דידן גבי כורה לא שייך כלל לומר דכורה כולי׳ נזקא קעביד דבוודאי מקול הכורה לחוד לא הוי מיית אי לאו שנפל לבור וא״כ דבעל הבור עביד כולי׳ נזקא אפי׳ לרבנן כמ״ש בסמוך בהכרח והכורה לא עביד אלא פלגא אם כן אמאי יפטר בעל הבור מאידך פלגא כיון דלא שייך ביה למיזל בתר מעיקרא ונראה דיש ליישב דדוקא לעיל גבי שור ובור הוצרך רש״י לפ׳ הא דשור ובור כל חד עבד כוליה נזק׳ היינו לפי שיש בכל אחד לחוד כדי להמית אבל אי לא הוי כדי להמית אין לחייבו יותר מחצי דעל השור אין בו צד חיוב אלא מכח הדחיפה לחוד אבל ממה שנפל לבור אין לחייב כלל בעל השור משום שהשור עשה שלא בכוונה להפילו לבור אלא לדוחפו בלבד ודחיפה תולדה דקרן היא ובעינן שיתכוין להזיק וכן מכ״ש דכח הדחיפה לא שייך כלל אצל חיוב דבעל הבור לכך הוצרך לפרש דבלא״ה יש במעשה כ״א כדי להזיק אבל הכא גבי כורה שהוא אדם ומועד לעולם שייך שפיר חיובא דבור עליה דידיה וכולי׳ הזיקא עביד בכל מעשה הנפילה אלא שהוא פטור מצד הדין כיון דגרמא הוא וא״כ מצי בעל הבור לדחותו דאזלינן בתר מעיקרא וכמ״ש בסמוך ודו״ק:
וזה וזה שנפל בתוך בור עצמו. ובכל זאת, אם נפל לאחוריו — פטור.
and both this and that refer to where it fell into the pit itself, but nevertheless if it fell backward, he is exempt.
הכל
(2) רַב לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַב בּוֹר שֶׁחִיְּיבָה עָלָיו תּוֹרָה לְהֶבְלוֹ וְלֹא לַחֲבָטוֹ.
The Gemara notes: Rav conforms to his line of reasoning, as Rav says: Damage classified as Pit for which the Torah obligates him to pay is referring specifically to damage caused by the pit’s lethal fumes, such as if an animal suffocates inside it, but not to damage caused by the impact of hitting the ground, for which he is exempt from paying compensation. Since the ox in this case fell backward on its back, the owner of the pit is exempt from paying compensation, as the ox wasn’t killed by the lethal fumes of the pit, but by the impact of the fall.
The Gemara notes: Rav conforms to his line of reasoning, as Rav says: Damage classified as Pit for which the Torah obligates him to pay is referring specifically to damage caused by the pit’s lethal fumes, such as if an animal suffocates inside it, but not to damage caused by the impact of hitting the ground, for which he is exempt from paying compensation. Since the ox in this case fell backward on its back, the owner of the pit is exempt from paying compensation, as the ox wasn’t killed by the lethal fumes of the pit, but by the impact of the fall.
ומעירים, רב לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב: בור שחייבה עליו התורה — להבלו חייבה ולא לחבטו. וכיון שנפל השור לאחוריו, על גבו — לא מן ההבל ניזוק, אלא מן החבטה.
The Gemara notes: Rav conforms to his line of reasoning, as Rav says: Damage classified as Pit for which the Torah obligates him to pay is referring specifically to damage caused by the pit’s lethal fumes, such as if an animal suffocates inside it, but not to damage caused by the impact of hitting the ground, for which he is exempt from paying compensation. Since the ox in this case fell backward on its back, the owner of the pit is exempt from paying compensation, as the ox wasn’t killed by the lethal fumes of the pit, but by the impact of the fall.
הכל
(3) וּשְׁמוּאֵל אָמַר אבְּבוֹר בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין מִלְּאַחֲרָיו חַיָּיב.
And Shmuel says: If the ox fell into the pit, whether it fell forward or whether it fell backward, he is liable.
And Shmuel says: If the ox fell into the pit, whether it fell forward or whether it fell backward, he is liable.
ושמואל אמר בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב ולפניו חייב שאמרו במשנה פירושו לפני הבור רצה לומר בתוכו. וכן לא נאמר לאחריו פטור אלא לאחרי הבור כגון שנתקל בבור ונפל חוץ לבור שלא בא ההיזק מצד הבור ממש אלא שנתקל בכתליו ונפל בקרקע עולם והרי זה גרמא בעלמא. ואף על פי שאבנו שהניחה ברשות הרבים ונתקל בה ונישוף בקרקע חייב מדין בור אינו דומה שאבנו וסכינו מעשה ידיו הם אבל כותל הבור קרקע עולם הוא. הרב המאירי ז״ל.
And Shmuel says: If the ox fell into the pit, whether it fell forward or whether it fell backward, he is liable.
הכל
(4) שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר לְהֶבְלוֹ וְכׇל שֶׁכֵּן לַחֲבָטוֹ אֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי לְאַחֲרָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּיה דְּפָטוּר בכְּגוֹן דְּנִתְקַל בַּבּוֹר וְנָפַל לַאֲחוֹרֵי הַבּוֹר חוּץ לְבוֹר.
The Gemara notes: Shmuel conforms to his line of reasoning, as Shmuel says: With regard to damage classified as Pit, the Torah holds one liable for damage caused by its lethal fumes, and all the more so for damage resulting from the impact of the fall. The Gemara asks: But according to Shmuel, what are the circumstances concerning which the mishna stated that if the ox fell backward into the pit due to the sound of the digging that one is exempt? The Gemara answers: This applies, for example, where the ox stumbled on the pit, and then fell behind the pit and was injured outside the pit.
The Gemara notes: Shmuel conforms to his line of reasoning, as Shmuel says: With regard to damage classified as Pit, the Torah holds one liable for damage caused by its lethal fumes, and all the more so for damage resulting from the impact of the fall. The Gemara asks: But according to Shmuel, what are the circumstances concerning which the mishna stated that if the ox fell backward into the pit due to the sound of the digging that one is exempt? The Gemara answers: This applies, for example, where the ox stumbled on the pit, and then fell behind the pit and was injured outside the pit.
שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכ״ש לחבטו – וא״ת דלמא כי מחייב בחבטו היינו כשנתקל בבור אבל הכא הכרייה גרם לו ליפול וגם נחבט בקרקע עולם בהא הוה פטור וי״ל דשפיר הוי לטעמיה דאשכחן דמחייב בחבטה כשנחבט על ידי מעשיו.
אלא, היכי דמי לאחריו דפטור? כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור, דכיון דלא מצי למימר ליה תוראי בבירך אשכחיתיה – פטור, דאמרינן כורה גרם ליה, כי הדוחף והמכשיל הוא הגורם, והכא הכורה הוא המכשיל, שאלמלי הוא לא היה נכשל בבור. קשיא לי, לדעת רב, סופא דקתני לאחריו מקול הכריה פטור – למה לי מקול הכריה, בלא הכי נמי פטור, דהא בחבטא מיית? ולבי אומר לי דלא פטר ליה רב אלא מן המחצה, לפי שהחפירה שהכשילה אותו מעשה ידיו היא, והיא כשור שדחף, ועכשו שנפל מקול הכריה פטור לגמרי, וכן לשמואל. אלא דקשיא לי, לדעת רבנן דאמרו שהדוחף הוא המזיק והוא חייב בכל, מעתה לדעת רב, היכא דנפל לאחוריו בבור, (דעל)1 אף על גב דמית בחבטא ניחיב בעל הבור בכל הנזק, לפיכך אין לנו היכא דמית בחבטא אלא פטור לגמרי, לפי שהכל קרקע הוא. ומתניתין דהכא דקתני בסופא לאחריו מקול הכריה, לאו מדוקא נקט ליה, אלא איידי דתנא רישא מקול הכרייה – תנא נמי סופא. ולשמואל תרויהו דוקא, ומאי לפניו? לפני הבור, וזהו בתוך הבור.
1. כן בכ״י לונדון, ואולי: ״דע״ל״, וצ״ע.
אלא לאחריו מקול הכריה היכי משכחת לה כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור – מה שפירש הנה המורה נראה לי נכון דהיכא אמר ר׳ נתן מאי דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי דוקא כשדחפו לתוך הבור ומת בתוך הבור. דכיון דר׳ נתן חשיב ליה לבור דניזקא קא עביד אומר לו אנא תוראי בבירך אשכחתיה כלומר בורך היזיקני מאי אמרת דשותפא אית לי אי מצינא לאישתלומי מיניה מישתלימנא ואי לא מישתלימנא מינך והוא הדין בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו אומר לו שורך נגחני מאי אמרת דשותפא אית לך כיון דלא מצינא לאישתלומי מיניה מישתלימנא מינך אבל כשנתקל בבור ונפל לאחורי הבור לא הבור היזיקו אלא קרקע עולם. והבור לא עשה לו אלא תקלה בעלמא ואמנם כי שמואל מחייב בהאי תקלה כאילו הבעלים דחוהו שם אבל מיהו דוקא כשהבור לבדו הכשילו. אבל הכא דכורה גרם לו להכשל בבורו פטור. ואין לומר כאן מאי דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי משום דלא איתזק בבירא אלא בקרקע עולם. ולעולם היכא דנכשל בבור לבדו ונפל לאחורי הבור חוץ לבור מחייב שמואל בקרקע עולם דכך חשיבא ליה תקלת הבור כאלו הבעלים דחוהו שם שכל מעשה הבור גרמא היא. והבורא חייבו בגרמא זו כאילו עשה מעשה בידים. ומה שהקשיתי על המורה במהדורא תינינא זהו עיקר תירוצו אבל מיהו מה שפירשתי במהדורא תינינא דדוקא בקרקע עולם דתוך הבור מחייב שמואל אבל בקרקע עולם דחוץ לבור פטר שמואל נראה לי שהוא פת׳ נאה מאוד. ומסתלקת קושייתו של מורה בתירוץ זה. ואין אנו צריכין להידחק במה שתירץ.
אלא היכי דמי לאחריו דפטור כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור. כלומר שנתקל בבור מקול הכורה והוא הגורם ולא הבור וכבר פירשתי למעלה וא״ת לרב דאמר לאחריו ממש ובבור ומשום דליכא הבלא מ״ש כורה אפילו בלא כורה נמי דקרקע עולם הזיקתו וי״ל דלאו דוקא אלא משום דאצטריך לאשמועינן דלפניו חייב ואע״פ שנפל מקול הכורה נקט נמי סיפא לאחריו וה״ה בלא כורה.
שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכו׳. ואם תאמר דילמא כי מחייב בחבטו היינו כשנתקל בבור וכו׳ כמו שכתוב בתוספות. וי״ל דהא דקאמר שמואל לטעמיה היינו לענין זה דמחייב בחבט של קרקע עולם כשהחבט בא על ידי מעשיו אבל מילתיה דשמואל הכא אתא לאוסופי אף על פי שנפל מקול הכריה. הרא״ש ז״ל.
וכתב הר״א מגרמישא ז״ל וז״ל שמואל לטעמיה. קושיית התוספות מפרש מהרא״ל דהוי דוקא לפירוש התוספות בתרא דלעיל בפרקין בדבור המתחיל לשמואל אגובה נמי מחייב. ונראה דגם לפירוש התוספות קמא מקשים התוספות הכא שפיר דנהי דלפי האמת לא סגי בתקלה לחוד מכל מקום כיון דמצינא לדחויי הכי אין כח לומר לטעמיה. והתירוץ רוצה לומר דמשום הכי הוי לטעמיה דברב כלל לא נוכל לצדד אבל בטעמיה נוכל לצדד ולא נחלק כזאת הסברא. ע״כ.
הא דאמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו וקושטא דמילתא הכי הוא והיינו אבנו וסכינו ברשות הרבים דמודה ביה רב כשהפקירה. ורבה דפריק במתהפך לאו לאפלוגי אמאי דקאמר רב חסדא אתא אלא לאוקמה לברייתא אפילו ברשות הרבים. כן נראה לי. הרשב״א ז״ל.
ומעירים, שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר שחיוב בור הוא להבלו וכל שכן לחבטו. ושואלים: אלא לשמואל היכי דמי [כיצד בדיוק הוא], באיזה אופן אמרה המשנה שאם נפל לאחריו מקול הכרייה שפטור? ומסבירים: כגון שנתקל השור בבור, ונפל לאחורי הבור ונחבל חוץ לבור.
The Gemara notes: Shmuel conforms to his line of reasoning, as Shmuel says: With regard to damage classified as Pit, the Torah holds one liable for damage caused by its lethal fumes, and all the more so for damage resulting from the impact of the fall. The Gemara asks: But according to Shmuel, what are the circumstances concerning which the mishna stated that if the ox fell backward into the pit due to the sound of the digging that one is exempt? The Gemara answers: This applies, for example, where the ox stumbled on the pit, and then fell behind the pit and was injured outside the pit.
הכל
(5) אֵיתִיבֵיהּ בְּבוֹר בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו חַיָּיב תְּיוּבְתָּא דְּרַב.
The Sages raised an objection to the opinion of Rav from a baraita: With regard to an animal that fell into a pit, whether it fell in forward or whether it fell in backward, he is liable. This constitutes a conclusive refutation of Rav.
