1. וכ״כ תוס׳ בשם רבי אליהו ובברכות ז, א ד״ה שאלמלי.

2. וכ״ה בתוס׳ ד״ה ומנלן ומבואר כן ברש״י ד״ה כי.

1. כ״ה הגי׳ בברכות ז, א ע״ש ובסוגיין ובסנהדרין קה, ב גרסי׳ בשעה שהמלכים.

2. וכ״כ תוס׳ והר״ש משאנץ. והנה בברכות ובסהדרין שם איתא בשעה שהחמה זורחת והמלכים מניחין וכו׳ ומשתחוין לחמה וכו׳ ומשמע דבאותה שעה שהחמה זורחת הם משתחוים לחמה ואז הוי שעת החרון אף, וכ״ה מבואר ברש״י שם, ודלא כה״ר שמעיה ודעימיה. ועיין היטב בשאג״א סי׳ ה במשכ״ב.

3. מד״ר מבואר דטעמא דרב יוסף שאמר דלא ליצלי צלותא דמוספי בג׳ שעות קמייתא הוא משום שאז הקב״ה כועס בגלל המלכים שמשתחוים לחמה, ודלא כהראב״ד בחי׳ שפירש משום שאז הקב״ה דן את העולם, ועי׳ במג״א סי׳ תקצ״א ס״ק ט דנקט בדעת רש״י ותוס׳ (ד״ה בתלת) כדברי רבינו וכ״כ השאג״א סי׳ ה בדעת תוס׳, אמנם הא״ר והרש״ש כ׳ דתוס׳ קאי על מימרא דאביי ולא על רב יוסף ע״ש. והנה יעויין במג״א שם שכ׳ דאם א״א לו להתפלל בציבור אלא ביחידות, שיתפלל בב׳ שעות ראשונות וכדעת תוס׳ דאין הקב״ה כועס אלא בשעה ג׳ ע״ש. ואמנם המג״א לא ראה דברי רבינו שכ׳ להדיא דאף בב׳ שעות ראשונות לא יתפלל מכיון ואחר תפילתו הוי ריתחא. והנה יעויין בשאג״א שם שתמה על רש״י ותוס׳ מפשטות דברי הגמ׳ שמבואר דטעמא דרב יוסף הוא משום שאז הקב״ה יושב ודן את העולם, ולתי׳ בתרא משום שאז הקב״ה עוסק בתורה, [וכעי״ז הקשה המג״א שם ויעוי״ש במחצה״ש], ומשום כן נקט בדעת רש״י במש״כ בשעת חרון, שכוונתו לחרון מחמת הדין כדאמרי׳ לעיל (ג, ב) שניות יושב ודן כיון שרואה שנתחייב העולם כלייה וכו׳, וכן אמרו (שם) מלך נכנס תחילה מקמי דליפוש חרון אף ע״ש. ובא״ר (שם) כ׳ ליישב דברי רש״י ותוס׳ דס״ל דמשום ב׳ דברים מעיינים בדינו כשמתפלל באותה שעה מפני שאז הקב״ה יושב ודן את העולם ועוד מפני שהוא שעת חרון. והנה יעויין במג״א (שם) שכ׳ דלפי דברי רש״י סוף ד״ה דין, צריך ליזהר שלא להתפלל שחרית ביחיד אף בשאר ימות השנה בשעה שאין הציבור מתפללין אז. (ומיושב קושיית המהרש״א על רש״י לפי דברי הלבוש ודו״ק, ועי׳ רש״ש). אולם מתוס׳ רפ״ד דברכות כ׳ המג״א מבואר דאין לחוש אלא בראש השנה בלבד, [וכ״ה להדיא בחי׳ הראב״ד], ועיי״ש עוד שכ׳ שיתכן דרש״י לא כ״כ אלא אליבא דתי׳ בתרא שאז הקב״ה עוסק בתורה, אבל לתי׳ קמא שאז הקב״ה יושב ודן אפשר דרק בר״ה שדן ממש מעיינין בדינו, אבל בשאר השנה שאינו אלא לבחינה בעלמא ליכא למיחש. [ולפי מש״כ הא״ר בדעת רש״י דבעי׳ לתרי דברים, מבואר הענין כמין חומר בדעת רש״י גופא, ודו״ק]. והנה יעויין בשער הציון שם אות יג שהק׳ על המג״א מברכות כב, ב דמבואר שם שאפשר להתפלל תפילת ותיקין ביחידות ע״ש. ולא זכיתי להבין תמיהתו, שהרי דברי המג״א שלא להתפלל שחרית ביחידות אינו אלא בשעה שאין הציבור מתפללין באותה שעה, וא״כ בההיא דברכות שאיירי בתפילת ותיקין מסתבר מאד דיש ציבור דמתפלל אז תפילת שחרית ושפיר שרי ליחיד להתפלל שחרית באותה שעה. והנה בעיקר דברי רבינו ותוס׳ בהא דקל זועם בכל יום דהיינו משום שאז המלכים משתחווים לחמה [וכ״כ המהרש״א בח״א בברכות ז, א ע״ש], הנה יעויין בחינוך מ׳ תרי״א שכתב דהוא משום שהעולם נדון אחר רובו ובכל יום ויום מתחייב העולם כליה תמיד, ואותו רגע קטן אשר ישלים הרוב חוטא אחד בחטאו וכו׳ באותו רגע חרון אף בעולם וחיוב עליהם ע״ש עוד.

1. לקמן כו, א.