The Sages raised an objection to the opinion of Rav from a baraita: With regard to an animal that fell into a pit, whether it fell in forward or whether it fell in backward, he is liable. This constitutes a conclusive refutation of Rav.
איתיביה [הקשו] לרב ממה ששנינו בברייתא: בבור, בין לפניו בין לאחריו — חייב, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרב!
The Sages raised an objection to the opinion of Rav from a baraita: With regard to an animal that fell into a pit, whether it fell in forward or whether it fell in backward, he is liable. This constitutes a conclusive refutation of Rav.
הכל
(6) אָמַר רַב חִסְדָּא מוֹדֶה רַב בְּבוֹר בִּרְשׁוּתוֹ דְּחַיָּיב מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ מִמָּה נַפְשָׁךְ אִי בְּהַבְלָא מִית הַבְלָא דִּידָךְ הוּא אִי בְּחַבְטָא מִית חַבְטָא דִּידָךְ הוּא.
Rav Ḥisda said in explanation of how Rav’s opinion could accord with the baraita: Rav concedes in the case of a pit on his own property that a person is liable even if the animal fell backward, because the owner of the animal can say to the owner of the pit: Whichever way you look at it, you are liable. If my animal died due to the lethal fumes, these are your lethal fumes. If it died on account of the impact, this is the impact of your land, and not the impact of land in the public domain, which is the typical case of Pit.
Rav Ḥisda said in explanation of how Rav’s opinion could accord with the baraita: Rav concedes in the case of a pit on his own property that a person is liable even if the animal fell backward, because the owner of the animal can say to the owner of the pit: Whichever way you look at it, you are liable. If my animal died due to the lethal fumes, these are your lethal fumes. If it died on account of the impact, this is the impact of your land, and not the impact of land in the public domain, which is the typical case of Pit.
אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו כול׳ – פירש רבינו חננאל זצוק״ל כגון שהכניס שורו בחצר חברו ברשותו ונפל לבור. דאמר ליה בעל השור מה נפשך כול׳. ואינו נראה לי דאם ברשות הכניסו מה לנו ליתן טעם בדבר אי בהבלא מית הבלא דידך היא אי בחבטה מית חבטה דידך היא הא אמרן לעיל בפירקין ברשות שמירת שורו קיבל עליו ואפילו חנק עצמו. אלא כגון שהפקיר רשותו ולא1 הפקיר בורו או שסמכו ברשות הרבים והיכא דהפקיר בורו פטור על הכלים. והיכא דלא הפקיר בור הוה ליה שור וחייב על הכלים כדפרישית במהדורה קמא והשתא סבר רב חסדא דרב מחייב בבור ברשותו כדאמרינן לעיל בפרק כיצד לימא בבור ברשותו קא מיפלגי דרב סבר בור ברשותו חייב כול׳ ולאו כמהדר התם אמר לך רב בעלמא בור ברשותו פטור.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557, ירושלים 131: ״לא״.
אמר רב חסדא: מודה רב בבור שהוא ברשותו של אדם שהוא חייב אף אם נפל לאחוריו, משום דאמר ליה [שאומר לו] הניזוק לבעל הבור: ממה נפשך [ממה, מאיזה צד רצונך] לטעון? אי בהבלא מית [אם משום ההבל מת] — הרי הבלא דידך [ההבל שלך] הוא, אי בחבטא מית [אם בחבטה מת] — חבטא דידך [חבטה של הקרקע שלך] הוא ולא קרקע עולם, כפי שהוא במקרה רגיל של בור.
Rav Ḥisda said in explanation of how Rav’s opinion could accord with the baraita: Rav concedes in the case of a pit on his own property that a person is liable even if the animal fell backward, because the owner of the animal can say to the owner of the pit: Whichever way you look at it, you are liable. If my animal died due to the lethal fumes, these are your lethal fumes. If it died on account of the impact, this is the impact of your land, and not the impact of land in the public domain, which is the typical case of Pit.
הכל
(7) רַבָּה אָמַר הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּמִתְהַפֵּךְ דִּנְפַל אַאַפֵּיהּ וְאִתְהֲפִיךְ וּנְפַל אַגַּבֵּיהּ דְּהַבְלָא דְּאַהֲנִי בֵּיהּ אַהֲנִי בֵּיהּ.
Rabba said that this is how the baraita should be explained according to Rav: Here we are dealing with where the animal tumbled, i.e., where it began to fall on its face, and afterward tumbled and continued to fall on its back. In this case, he is liable because the lethal fumes, which were effective in injuring the animal, were also effective in killing it.
Rabba said that this is how the baraita should be explained according to Rav: Here we are dealing with where the animal tumbled, i.e., where it began to fall on its face, and afterward tumbled and continued to fall on its back. In this case, he is liable because the lethal fumes, which were effective in injuring the animal, were also effective in killing it.
רבה אמר הכא במאי עסקינן – דקתני לאחריו חייב.
במתהפך דנפל על אפיה – ברישא ומקמי דמטא לקרקעיתה נתהפך ונפל על גביה.
דאהני ביה – הבלא שנכנס בו בתחילת נפילתו והועילה בו להמית היא המיתתו.
רבה אמר, כך יש להסביר את הברייתא לדברי רב: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — במתהפך, כיצד שנפל בתחילה אאפיה [על פניו] ואחר כך אתהפיך [התהפך] ונפל אגביה [על גבו], דהבלא דאהני ביה אהני ביה [שההבל שהועיל בו, שגרם לו נזק, הועיל בו] להמיתו.
Rabba said that this is how the baraita should be explained according to Rav: Here we are dealing with where the animal tumbled, i.e., where it began to fall on its face, and afterward tumbled and continued to fall on its back. In this case, he is liable because the lethal fumes, which were effective in injuring the animal, were also effective in killing it.
הכל
(8) רַב יוֹסֵף אָמַר הָכָא בְּנִזְקֵי בוֹר בְּשׁוֹר עָסְקִינַן מַאי נִיהוּ שֶׁהִבְאִישׁ אֶת מֵימָיו דְּלָא שְׁנָא לְפָנָיו וְלָא שְׁנָא לְאַחֲרָיו מִיחַיַּיב.
Rav Yosef said: Here, in this baraita, we are dealing with damage to the pit that is caused by the ox. And what is the damage? The damage is that it contaminated the water in the pit, in which case the baraita states that it makes no difference if the animal fell forward and it makes no difference if it fell backward, since he is liable either way.
Rav Yosef said: Here, in this baraita, we are dealing with damage to the pit that is caused by the ox. And what is the damage? The damage is that it contaminated the water in the pit, in which case the baraita states that it makes no difference if the animal fell forward and it makes no difference if it fell backward, since he is liable either way.
הכא בנזקי בור בשור – שהשור נכנס לחצר בעה״ב שלא ברשות ולא הפקיר לא רשותו ולא בורו ונפל לבור והבאיש את מימיו.
רב יוסף אמר: הכא [כאן] בברייתא זו בנזקי בור בשור עסקינן [אנו עוסקים] בנזקים שהשור הזיק את הבור, מאי ניהו [מה הם]? שהבאיש את מימיו של הבור, ובזה אמרה הברייתא כי לא שנא [שונה] אם נפל לפניו, ולא שנא [שונה] אם נפל לאחריו — מיחייב [חייב].
Rav Yosef said: Here, in this baraita, we are dealing with damage to the pit that is caused by the ox. And what is the damage? The damage is that it contaminated the water in the pit, in which case the baraita states that it makes no difference if the animal fell forward and it makes no difference if it fell backward, since he is liable either way.
הכל
(9) תָּנֵי רַב חֲנַנְיָה לְסַיּוֹעֵי לְרַב וְנָפַל עַד שֶׁיִּפּוֹל דֶּרֶךְ נְפִילָה מִכָּאן אָמְרוּ נָפַל לְפָנָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּיה חַיָּיב לְאַחֲרָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּיה פָּטוּר וְזֶה וָזֶה בְּבוֹר.
Rav Ḥananya taught a baraita in support of the opinion of Rav: The verse states with regard to damage caused by a pit to an animal: “And an ox or a donkey fall therein” (Exodus 21:33), which is interpreted to mean that one is not liable unless the animal falls in the usual manner of falling. From here the Sages stated that if it fell forward due to the sound of the digging, he is liable, but if it fell backward due to the sound of the digging, he is exempt, and both this case and that case refer to damage by a pit.
Rav Ḥananya taught a baraita in support of the opinion of Rav: The verse states with regard to damage caused by a pit to an animal: “And an ox or a donkey fall therein” (Exodus 21:33), which is interpreted to mean that one is not liable unless the animal falls in the usual manner of falling. From here the Sages stated that if it fell forward due to the sound of the digging, he is liable, but if it fell backward due to the sound of the digging, he is exempt, and both this case and that case refer to damage by a pit.
נפל לפניו מקול הכריה חייב – פירושו: אפילו מקול הכריה חייב, דלא אמרינן כורה גרם ליה, דכיון דליכא לאשתלומי מכורה – בעל הבור חייב.
אמ׳ מר לפניו מקול הכרייה חייב – פיר׳, בעל הבור חייב בכל הנזק. אמאי חייב נימא כורה גרם לי שאלמלא כרייתו לא היה השור נופל בבור וליפטר מפלגא, ופרקינן מתניתין ר׳ נתן היא דסבר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, פיר׳ ר׳ נתן ורבנן פליגי בראובן ושמעון שהזיקו ביחד והיתה שם עילה1 שמונעת שמעון מן התשלומין ופטרתו, קסברי רבנן דכיון דליכא לאישתלומי משמעון לא משתלם חלק שמעון מראובן אלא גובה מראובן חלקו של עצמו מפסיד חלק שמעון, והינו דקאמרינן בפירקא קמא2 הא אמרי רבנן כיון דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי, ור׳ נתן סבר כל היכא דליכא לאישתלומי משמעון משתלם הכל מראובן חלקו של עצמו וחלק שמעון, והינו דקאמרי הא מני ר׳ נתן היא דאמ׳ כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי, ועכשיו כיון דליכא לאשתלומי מכורה דאמ׳ לך אני ברשותי אעשה צרכי ואין הדין מונעני, משתלם הכל מבעל הבור דתניא בתוספת בבא קמא דנזיקין שור שדחף את חבירו בעל השור חייב, פיר׳ בחצי החיוב ובעל הבור פטור מהחצי האחר, ומסתבר דבלילה מיירי דהא קימא לן דפקח ביום פטור ועכשיו קסברי רבנן דמצי בעל הבור לומר אני מה עשיתי כן היה מת מנגיחת שורך, ור׳ נתן סבר במועד בעל השור משלם חצי נזק ובעל הבור חצי נזק, ובתם בעל הבור שלשה חלקי נזק ובעל השור רביע, ואקשינן בתם מאי קסבר ר׳ נתן אי קסבר השור כולי הזיקא עשה והבור כולי הזיקא עשה האי נשלם פלגא והאי נשלם פלגא.
ואי קשיא לך מאי סבר האי מקשה דאי האי משלם פלגא והאי פלגא משתכח בעל שור משלם כל חיוביה ובעל בור חצי חיוביה, לא קשיא דמרישה אמ׳ בעל הבור לבעל השור הואיל והכל עשית שלם מה שתתחייב ואני משלם השאר, ולא איפשר שיאמר כן בעל השור לבעל הבור דאם משלם בעל השור לבעל הבור דאם משלם בעל הבור, רישא לא ישאר מה שישלם בעל השור בין תדע אי קסבר האי פלגו ניזקא עבד והאי פלגו ניזקא עבד בעל הבור לישלם חצי נזק ובעל השור רביע נזק, ואידך ריבעא ליפסיד ניזק, אמ׳ רבא ר׳ נתן דיאנא הוא ונחית לעומקא דדינא לעולם קסבר האי כולי הזיקא עבד והאי כולי הזיקא עבד, ואי איפשר שישלם בעל השור חצי נזק משום דאמ׳ לו לבעל הבור אילו היה שורי מועד כן הייתי משלם בשותפותך ועכשיו תמותי מאי אהניא לי הילכך משלם רביע, אי בעית אימא לעולם האי פלגו הזיקא עבד והאי פלגו הזיקא עבד, והאי דקא קשיא לך בעל הבור משלם פילגא ובעל השור ריבעא דפסיד ניזק ריבעא, אי איפשר זה משום דאמ׳ ליה ניזק לבעל הבור אנא תוראי בבורך אשכחתיה מאי דאיכא לאישתלומי מהאיך משתלימנא מיניה ומאי דלית לי לאישתלומי מהאיך משתלימנא מינך3, והילכתא כר׳ נתן דהא סתם מתני׳ כוותיה ותו דרבינא דהוא בתרא קאי כוותיה.
1. מבואר דפליגי רבנן ור״נ היכא דהוא בר חיובא ורק יש עילה לפוטרו בפועל מלשלם, וי״א דהיכא דתרוויהו בני חיובא ורק דלאחד ליכא מה לשלם או שהוא ברח לא פליג ר״נ, ועי׳ בזה בשטמ״ק נ,ב ד״ה וז״ל הרא״ה, ובתוס׳ לעיל מו,ב ד״ה גלית, ויעוי׳ נמי בחזו״א ס״ה סקט״ו.
2. לעיל יג,א.
3. יעוי׳ בשיטמ״ק בביאור פלוגתתם, וכעי״ז פי׳ רבינו.
תני רב חנניא לסיועי לרב. פסק הרי״ף ז״ל כרב בהא משום דסייעה רב חנניא מברייתא וכן יש אחרים מביאים ראיה דכד שקלו וטרו רב חסדא ורבא ורב יוסף לפרוקא לברייתא דקתני בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב אליבא דרב ור״ח ז״ל פסק כאן כרב אלא לעיל כתב דאיכא מאן דפסק כשמואל דהלכתא כשמואל בדיני ומסתברא לי כותיה דאי משום ברייתא דרב חנניא הא איכא נמי ברייתא דבבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב דפשטה כשמואל ואמר לך שמואל תנאי נינהו ואיהו כאידך תנא ורבא ורב נחמן נמי דבתראי נינהו משמע לעיל גבי עובדא דתורא דנפל לאריחא דדלאי דס״ל כשמואל היא ושקלא וטריא דהתם כשמואל היא וכמו שכתבתי שם ועוד דרב אשי ללישנא קמא דהרחיבה מהו ודאי כשמואל שייך ולישנא בתרא נמי לכאורה כותיה שייך וכמו שכתבתי למעלה ורב חסדא ורב יוסף אינהו נמי אפשר דכשמואל ס״ל אלא דאתו לפרוקא לברייתא דלא תיקשי לרב ואלא מיהו כיון דקי״ל כשמואל בדיני כללא הוא וכותיה קי״ל.
הא דאמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו. קושטא דמלתא הכי הוא והיינו אבנו וסכינו ברה״ר דמודה בהו רב כשהפקיר ורבה דפריק במתהפך להו לאפלוגי אמאי דקאמר רב חסדא אתא אלא לאוקמה לברייתא אפילו בר״ה כנ״ל.
תני רב חנניא לסיועי לרב. פסק הריא״ף ז״ל כרב בהא משום דסייעיה רב חנניא מברייתא. וכן יש אחרים מביאים ראיה מדשקלי וטרו רב חסדא ורבה ורב יוסף לפרוקה לברייתא דקתני בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב אליבא דרב. ורבינו חננאל ז״ל פסק כאן כרב אלא לעיל כתב דאיכא מאן דפסק כשמואל דהלכתא כשמואל בדיני. ומסתברא לי כוותיה דאי משום ברייתא דרב חנניא הא איכא נמי ברייתא דבבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב דפשטה כשמואל ואמר לך שמואל תנאי נינהו ואיהו כאידך תנא. ורבא ודב נחמן נמי דבתראי נינהו משמע לעיל גבי עובדא דתורא דנפל לאריתא דדלאי וסבירא להו כשמואל ושקלא וטריא דהתם דשמואל היא וכמו שכתבתי שם. ועוד דרב אשי ללישנא קמא דהרחיבה מהו ודאי כשמואל שייך ולישנא בתרא נמי לכאורה כוותיה שייך וכמו שכתבתי למעלה. ורב חסדא ורבה ורב יוסף אינהו נמי אפשר דכשמואל סבירא להו אלא דאתו לפרוקה לברייתא דלא תיקשי לרב ואילו מיהו כיון דקיימא לן כשמואל בדיני כללא הוא וכוותיה קיימא לן. הרשב״א ז״ל.
וכתב הרב המאירי ז״ל וז״ל גדולי המחברים כתבו בנפל לפניו מקול הכרייה חוץ לבור ומת או הוזק שאין מחייבין אותו בית דין ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו ואם נפלה לאחריה חוץ לבור ומת או הוזק פטור בעל הבור. ולא הבנתי דבריהם. ע״כ.
והר״מ מסרקסטה ז״ל כתב וז״ל שור שנפל מקול הכרייה בבור לפניו חייב לאחריו פטור אליבא דרב וזה וזה שנפל בבור ואליבא דשמואל אפילו לאחריו חייב. מיהו ממאריה דבירא הוא דמשתלים אבל כורה פטור דחא לא אזקיה איהו אלא גרמא דקלא בעלמא הוא הילכך לא משלם כלל. מיהו האי כורה דפטור במרויח הבור וממעט הבלתו הוא דמיירי ומשום הכי פטור בין שהוא שכירו של בעל הבית בין שהוא עושה מעצמו אבל כורהו ומעמיק שהוא מרבה הבל הבור ונפל שם השור ומת משלם הכורה מחצה בין שהוא עושה מעצמו שהוא שותף בו דכורה אחר כורה בכהאי גוונא משלם כיון דהוה בור עשרה מעיקרא ואתא הוא והוסיף בו. והוא הדין נמי אם הוא שכירו של בעל הבור כיון דקיימא לן דאין שליח לדבר עבירה משלם השכיר מחצה כיון שהוסיף בו הבל בחפירתו. ואם נפל מקול כריית מכוש ראשון כיון דלא אהנו מעשיו לאוסופי הבלא פטור הוא ומשלם מארי בירא כוליה נזקא. ואי אגריה מארי בירא לארווחי בידיה למעוטי הבליה ונפל תורא עליה דכורה ואזקיה משתלם מיניה דמארי בירא דתקלה דיליה גרמא ליה. ואי קטליה פטור הוא דשור ולא אדם ובעל השור נמי פטור מן הכופר ושורו פטור מן המיתה דהא אנוס הוא בנפילה. ואף על גב דהוא שור פקח לאו פושע על דלא אזדהר הילכך אי בעל השור חייב בנזקי הכורה ואי קטליה לכורה כיון דאינו מועד ליפול על בני אדם בבורות לאו פושע הוא הילכך לאו בר סקילה הוא. כן נראה. וצ״ע.
נתקל בבור ונפל חוץ לבור מקול הכרייה שניהם פטורין החופר ובעל הבור. ואי תפס מבעל הבור דגרם ליה איכא מאן דאמר לא מפקינן מיניה וצריך עיון לר״מ ז״ל.
נפל לאחריו מקול הכריה שנבעתה ונפלה על עקבה לאחור ומתה פטור שנאמר ונפל וכו׳. נפל מקול הכריה חוץ לבור לפניו ומתה או הוזקה בית דין מחייבין אותו ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו אלמא מספקא ליה אי פוטר שמואל חוץ לבור כי נפל על פניו שהוא דרך נפילה ואם נפל לאחריו חוץ לבור ומתה או הוזקה בעל הבור פטור בין אליבא דרב בין אליבא דשמואל. ע״כ.
תני [שנה] רב חנניה ברייתא לסיועי [לסייע] לשיטת רב, שעל הכתוב האמור בנזקי בור ״ונפל״ (שמות כא, לג) פירשו: עד שיפול דרך נפילה. מכאן אמרו: נפל לפניו מקול הכרייה — חייב, לאחריו מקול הכרייה — פטור, וזה וזה בבור.
Rav Ḥananya taught a baraita in support of the opinion of Rav: The verse states with regard to damage caused by a pit to an animal: “And an ox or a donkey fall therein” (Exodus 21:33), which is interpreted to mean that one is not liable unless the animal falls in the usual manner of falling. From here the Sages stated that if it fell forward due to the sound of the digging, he is liable, but if it fell backward due to the sound of the digging, he is exempt, and both this case and that case refer to damage by a pit.
הכל
(10) אָמַר מָר נָפַל לְפָנָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּיה חַיָּיב וְאַמַּאי נֵימָא כּוֹרֶה גְּרַם לֵיהּ אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי הָא מַנִּי רַבִּי נָתָן הִיא דְּאָמַר גבַּעַל הַבּוֹר הֶזֵּיקָא קָא עָבֵיד דוְכֹל הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַאי מִשְׁתַּלֵּם מֵהַאי.
§ The Master said in the mishna: If it fell forward due to the sound of the digging, he is liable. The Gemara asks: But why is this so? Let us say that it is the sound of the digger that caused the animal to fall, and not the pit itself. The Gemara answers that Rav Shimi bar Ashi said: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Natan, who says: The owner of the pit causes the damage by his digging, and anywhere that it is not possible to collect payment from this one who caused the fall, i.e., the digger, payment is collected from that one, i.e., the owner of the pit. This is because in any event, he bears responsibility for the hazard he created.
§ The Master said in the mishna: If it fell forward due to the sound of the digging, he is liable. The Gemara asks: But why is this so? Let us say that it is the sound of the digger that caused the animal to fall, and not the pit itself. The Gemara answers that Rav Shimi bar Ashi said: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Natan, who says: The owner of the pit causes the damage by his digging, and anywhere that it is not possible to collect payment from this one who caused the fall, i.e., the digger, payment is collected from that one, i.e., the owner of the pit. This is because in any event, he bears responsibility for the hazard he created.
נפל לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כורה גרם ליה – וכורה פטור הוא דגרמא בעלמא הוא (ואפילו הכורה בעל הבור איכא למיפטריה מהאי טעמא דכיון דמשום גרמא נפל אסתלק חיובא דבור מיניה ורמי אפשיעותא דקול הכורה וההוא גרמא בעלמא דפטור ע״א) וכשאין הכורה בעל הבור עסקינן אלא שהוא שכירו וכגון שהיתה בור כרויה ועומדת קודם לכן דאי האי כרייה הוי כורה חייב דאין שליח לדבר עבירה דאסור לקלקל רה״ר.
בעל הבור הזיקא עביד – כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור.
ואמאי נימא כורה גרם. כלומר ופטורין בין בעל הבור בין כורה דכורה גופיה גרמא בעלמא הוא דקא עביד ופרש״י ז״ל דהאי כורה לאו בעל הבור הוא אלא שהוא שכירו ובשהיתה בור כרויה ועומדת קודם לכן דאי לא הוי כורה חייב שליח לדבר עבירה ור״ח ז״ל פירוש הכורה הזה אינו כורה בתוך הבור אלא במקום אחר הוא כורה ומכח הכורה נבעת השור ונפל וכתב דהכורה פטור משום דיכול לומר אנא ברשות קא עבידנא.
ואמאי נימא כורה גרם. כלומר וליחייבו תרוייהו כל אחד על הכשר נזקו זה שהכשיר נזק בורו והלה בשביל קול הכריה. ולא דמי לאדם שדחף שור לבור בידים כדכתיבנא לעיל. אמר רב שימי בר אשי הא מני וכו׳ ובעל הבור פטור פירוש בעל הבור פטור בנזקו לפי שהוא אנוס עליו שהלה דחפו לשם ובעל השור חייב מחצה ומיירי בשור פקח ביום והיינו דלא מפרש מידי ותני סתמא בעל השור חייב דמילתא דפשיטא היא דהא פלגא היזקא עבד. והיינו דתני חייב סתמא כלומר דינו הראוי ובמועד איירי כדמפרשינן בהדיא רבי נתן אומר בעל השור חייב מחצה ובעל הבור חייב מחצה. איכא דמפרשי בהא טעמא דרבי נתן דסבירא ליה דהא ודאי אנוס הוא אבל טעמא דחייב או משום דהאי כוליה היזקא עבד והאי כוליה היזקא עבד או משום דאמרינן דכל היכא דאיכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ולא מסתבר לי חדא דהא מקשינן לקמן ובתם מאי קסבר רבי נתן וכו׳ אלמא בתם הוא דקשיא ליה ולא במועד וכי אקשי ליה הכי הוה מספקא ליה אי אמרינן האי פלגא היזקא וכו׳ ואכתי לא שמיע ליה כלל טעמא דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי וכו׳. ותו דכיון דמודי רבי נתן לרבנן דאנוס הוא ליכא למימר כלל דליחייב מהני טעמא דאי אמרת האי כוליה היזקא עבד וכו׳ אי הכי בור פטור דאנוס הוא ובעל השור היה הדין לחייב הכל כיון דכוליה היזקא עבד ואי משום טעמא נמי דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ליכא למימר הכי אלא בפושע כלומר שהמשלם פושע אבל באנוס ודאי לעולם פטור ואפילו היכא דעביד איהו בלחוד כוליה היזקא. להכי מסתבר לי ודאי לפרושי רבי נתן אומר בעל השור חייב מחצה וכו׳ משום דפליג עלייהו דרבנן וסבירא ליה דבעל הבור נמי הוי פושע לגבי הא ולהכי משלם בעל השור מחצה דאתיא במועד ובעל הבור מחצה דפושע הוא ופלגא היזקא עביד וכי אתינא למימר דרבי נתן סבירא ליה כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי מאידך דתניא רבי נתן אומר בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע ומוקמינן ליה בתם כדמפרש ואזיל. וכי תימא אי מההיא מנא לן דפליגי רבנן עליה. ומסתברא לי דתלמוד לישנא קלילא נקט ואאידך מתניתין סמיך דתנא סברא דרבנן בהאי לישנא דבעל השור משלם מחצה ובעל הבור פטור והא מתניתין נמי הכי איתא שור שדחף חבירו לבור בעל השור חייב מחצה ובעל הבור פטור רבי נתן אומר בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע. ותו דאי הוה סבירא להו לרבנן טעמא דהאי כוליה היזקא וכו׳ או היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ודאי בעל השור חייב היה לשלם הכל וליכא לפרושי הכי אלא מחצה מדקתני חייב סתמא כדפרישית לעיל. וכי תימא ולהאי פירושא דילן למתניתא קמייתא אליבא דרבי נתן כיון דסבירא ליה בעל הבור פושע הוא שור פקח ביום מאי טעמא פטור והא תחילתו בפשיעה וכו׳ שהרי תחילתו בפשיעה לענין דחיפה. ואפשר לי לומר דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וכו׳ אלא היכא דמדין אותה פשיעה ראוי להתחייב לשלם הכל השתא נמי בסופו דהוי באונס משלם הכל אבל היכא דמדין אותה פשיעה אינו משלם אלא מחצה לפי שלא פשע אלא בחצי דבר הניזק סופו באונס פטור בכל. אלא דקשיא לי דהא נמי זמנין דמדין פשיעתו משלם הכל כגון שור ושור פסולי המוקדשין שדחף חבירו לבור דמחייב בור בכל משום דכוליה היזקא עבד או משום טעמא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ואפשר לי לתרץ דהא נמי כיון דמדין פשיעתו אינו מתחייב לשלם הכל מפני שיהא הוא מזיק לבדו דהא ודאי שותפא אית ליה אלא משום טעמא דחשבינן ליה לכל חד דכוליה היזקא עבד או משום היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי בכי הא סופו באונס פטור בכל דליכא למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס שגרמוהו גם כן אחרים. ודייקינן ובתם מאי קסבר וכו׳ אי קסבר האי כוליה היזקא עבד וכו׳ כלומר דשני מזיקין שהזיקו כאחד אף על פי שלא היה אותו נזק המגיע לניזק מהם נעשה אלא בסיוע שניהם חשבינן להו כמאן דעבד כל חד כוליה היזקא וכו׳. אמר רבא רבי נתן וכו׳ ודקשיא לך וכו׳ משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור תמותאי מאי אהניא לך דמשלמת פלגא אלא תמותאי ושותפותאי מאי אהני לי דהא דלא משתלמנא אלא פלגא מדין שותפותאי בלחוד או תמותאי בלחוד הוא אבל שותפותאי בהדי תמותאי מאי אהניא לי אלא ודאי דלא אשלם אלא רביע ואידך מתחייב במותר משום דחשבינן ליה דבור היזקא עבד. ואי בעית אימא וכו׳ מאי דאית לך לאשתלומי מהאיך משתלימנא ומאי דלית לי לאשתלומי מניה משתלימנא מינך והיינו הוא ככל שני מזיקין בעלמא שאפשר לזה להזיק בלא זה מה שאין כן בתודה שהזיקה דלא אפשר לבשר ואימורין להזיק זה בלא זה כדאיתא לעיל. ומסתברא דליכא בין הני תרי לישני אלא גבי טעמא אבל גבי עיקר דינא ליכא בינייהו כלל וכי אמרינן לעיל בשמעתין ובפרק קמא טעמא דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לישנא אחרינא נקט והוא הדין לאידך לגבי דינא חד נינהו וכל מאי דבחד לישנא שייך גבי אחרינא. והיינו טעמא דנקט מתניתין מקול הכריה לאשמועינן האי דכורה ודאי אף על גב דהוי בפשיעה פטור דלא דמי לשור שדחף חבירו דהתם ממונו הוא שהזיק בידים אבל הכא איהו גופיה הוא דמזיק בגרמא בעלמא והוא פטור ואפילו הכי בעל הבור חייב לגמרי כיון דנפל לפניו וכי נפל לאחריו פטור ודאי לעולם אפילו שלא מקול הכרייה דאי הוה מחייב שלא מקול הכרייה כי איכא קול הכרייה נמי חייב אלא ודאי לעולם פטור וכי נקט קול הכרייה משום רישא. כן נראה לי.