2. מבואר מקושית רבינו דבדין אין מורידין נאמר איסור להרוג גוי [ולא שנאמר בזה רק שאין איסור אבל אם רוצה רשאי להרוג], וכ״מ מתוס׳ ד״ה ש״מ ולקמן י, ב, בתוס׳ ד״ה חד עיי״ש. ודלא כהריטב״א במכות ט, א, דכ׳ דהא דאין מורידין היינו משום איבה ובמקום דליכא איבה מותר להורידו לבור, וכן דייק הב״י בסי׳ קנח מתוס׳ לקמן כו, ב ד״ה אין מורידין, שאין איסור להורידו לבור (וראה מש״כ שם בציון 160), ואמנם המהרש״ל בביאוריו על הסמ״ג לאוין מח והב״ח וט״ז (שם ס״ק א) ובאורח מישור (נד׳ בסוף הטור הח׳) האריכו לחלוק על הב״י בזה ע״ש. והנה לפי מש״כ הש״ך בנקודת הכסף (שם) לדחות הראיה מתוס׳ לקמן י, ב ד״ה חד דהתם איירי בגוי שמקיים ז׳ מצוות ב״נ דלכו״ע אסור להורגו, לפי״ז נדחית גם הראיה מרבינו ותוס׳ כאן, וע״ע באורח מישור משכ״ב. עוד יש להוכיח מדברי רבינו ותוס׳ דסברי דבדין אין מורידין נאמר דאפי׳ גרם מיתה אסור לעשות (וכגון לסלק הסולם מהבור שהגוי נמצא בו) וכדעת הב״ח סי׳ קנח, ודלא כהט״ז (שם) ס״ק א שס״ל דדוקא להורגן בידים אסור אבל גרם מיתה שרי ע״ש, דהרי הכא ריב״ל רצה להורגו ע״י קללה [דלכל היותר אינו אלא גרם] ומ״מ הק׳ רבינו איך רצה להמיתו והלא אין מורידין. (ועי׳ בהגהות יעב״ץ מש״כ, ודבריו צ״ב), וע״ע בבית מאיר אה״ע סי׳ יז ס״ג מנ״ח מ׳ צ״ג ובארח מישור סי׳ קנח. ושוב מצאתי בתמים דעים סי׳ ר״ג תשובת ר״י שכתב להדיא שאין מורידין אפי׳ בגרמא ע״ש.

3. לעיל ד״ה לא.

4. כלומר, דדוקא להורידם לבור אסור אבל להזיקו מותר ואע״פ שבסופו ימות, אולם מתוס׳ מבואר שריב״ל לא נתכוין להורגו אלא להזיקו בלבד, ומשמע לכאו׳ שחולקים על רבינו בזה, וצ״ב. ובעיקר הדבר יש לעיין מ״ש להזיק שמותר מלהוריד לבור שאסור. והנה יש לעיין מלקמן יג, ב דאיבעי ר״י בקנה עבד בשוק של עכו״ם אי בעי עיקור כבהמה, וא״ל רבי עילאי מאי קא מיבעיא לך תניא הגוים והרועין לא מעלין ולא מורידין, ופירש״י בד״ה אין מורידין, אלמא עבד עובד כוכבים אסור להמיתו בידים. והנה למש״כ רבינו ותוס׳ דאע״פ דאין מורידין מ״מ מותר להזיקו א״כ צ״ע מה השיב לו ר״ע דאין מורידין, הלא עדיין יש להסתפק בעיקור שאין בו טרפה, וכדעבדינן בבהמה טהורה דמנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה (ע״ש בפרש״י ד״ה מן) וצ״ע. שוב ראיתי במל״ה שכבר הקשה כן וכתב ליישב שהתם אעפ״כ מת הוא ע״י כך רק שאינו מת מהר ע״ש, והנה למה שמבואר בד״ר שגם בכה״ג שרי לא יתכן בזה תירוצו, וצ״ע.

5. וכ״ה לפנינו בברכות ז, א, וע״ש בתוד״ה ההוא.

6. מלשון רבינו ותוס׳ מבואר דמותר להמיתו בידים ממש וכן מבואר מד״ר ותוס׳ לקמן דף י, ב וע״ש בהע׳ 322 משכ״ב, וכ״מ מרש״י לקמן יג, ב ד״ה ואין ע״ש, וכ״כ הרמב״ם להדיא בפ״ד מה׳ רוצח ה״י והרשב״א בת׳ הובא בש״ך סי׳ שפח ס״ק נו (ועי״ש עוד שהאריך בזה) וכן הוא בתמים דעים סי׳ ר״ג תשובת ר״י, וז״ל: ומה שמקשה היאך יהא מותר לאבדו ביד הא לא קתני אלא מורידין דהוא גרמא, י״ל דמשום דנקט בע״א ורועי בקר לא מורידין וכו׳ תנא נמי גבי הני מורידין וה״ה בידים, ע״ש עוד, וכ״נ בטשו״ע חו״מ סי׳ תכה ס״ה, ודלא כהרא״ש בתשובות כלל לב סי׳ ד בשם ר״ח דדווקא להורידן לבור ולמנוע מהן לעלות שרי וכ״ה בשו״ע חו״מ סי׳ שפח סט״ו בהגה. וע״ע בהגהות יעב״ץ בסוגיין. וראה עוד מש״כ בפ״ב הע׳ 203.

7. עי׳ בבאר שבע סנהדרין קד, ב משכ״ב.