ואמאי כורה גרם וכו׳. פירש רבינו חננאל הכורה הזה אינו כורה בתוך הבור אלא במקום אחר הוא כורה ומכח הכורה נבעת השור ונפל וכתב דהכורה פטור משום דיכול למימר אנא ברשות קא עבידנא. הרשב״א ז״ל.
ואמאי נימא כורה גרם. כלומר וליחייבו תרוייהו כל אחד על הכשר נזקו זה שהכשיר נזק בורו והלה בשביל קול הכריה. ולא דמי לאדם שדחף שור לבור בידים כדכתיבנא לעיל. אמר רב שימי בר אשי הא מני וכו׳ ובעל הבור פטור פירוש בעל הבור פטור בנזקו לפי שהוא אנוס עליו שהלה דחפו לשם ובעל השור חייב מחצה ומיירי בשור פקח ביום והיינו דלא מפרש מידי ותני סתמא בעל השור חייב דמילתא דפשיטא היא דהא פלגא היזקא עבד. והיינו דתני חייב סתמא כלומר דינו הראוי ובמועד איירי כדמפרשינן בהדיא רבי נתן אומר בעל השור חייב מחצה ובעל הבור חייב מחצה. איכא דמפרשי בהא טעמא דרבי נתן דסבירא ליה דהא ודאי אנוס הוא אבל טעמא דחייב או משום דהאי כוליה היזקא עבד והאי כוליה היזקא עבד או משום דאמרינן דכל היכא דאיכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ולא מסתבר לי חדא דהא מקשינן לקמן ובתם מאי קסבר רבי נתן וכו׳ אלמא בתם הוא דקשיא ליה ולא במועד וכי אקשי ליה הכי הוה מספקא ליה אי אמרינן האי פלגא היזקא וכו׳ ואכתי לא שמיע ליה כלל טעמא דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי וכו׳. ותו דכיון דמודי רבי נתן לרבנן דאנוס הוא ליכא למימר כלל דליחייב מהני טעמא דאי אמרת האי כוליה היזקא עבד וכו׳ אי הכי בור פטור דאנוס הוא ובעל השור היה הדין לחייב הכל כיון דכוליה היזקא עבד ואי משום טעמא נמי דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ליכא למימר הכי אלא בפושע כלומר שהמשלם פושע אבל באנוס ודאי לעולם פטור ואפילו היכא דעביד איהו בלחוד כוליה היזקא. להכי מסתבר לי ודאי לפרושי רבי נתן אומר בעל השור חייב מחצה וכו׳ משום דפליג עלייהו דרבנן וסבירא ליה דבעל הבור נמי הוי פושע לגבי הא ולהכי משלם בעל השור מחצה דאתיא במועד ובעל הבור מחצה דפושע הוא ופלגא היזקא עביד וכי אתינא למימר דרבי נתן סבירא ליה כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי מאידך דתניא רבי נתן אומר בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע ומוקמינן ליה בתם כדמפרש ואזיל. וכי תימא אי מההיא מנא לן דפליגי רבנן עליה. ומסתברא לי דתלמוד לישנא קלילא נקט ואאידך מתניתין סמיך דתנא סברא דרבנן בהאי לישנא דבעל השור משלם מחצה ובעל הבור פטור והא מתניתין נמי הכי איתא שור שדחף חבירו לבור בעל השור חייב מחצה ובעל הבור פטור רבי נתן אומר בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע. ותו דאי הוה סבירא להו לרבנן טעמא דהאי כוליה היזקא וכו׳ או היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ודאי בעל השור חייב היה לשלם הכל וליכא לפרושי הכי אלא מחצה מדקתני חייב סתמא כדפרישית לעיל. וכי תימא ולהאי פירושא דילן למתניתא קמייתא אליבא דרבי נתן כיון דסבירא ליה בעל הבור פושע הוא שור פקח ביום מאי טעמא פטור והא תחילתו בפשיעה וכו׳ שהרי תחילתו בפשיעה לענין דחיפה. ואפשר לי לומר דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וכו׳ אלא היכא דמדין אותה פשיעה ראוי להתחייב לשלם הכל השתא נמי בסופו דהוי באונס משלם הכל אבל היכא דמדין אותה פשיעה אינו משלם אלא מחצה לפי שלא פשע אלא בחצי דבר הניזק סופו באונס פטור בכל. אלא דקשיא לי דהא נמי זמנין דמדין פשיעתו משלם הכל כגון שור ושור פסולי המוקדשין שדחף חבירו לבור דמחייב בור בכל משום דכוליה היזקא עבד או משום טעמא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ואפשר לי לתרץ דהא נמי כיון דמדין פשיעתו אינו מתחייב לשלם הכל מפני שיהא הוא מזיק לבדו דהא ודאי שותפא אית ליה אלא משום טעמא דחשבינן ליה לכל חד דכוליה היזקא עבד או משום היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי בכי הא סופו באונס פטור בכל דליכא למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס שגרמוהו גם כן אחרים. ודייקינן ובתם מאי קסבר וכו׳ אי קסבר האי כוליה היזקא עבד וכו׳ כלומר דשני מזיקין שהזיקו כאחד אף על פי שלא היה אותו נזק המגיע לניזק מהם נעשה אלא בסיוע שניהם חשבינן להו כמאן דעבד כל חד כוליה היזקא וכו׳. אמר רבא רבי נתן וכו׳ ודקשיא לך וכו׳ משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור תמותאי מאי אהניא לך דמשלמת פלגא אלא תמותאי ושותפותאי מאי אהני לי דהא דלא משתלמנא אלא פלגא מדין שותפותאי בלחוד או תמותאי בלחוד הוא אבל שותפותאי בהדי תמותאי מאי אהניא לי אלא ודאי דלא אשלם אלא רביע ואידך מתחייב במותר משום דחשבינן ליה דבור היזקא עבד. ואי בעית אימא וכו׳ מאי דאית לך לאשתלומי מהאיך משתלימנא ומאי דלית לי לאשתלומי מניה משתלימנא מינך והיינו הוא ככל שני מזיקין בעלמא שאפשר לזה להזיק בלא זה מה שאין כן בתודה שהזיקה דלא אפשר לבשר ואימורין להזיק זה בלא זה כדאיתא לעיל. ומסתברא דליכא בין הני תרי לישני אלא גבי טעמא אבל גבי עיקר דינא ליכא בינייהו כלל וכי אמרינן לעיל בשמעתין ובפרק קמא טעמא דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לישנא אחרינא נקט והוא הדין לאידך לגבי דינא חד נינהו וכל מאי דבחד לישנא שייך גבי אחרינא. והיינו טעמא דנקט מתניתין מקול הכריה לאשמועינן האי דכורה ודאי אף על גב דהוי בפשיעה פטור דלא דמי לשור שדחף חבירו דהתם ממונו הוא שהזיק בידים אבל הכא איהו גופיה הוא דמזיק בגרמא בעלמא והוא פטור ואפילו הכי בעל הבור חייב לגמרי כיון דנפל לפניו וכי נפל לאחריו פטור ודאי לעולם אפילו שלא מקול הכרייה דאי הוה מחייב שלא מקול הכרייה כי איכא קול הכרייה נמי חייב אלא ודאי לעולם פטור וכי נקט קול הכרייה משום רישא. כן נראה לי. הרא״ה ז״ל.
וזה לשון הרשב״א ז״ל הא דתניא שור שדחף את חבירו בבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור כל המפרשים פירשו חייב בחצי נזק ובמועד כמו שהעמידוה בסמוך לרבי נתן אבל בכל אי אפשר לרבנן דלית להו דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ונראה ראיה לדבריהם מהא דאמרינן שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו אביי אמר משלם חצי נזק ורבינא אמר משלם כוליה נזק הא והא במועד הא רבי נתן והא רבנן אלמא לרבנן אפילו במועד אף על גב דליכא לאשתלומי מאידך לא משתלם מהאי אלא פלגא. אבל רש״י ז״ל פירש כאן בעל השור חייב בכל ובעל הבור פטור מכל דלדעת רבנן בתר קמא אזלינן והוא הוא דעבד כל נזקא. ומסתברא כוותיה מדקתני בעל השור דמשמע סתמא חייב בכל ודוקא בשור ובור דשור שדחף עשה כל הנזק אחד אבל שור ושור לא דכל חד וחד הזיק בפני עצמו. כן נראה לי. ע״כ.
א אמר מר [החכם] במשנה: נפל השור לפניו מקול הכרייה — חייב. ויש לשאול: ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר] כי קולו של כורה הוא שגרם ליה [לו] את הנפילה, ולא הבור עצמו! אמר רב שימי בר אשי: הא מני [זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר׳ נתן היא, שאמר: בעל הבור הזיקא קא עביד [היזק הוא שעושה] בחפירתו, וכל היכא [מקום] שלא אפשר לאשתלומי מהאי [לקבל תשלום מזה] שגרם לנפילה משתלם מהאי [מקבל תשלום מזה] שעל כל פנים הוא חייב באחריות על הנזק שיצר. ומהיכן למדנו שיטתו זו של ר׳ נתן?
§ The Master said in the mishna: If it fell forward due to the sound of the digging, he is liable. The Gemara asks: But why is this so? Let us say that it is the sound of the digger that caused the animal to fall, and not the pit itself. The Gemara answers that Rav Shimi bar Ashi said: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Natan, who says: The owner of the pit causes the damage by his digging, and anywhere that it is not possible to collect payment from this one who caused the fall, i.e., the digger, payment is collected from that one, i.e., the owner of the pit. This is because in any event, he bears responsibility for the hazard he created.
הכל
(11) דְּתַנְיָא שׁוֹר שֶׁדָּחַף אֶת חֲבֵירוֹ לְבוֹר בַּעַל הַשּׁוֹר חַיָּיב בַּעַל הַבּוֹר פָּטוּר רַבִּי נָתָן אוֹמֵר הבַּעַל הַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה וּבַעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה.
As it is taught in a baraita: With regard to an ox that pushed another ox into a pit, the owner of the first ox is liable, and the owner of the pit is exempt. Rabbi Natan says: The owner of the first ox pays half the amount, and the owner of the pit pays half the amount.
As it is taught in a baraita: With regard to an ox that pushed another ox into a pit, the owner of the first ox is liable, and the owner of the pit is exempt. Rabbi Natan says: The owner of the first ox pays half the amount, and the owner of the pit pays half the amount.
בעל הבור פטור – בין שהשור הניזק שוטה בין שהוא פקח דאמר ליה בעל הבור אי לאו תורך לא נפל והאי דחיפה מעשה בידים הואי ולא גרמא.
רבי נתן אומר בעל הבור משלם מחצה – שהרי בין שניהם המיתוהו אפי׳ הוי שור הניזק פיקח חייב דליכא למימר אבעי לך עיוני ומיזל דהא חבירו דחפו.
בעל השור חייב – פי׳ מחצה ובעל הבור פטור לגמרי גזירת הכתוב מונפל שמה שור או חמור מעצמו ולא שיפילוהו אחרים כדפרישית פרק קמא (ב״ק יג. ושם.).
ובעל הבור משלם מחצה – בשוטה או מהלך בלילה קאמר דאי בפקח ביום הא תנינא לעיל דפטור וכי תימא ה״מ כשנופל מעצמו אבל הפילוהו אחרים חייב א״כ כשנופל נמי מעצמו ליחייב דתחילתו בפשיעה פן יפול ע״י שוורים וסופו באונס חייב אלא על כרחיך שור פקח נשמר יפה ומרחק כל כך מן הבור שאין שוורים אחרים יכולין להפילו בתוכו.
הא דתניא שור שדחף את חבירו בבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור. כל המפרשים פירשו חייב בחצי נזק ובמועד כמו שהעמידוה בסמוך לר׳ נתן אבל בכל אי אפשר לרבנן דלית להו דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ונראית ראיה לדבריהם מהא דאמרינן שור ושור פסולי המוקדשים שנגחו אביי אמר משלם חצי נזק רבינא אמר משלם כוליה נזק הא והא במועד הא ר׳ נתן הא רבנן דאלמא לרבנן אפילו במועד אע״ג דליכא לאשתלומי מאידך לא משתלם מהאי אלא פלגא אבל רש״י ז״ל פירש כאן בעל השור חייב בכל ובעל הבור פטור מהכל דלדעת רבנן בתר קמא אזלינן והוא הוא דעבד כל נזקא ומסתברא כותיה מדקתני בעל השור דמשמע סתמא חייב בכל ודוקא בשור ובור דשור שדחף עשה כל הנזק אבל שור ושה לא דכל חד וחד הזיק בפני עצמו.
ר׳ נתן אומר בעל השור משלם מחצה. פירש רש״י ז״ל שהרי בין שניהם המיתוהו ואפילו השור פקח חייב דליכא למימר איבעי ליה לעיוני ולמיזל דהא חברו דחפו ובתוס׳ פירשו דוקא בשור חרש דאי אפילו בפקח ומשום דחברו דחפו א״כ אפילו נפל מעצמו חייב אלא שהשור הפקח נזהר הוא יפה שלא יתקרב לבור כל כך שיוכל חברו לדחפו בתוכו.
שור שדחף את חברו בבור ומת אם הוא מועד בעל הבור ובעל השור משלמין את הנזק בין שניהם ואם הוא תם בעל השור משלם רביע נזק מגופו שהרי תמותו מנכה לו עד חצי נזק ושותפו מנכה לו עד רביע ובעל הבור משלם שלשה חלקים מן העליה שכל שאינו יכול לגבות מן האחד מן הדין גובה מן השני כמו שכתבנו ואף בשור פקח חייב הואיל ונדחה על ידי אחר הרי זה כנפל בלילה וכבר בארנו דבר זה בפרק ראשון:
ובעל הבור מחצה. קושיית התוספות מתרץ מהרא״ל דלרבי נתן אין הכי נמי דפקח פטור ומתניתין דלקמן כרבנן ואיהו לא אשכחנא דפליג. הר״א מגרמישא ז״ל.
דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שור שדחף את חבירו לבור — בעל השור חייב, ובעל הבור פטור. ר׳ נתן אומר: בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה.
As it is taught in a baraita: With regard to an ox that pushed another ox into a pit, the owner of the first ox is liable, and the owner of the pit is exempt. Rabbi Natan says: The owner of the first ox pays half the amount, and the owner of the pit pays half the amount.
הכל
(12) וְהָתַנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר ובַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם ג׳ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים וּבַעַל הַשּׁוֹר רְבִיעַ לָא קַשְׁיָא זהָא בְּתָם הָא בְּמוּעָד.
The Gemara clarifies Rabbi Natan’s opinion: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Natan says: If an ox pushed another ox into a pit, the owner of the pit pays three-quarters, and the owner of the first ox pays one-quarter? The Gemara resolves the contradiction: This is not difficult, as this second baraita is referring to an innocuous ox that pushed the second ox. Therefore, the owner of the ox that caused damage pays only one-quarter of the cost of the damage, which is half of the half for which he is responsible. By contrast, that other baraita is referring to a forewarned ox that pushed a second ox. Consequently, the owner of the forewarned ox pays the full amount for which he is responsible, i.e., half the value of the total damage.
The Gemara clarifies Rabbi Natan’s opinion: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Natan says: If an ox pushed another ox into a pit, the owner of the pit pays three-quarters, and the owner of the first ox pays one-quarter? The Gemara resolves the contradiction: This is not difficult, as this second baraita is referring to an innocuous ox that pushed the second ox. Therefore, the owner of the ox that caused damage pays only one-quarter of the cost of the damage, which is half of the half for which he is responsible. By contrast, that other baraita is referring to a forewarned ox that pushed a second ox. Consequently, the owner of the forewarned ox pays the full amount for which he is responsible, i.e., half the value of the total damage.
הא בתם – בעל השור משלם רביע וטעמא מפרש לקמיה.
הא במועד – דמיחייב נ״ש דכל חד משלם מחצה ממה נפשך אי תרוייהו כוליה הזיקא עביד דעל ידי חד מינייהו מיית השתא דעבדי תרוייהו משלם כל חד פלגא אי כל חד וחד פלגא הזיקא עביד מאי דעבד משלם דהא מועד הוא.
ומבררים את שיטת ר׳ נתן: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת שר׳ נתן אומר: במקרה זה של שור שדחף שור אחר לבורו של אחר — בעל הבור משלם שלשה חלקים (רבעים), ובעל השור רביע (רבע)! ואין זה כשיטתו בברייתא הקודמת. ומשיבים: לא קשיא [קשה]: הא [בברייתא זו השניה] מדובר במקרה שהשור הדוחף היה תם ואז בעל השור משלם רק רבע נזק (שהוא מחצית ממה שחייב, שהוא חצי הנזק), הא [בברייתא זו הקודמת] מדובר בשור מועד שדחף ולכן משלם את כל חלקו שהוא חצי נזק.
The Gemara clarifies Rabbi Natan’s opinion: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Natan says: If an ox pushed another ox into a pit, the owner of the pit pays three-quarters, and the owner of the first ox pays one-quarter? The Gemara resolves the contradiction: This is not difficult, as this second baraita is referring to an innocuous ox that pushed the second ox. Therefore, the owner of the ox that caused damage pays only one-quarter of the cost of the damage, which is half of the half for which he is responsible. By contrast, that other baraita is referring to a forewarned ox that pushed a second ox. Consequently, the owner of the forewarned ox pays the full amount for which he is responsible, i.e., half the value of the total damage.
הכל
(13) וּבְתָם מַאי קָסָבַר אִי קָסָבַר הַאי כּוּלֵּיהּ הֶזֵּיקָא עֲבַד וְהַאי כּוּלֵּיהּ הֶזֵּיקָא עֲבַד הַאי מְשַׁלֵּם פַּלְגָא וְהַאי מְשַׁלֵּם פַּלְגָא.
The Gemara asks: And with regard to an innocuous ox, what does Rabbi Natan hold as to why this person pays one-quarter and the owner of the pit pays three-quarters? If he holds that this one, i.e., the ox, performed all the damage and the other, i.e., the pit, performed all the damage, then he should have ruled that this one pays half and that one pays half, since they are both fully responsible. Although the ox was innocuous, the owner is still liable to pay half the cost of the damage, as that is the liability incurred for an act of damaging by an innocuous ox.
The Gemara asks: And with regard to an innocuous ox, what does Rabbi Natan hold as to why this person pays one-quarter and the owner of the pit pays three-quarters? If he holds that this one, i.e., the ox, performed all the damage and the other, i.e., the pit, performed all the damage, then he should have ruled that this one pays half and that one pays half, since they are both fully responsible. Although the ox was innocuous, the owner is still liable to pay half the cost of the damage, as that is the liability incurred for an act of damaging by an innocuous ox.
אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד – הואיל דבלאו בור נמי מיית הוי כאילו המיתו כולו וכן גבי בור הואיל ובלאו מכת נגיחות השור הוי מיית כאילו המיתו כולו ומשום הכי מחמיר ג׳ חלקים על בעל הבור.
האי משלם פלגא והאי פלגא – כיון דבעל השור נמי כוליה הזיקא עבד ושור תם משלם חצי נזק שהוא עושה.
ושואלים: ובשור תם מאי קסבר [מה סבור] ר׳ נתן, מדוע משלם זה רבע וזה שלושה רבעים? אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד [אם הוא סבור שזה, השור, את כל הנזק עשה, וזה, הבור, את כל הנזק עשה], אם כן צריך היה לפסוק כי האי [זה] משלם פלגא [חצי] והאי [וזה] משלם פלגא [חצי], שהרי לשניהם יש אחריות שלימה, ואף אם היה זה שור תם, משלם חצי נזק שהוא מחצית ממה שגרם.
The Gemara asks: And with regard to an innocuous ox, what does Rabbi Natan hold as to why this person pays one-quarter and the owner of the pit pays three-quarters? If he holds that this one, i.e., the ox, performed all the damage and the other, i.e., the pit, performed all the damage, then he should have ruled that this one pays half and that one pays half, since they are both fully responsible. Although the ox was innocuous, the owner is still liable to pay half the cost of the damage, as that is the liability incurred for an act of damaging by an innocuous ox.
הכל
(14) וְאִי קָסָבַר הַאי פַּלְגָא הֶזֵּיקָא עֲבַד וְהַאי פַּלְגָא הֶזֵּיקָא עֲבַד בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם פַּלְגָא וּבַעַל הַשּׁוֹר רְבִיעַ וְאִידַּךְ רִיבְעָא מַפְסִיד.
And if Rabbi Natan holds that this one, i.e., the owner of the ox, performed half the damage, and that one, i.e., the owner of the pit, performed half the damage, then the owner of the pit should pay half of the amount for which he is responsible, i.e., half the cost of the damage, and the owner of the innocuous ox should pay only one-quarter, which is half the amount for which he is responsible. As for the other remaining quarter, the injured party has no recourse to claim it, and loses it. Why, then, does Rabbi Natan hold that the owner of the pit pays for three-quarters of the damage?
And if Rabbi Natan holds that this one, i.e., the owner of the ox, performed half the damage, and that one, i.e., the owner of the pit, performed half the damage, then the owner of the pit should pay half of the amount for which he is responsible, i.e., half the cost of the damage, and the owner of the innocuous ox should pay only one-quarter, which is half the amount for which he is responsible. As for the other remaining quarter, the injured party has no recourse to claim it, and loses it. Why, then, does Rabbi Natan hold that the owner of the pit pays for three-quarters of the damage?
ואי קסבר – הואיל ושניהם עשאוה יחד האי פלגא עבד והאי פלגא עבד ומשום הכי שור רביע הוא דמשלם דהא תם הוא ופלגא מאי דעבד משלם.
ובעל השור – דתם הוא לשלם רביע ובעל הבור דמועד הוא לשלם פלגא ואידך מפסיד ניזק.
ואי קסבר [ואם הוא סבור] כי האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד [זה, השור, חצי נזק עשה, וזה, הבור, חצי נזק עשה], אם כן צריך היה לפסוק שבעל הבור משלם פלגא [חצי] שהוא מלוא הסכום על המחצית שהיא באחריותו, ובעל השור שהוא תם משלם רק רביע, שהרי הוא משלם רק חצי הסכום שהזיק, ואידך ריבעא [ואת הרבע האחר] מפסיד בעל השור. ואם כן מה טעמו של ר׳ נתן?
And if Rabbi Natan holds that this one, i.e., the owner of the ox, performed half the damage, and that one, i.e., the owner of the pit, performed half the damage, then the owner of the pit should pay half of the amount for which he is responsible, i.e., half the cost of the damage, and the owner of the innocuous ox should pay only one-quarter, which is half the amount for which he is responsible. As for the other remaining quarter, the injured party has no recourse to claim it, and loses it. Why, then, does Rabbi Natan hold that the owner of the pit pays for three-quarters of the damage?
הכל
(15) אָמַר רָבָא רַבִּי נָתָן דַּיָּינָא הוּא וְנָחֵית לְעוּמְקָא דְּדִינָא לְעוֹלָם קָסָבַר הַאי כּוּלֵּיהּ הֶזֵּיקָא עֲבַד וְהַאי כּוּלֵּיהּ הֶזֵּיקָא עֲבַד וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ לְשַׁלֵּם הַאי פַּלְגָא וְהַאי פַּלְגָא מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ בַּעַל הַשּׁוֹר לְבַעַל הַבּוֹר שׁוּתָּפוּתַאי מַאי אַהַנְיָא לִי.
Rava said: Rabbi Natan is a judge and has plumbed the full depths of the halakha. Actually, he holds that this one performed all of the damage and that one performed all of the damage. And as for your difficulty, that this one should pay half and that one should pay half, that is not difficult. The owner of the ox pays only one-quarter, because the owner of the ox can say to the owner of the pit: How did my partnership with you in this situation help me? Even if my ox caused all the damage and none of the damage was caused by the pit, I would be required to pay only half the cost of the damage. Therefore, as we are partners in this situation, I should pay half of what I should have paid, which is one-quarter. You should pay the other half of what I should have paid, in addition to your share, since you would have had to pay full damages.
Rava said: Rabbi Natan is a judge and has plumbed the full depths of the halakha. Actually, he holds that this one performed all of the damage and that one performed all of the damage. And as for your difficulty, that this one should pay half and that one should pay half, that is not difficult. The owner of the ox pays only one-quarter, because the owner of the ox can say to the owner of the pit: How did my partnership with you in this situation help me? Even if my ox caused all the damage and none of the damage was caused by the pit, I would be required to pay only half the cost of the damage. Therefore, as we are partners in this situation, I should pay half of what I should have paid, which is one-quarter. You should pay the other half of what I should have paid, in addition to your share, since you would have had to pay full damages.
רבי נתן אב בית דין – במסכת הוריות בסופה.
שותפותאי מאי אהניא לי – בלאו שותפות נמי פלגא הוא דמשלמנא וכיון דבעל הבור נמי כוליה הזיקא עביד משלם ג׳ חלקים.
לעולם קסבר האי פלגא נזקא כו׳ אנא תוראי בבירך אשכחיתיה – וא״ת כיון דפלגא נזקא עבד מה סברא היא זו דמשום דאשכחיה בבור משלם יותר ממה שהזיק והיה רוצה ר״י לפרש דה״ק האי פלגא הזיקא עביד בעלמא כגון בשני שוורים שהזיקו אבל הכא בשור שדחף חבירו לבור הבור כוליה הזיקא עבד כדאמר את קטלתיה דבבירך אשכחיתי׳ ולכך מאי דלית לי לאשתלומי מיניה משתלמנא מינך וחזר בו ר״י מפירוש זה דא״כ מועד לר׳ נתן אמאי משלם מחצה כי היכי דמהני שותפות לבור שאין הבור משלם אלא חצי ממה שהזיק כמו כן יועיל שותפות הבור לשור ולא ישלם השור מחצה ובתם נמי איכא להקשות אמאי משלם רביע ע״כ נראה דבור נמי פלגא נזקא עבד ומשום שגמר ההיזק ודומה כמי שעשאו כולו אמרינן כי ליכא לאשתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור.
אלא תמותאי ושותפותאי מאי אהניא לי. פירוש אפילו בלא שותפות לא הייתי משלם אלא מחצה ואם כן השתא שיש לי שותפות לא משלם אלא רביע ובעל הבור משלם שלשה רבעים ואף על פי דמתוך השותפות אין מגיע לו אלא מחצה אף על גב דכוליה נזקא קעביד כשהשור מועד לא משלם אלא מחצה מכל מקום השתא דלא אפשר לאשתלומי משור אלא רביע לפי שהוא תם אידך רביע דלא אפשר לאשתלומי משור משתלם מבור כיון דכוליה נזקא קעביד. ואין להקשות לימא בעל הבור שותפותאי מאי אהניא דהא אהניא ליה דאי לאו השותפות הוה משלם נזק שלם והשתא משלם כוליה נזקא נכי ריבעא. תימא אכתי אמאי לא משלם שור אלא רביע נזק ובעל הבור שלשה רבעים אימא בעל הבור משלם מחצה וחצי רביע ובעל השור רביע וחצי רביע דהשתא אהניא ליה שותפות שאין משלם כל חצי נזק. דמה ראית לומר דליהני השותפות לבעל השור למפטר ליה חצי תשלומין דהוה רביע ולבעל הבור לא מהני השותפות אלא למפטר ליה רביע תשלומיו אדרבה אימא דלבעל השור לא ליהני השותפות אלא למפטר ליה רביע תשלומין וישלם רביע וחצי רביע והמותר ישלם בעל הבור דנהי דמחצה ליכא למימר דלשלם בעל השור דאם כן מאי אהניא ליה שותפותא כדקאמר תלמודא מכל מקום אימא כדפירשתי. ויש לומר דהכי קאמר תמותאי ושותפותאי מאי אהניא לי כלומר אם אשלם מחצה אם כן מאי אהניא תמותאי בהאי שותפות וכו׳ פירוש אם כן לא הוה מועיל לי כלום מה שאני תם עתה שהרי כיון שאני שותף אפילו הייתי מועד לא הייתי משלם אלא פלגא אלא ודאי כיון שאלו הייתי מועד לא הייתי משלם אלא מחצה עכשיו שאני תם לא אשלם אלא רביע דהא גלי קרא דתם לא משלם אלא חצי תשלומין דמועד אבל בור שדינו נזק שלם ליכא קפידא כמה משלם. בשם הר״מ. תלמיד הר״פ ז״ל.
אמר רבא: ר׳ נתן דיינא [דיין] הוא ונחית לעומקא דדינא [ויורד לעומק הדין], לעולם קסבר [סבור הוא] כי האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד [זה את כל הנזק עשה וזה את כל הנזק עשה], ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך: אם כן לשלם האי פלגא והאי פלגא [שישלם זה חצי וזה חצי] ומדוע משלם בעל השור רק רבע ובעל הבור שלושה רבעים? הרי זה משום דאמר ליה [שאומר לו] בעל השור לבעל הבור: שותפותאי מאי אהניא [שותפותי אתך באחריות מה הועילה] לי, שהרי גם אם היה שורי גורם את כל הנזק בלי הבור לא הייתי משלם יותר מחצי. ומעתה, שאנו שותפים בנזק, עליך לשלם מחצית מכלל הנזק שהייתי משלם (הואיל וממילא צריך היית לשלם נזק שלם).
Rava said: Rabbi Natan is a judge and has plumbed the full depths of the halakha. Actually, he holds that this one performed all of the damage and that one performed all of the damage. And as for your difficulty, that this one should pay half and that one should pay half, that is not difficult. The owner of the ox pays only one-quarter, because the owner of the ox can say to the owner of the pit: How did my partnership with you in this situation help me? Even if my ox caused all the damage and none of the damage was caused by the pit, I would be required to pay only half the cost of the damage. Therefore, as we are partners in this situation, I should pay half of what I should have paid, which is one-quarter. You should pay the other half of what I should have paid, in addition to your share, since you would have had to pay full damages.
הכל
(16) אִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם קָסָבַר הַאי פַּלְגָא הֶזֵּיקָא עֲבַד וְהַאי פַּלְגָא הֶזֵּיקָא עֲבַד וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם פַּלְגָא וּבַעַל הַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם רְבִיעַ וְאִידָּךְ רִיבְעָא נַפְסֵיד חמִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ בַּעַל הַשּׁוֹר לְבַעַל הַבּוֹר אֲנָא תּוֹרַאי בְּבֵירָךְ אַשְׁכְּחִיתֵיהּ אַתְּ קְטַלְתֵּיהּ מַאי דְּאִית לִי לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַיְאךְ מִשְׁתַּלַּמְנָא מַאי דְּלֵית לִי לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַיְאךְ מִשְׁתַּלַּמְנָא מִמָּךְ.:
The Gemara adds: If you wish, say instead a different explanation: Actually, Rabbi Natan maintains that this one performed half the damage and that one performed half the damage. As for your difficulty with the fact that the owner of the pit should pay half and the owner of the ox should pay one-quarter, and the injured party loses the other remaining quarter, that is not difficult. This is because the owner of the killed ox can say to the owner of the pit: I found my ox in your pit. Consequently, I am assuming that you killed it. Therefore, concerning that portion of the payment that I can receive from the other, i.e., the owner of the damaging ox, I will receive it. Concerning that portion that I am unable to receive from the other individual, I will receive it from you.
The Gemara adds: If you wish, say instead a different explanation: Actually, Rabbi Natan maintains that this one performed half the damage and that one performed half the damage. As for your difficulty with the fact that the owner of the pit should pay half and the owner of the ox should pay one-quarter, and the injured party loses the other remaining quarter, that is not difficult. This is because the owner of the killed ox can say to the owner of the pit: I found my ox in your pit. Consequently, I am assuming that you killed it. Therefore, concerning that portion of the payment that I can receive from the other, i.e., the owner of the damaging ox, I will receive it. Concerning that portion that I am unable to receive from the other individual, I will receive it from you.
את קטלתיה – בתוך שלך מצאתי.
מאי דאית לי כו׳ – אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כולה הזיקא עבד הלכך במועד בעל השור משלם כוליה ובתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד וגבי מתניתין נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורין.
איבעית אימא [אם תרצה אמור] והסבר באופן אחר: לעולם קסבר [סבור] ר׳ נתן כי האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד [זה חצי נזק עשה וזה חצי נזק עשה]. ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך: מדוע אין בעל הבור משלם פלגא [חצי] ובעל השור משלם רביע, ואידך ריבעא נפסיד [ואת הרבע האחר שיפסיד] בעל השור שניזוק? — אין הדין כן משום דאמר ליה [שאומר לו] בעל השור הניזוק לבעל הבור: אנא תוראי בבירך אשכחיתיה, את קטלתיה [אני את שורי בבורך מצאתיו, אתה הוא שהרגת אותו], שהרי רואים אותו הרוג שם, ולכן מאי דאית [מה שיש] לי לאשתלומי מהיאך [לקבל תשלום מן האחר], מבעל השור המזיק — משתלמנא [מקבל אני], מאי דלית [מה שאין] לי אפשרות לאשתלומי מהיאך [לקבל תשלום ממנו] — משתלמנא ממך [מקבל אני ממך].
The Gemara adds: If you wish, say instead a different explanation: Actually, Rabbi Natan maintains that this one performed half the damage and that one performed half the damage. As for your difficulty with the fact that the owner of the pit should pay half and the owner of the ox should pay one-quarter, and the injured party loses the other remaining quarter, that is not difficult. This is because the owner of the killed ox can say to the owner of the pit: I found my ox in your pit. Consequently, I am assuming that you killed it. Therefore, concerning that portion of the payment that I can receive from the other, i.e., the owner of the damaging ox, I will receive it. Concerning that portion that I am unable to receive from the other individual, I will receive it from you.
הכל
(17) אָמַר רָבָא טהִנִּיחַ אֶבֶן ע״פ עַל פִּי הַבּוֹר וּבָא שׁוֹר וְנִתְקַל בָּהּ וְנָפַל בַּבּוֹר בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת יר׳ רַבִּי נָתָן וְרַבָּנַן פְּשִׁיטָא.
On the same subject, Rava says: If one left a stone at the opening of a pit belonging to another person, and an ox came and stumbled on it and fell into the pit, we have arrived at the dispute between Rabbi Natan and the Rabbis concerning the division of responsibility between them. The Gemara asks: Isn’t this obvious, since what is the difference whether the ox fell into the pit due to another ox pushing it or due to the stone?
On the same subject, Rava says: If one left a stone at the opening of a pit belonging to another person, and an ox came and stumbled on it and fell into the pit, we have arrived at the dispute between Rabbi Natan and the Rabbis concerning the division of responsibility between them. The Gemara asks: Isn’t this obvious, since what is the difference whether the ox fell into the pit due to another ox pushing it or due to the stone?
הניח אבן – בור כרויה ואדם אחר בא והניח אבן על שפתה.
באנו למחלוקת כו׳ – לרבנן בעל האבן חייב דהוא גרם כל הנפילה ומשום גרמא בנזקין ליכא למיפטריה דאבן נמי היינו בור והזיקא בידים הוא כדתניא בפ״ג (בבא קמא כח:) הא מה דומה לזה אבנו וסכינו כו׳ ולרבי נתן בין שניהם משלמי.
{שמעתא דתרי מזיקין בדלא אפשר לאשתלומי מחד}
אמר רבא: הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל בבור באנו למחלוקת רבי נתן ורבנן – ואי קשיא לך הא דאמרינן לעיל בגמרא, אלא היכי דמי לאחריו מקול הכריה דפטור - כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור, אמאי פטור. בעל הבור ניחייב כי היכי דמיחייב הכא בעל אבן. י״ל: מאי פטור. פטור מנזק שלם וחייב בחצי נזק, וכלישנא בתרא דרבא אליבא דרבי נתן דאמר, קסבר האי פלגא נזקא עבד והאי פלגא נזקא עבד. דהא אוקימנא למתניתין כרבי נתן.
זהו דין נתקל באבן ונישוף בקרקע, דלרבנן חייב בעל אבן נזק שלם ולרבי נתן חצי נזק.
ודין נתקל בקרקע ונישוף באבן מפורש בפרק המניח את הכד (בבלי ב״ק כ״ח:) בתרין לישני דרבי אלעזר.
וא״ת ללישנא קמא דרבי אלעזר דאתיא כרבנן ולא כרבי נתן, אמאי קאמר: לא שאנו אלא שנתקל באבן ונישוף באבן. לימא: לא שאנו אלא שנתקל באבן ונישוף בקרקע. לא מיתמר ליה הכי משום דקתני בברייתא, הטיח צלוחיתו באבן, וזהו נישוף באבן. ובלישנא בתרא נמי, דאתיא כרבי נתן, לא מיתמר ליה, נתקל באבן ונישוף בקרקע, משום דאנזק שלם קא מהדר ולא חש לפרושי דין חצי נזק.
ויש לרב ר׳ אפרים ז״ל בדברים הללו סברא אחרת ואין דבריו נכונים.
גם מדברי הרי״ף ז״ל לא נתבררו דינים הללו, לפי שדלג עליהם כמו שדלג הרבה בדיני הבור ובשאר אבות נזיקין.
ומיהו, שהוחלק במים ונישף הוא עצמו בקרקע (בבלי ב״ק כ״ח.), לרב דסבירא ליה קרקע עולם הזיקתו, פטור בעל המים לגמרי, שאף התקלה עצמה מחמת הקרקע היא באה שהיא עיקר החלקה. לפיכך אין זה דומה לשור שדחף.
ולא קיימא לן כרב אלא כשמואל. וכרבי נתן קיימא לן משום דקיימא מתניתין כוותיה. ורבא נמי כוותיה סבירא ליה, דאמר: שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולם חייבין. הא כרבי נתן, דאי כרבנן בעל הבור פטור. וכלישנא בתרא אליבא דרבי נתן נקיטין, דהאי פלגא נזקא עבד והאי פלגא נזקא עבד.
והלין ארבעה לישני פלוגתא דאביי ורבינא בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו פליגן עליה דרבא, דאמר (בבלי ב״ק י״ג.), שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאמוריהן, ופרישנא לגבות בשר כנגד אמוריהן, ואוקימנא בלישנא בתרא כר׳ נתן. ואם בשר כנגד אמוריהן אינו גובה, כ״ש שאין לחייב שור החולין בכנגד שור פסולי המוקדשין. ודרבינא עדיפא דבתרא הוא.
אמר רבא הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור, באנו למחלוקת רבי נתן ורבנן – בעל האבן חייב בכל, והוא בעל הבור הראשון שגורם הנפילה וההבלה והחבטה בבור השני – נחשוב כאלו הן שלו. ולדעת ר׳ נתן, זה משלם מחצה וזה משלם מחצה, כי שני בורותיהן זה בצד זה. אי נמי, אבן שנתקל בה הוה ליה כשור.
אמ׳ רבא הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל בבור, באנו למחלו קת ר׳ נתן ורבנן – לרבנן בעל האבן משלם חצי חיובו ובעל הבור פטור, לר׳ נתן זה משלם מחצה וזה משלם מחצה דאדם מועד לעולם1, ואמרינן פשיטא מאי קא אשמעינן, ומהדרינן מהו דתימא התם הוא דחייבו רבנן בעל השור ופטרו בעל הבור משם דאמ׳ ליה בעל הבור לבעל השור בלאו בירא דידי תורא דידך מיקטל הוה קטיל ליה, אבל הכא מצי אמ׳ בעל האבן לבעל הבור אי לאו בירא דידך אבנא דידי מה הות עבדא אפילו אי מיתקיל בה הוה קאי ליה ויתחייב בעל הבור, קא משמע לן מדרבא דאפילו הכי פטרי ליה רבנן דמצי אמ׳ ליה אי לאו אבן לא הוה נפיל בבירא. עד הנה מדברי רב״ס ז״ל.
1. והיינו דכיון דאדם מועד לעולם ולעיל קתני דאף באונס חייב, א״כ ה״נ לא שייך למימר דלא הו״ל לאסו״ד שיניח אדם אבן ע״פ הבור, דבכלל חיובי האדם הוא וכ״ש מאונס דחייב בכה״ג. ועי׳ בזה בחזון יחזקאל פ״א ה״ד.
אמר רבא היניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור באנו למחלוקת ר׳ נתן ורבנן – פירוש: לשמואל דמחייב אגובהא לרבנן בעל האבן חייב ובעל הבור פטור ולר׳ נתן זה משלם מחצה וזה משלם מחצה. ולרב דפטר אגובהא לרבנן שניהן פטורין ולר׳ נתן בעל הבור משלם הכל כיון דליכא לאישתלומי מבעל האבן ודמיא האי אבן לכורה דלר׳ נתן כורה פטור ובעל הבור חייב ולרבנן שניהן פטורין.
{שמעתא דתרי מזיקין בדלא אפשר לאשתלומי מחד}
עוד, אמר רבא, הניח אבן ע״פ הבור וכו׳, יש לומר, מאי פטור, פטור מנ״ש וחייב בח״נ, וכלישנא בתרא דרבא.
אמר הכותב: אין זה נכון, דכיון דסבירא ליה לרבי נתן כל היכא דלא משתלם מהאי משתלם מהאי אף זה חייב בנזק שלם. ומה דומה לזה. נתקל באבן ונשוף בקרקע. ואף הוא כיון דליכא לאישתלומי מקרקע עולם משתלם כוליה נזק מבעל אבן.
והיינו דאמרינן לקמן: שור ואדם שדחפו לבור, לענין ארבעה דברים אדם חייב. ובכל ארבעה דברים קאמר, דאי במנתא דידיה מאי למימרא. אלא בכל ארבעה דברים קאמר, דכיון דליכא לאישתלומי משור ובור משתלם מאדם משלם, וקמשמע לן כרבי נתן.
ואמרינן נמי: לענין כופר ושלשים של עבד, שור חייב. ובודאי כופר שלם קאמר. דאי חצי כופר, הא כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר, כדאמרינן בפרק ארבעה וחמישה (ב״ק מ׳.). ואפילו כשתמצא לומר התם אפילו חצי כופר, משום דכיון דמשלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם הוא, אבל חצי כופר ממש ודאי לא. ועוד, שאינו משלם כופר אלא בשהמית, אבל בפלגא היזקא ודאי לא. אלא שמע מינה שאף הדוחף חייב בכל לרבי נתן. וכן כשנתקל באבן ונשוף בקרקע בעל האבן מחייב בכוליה נזקיה לרבי נתן.
ולא תדקדק במה שאמרו בגמרא – אנא תוראי בבירך אשכחתיה, מאי דאית לי לאשתלומי מהיאך וכו׳ משתלמנא מינך – דאלמא, אי לאו משום דאשכחיה בביריה לא הוה משתלם מיניה. דודאי, אע״ג דליכא למימר הכי משתלם מיניה, כיון דליכא לאשתלומי מהיאך. אלא הכי קאמר: לעולם פלגא היזקא עבד, וכיון דאיכא לאישתלומי מהיאך לא משתלם מהאי אלא רביע, דהוא פלגא נזקיה דידיה. אבל היכא דליכא לאישתלומי מהאי, אע״ג דפלגא היזקא עבד משתלם נזקו משלם ממי שאפשר להשתלם ממנו, משום דאמר ליה: את קא גרמת לי. וליכא בין לישנא קמא לבתרא כלום, אלא בפירוש תשלומי שור תם נחלקו. דלא קא אמרינן, מאי בינייהו.
והיינו נמי דאקשינן בפרק קמא (בבלי ב״ק י״ג.): אי אליבא דרבי נתן הא אמר אע״ג דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. והתם ליכא למימר: אנא תוראי בבירך אשכחתיה. וכן בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו, לרבי נתן משלם נזק שלם אע״ג דהאי פלגא נזקא עבד והאי פלגא נזקא עבד. דהא תלמוד דלרבנן לא משלם אלא חצי נזק, ואי כוליה היזקא עבד נזק שלם משלם, ואפילו הכי משתלם משור הדיוט נזק שלם, ואע״ג דליכא למימר כי האי טעמא דאמרינן בגמרא גבי בור: אנא תוראי בבירך אשכחתיה. ושמע מינה דלאו דוקא קא אמרינן, אלא כדפרישנא.
הרי למדת שאפילו נתקל באבן ונשוף בקרקע משלם בעל אבן נזק שלם אע״ג דפלגא נזקא עבד, דלא גרע משני שוורים שהזיקו, שלא כדברי בעל המאור ז״ל.
ועיקר קושייתו אינה קושיא. שכיון שהכורה גרם לו להיות נתקל בבור פטור בעל הבור. דאי בתר גרמא אזלת, איהו לאו גורם הוא, שהכורה הוא דוחף הראשון ואי לאו כורה איהו לא עבד ולא מידי. ואי בתר נזקא אזלת, איהו לאו מזיק הוא שהרי נישוף בקרקע עולם. ולפיכך פטור לגמרי.
וכל היכא דתנן פטור ליכא למימר מחצי נזק קאמר, דהוה ליה למימר הכי. וכל כהאי גוונא לא משתמיט מלפרושה. ובפרק המניח (בבלי ב״ק כ״ח:) בלישנא בתרא דרבי אלעזר לא מתמר ליה נתקל באבן ונשוף בקרקע, דקתני (ירושלמי ב״ק ג׳:א׳) הטיח צלוחיתו באבן שהיא נשוף באבן. אבל בירושלמי (ירושלמי ב״ק ג׳:א׳) אמרו בלשון הזה – א״ר יוחנן: המניח אבנו סכינו ומשאו ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בהם וצלוחיתו בידו, בין שנתקל באבן ונחבט בקרקע בין שנחבט בקרקע,1 חייב על נזקי אדם ופטור על נזקי צלוחית. גם זה ראיה שהדין בשניהם אחד הוא ומשלם נזק שלם כרבי נתן.
ומי שאינו מודה במה שפרשנו על כרחו יודה שהלכה כל״ק דרבא דאמר, האי כוליה היזקא עבד, דסוגיין הכי. ונמצא שדיננו דין אמת.
אבל יש להקשות לרב דאמר, בור שחייבה עליו תורה להבלו, הא לחבטו פטור, אמאי. מי גרע ממניח אבן על פי הבור דחשבינן ליה כשור שדחף. וכי תימא פטור מחצי נזק קאמר, הא לאו מלתא היא. חדא, דקא קאמר אגובהה לא מחייב, כלל כלל במשמע. והיינו דקאמר נמי, חבטו קרקע עולם הזיקתו, דאלמא, פטור לגמרי. ועוד, דהא אמינא לך דבכולי נזק הוא חייב כיון דליכא לאישתלומי מקרקע עולם. וזו הקושיא צריכה לפנים.
אלא שיש לומר דלא דמי, דבשלמא אבנו סכינו ומשאו שנתקל בהם, הם שדחפוהו בקרקע עולם ודינם כשור שדחף, דהיכא דליכא לאישתלומי מבור משתלם משור לכולי עלמא, אבל בור אע״פ שהוא גרם לו, שהרי חפר שם, מכל מקום לא נתקל בגוף מעשיו, אלא העפר שנסתלק משם הוא הגורם. וכן הא דאמרינן לעיל דעבד גובהה ברשות הרבים, לרב אגובהה לא מחייב, הכי פירושא. כגון שהיה ברשות הרבים גבשושית שוה מכל צדדין והוא חפר מצד אחד שהעולה מצד האחר השוה לרשות הרבים נופל ונחבט בקרקע עולם. ומשום הכי פטור לרב, שסלוק העפר שסלק משם הוא הגורם, ולא הוא דחפו אלא הוא שנדחף מעצמו מפני שלא מצא שם עפר. כך פירש ה״ר אברהם בר דוד ז״ל.
ואני אומר שלא חייבו הדוחף אלא בממונו, כגון אבנו שלא הפקירה שהוא חייב על הדחיפה כשור. אבל בור שהפקירו אינו חייב על הדחיפה, כיון שלא הוזק אלא בקרקע עולם, ולא חייבתו תורה אלא בהבלא, דכתיב, ונפל, עד שיפול דרך נפילה. ובבור ברשותו הא מודה רב.
ומה שכתב בנתקל באבן ונשוף בקרקע דלרבנן חייב בעל האבן בנ״ש, דברי רבינו שלמה ז״ל הם. אלא שיש להשיב, אי הכי, קא סברי רבנן שור כולי היזקא עבד ומשום הכי משלם נ״ש. וכיון שכן, מנא לן דאמרי רבנן היכא דליכא לאישתלומי מהאי לא משתלם מהאי. דלמא לעולם אימא לך היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי, ושור ושור פסולי המוקדשין משלם נ״ש, וטעמייהו דרבנן התם משום דשור כולי היזקא עבד. וכי תימא תיתי מתם, הא לא שמעינן להו לרבנן בתם משלם2 ח״נ ובור פטור, אכתי3 ליכא למיפשט דסברו רבנן אע״ג דליכא לאישתלומי מהאי לא משתלם מהאי בשור ושור שנגחו, דהתם טעמייהו דרבנן משום דבור לא עבד ולא מידי ולא חייבה תורה בור בענין זה, דהא תלמוד במועד משלם השור נ״ש ובור פטור, אלמא, שור כולי היזקא עבד ובור לא עבד ולא מידי, אבל בשני שוורים שהזיקו, כיון דליכא לאישתלומי מהאי דלמא משתלם מהאי. והיכי פשיטא להו נמי מלתא עד דמקשו נמי בפרק קמא (בבלי ב״ק י״ג.), אילימא אליבא דרבנן פשיטא. אדרבה, מדרבי נתן נשמע לרבנן בשנים שהזיקו.
לפיכך אמרו מקצת מפרשים בעל השור משלם מחצה ובעל הבור פטור. ועל כרחך פלגא היזקא עבד, ואפילו הכי לא אמרינן: כיון דליכא לאישתלומי מבעל הבור משום דבתר דחיפה אזלינן משלם4 מן השור נזק שלם. ואם תאמר מנא לך ממלתייהו דרבנן שבעל השור אינו משלם אלא מחצה, דלמא משלם נזק שלם. תשובתך, דאם כן הוה להו לרבנן למימר בעל השור משלם נזק שלם ללמדך דכוליה היזקא עבד, דהיינו דכוותייהו. מדקאמר, בעל השור חייב, סתם, שמע מינה חייב מחצה. ועוד, שאם חלקו רבי נתן ורבנן בתשלומי השור היה כל אחד מפרש כמה ישלם ומברר דבריו. מדלא פירשו, שמע מינה כתשלומי השור לרבי נתן כך משלם לרבנן.
ומה שכתב בעל זה המאור ז״ל, דגם מדברי הרי״ף ז״ל לא נתבררו דינין הללו לפי שדלג עליהם כמו שדלג הרבה בדיני הבור, לא ידעתי מה דלג בכאן רבינו הגדול ז״ל. שהרי כתבה לדרבי אלעזר וכתבה לדרבי נתן ודאמר רבה, הניח אבן על פי הבור, ולא השמיט בכאן חוץ מדברי רבא בשור ואדם שדחפו לבור, ואין לו צורך לכתבה מפני שפשוטא היא כיון דאמר רבי נתן: כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. ואף רבא לא אמרה אלא משום דסיפא איצטריכא ליה.
ומה שאמר שדלג הרבה בדיני הבור ובשאר אבות נזיקין, אמת הוא, אבל יש גם כן אצלנו במקצתם טעמים ואם הם מעיני רבים נעלמים.
וכתב עוד בעל המאור הזה ז״ל דהלין ד׳ לישני דאביי ורבינא בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו פלוגתא פליגין עליה דרבא, דאמר, שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן וכו׳. ואם בשר כנגד אימורין אינו גובה כל שכן שאין לחייב שור החולין בכנגד שור פסולי המוקדשין.
יש לי להשיב. והרי רבא גופיה אמרה לשמעתא דאביי ורבינא. דהכי גרסינן בכולהו נוסחי ובפירוש רבינו חננאל ז״ל – אמר רבא: שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו שור אחר, אביי אמר חצי נזק וכו׳. אלמא, רבא הכי סבירא ליה, אי למאי דאוקימנא כרבנן, לרבנן, אי אליבא דנפשיה, לרבי נתן, דרבא כרבי נתן סבירא ליה.
ודקא קשיא לך אמאי אינו גובה בשר כנגד אימורין, איכא למימר, משום דאמר ליה, בשר בלא אימורין לא כוליה נזק ולא פלגא נזק קא עביד, ואפילו בפלגא נזקא אימורין מסייעי, ודיו שמשתלם מבשר ולא שישתלם מבשר כנגד אימורין. שאין הבשר בלא אימורין מזיק, ואי רביע אריא אאימורין לא משתלם מבשר. אבל בשור ושור, לכל חד וחד אמר ליה, את קטלתיה. שהרי הוא מזיק בלא כחו של חבירו.
וליכא הכא פלוגתא דאמוראי כלל.
1.
2. נראה דצ״ל: דמשלם
3. נראה דצ״ל: ואכתי
4. בדפ״ר: שחלם. ונראה דט״ס הוא
אמר רבא הניח אבן על פי הבור וכו׳. הא פרישנא דהא מיירי בכהאי גוונא שהנחת האבן תוספת תקלה וכיון שכן אי בדלא אפקריה הויא לרב כשורו המזיק ובין שהבור לפניה בין שהבור לאחריה דהשתא נופל השור לאחר התקלה חייב בשורו המזיק ואי בדאפקריה דיניה כבור ואי הוה נמי הבור לפניה דהשתא נופל השור לפני התקלה חייב המניח והוא דמית נמי בהבלא אליבא דרב ואי הוי לאחריה פטור. ולדידן אליבא דהלכתא קיימא לן כשמואל דאף על גב דלא אפקריה היינו בורו וכיון שכן דוקא כשהבור לפניה אבל לאחריה פטור כדאמרינן במתניתין נפל לאחריו פטור. פשיטא מאי דקאמר באנו למחלוקת רבי נתן ורבנן דלרבנן פטור בעל הבור וחייב בעל האבן מחצה ולרבי נתן כל אחד משלם מחצה פשיטא מהו דתימא התם הוא דאמר ליה בעל הבור לבעל השור אי לאו בירא דידי תורא דידך הוה קטיל ליה לאו דוקא דאם כן הא ודאי פטור דתורא קטלא קטל אלא כלומר שור שלך כדאי בפני עצמו שהיה יכול להזיק כל זה הנזק וכיון שכן ואין אתה משמרו ראוי שתתחייב מחצה כמוני אבל הכא מצי אמר ליה בעל האבן אי לאו בירא דידך אבנא דידי מאי הוה עבדא אי נמי הוה מתקיל בה הוה נפל בה ולא הוה מטי לה מינה כולי האי היזקא וכיון שכן נזקך הרבה משלי ואני ראוי לשלם פחות ממך קא משמע לן דאמר ליה אי לאו אבן לא הוה נפל בבירא וכיון שכן בשוין חשבינן להו.
אמר רבא הניח אבן על פי הבור וכו׳. הא פרישנא דהא מיירי בכהאי גוונא שהנחת האבן תוספת תקלה וכיון שכן אי בדלא אפקריה הויא לרב כשורו המזיק ובין שהבור לפניה בין שהבור לאחריה דהשתא נופל השור לאחר התקלה חייב בשורו המזיק ואי בדאפקריה דיניה כבור ואי הוה נמי הבור לפניה דהשתא נופל השור לפני התקלה חייב המניח והוא דמית נמי בהבלא אליבא דרב ואי הוי לאחריה פטור. ולדידן אליבא דהלכתא קיימא לן כשמואל דאף על גב דלא אפקריה היינו בורו וכיון שכן דוקא כשהבור לפניה אבל לאחריה פטור כדאמרינן במתניתין נפל לאחריו פטור. פשיטא מאי דקאמר באנו למחלוקת רבי נתן ורבנן דלרבנן פטור בעל הבור וחייב בעל האבן מחצה ולרבי נתן כל אחד משלם מחצה פשיטא מהו דתימא התם הוא דאמר ליה בעל הבור לבעל השור אי לאו בירא דידי תורא דידך הוה קטיל ליה לאו דוקא דאם כן הא ודאי פטור דתורא קטלא קטל אלא כלומר שור שלך כדאי בפני עצמו שהיה יכול להזיק כל זה הנזק וכיון שכן ואין אתה משמרו ראוי שתתחייב מחצה כמוני אבל הכא מצי אמר ליה בעל האבן אי לאו בירא דידך אבנא דידי מאי הוה עבדא אי נמי הוה מתקיל בה הוה נפל בה ולא הוה מטי לה מינה כולי האי היזקא וכיון שכן נזקך הרבה משלי ואני ראוי לשלם פחות ממך קא משמע לן דאמר ליה אי לאו אבן לא הוה נפל בבירא וכיון שכן בשוין חשבינן להו. ע״כ. הרא״ה ז״ל.
ובאותו ענין אמר רבא: הניח אדם אבן על פי הבור של אדם אחר, ובא שור ונתקל בה ונפל בבור, באנו למחלוקת ר׳ נתן ורבנן, ביחס לחלוקת האחריות ביניהם. ותוהים: מה חידש בדבר? פשיטא [פשוט, מובן מאליו הוא], שהרי מה ההבדל אם נפל השור לבור בגלל שור אחר, או בגלל האבן?
On the same subject, Rava says: If one left a stone at the opening of a pit belonging to another person, and an ox came and stumbled on it and fell into the pit, we have arrived at the dispute between Rabbi Natan and the Rabbis concerning the division of responsibility between them. The Gemara asks: Isn’t this obvious, since what is the difference whether the ox fell into the pit due to another ox pushing it or due to the stone?
הכל
(18) מַהוּ דְּתֵימָא הָתָם הוּא דְּאָמַר בַּעַל הַבּוֹר לְבַעַל הַשּׁוֹר אִי לָאו בֵּירָא דִּידִי תּוֹרָא דִּידָךְ הֲוָה קָטֵיל לֵיהּ אֲבָל הָכָא מָצֵי א״ל אָמַר לֵיהּ בַּעַל אֶבֶן לְבַעַל הַבּוֹר אִי לָאו בֵּירָא דִּידָךְ אַבְנָא דִּידִי מַאי הֲוָה עָבְדָא אִי הֲוָה מִיתְּקֵל בָּהּ הֲוָה נָפֵל וְקָאֵי קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲמַר לֵיהּ אִי לָאו אֶבֶן לָא הֲוָה נָפֵיל לְבֵירָא.
The Gemara answers: This ruling needed to be stated explicitly, lest you say that only there the owner of the pit can say to the owner of the ox who was responsible for the damage: If not for my pit, your ox would have killed the second ox anyway, in which case my pit was not the cause of the damage, but here, the owner of the stone can say to the owner of the pit: If not for your pit, what would my stone have done? If the ox would have stumbled on it, it would have simply fallen and gotten up, and I should be exempt. Therefore, Rava teaches us that this claim is not a valid one, because the owner of the pit can say in response to the owner of the stone: If not for your stone, the ox would not have fallen into the pit in the first place.
The Gemara answers: This ruling needed to be stated explicitly, lest you say that only there the owner of the pit can say to the owner of the ox who was responsible for the damage: If not for my pit, your ox would have killed the second ox anyway, in which case my pit was not the cause of the damage, but here, the owner of the stone can say to the owner of the pit: If not for your pit, what would my stone have done? If the ox would have stumbled on it, it would have simply fallen and gotten up, and I should be exempt. Therefore, Rava teaches us that this claim is not a valid one, because the owner of the pit can say in response to the owner of the stone: If not for your stone, the ox would not have fallen into the pit in the first place.
ומשיבים: יש צורך לומר דבר זה במפורש, שכן מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא דאמר [שאומר] בעל הבור לבעל השור: אי לאו בירא דידי, תורא דידך הוה קטיל ליה [אם לא הבור שלי, השור שלך היה הורג אותו] ולמעשה בורי לא היה הגורם לנזק אלא שורך, אבל הכא מצי אמר ליה [כאן יכול לומר לו] בעל האבן לבעל הבור: אי לאו בירא דידך, אבנא דידי מאי הוה עבדא [אם לא הבור שלך, האבן שלי מה היתה עושה]? אי הוה מיתקל [אם היה נתקל] בה, הוה נפל וקאי [היה נופל וקם] ולכן יש לפוטרו לגמרי, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] רבא שאין זו טענה, משום דאמר ליה [שיכול לומר לו] בעל הבור לבעל האבן בתשובה לכך: אי לאו [אם לא] האבן שלך לא הוה נפיל לבירא [היה נופל לבור].
The Gemara answers: This ruling needed to be stated explicitly, lest you say that only there the owner of the pit can say to the owner of the ox who was responsible for the damage: If not for my pit, your ox would have killed the second ox anyway, in which case my pit was not the cause of the damage, but here, the owner of the stone can say to the owner of the pit: If not for your pit, what would my stone have done? If the ox would have stumbled on it, it would have simply fallen and gotten up, and I should be exempt. Therefore, Rava teaches us that this claim is not a valid one, because the owner of the pit can say in response to the owner of the stone: If not for your stone, the ox would not have fallen into the pit in the first place.
הכל
(19) אִיתְּמַר
§ It was stated:
§ It was stated:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בבא קמא נג. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא קמא נג., רי"ף בבא קמא נג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס בבא קמא נג., רש"י בבא קמא נג., תוספות בבא קמא נג., בעל המאור בבא קמא נג. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד בבא קמא נג., ספר הנר בבא קמא נג. – בתוך: אהל ישעיהו, ירושלים תשס"א, באדיבות הרב הלל מן (כל הזכויות שמורות), אור זרוע בבא קמא נג., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה בבא קמא נג., רמב"ן מלחמות ה' בבא קמא נג. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א בבא קמא נג. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה בבא קמא נג., בית הבחירה למאירי בבא קמא נג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא קמא נג., שיטה מקובצת בבא קמא נג., מהרש"א חידושי הלכות בבא קמא נג., פני יהושע בבא קמא נג., גליון הש"ס לרע"א בבא קמא נג., פירוש הרב שטיינזלץ בבא קמא נג., אסופת מאמרים בבא קמא נג.
Bava Kamma 53a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Kamma 53a, Rif by Bavli Bava Kamma 53a, Collected from HeArukh Bava Kamma 53a, Rashi Bava Kamma 53a, Tosafot Bava Kamma 53a, Baal HaMaor Bava Kamma 53a, Raavad Bava Kamma 53a, Sefer HaNer Bava Kamma 53a, Or Zarua Bava Kamma 53a, Tosefot Rid Third Recension Bava Kamma 53a, Ramban Milchamot HaShem Bava Kamma 53a, Rashba Bava Kamma 53a, Raah Bava Kamma 53a, Meiri Bava Kamma 53a, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Kamma 53a, Shitah Mekubetzet Bava Kamma 53a, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Kamma 53a, Penei Yehoshua Bava Kamma 53a, Gilyon HaShas Bava Kamma 53a, Steinsaltz Commentary Bava Kamma 53a, Collected Articles Bava Kamma 53a